אני לא מנסה לשכב איתכם

"אני כבר הרבה זמן בתעשייה הזאת, מייגן. את לא. ולמרות זאת, נראה שאת קרובה למדי לאנשים בעמדות כוח", אמר לי עמית לעבודה, כשנפגשנו, כמנהגנו פעמיים בשנה, לקוקטייל של אחרי העבודה.

"זה פשוט לא מסתדר", הוא המשיך. "ואני ממש לא יודע איך את משלמת את שכר הדירה שלך במנהטן. לפעמים אני תוהה האם את עובדת כנערת ליווי, ואני חייב לומר לך בכנות: אחרים שואלים את עצמם את אותה שאלה".

"זה מגוחך. אתה צוחק, נכון?" מלמלתי בתדהמה.

"בגלל זה אוואן* (חבר משותף, שעובד באותו ענף) מתנהג לידך באי נוחות. הוא שואל את אותן שאלות".

כעס הוא פחות או יותר הרגש היחיד שאני מתקשה להתחבר אליו. זה לא חריג אצל נשים, שחונכו חברתית לרצות (אפילו בתגובה לכך שמישהו שחשבת שהוא מכבד אותך, מייחס את הצלחתך המקצועית לזנות!). אנחנו חוששות שיצמידו לנו תווית של "משוגעות", או גרוע מזה, שנאשש את ההאשמות שהוטחו בנו, ולכן אנחנו משתדלות להישאר רגועות.

וברגע ההוא, הייתי כל כך מבולבלת ומושפלת, שלא יכולתי לרתום את הזעם לעזרתי, למרות הדפיקות הברורה של המצב. המוח שלי הסתחרר, כשדמיינתי את כל תעשיית איכות-החיים משוכנעת שאני מייצרת חברויות, מֶנטורים והזדמנויות באמצעות השתגלויות. הייתי המומה מבושה, ונשבעתי לעמיתי שאני ממש לא "נערת ליווי". הצלחתי במאמץ רב לפלוט הצהרה שהביעה את "תסכולי" משום ש"תמיד התגאיתי באינטליגנציה וביושרה שלי".

במהלך היומיים הבאים, חלקתי את הסיפור עם מספר אנשים ושאלתי לדעתם. התגובות שלהם היו טעונות זעם וגועל, והם הבטיחו לי שההנחה (וצורת הביטוי) של עמיתי לעבודה אינן ראויות (למרות שאדם אחד חלק אתי, בהיסוס, את העובדה שהייתה במקום עבודה קודם שלנו שמועה שלפיה קיבלתי את העבודה כי 'שכבתי עם המנכ"ל'). האישור שלהם אפשר לי להתחבר לזעם המודחק-לעתים-קרובות-מדי שלי, והרגשתי שאני חייבת להסב תשומת לב לדבר הדפוק הזה שאנחנו עושים לנשים. התובנה שלי רחוקה מלהיות חידוש מרחיק לכת, אבל ברור כי היא חושפת את התפישה הדכאנית שעדיין נחבאת בערמומיות בחברה שלנו:

אנחנו מפרשים הפגנת ידידותיות מצד נשים בגיל הפריון, כפיתוי.

נזכרתי בפסיכיאטר שאמר לי שזאת אשמתי שהלקוח שחלקנו התאהב בי וניסה להתאבד בגלל אותה 'אהבה נכזבת' (לו הייתי מטפל-זכר עם לקוחה-נקבה, היינו מתייחסים להפרעת האישיות הגבולית שלה ונמנעים מלהטיל עליי את האחריות). חמש שנים לאחר מכן, מילותיו של הפסיכיאטר הזה עדיין צרובות במוחי: "ידעתי שזה יקרה אתך. מרגע שפגשתי אותך, ידעתי שזה יקרה", הוא נחר בבוז.

נזכרתי במטפל שהתייעצתי עמו בעקבות המקרה, שאמר לי שבגלל שאני לא במערכת יחסים, אני כנראה מנסה, באופן בלתי מודע, לפתות גברים. אחרי הכול, לא יכול להיות שאני לבד אבל מאושרת. נמלאתי אשמה, והחלטתי להפסיק להתאפר במסקרה בימי עבודה.

נזכרתי בהערות מצד רופאים כשנודע להם שאני המטפלת הכי מבוקשת במרפאת הסטודנטים – הם גיחכו ומלמלו משהו על כך שהמטופלים שלי בוודאי רוצים להציע לי לצאת אתם (אין מצב שאני פשוט טובה בעבודתי!); או בפעמים שבהם סיפרתי לאנשים מה אני עושה למחייתי, והתגובות שלהם היו, "את בטח מאוד פופולארית בקרב סוחרים" (מרבית הלקוחות שלי היו תלמידות הטרוסקסואליות מבית הספר לאחיות).

נזכרתי בפעמים שבהם נאלצתי להדוף בכוח תקיפות מיניות, אחרי שנעניתי להצעה לטרמפ הביתה או להזמנה לשתות כוסית אחרונה אחרי דייט (טעויות כאלה עשיתי רק פעם אחת, בהתאמה, לפני שלמדתי כשאני נענית להצעות כאלה הן מתפרשות כהסכמה – ממש כמו כשאני לובשת חולצה עם מחשוף!).

התפישה שלפיה נשים מוחצנות ו'ידידותיות' מנסות לפתות, מנציחה את תרבות האונס, את הנטייה לבייש נשים בגלל התנהגות מינית (slut-shaming) ואת הנתק בין בני אדם ומכריחה נשים להפגין חיבה בצורה סלקטיבית מאוד (כלומר: עדיף להתנהג כ'כלבה', כדי לשמור על עצמך!).

בחברה שלנו, ההופכת יותר ויותר מבודדת, אני אדם חברותי. אני מחייכת לזרים ברחוב, בתקווה להעניק להם רגע של חיבור. אני מביטה לאנשים בעיניים כשאני מדברת אתם. אני מנצלת הזדמנויות להתבדח וגם ללעוג לעצמי, כי אני אוהבת לגרום לאנשים להרגיש נינוחים בחברתי. אני שואלת שאלות – שאלות אמתיות – כי אני באמת מתעניינת, ואני ממש מקשיבה לתשובות, כי ממש אכפת לי. כל חיי ניסיתי להבין את המצב האנושי ולהציע תמיכה וחיבור, כי אני רוצה לצמצם את סבלם של בני אדם.

אני מתעניינת בכם.

זה לא אומר שאני מנסה לשכב אתכם.

בואו נתרגל לרעיון.

מייגן בְּרוּנוֹ (Megan Bruneau) היא פסיכותרפיסטית מוסמכת בעלת תואר שני, מאמנת לאיכות חיים ופודקאסטרית (המגישה את: Forbes The Failure Factor) שרוצה לעזור לכם לחבב את עצמם (ואת החיים) קצת יותר. היא מתמחה בטיפול בפרפקציוניסטיות, חרדה, דיכאון והפרעות אכילה. עקבו אחריה בפייסבוק, טוויטר, אינסטגרם ויוטיוב.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי