החתולים מלווים אותנו מזה אלפי שנים, בעלי פסיכולוגיה מורכבת ואפילו כמעט מדברים
X זמן קריאה משוער: 9 דקות
אני אוהב את החתול שלי. ואני חושב שאם יש לכם חתול, ישנם סיכויים לא רעים שגם אתם אוהבים אותם. בעוד שבעלי כלבים תוהים איך זה שבעלי חתולים כל כך אוהבים את החתולים שלהם, ולעתים קרובות מציגים שפע של טיעונים המצדיקים את האהבה שהם רוחשים לכלביהם, קורה לא מעט שאוהבי כלבים – כמו שאני עצמי הייתי בעבר – אינם מודעים לכך שחתולים מפגינים ממש את אותן התנהגויות: הם מקדמים את פניכם כשאתם חוזרים הביתה מהעבודה, מתכרבלים איתנו כשאנחנו במצב רוח לא טוב או שקועים במחשבות. בקיצור, עד שהיה לי חתול משלי לא גיליתי את הקסם שבגידול החתולים.
לכל חתול יש אישיות שונה לגמרי משלו, כך שחתול אחד עשוי להיות מטורלל ומצחיק והאחר ביישן ומסויג
חתולים, ממש כמו כלבים, מנהלים מערכות יחסים עם בעליהם, אבל האופן שבו שתי חיות המחמד הנפוצות הללו מגיבות להוריהן האנושיים עשוי להיות שונה מאוד. ממש כמו אצל כלבים, לכל חתול יש אישיות שונה לגמרי משלו, כך שחתול אחד עשוי להיות מטורלל ומצחיק והאחר ביישן ומסויג.
שאלתם את עצמכם פעם מה מתרחש בתוך ראשו של החתול? מה מבדיל אותם מכלבים ומה מבדיל אותם מאיתנו? מה מבדיל חתול מרעהו? הרשימה הזו תנסה להיכנס לתוך התודעה החתולית, כדי שנוכל לקבל מבט יותר אינטימי אל תודעתן של חיות המחמד האהובות עלינו מכול.
חתולים הם חכמים במיוחד
עד כמה חכמים הם חתולים? הצעד הראשון להבנת הפסיכולוגיה של החתולים הוא הבנת סוג האינטליגנציה המסוים להם. חתולים הם חיות אינטליגנטיות במיוחד, ואף שמספר הנוירונים במוח אינו תמיד מדד מושלם לאינטליגנציה (והמושג עצמו מעורפל מלכתחילה), לחתולים יש במוח מספר נוירונים כפול משל כלבים: אצל חתולים מספר תאי העצב במוח עומד על 300 מיליון בממוצע, ואצל כלבים מדובר ב-160 מיליון בלבד. לשם השוואה, לבני אדם יש קרוב למאה מיליארד נוירונים במוח, והממוצע האנושי הוא 86 מיליארד.
ובכל זאת, בין מוחות של חתולים לאלה של בני האדם ישנו דמיון רב יותר מהמספר הגבוה יותר של נוירונים שיש להם לעומת בעלי חיים אחרים. למשל, העובדה שהקורטקסים שלהם גדולים כל כך, ממש כמו במוח האנושי. הקורטקס הוא החלק החיצוני של המוח, הרקמה המלאה בכלי דם שכאילו דחוסה אל תוך הגולגולת. כאן מתרחשים רבים מתהליכי החשיבה ופתרון הבעיות המהותיים. ראיתם פעם חתול דוחף משהו, נניח כוס זכוכית גבוהה מלאה בנוזל שללא ספק ישאיר כתמים על השטיח, מן הדלפק, עד שהיא נופלת?
אם חשבתם שחתולים מסרבים להיות כפופים לכם משום שהם מתכננים בחשאי השתלטות על העולם, צדקתם, חלקית
חתולים הם יצורים חכמים להפליא, הודות לכך שהמוחות שלהם בנויים להתמודדות עם מצבים התובעים פתרון בעיות וחשיבה ביקורתית, ולא רק היקשרות רגשית וציות לכללים. לכן, אם חשבתם שחתולים מסרבים להיות כפופים לכם משום שהם מתכננים בחשאי השתלטות על העולם, צדקתם, חלקית. חתולים הם פשוט עצמאיים מכדי להיות בעלי חיים שירותיים ובני לוויה נאמנים עד המוות כמו כלבים.
האבולוציה והחתול המודרני
חלק גדול מהסיפור קשור באופן שבו כלבים וחתולים התפתחו. מרבית התאוריות מאוחדות בדעה כי כלבים בויתו לפני עשרות אלפי שנים, ומבדיקות די אן איי עולה כי ביותם של כלבים התרחש לפני 20-40 אלף שנה, ואילו חתולים בויתו לפני שמונת אלפים עד 12 אלף שנה בלבד. התפקידים השונים שבעלי החיים הללו אימצו עם ביותם מילא גם הוא תפקיד חשוב בהתנהגותם היום, מאחר שכלבים בויתו כשבני האדם היו ציידים-לקטים, ואילו החתולים בויתו רק לאחר שהתיישבנו והקמנו תרבות חקלאית. לאחר שהתחלנו לגדל יבולים ולאחסן את התנובה העודפת, ואף לסחור עם שכנינו, החתולים הפכו לחיות מחמד חשובות ביותר עבור חקלאים שרצו להרחיק עכברים וטפילים אחרים מן היבולים וממשלוחי המזון שלהם.
לשם כך, חתולים שבויתו המשיכו לשוטט בשדות ובחוות ולצוד טרף, ממש כפי שהחתולים עושים היום בחצרות הבתים שלנו, ובילו את רוב זמנם לבדם, בשדות, ואילו הכלבים תמיד צדו עם בני האדם שאיתם הם חיו. הכלבים המבויתים הראשונים היו כנראה כלבי שמירה, שהגנו על שבטי בני האדם, והחתולים המבויתים הראשונים היו שירותי הדברת מזיקים עתיקים, ששמרו על המזון נקרי וחופשי מגניבה וזיהום של מכרסמים ומזיקים אחרים.
יללות חתולים וקולות אחרים
חתולים פיתחו את ה״מיאו״ במיוחד כדי לתקשר עם בני אדם, כדי לקבל מהם עזרה בכל מה שדרוש להם בחיים
לחתולים יש מגוון די גדול של קולות, כמעט אינסוף סוגים של ״מיאו״ שאנחנו נהנים לחקות כשאנחנו בקרבתם, ולכן חוקרים נדרשו לבדוק לשם מה נועד המגוון הרב הזה. חתולים, תאמינו או לא, פיתחו את ה״מיאו״ במיוחד כדי לתקשר עם בני אדם, כדי לקבל מהם עזרה בכל מה שדרוש להם בחיים. אם ראיתם להקה של חתולים בוודאי שמתם לב שבאורח חשוד, הם אינם מייללים זה אל זה – זה משום שהשפה-לכאורה הזו התפתחה במיוחד עבור אינטראקציות עם בני האדם.
זוהי מערכת של הדגשים קוליים שחתולים ובני אדם מבינים, ואף שלמרבה הצער זו אינה שפה של ממש, היא קרובה מאוד להיות שפה. חוקרים גילו את המערכת באמצעות ניתוחים של מאזינים אנושיים שדירגו את צלילי ה״מיאו״ השונים על פי הבהילות שהם ייחסו להם. המערכת פשוטה למדי: כשהחתול זקוק למשהו בדחיפות, הוא מדגיש את הצליל ״או״ (O) במיאוֹוֹוֹוֹוֹוֹוֹוֹוֹוּוּוּוּ, עם דגש רב יותר החלק האחרון ועל הצלילים הנמוכים יותר. כשהוא בהול פחות ונעים יותר, כלומר מילל כמעין ברכה, הדגש הוא על צליל ה״אי״ (E) כלומר מי-יאווווו. ממש כמו בשפתנו שלנו, הדגש על ה״מילה״ עשוי לאותת על מצב הרוח.
הממצאים המרתקים הללו התגלו על ידי חוקרים באוניברסיטת קורנל, שגילו כי חתולים פיתחו מגוון יללות כדי להבטיח שיקבלו את מה שהם זקוקים לו מבני האדם, וגם כדרך לתקשר ולנהל את רגשותיהם – פסבדו-שפה שאנו ממש מבינים. הם גילו שמאזינים אנושיים יכלו לפענח מאות הקלטות של יללות ״מיאו״ של מגוון חתולים, ולחלק אותן על פי בהילות ומשמעות גם כשהחתולים לא נכחו בסביבה. כלומר, כמו בהקלטה קולית, הם הצליחו להבין מה החתולים מנסים לומר להם, על פי הצלילים בלבד. הדירוג נעשה על פי בהילות או הנאה, ובין שני אלה – בין צלילי הסיפוק ומידת הבהילות שהחתול חש – היה יחס שלילי.
חיבה ואהבה ושאר מצבי רוח חתוליים
לחתולים יש מגוון דרכים שבהן הם מפגינים חיבה ואהבה כלפי בעליהם, החל בנשיכות אהבה זעירות ועד חבטות קלות, מהתכרבלות ועד פיהוקים אפילו. אי הבנה נפוצה גורסת כי בכל פעם שחתולים נושכים או נוגסים קלות הם כועסים, מוטרדים או רוגזים על בעליהם, אבל חתולים – בעיקר כאלה הגדלים בבית – נהנים לעתים קרובות לנשוך קלות ובצורה משחקית, וזה מבחינתם אות של אהבה ונינוחות. שפת הגוף של החתולים חשובה ביותר, מאחר שחתולים יכולים לנשוך מתוך פחד או חשש, ולכן אחד הסימנים לכך שהחתול משחק הוא כשהוא מתחכך בכם או טופח בכף ידו ולא רק מכה. אם חתול נוגס קלות בזמן שהוא מפגין אחד מסימני החיבה האלה, אפשר לומר בביטחון שהוא רוצה לשחק:
* הוא מחכך את ראשו בכם. חתולים מחככים את ראשים בדברים כדי לסמן אותם בריח שלהם, אבל הם עושים זאת גם על אנשים ובעלי חיים אחרים כהפגנת חיבה. התבוננו בקבוצה של חתולים שחיים ביחד או במשפחת חתולים, ותראו שהם מתחככים זה בזה בשמחה. הם עושים זאת גם לבעליהם. אם חתוך נושך אתכם קלות ואז מחכך בכם את ראשו, הוא כנראה מחבב אתכם.
* פיהוק. כן, פיהוק עשוי בהחלט להיות סימן לכך שהחתול מחבב אתכם. חתולים אמנם אוהבים מאוד לישון, ודואגים לא להחמיץ שעות שינה, אבל הם מפהקים גם כדי לסמן שהם חשים לידינו בנוח. ממש כמו שסבורים כי אנשים מפהקים בתגובה לפיהוקים של אחרים כסוג של תקשורת, כך גם חתולים מפהקים בנוכחותנו כדי לאותת שהם נינוחים בחברתנו.
נסו להאכיל אותם ואם הם לא אוכלים מגיע לכם להרגיש מיוחדים, כי זה עתה זכיתם באישורו של חתול
* המעדות. חתולים לא באמת מתכוונים להמעיד אותנו, אף שכאשר הם מחככים את ראשיהם ברגלינו תוך שאנו הולכים, אנחנו עלולים ליפול. אבל זאת אינה כוונתם. כשהם מזנקים ישירות אל רגלינו, כמו מטוס תקיפה או טייס קמיקזה, הם מנסים לומר לנו שהם רוצים מזון או שהם רוצים ליטופים. נסו להאכיל אותם ואם הם לא אוכלים מגיע לכם להרגיש מיוחדים, כי זה עתה זכיתם באישורו של חתול.
