כל העולם כולו חוט דנטלי

מתוך שיחה עם קבוצת סטודנטים באוניברסיטה בריטית, בחוג למדעי הדתות, אליה הוזמנתי כדי להכיר להם את עולם ההלכה והפסיקה היהודית (האורתודוכסית):

שאלתי: מי מהתלמידים מקפיד על השלכת הפסולת בביתו לפחי המִחזור? התברר שכולם מקפידים על כך. שאלתי: מה אתם ממחזרים? ענו: כמעט הכול. שאלתי: גם דברים קטנים? ענו: כן, בוודאי. שאלתי: חוט דנטלי משומש – אתם מקפידים להשליך לפח הנכון? ענו: אכן. שאלתי: ומה בנוגע לחוט דנטלי שניתק ואורכו שלושה מילימטר בלבד, האם תקפידו ללכת עד לפח המִחזור המרוחק כדי להשליכו שם, או שתניחו אותו לנפשו על אדן החלון, והרוח תעיפנו לאֵי-שם? ענו לי: איזו מין שאלה היא זאת?? אף פעם לא חשבנו על זה. עניתי: ברוכים הבאים בשערי יהדות ההלכה. ברגע זה הבנתם איך מביט איש ההלכה על העולם.

אלא מה? הסברתי, כאן נעוץ ההבדל התהומי בין ה"הקפדה" המוסרית-האוטונומית שלכם בענייני אקולוגיה ובין ההקפדה ההטרונומית של איש ההלכה – שמבחינתו טעות בתשובה על השאלה היא קטסטרופלית, ומלווה בחרדה עצומה (כאן מקור הכינוי הנתפס כשבח: "חרדי", "חרדים") הואיל ומבחינתו, האל המאיים, זה שברא את כל הגלקסיות, מביט בו עתה "מלמעלה" ובודק היטב אם הוא מציית להוראותיו בשאלות "המילימטרים" (נניח, כשמדובר, לשם השוואה, בפירורי חמץ קטנים בביתו בפסח). הבדל עמוק זה הוא שמביא את איש ההלכה לשאול שאלות (שפרויד ראה כשאלות אובססיביות) שאתם, הסטודנטים, אינכם שואלים.

ועתה, יש להבין – כך הסברתי – שהשאלה המעשית כיום בנוגע לחוט הדנטלי כלל לא תישאל בחוגי החרדים בישראל של היום, ומדוע? – כיוון שהיא לא נזכרת במקורותיו של איש ההלכה – ומדוע? – הואיל ובימי המשנה והתלמוד שאלות אקולוגיות בנוסח המוכר לנו כיום לא עלו על הפרק – והרי איש ההלכה חושב כיום אך ורק על מה שהטריד בזמן הקדום את חכמי התלמוד כ"בעיות" שמעסיקות את האל. מה שלא נזכר בקבצים העתיקים הללו, שסודרו לפני 2000-1500 שנה, כלל לא מטריד את האל, מבחינתם.

והוא, האֵל, משום-מה, אינו טורח להתגלות-מחדש מדי פעם על מנת לעדכן את הטקסטים המחייבים

והנה, אף שאיש ההלכה מאמין שהאל לא נעלם אל שְׁמֵי-שָׁמָיו והתרחק מאיתנו, כפי שחשבו הגנוסטיקאים; למרות זאת הוא סבור שהאֵל החליט משום-מה שהוא משאיר לנו רק את קבוצת הטקסטים העתיקים הללו, שהרקע המדעי והחברתי שלהם בנוי על מה שהיה מוכָּר באותם ימים (נניח: היחס לנשים כמי שֶׁנִּקְנוֹת על ידי הבעל מֵהָאָב, גם אם סכום הרכישה שלהן הוא עתה סִמְלִי); והוא, האֵל, משום-מה, אינו טורח להתגלות-מחדש מדי פעם על מנת לעדכן טקסט זה (לפיכך ברור שרצונו של מי שברא את היקום הוא גם כיום שהאישה תיחשב לרְכוּשׁ-הבעל; ומכאן גם נובעות שלל בעיות הקשורות – למשל – לנשים יהודיות אומללות רבות, המכונות בשפת ההלכה "עגונות").

ואולם, אם נוכל לרגע לדמיין שאף בימי המשנה היה הנושא האקולוגי על הפרק, והייתה באמת מוקדשת לכך באותם ימים מסֶכֶת בַּמשנה, סביר להניח ששאלה כזאת – על החוט הדנטלי שאורכו שלושה מילימטרים – הייתה באמת נשאלת – ואף נענית בתהליך ארוך וסבוך, שהיה מסתיים באחד מסעיפי הפרשנות המודרנית לפסיקות ה"שולחן ערוך" שנכתב במאה הט"ז. וזאת, יש להניח, אחרי מסע בירורים מסובך. ויש גם לשער, כמו ברוב המקרים, שהתשובה הסופית, בדברי ה"משנה ברורה" נניח, תהייה מסופקת וזהירה, ותנוסח באמירה מעין זו: לפי רוב הפוסקים אכן ניתן בשעת הדחק להקל, אך ירא שמיים יחשוש לדעת פלוני – ויחמיר (ותבוא עליו הברכה).

עובדה אחרונה זו היא גם הסיבה לכך – כך עניתי לתהיית הסטודנטים – שהרבנים כה מקפידים בדיני הכשרות ושחיטת-הבהמה (בניגוד להימום החשמלי, המקובל היום במדינות אירופה), כשמנגד הם אינם מוטרדים כלל מהחמרת המצב האקולוגי בעולם – ואינם עושים דבר, לא במישור הפרטי ולא הפוליטי, כדי למנוע את סכנות הרס-הטבע סביבנו.

התורה-שבעל-פה נחתמה בתקופה שאיש לא העלה על דעתו את שאלות האקולוגיה המעסיקות כיום מבחינה אתית כל אדם וכל קבוצה בעלות חוש אחריות מוסרי

ושוב היה עלי לחזור ולהדגיש: התורה-שבעל-פה נחתמה בתקופה שאיש לא העלה על דעתו את שאלות האקולוגיה המעסיקות כיום מבחינה אתית כל אדם וכל קבוצה בעלות חוש אחריות מוסרי; אך כרגע לפחות האֵל לא מעדכן את התורה שניתנה באותה שעה, ומנקודת הראות הרבנית המסקנה היא, שהוא איננו מוטרד מהקטסטרופה האקולוגית – אלא רק ממה שכתב באותה שעה בתורה שניתנה לעם: חוקי החמץ בפסח או חוקי הכשרות לפי פרשנותם הרבנית (לעובדה שלחוקים הללו יש היסטוריה ארוכה של התפתחות משלהם – ומובן מאליו לכל בר-דעת שבזמן הבית הראשון לא נהגו רוב החוקים המוכרים לנו עתה – לכך רק רמזתי, אך לא נכנסתי לכך בדיון זה).

אך עלי להוסיף: אין במה שהסברתי עד עתה ביקורת גורפת של צורת מחשבה נוקדנית זו, למרות שלמען האמת, תלמידיי הלא-יהודיים התקשו עד-מאוד לְהָבִינָהּ; אולם למען ההגינות: דקדקנות שכזו הרי נוהגת בעולמו של המדען (הזכרתי כאן לפני הסטודנטים את המסה של י"ד סולובייצ'יק: "איש ההלכה"), ואפשר להבין כיצד זו התפתחה ברבות השנים בקרב עַם שחש רגשות-אשם בעת היותו נרדף בשנות הגלות הארוכות בשל מה שהוא הבין כהתרחקות מהוראות האֵל בתורה.

ואולם, העיקר הוא זה: ביהדות הקדומה בימי המשנה והתלמוד קיימת הייתה מערכת איזונים – וזו הגבילה את כוחה הבלעדי של מערכת ההלכה. מערכת זו הלכה והתרופפה באופן הדרגתי מאוחר יותר, עם השתלטות התהליך הקודיפיקטיבי (החוק האחיד) על היהדות, מימי הגאונים ואילך.

האיזון שעליו דיברתי – שכאמור, ימי הזוהר שלו היו בתקופת המשנה והתלמוד – נוצר באופן הבא: באמצעות שילוב מכוון של עורכי הקבצים של אִמרות וסיפורי אגדה באופן מסיבי בתוך לב-ליבו של הדיון ההלכתי. האגדה (שעל שילובה בהלכה במקורותינו כתב כה-יפה ח"נ ביאליק) היא מערכת אחרת לגמרי, הסותרת במידה רבה, את זו של ההלכה; עד שלעיתים נוצר הרושם שמדובר כמעט ב"דת" אחרת לגמרי – דת שמקורה בתורת הנביאים של ימי המקרא. תביעתה של זו האחרונה מהמאמין היא לא לבצע טקס כזה או אחר אלא לשעבד את הלב לאֵל (דרישה שנוסחה על ידי בובר בזמננו כאמונה בְּ-, ביטחון והליכה עם האל בחיי היומיום, וזאת בניגוד לאמונה שֶ- של הדתיים בארץ בזמננו). תביעה זו מהאדם אפשר לתמצת בשפה הבובריאנית כדרישה לחיות בעולם קרוב כמה שאפשר לזיקת "אתה" בכל פגישה אפשרית – ולהתרחק מיחס מחפצֵן לברואֵי האל, דהיינו יחסי-ה"לז"; כתוצאה מכך אלוהֵי בעלי האגדה נתפס באופן שונה: האֵל, עבורם, מתגלה לאדם דרך פתיחת הלב – ולא בצייתנות להוראות הסמכות.

ההלכה לא הייתה כלל וכלל היהדות של מקורותינו, היא הייתה חלק אחד בלבד, הממשיך את טקסי הקרבת הקורבנות בימי המקדש

ההלכה לא הייתה אם כן כלל וכלל היהדות של מקורותינו, היא הייתה חלק אחד בלבד (הממשיך את טקסי הקרבת הקורבנות בימי המקדש), שרק בזכות סמיכותו לתורת בעלי האגדה התקיים כראוי, באיזון הנכון. לעומת זאת בזמננו (לאחר התהליך הארוך של ההתדרדרות שהחל לאחר ימי התלמוד) הפכה היהדות לדת ליגאלית כפייתית (שמימשה למעשה את האשמות הנוצרים נגדה) ולכן איבדה את החיוניות הדתית שלה, עד שנותרה דת שנאבקת בשיניה על אובססיות מוזרות שניטל מהם ההיגיון המוסרי שהחזיקם, צווים ביזאריים שעליהם מתחנך הנוער למסור את נפשו ולכפותם בזרוע על סביבתם, ואוסף מעשים תמוהים שלא ניתן להסבירם לאדם בר-דעת בין אם הוא סטודנט למדעי הדתות באי הבריטי, או בכל מקום אחר על פני תבל.

אדמיאל קוסמן הוא משורר ופרופסור מן המנין למדעי היהדות באוניברסיטה של פוטסדם, והוא משמש גם כמנהל האקדמי של סמינר לרבנים ליברליים בברלין. פרסם עד כה חמישה ספרי מחקר בתחומים המשיקים של ספרות האגדה, ההלכה, תיאולוגיה יהודית ומגדר כמו גם תשעה ספרי שירה, ובצידם מאמרים רבים בכתבי עת ובעיתונות.

תמונה ראשית: חוט דנטלי, מה דינו? תצלום: Electric Teeth