למה לצאת בכלל מהבית?

"אלכסה!" צעקתי בנימה משועשעת אל חברתי החדשה בסלון הביתי, "Play Beethoven’s Symphony No. 5 from Spotify with Leonard Bernstein".

אלכסה ממושמעת. בין הבודדים בבית. ומיד מתחילה להשמיע את הסימפוניה האהובה עליי, בביצוע המפואר שעליו מנצח ליאונרד ברנשטיין כמנצח. כל כך עוצמתי! לא רק היצירה עצמה, אלא האופן שבה הכול כל כך נגיש וזמין לנו –אפילו לא בלחיצת כפתור. בעזרת פקודה קולית פשוטה. הבינה המלאכותית מוטמעת כמעט בכל מכשיר חשמלי חדש בבית, וכל מה שעלינו לעשות הוא לנהוג לרגע כמו מלכים, ולצוות על אלכסה  או סירי – וראוי לשים לב ששתיהן זכו לדמות נשית – מה נרצה שיעשו. הרמקולים החדשים שרכשתי יוצרים אפקט של אולם קונצרטים איכותי, שבו הצלילים מהדהדים באופן שקשה להתחרות בו. ואם מתחשק לי, אני יכולה לראות את אותו ביצוע ביוטיוב, על המסך הענק המחובר אף הוא לרמקולים העוצמתיים. הטכנולוגיה ושפע ההיצע התרבותי המוצע לנו דרך פלטפורמות המוזיקה המקוונות אינם מפסיקים להתחדש, וכבר לא לעשירים בלבד. זה שם עבור כולם וכמעט בחינם.

אז למה שנצא מהבית להופעה, טובה ככל שתהיה? להתלבש יפה, להזמין שמרטף, להזמין מונית או לשלם מחיר מופקע עבור חניה, לעמוד בתור, להידחק לשירותים בהפסקה, לחזור למושב הצפוף שלא תמיד רואים ממנו את הבמה ולשמוע את רשרושי עטיפות הסוכרייה שפותחת השכנה במושב שלידנו במהלך המופע. למה? לכאורה, זו שאלה רטורית. אבל משהו בנו גורם לנו לא לוותר על יציאה מהבית, כדי לחזות בדבר האמיתי – אבסורדי ככל שיהיה, בעידן שופע אפשרויות ועתיר טכנולוגיות זה. עלעול חטוף במוסף תרבות של יום שישי מגלה עשרות, אם לא מאות מודעות של הופעות מוזיקה מכל הסוגים. נדמה שההיצע רק גובר והולך. אז מה באמת קורה כאן?

אנחנו חיים בתקופה שבה אנו מוקפים ב-Fake. תמונות המועלות לרשתות החברתיות, פרסומות אטרקטיבית גדושות בכוכבים ודוגמנים ובמיוחד הקלטות מוזיקה וסרטונים קצרים – כולם עוברים עריכה אינסופית. איבדנו בהדרגה (הנשלטת היטב) קשר עם "המוצר הגולמי". מוצר גולמי כבר אינו קיים. ישנו רק מוצר ערוך, עטוף היטב ועשוי כהלכה, כך שנדמה לנו שהגיע למלוא הפוטנציאל. ללא שגיאות, ללא "בעיות". כך, באופן עקבי, אנחנו מקבלים אשליה של עולמות מושלמים, המייצרים סטנדרט חדש בכל תחום. קשה לעמוד בכך במציאות, בעולם שאינו וירטואלי. איש אינו חושב על כך שיצירה קצרה של שופן, האורכת כחמש דקות, עברה עריכה יותר מ-16 פעמים. אנחנו נשבים בעולמות וירטואליים שבהם הטכנולוגיה יכולה להסתיר ולמחוק כל פגם, קטן ככל שיהיה, וליצור עבורנו אשליה של אסתטיקה שאין לה שחר במציאות של אמנות הבמה.

להיות אמן במה פירושו לחיות בסיכון. לחיות את חוסר המושלמות. להתמודד עם טעויות בזמן אמת ולהמשיך קדימה. המוצר השלם הוא הרגע שצופן בתוכו אילוצים, מכשולים והפתעות. אמן במה אינו מציג רק תוכן. קודם לכל הוא מייצר חוויה – והחוויה כוללת את כל המרכיבים היוצרים ריגוש, וביניהם גם טעויות והתמודדות עם טעויות. כשהייתי צעירה, התפתיתי להאמין כי אם רק אתאמן שמונה שעות בנגינה בפסנתר, אוכל להגיע לכל במה ולהופיע בצורה מושלמת. איזו הולכת שולל הייתה במשפט המכאיב הזה. התאמנתי גם יותר משמונה שעות ביום ובכל זאת נפלתי קורבן לכל מה שקורה גם לנגנים הגדולים מכולם: בלקאאוט, פספוסים אינספור, טלפונים והפרעות מבלבלות מהקהל ועוד ועוד. לימדו אותי רק לא לטעות ועוד פחות מזה, מה לעשות כשטעיתי.

בשני הסרטונים הללו אפשר לראות טעויות מתרחשות בזמן אמת.

כאן, הפסנתרנית הנודעת מריה ז׳או פירש (Maria João Pires) עולה לבמה בהופעה חיה עם כוונה לנגן קונצ'רטו של מוצארט, אבל התזמורת והמנצח הכינו יצירה אחרת לגמרי. היא המומה לגמרי וחייבת להתעשת תוך שניות לנגן יצירה שלא הכינה.

כאן כנר בקונצרט חי מופרע על ידי טלפונים של מאזינים בקהל ובוחר להגיב באופן שמייצר חוויה גדולה לקהל.

אין לי ספק שהרגעים שהקהל הכי משתוקק להם היום הם אותם רגעים שבהם נוצרת "הפרעה" כלשהי, והאמנים נאלצים להתמודד בזמן אמת ולקבל החלטה כיצד להמשיך. כמה אחריות וכמה כוח יש בידיהם של אמנים, תרתי משמע, לייצר את ההבדל בין כשלון להזדמנות. בין נפילה ברגעי הטעות להעצמת הרגע כך שייזכר כהצלחה. אולי בתוכנו אנחנו משתוקקים מאוד לראות את האחר כאנושי, כמונו. לא ברגעי השליטה וההצלחה בלבד, אלא ברגעי המבחן שבהם מתרחשים אירועים בלתי צפויים. וכאלה מתחרשים תמיד. אנו משתוקקים לראות ולחוות את האמן ואת המוצר שלו באופן הגולמי ביותר. לא עם פלייבק, אלא באופן נגיש ובלתי אמצעי, גם אם – ואולי דווקא עם – האפשרות לטעות ולהמשיך הלאה ביצירתיות. דרך האמנים שמולנו אנחנו פוגשים את מה שאינו מושלם בנו, ומקבלים חוויית אישור מזככת לכך ש״זה בסדר". שמותר לא להיות מושלמים. איזה כיף לקבל אישור לחלק החסר, בתקופה שבה אסור להיות פחות ממושלמים? הבמה החיה היא אוצר. אוצר לא רק עבור אלו העולים אליה מדי ערב כדי לבדר אותנו, אלא עבורנו אנו, כבריות המחפשות ואינן מוותרות על האפשרות להגיע לדבר האמיתי. להרגיש שאנחנו שולטים ברגע שבו אין מניפולציות, לו גם לשעה אחת ביום.

תמונה ראשית: עניבות פרפר לפני קשירה. תצלום: Unknown Net Photography