* זקיפת אוזניים. אפשר לדעת הרבה מזוויות האוזניים של החתול. כשהן מכוונות קדימה או מזדקרות ישירות מעלה פירושו שהחתול רגוע אבל חושיו מחודדים, אוזניים מכופפות לצדדים מעידות על מצב רוח תוקפני או מתגונן, אוזניים שפונות הצידה וזקורות מעלה פירושן שהחתול סקרן או במצב רוח משחקי, ואילו אוזניים מתוחות לאחור פירושן שהחתול מפוחד, עצבני או חושש. אוזני החתול מסוגלות לפנות ב-180 מעלות, כך שהם קולטים מידע רב מהסביבה באמצעות שמיעתם המושלמת. לכן הם מסובבים לעתים קרובות את האוזניים ממש כמו פריסקופ של צוללת, כדי ״לראות״ את סביבתם. על פי רוב, כשהאוזניים מושטחות, הדבר מעיד על כך שהחתול איתר בעיה ואינו פשוט מחכה בפסיביות לבעיה העלולה לצוץ.
הודות לתקשורת המפותחת מאוד שחתולים פיתחו, אנחנו מסוגלים להבין אותם טוב בהרבה מכפי שאנו מסוגלים להבין בעלי חיים אחרים, ולכן גם לאהוב אותם בתנאים שלהם וליצור איתם קשרים עמוקים ביותר
כל אלה הן צורות שונות של תקשורת שהחתולים מנסים להשתמש בהן כדי לומר לנו דבר מה, משהו שחשוב מאוד לחתול מסוים ברגע נתון, ולא כדאי להתעלם מכך. חתולים הם יצורים מאוד אינטליגנטים ומודעים, שמסוגלים להבין כשמתעלמים מהם או כשהצרכים והרצונות שלהם אינם מתמלאים. אבל הודות לתקשורת המפותחת מאוד שחתולים פיתחו, אנחנו מסוגלים להבין אותם טוב בהרבה מכפי שאנו מסוגלים להבין בעלי חיים אחרים, ולכן גם לאהוב אותם בתנאים שלהם וליצור איתם קשרים עמוקים ביותר.
חתולים עשויים להיות תוספת נפלאה לבית, עבור מי שאוהבים ומעריצים אותם, בעלי חיות מחמד כמוני, בתנאי שמכבדים את העצמאות שלהם. חתולים הם יצורים רגשניים ואקספרסיביים ביותר, בעלי מוח מדהים שנועד לפתור בעיות ולחשוב באורח ביקורתי, כזה המסוגל לבייש אפילו את הכלב האהוב. חשוב שנבין את צורת התקשורת וההתנהגות של החתולים שלנו, כדי שנוכל להבין טוב יותר מי הם ומה הם מנסים לומר לנו, כדי שנוכל להיות להם בעלים טובים ממש כפי שהם (הבה נודה) הבעלים הטובים שלנו. חתולים הם יצורים אוהבים ומקסימים, אבל הם גם רגזנים ודעתם מוסחת בקלות, עם זאת, כל התכונות הללו מתאימות באורח מושלם לבעלים שסדר יומם עמוס והם אינם מסוגלים להתאים את עצמם לכלבי בית תלותיים. חתולים יכולים להיות עסוקים בשלהם ותמיד אפשר להשלים איתם זמן איכות מאוחר יותר. חתולים חיים איתנו כבר אלפי שנים, יש מהם עשרות זנים והם נערצים בעולם כולו – כך שיש להניח שהם ימשיכו ללוות אותנו בעתיד הנראה לעין.
ג׳ו דאנקן (Duncan) הוא כותב מקליפורניה. זה האתר שלו.
מערכת "אלכסון" מודה לג'ו דאנקן על הסכמתו לתרגום המאמר לעברית.
תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי
תמונה ראשית: הרגשה ביתית. תצלום: דריה שטובה, unsplash.com
Photo by Daria Shatova on Unsplash
תגובות פייסבוק
4 תגובות על בעלי הבית
שונרא
חתול
Cat
Dimeti
Kot
Kats
Qatah
Gatto
Kotka
Popoki
Maew
Chat
Kissa
Neko
Mao
Puss
Kyaung
Billee
Mushuk
היה מעניין לקרוא אכן אין כמו חתולים, אגב לגבי תלותיות יש גם חתולים מאד נידים למשל החתולה שלי שהיא כמו דבק (אוף כמה אני אוהבת אותה!)
הכי לא מובן לי אצלה היא יושבת עלי וכשאני רוצה לקום היא ממש מתעצבנת ומיללת כיאלו שאסור לי
ה"חתלתול" זה בעצם "חתלתולה", לפי הצבעים בפרווה ניכרים שני כרומוזומים X
כבר פגשתי שלוש פעמים שחתול הביא שי לפתח הדלת: שתי ציפורים מתות ופגר של עכבר.
הנקודות הקטנות האלה
מערכת היחסים שלנו עם הניקוד בעייתית. אין זה סוד שמעטים מאוד יודעים לנקד באורח מלא, שלם ונכון, עד כי "נקדן" היה למקצוע בתחום ההוצאה לאור. בבתי הספר היסודיים, מורות ומורים – שגם הם אינם יודעים לנקד – מסתפקים בהנחלה פונקציונלית של שביבים של ניקוד מבדיל: כשהם רוצים לציין את התנועה a הם משרבטים קמץ או פתח מתחת לעיצור. כך הם ממלאים את לוחות בית הספר, כרזותיו וקירותיו בשגיאות, במפגן ייחודי של הנחלת והנצחה של טעויות כחלק מתהליך דידקטי. טענות שהורה זה או אחר עשויים להשמיע נענות על פי רוב בכך שהמורה מודה שהוא אינו יודע לנקד וש"מה שחשוב זה שהילדים ידעו איך לומר את המילה". במקרים מסוימים מוסיפים "הם כבר ילמדו את זה בתיכון".
אבל מה בדיוק ילמדו ברבות השנים אותם תלמידים שהונחל להם מטען של שגיאות ואיתו גם זלזול בניקוד?
הניקוד העברי מקודד את המורפולוגיה של השפה, כלומר של מכלול הצורות של הדקדוק העברי הרשמי. הוא מאפשר לראות את הקשרים הצורניים, הסמנטיים וההיסטוריים בין מלים. לכן הוא כלי חשוב ביותר בהיכרות עם השפה העברית כשפה שמית, שפה שיש בה מנגנוני נטייה, גזירה וגם יצירת מלים חדשות שיש בהם שיטתיות. להטיל חלקים מהידע הזה בשלב מאוחר של בית הספר התיכון, כחלק מההכנה התזזיתית, הממוקדת, לקראת בחינות הבגרות המידלדלות, פירושו להחמיץ את הוראת המורפולוגיה העברית.
אך זהו רק פרק אחד במסכת היחסים המורכבת שלנו עם הניקוד. פרק אחר נוגע לשימוש בניקוד בטקסטים עבריים עכשוויים. שימוש בניקוד נעשה כיום בשלושה מקרים.
מקרה אחד הוא כאשר כותבים מלה בעברית שמתקבלת כדו-משמעית למראה האותיות שלה, ורוצים להבהיר למה מתכוונים. למשל "מורָה" לעומת "מורֶה" או "סֶפֶר" לעומת "סְפָר" או "סַפָּר". מדובר בשירות שכותב עושה לטובת הקוראים, ולעתים יש בכך הבעה של הדגשה או מוּדעות לצורך להבהיר, בבחינת "אני יודע שיש פה אפשרות לאי-הבנה, ואני מונע אותה מראש".
מקרה אחר נוגע לשמות ומושגים לועזיים. למשל: "אס.אס.-אוברשטורמבאנפיהרר". רצף האותיות המאתגר הוא דרגתו של אדולף אייכמן ב-אֶס אֶס. כיוון שבעברית אנחנו יכולים לקרוא באורח נכון ומדויק רק מלים שאנחנו מכירים או מזהים את מרכיביהן, סביר שחלק ניכר ממי שייתקלו ברצף האותיות, לא יוכלו לומר את המלה אוֹבֶּרְשְטוּרְמְבַּאנְפִיהרֶר (ורישום ה"ה" ב"פיהרר" מזכיר לנו שהתעתיק אינו רק פונטי ושיש מסורת של תעתיק מגרמנית לעברית, כפי שיש מסורת אחרת של תעתיק מספרדית או מאנגלית).
גם בעניין תעתיק שמות זרים לעברית לא חסרות מחלוקות. העיתונאי והעורך המנוח רב הזכויות אדם ברוך אמר לי לפני שנים "עיתון שמנקד הוא עיתון שמביע חוסר ביטחון". והשאלה נותרה באוויר, האם מוטב לעיתון להיראות חסר ביטחון (בעיני מי?) או שמא מוטב לו להיות מדויק, לכתוב נכון ואפילו לעשות מעט מהעבודה שבית הספר מתרשל בה, כלומר ללמד דברים נכונים שדוברי העברית זקוקים להם, בין אם הם פנים-עבריים ובין אם הם נוגעים לאזור המשיק בין השפה העברית לבין שפות ותרבויות אחרות. דומה שהעיתונים ממשיכים להפגין ביטחון מוצק, ולטעות בתעתיק ואף להסתיר את אי הידיעה של כותבים לא מעטים בכל הנוגע לדרך שבה יש להגות מלים זרות, ואפילו פשוטות בהרבה משמו של הצורר הידוע. עניין שעוד נשוב אליו בעתיד.
המקרה השלישי שבו משתמשים בניקוד, וגם נצמדים לכללי הדקדוק עם כל המורפולוגיה ההיסטורית והעכשווית, הוא כאשר מדפיסים שירה. במידה רבה, אפשר לומר שכיום ניקוד של טקסט הוא הצהרה עליו כטקסט פואטי, כשירה. זהו המקום שבו הוצאות ספרים ועיתונים נעזרים בנקדנים מקצועיים. יש חיוב בהרגל הסטנדרטי הזה, אך יש בו גם צד מעט משונה. קביעה של טקסט כשירה יש בה גם מסגור והגבלה (היום קוראים לזה גם "הסללה"). ניקוד מלא גם דורש חד-משמעיות מוחלטת בכל מלה, בכל הברה ובכל אות, עד כי הוא עשוי להיות סוג של פרשנות. יתרה מכך: ויתור על ניקוד יכול להיות כלי יצירתי, כפי שמעידה כותרת ספר של בנימין שבילי שהתפרסם לאחרונה: "נְהַר הַפה" – והנה, חוסר הניקוד בחלק השני של הכותרת פותח אפשרויות מספר, שהמשורר בוודאי כיוון לכולן, בעודו מותיר לנו, הקוראים, את הזכות לשחק, לתהות, להציע לעצמנו. היעדר הניקוד כאן הוא אביזר ספרותי יפה ומתוחכם של פנייה לקורא, במיטב המסורת המודרניסטית.
אנו רחוקים מסיכום הדברים, שכאמור עוד יעסיקו אותנו כאן. אבל אפשר לומר בהחלט שמערכת היחסים שלנו עם הניקוד – שהוא תוספת מאוחרת לכתיבה העברית – עוברת טלטלות ושינויים בעצם ימינו. לצד הניוון, השכחה והבערוּת, מתגלות אפשרויות חדשות וקמים אזורי דיון וויכוח מעניינים. הניקוד, היעדרו, אי-הידיעה שלנו כיצד להשתמש בו והספקות שלנו באשר להקשרים שבהם כדאי שהוא ישמש, חושפים אפילו היבטים רחבים של המצב התרבותי הישראלי, בין ביטחון מופרז ומוחצן, וחוסר ביטחון עמוק וכבוש.
מולדת בעייתית
לפעמים, חסר בשפה אחת מעורר את הסקרנות לגבי מונח שקיים בהחלט בשפה אחרת.
לא מעט נאמר על כך שבאנגלית אין מונח ל״מולדת״. אם לדייק, התבטאויות על כך מתייחסות למונח הנפוץ במערב אירופה, ממקור לטיני: patria. המונח הלטיני, ששרד אלפי שנים, נחשב לקיצור של terra patria, ״ארץ אבות״ או ״ארץ שהיא ירושה״, כשביוונית העתיקה patriá מציינת ״דור״, ״אבות״, ״מורשת״, ״שבט״ ו״משפחה״. היסטורית, כל העניין קשור ל״אב״, pater. ארץ של אבות, ארץ ״אבותינו״ היה מובנו של הביטוי הלטיני בן שני החלקים, שממנו נותר המונח patria, שבתורו עשה קריירה מרשימה עד היום. למעשה, בלטינית patria הוא שם תואר, והוא מתאר את terra, כלומר הצירוף המקורי הוא ״ארץ אבות״. מ-patria נגזרים ״פטריוט״ ו״פטריוטיזם״ וכדומה. כך קרה שבשפות הרומאניות, patria ודומותיה (המילה שונה מעט בשפות השונות) הן ממין נקבה, על אף הקישור הברור לאב, הברור לדוברים באורח אינסטינקטיבי גם היום. בספרדית, למשל, מדברים על madre patria, ״המולדת האם״.
בגרמנית, לעומת זאת, המונח הבולט למולדת הוא Vaterland, ״כלומר ארץ אבות״ כעין העתקה של הביטוי הלטיני, תהליך שהתרחש בגרמנית בשלב מוקדם של תיעוד השפה, עוד בראשית ימי הביניים. אי-הנוחות שנגרמה סביבו, בלשון המעטה, בעקבות השימוש שעשה בו המשטר הנאצי, קידמה מונח מתחרה, Heimatland, כלומר ״ארץ ה-Heimat״, כש-Heimat הוא מושג בעומק התפישה העצמית של האדם הגרמני, ״בית״ במובן של המקום שיש אליו הזיקה הנפשית-רגשית הביוגרפית הקדומה. על Heimat כתבו לא מעט, ויש אף טענות שמדובר תמיד במקום דמיוני, בהבניה נפשית, כעין קן של נוסטלגיה.
אך מה שקורה באנגלית תמוה ומסקרן במיוחד. אין מקבילה ממשית ל״מולדת״, ובמילונים ובתרגומים למיניהם נפוצים המונחים fatherland וגם motherland ובשנים האחרונות homeland, המשמש בשמו של המיניסטריון האמריקני לביטחון פנים, כלומר ל-Department of Homeland Security, שם אורווליאני, דיסטופי ואפילו מביך, שבא לעולם עם הקמת המשרד בעקבות אירועי ה-11 בספטמבר 2001. בין הישגיו של המשרד רב העוצמה בהחלט אי-אפשר למנות את השרשת המונח homeland לציון מה שבאירופה המערבית מכנים ״patria״. גם האנגלים, אזרחים ואזרחיות של הממלכה המאוחדת, בריטניה הגדולה ושאר המסגרות שכוללות את האיים הבריטיים בשילוב כזה או אחר, נותרו ללא ״מולדת״, ובהחלט לא התקרבו לאימוץ homeland המוזר, המלאכותי והמפחיד. יש טעם לציין שתושבי האיים הללו חיים במצב של ערפול, טשטוש ואי-בהירות. אנגלים? בריטים? אנשים שגרים ב-UK? (והם אכן קוראים לארצם יו-קיי) או שמא אנשים שגרים ב-Great Britain? חלקם מבדילים יותר, אחרים מתייחסים למסגרות ארגוניות או פוליטיות, גאוגרפיות או היסטוריות, על פי הרגליהם ותחושותיהם. אבל ״מולדת״, כאמור, אין. לא מבחינת המצאי המילולי של השפה האנגלית.
בעברית, יש לנו ״מולדת״. המונח מתייחס בעליל להולדתו של אדם במקום מסוים. האקדמיה ללשון מגדירה ״מולדת״ כ״מקום הלידה של אדם או של אומה״, ובזאת מבצרת את עצמה נגד ביקורת לפחות מקצה המפה הפוליטית. במילונים המפרשים מונחים עבריים באנגלית, ״מולדת״ מוגדרת כ-homeland וגם כ-birthplace, וההנחה היא שב״מקום לידה״ הכוונה היא למקום לידתו של אדם. על אומה אין מדובר.
האסמכתא הקדומה שלנו היא כמובן פרשת ״לך לך״, בפסוק א׳ של פרק י״ב בספר בראשית: ״וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ״. אין צורך בחוש ספרותי מיוחד כדי להעלות על הדעת שמדובר בעדשה שעושה פעולת תקריב נפשית: ארצך -> מולדתך -> בית אביך. והיעד אינו מולדת וכמובן גם לא בית אב, אלא ארץ אחרת. אברם ולוט יוצאים מחרן ובאים ״ארצה כנען״, כלומר לארץ שיש לה שם פרטי, ״כנען״, ושם הם תרים את הארץ, כלומר את הנתח הגאוגרפי. עד מהרה יש גם רעב בארץ ומכאן ואילך ידובר על ״ארץ״. ובכן, מהי המולדת אליבא דספר בראשית? אפשר להשיב: מקום שמעמדו והגדרתו דומה למקום שהוא התבקש לעזוב. האם הייתה מולדתו חרן? יש להניח, אך איננו יודעים לומר אם התשובה הזאת שלמה. בכל אופן, הקישור לשורש ״י.ל.ד.״ ברור, בסיסי וחזק ביותר עד היום, כמובן. לכן יש לחשוד ש״מולדת״, אז וגם עתה, קשורה להולדתו של אדם, ושללא הולדת כזאת אין אפשרות לדבר על מולדת.
מעמד המונח בימינו אינו מזהיר. הוא נותר קפוא. לשונית, לא נגזרו ממנו מונחים שגורים נוספים. לא המצאנו מקבילה ל״פטריוט״ שתסתמך על ״מולדת״, ה-patria העברית. רגשית, אנו מדברים על ״הארץ״, המיודעת. זאת שעולים אליה, יורדים ממנה, חוזרים אליה ומרבים לדבר על המצב השורר בה. פרט לכך, אנו מדברים על ״המדינה״, בערבוב בין המסגרת הארגונית הכוללת והרשויות האמורות למשול בה – וגם בה שורר מצב והיא עושה, מצליחה, כושלת, דורשת ומשיבה לפניות, או לא. גם תפישה של אימהוּת (או אבהות) ביחס אלינו, שלנו או כלפינו אין ב״מולדת״. צורת המילה מזכירה מקום יותר מאשר דמות חיה, מה גם שהמילה אינה נקשרת לאב או לאם. לפחות בינתיים, ״מולדת״ היא סיפור של בלבול ואי-בהירות, קיפאון וחוסר פרודוקטיביות לשונית – ואולי אין הדבר מקרי.
עכשיו כולם ביחד
איילִנֶד פירסהעובדות בידינו: קבוצות של בני אדם ששרים ביחד, הופכות לקהילות חזקות ומגובשות....
X 6 דקות