את, אני והפרנויה

בעוד שזוגיות אמורה להיות המקום הבטוח ביותר שלנו, יש כאלה החווים אותה גם כמערערת ומלווה בחרדת רדיפה. תחושת רדיפה בתוך יחסים מתבטאת בחוסר שקט, הגנתיות כלפי עולם הנחווה כעוין, נוקשות ולעיתים תוקפנות המופנית כלפי בן-הזוג, מקור האיום. היא עלולה לגרום לנו לחשוד שבן-הזוג נמשך למישהו אחר או שהוא מתכוון לעזוב, לחשוד שבן-הזוג מקנא בי, רע כלפי או שאולי הוא אינו רוצה לגמרי בטובתי, לחשוב שאחרים יותר חשובים לו ממני, להרגיש שבן-הזוג רוצה לשלוט בי או כל חוויה אחרת שבה בן-הזוג נחווה כמקור איום על האוטונומיה שלי.

הפרנואיד בטוח שהוא יודע דברים, בצד או ליד הדברים שכולם רואים, שאחרים פשוט אינם יודעים או מבינים את המשמעות הזדונית שלהם, וזאת מתוך חוסר רצון לראות, תמימות או שטחיות

אדם חשדן הוא אדם בעל מוח קודח וגוף דרוך, שעסוק בחיפוש אחר סימנים לסכנות קרובות או הפתעות לא נעימות. הוא מסתכל על העולם דרך ציפיות והנחות יסוד שבהן העולם "מחפש" אותו בדרכים שונות, והוא מחפש כל העת רמזים שיאוששו את תפישת עולמו. המילה פראנויה מורכבת מהמילה "פרא" (לְיָד) ו"נויה" (ידע). כלומר הפרנואיד בטוח שהוא יודע דברים, בצד או ליד הדברים שכולם רואים, שאחרים פשוט אינם יודעים או מבינים את המשמעות הזדונית שלהם, וזאת מתוך חוסר רצון לראות, תמימות או שטחיות. הבה נתבונן בדוגמה שכיחה: אדם חושד כי בת זוגו תבגוד בו ביום מן הימים או תעזוב אותו. אף שמערכת היחסים ביניהם טובה והיא מביעה בהתנהגותה את אהבתה כלפיו, הוא אינו נותן משקל רב לסימנים אלה ובוחר להיאחז ולהעצים את העובדה שהיא מבלה במסגרת מסוימת שבה משתתפים גם גברים אחרים, שלדעתו חושקים בה. התלהבותה ממסגרת זו וחוסר נכונותה לפרוש ממנה היא הוכחה ניצחת עבורו שהחשדות שלו כלפיה מוצדקים. האדם החשדן מגיע עם ציפיות מוקדמות (שהאישה תבגוד בו) שאת מקורן נבין בהמשך, הגורמות לו לחפש באינטנסיביות, בחדות ובקשב רב, אחר רמזים לכך שהוא צודק, בזמן שציפיות מוקדמות אלה גורמות לו מלכתחילה לסנן החוצה ולזנוח כל פיסת מידע סותרת, או כזו שיכולה להכניס לפרופורציה את הציפיות שלו (לדוגמה שמירת גבולות בריאים מול גברים אחרים במסגרת). תהליך מעגלי זה כמעט שאינו ניתן לערעור על ידי האחר, שנחווה כתמים ושטחי או אף חלק מהקונספירציה נגדו, לכן הוא יכול לתסכל מאד את בן הזוג הנמצא במחיצתו. הנטייה המוקדמת של החשדן מקבלת קדימות באופן שאינו מאפשר לשכנעו אחרת בשום צורה, כפי ששר פול סיימון בשירו "המתאגרף": "אדם רואה את מה שהוא רוצה לראות, ומתעלם מהשאר".

"דיוקן עצמי עם ריטה" (1922), תומס הארט בנטון. תצלום: ויקיפדיה

אך האם ניתן לומר כי האדם החשדן אינו תופש את המציאות כהלכה? האדם החשדן אינו טועה כלל ועיקר, להיפך, הוא מדייק מאד בתפישה של הדברים, אך הוא שוגה לחלוטין בפרשנות ובשיפוט שלהם. קשב צר ונוקשה המופעל לצורך ביסוס האמת הסובייקטיבית שלנו יכול לכפות את הפרשנות שלנו כמעט על כל פיסת אינפורמציה שניתקל בה. הבעיה של האדם החשדן אינה בתפישה של הדברים, אלא, למשל, באופן שהוא מבליט פיסת אינפורמציה אחת, מעניק לה חשיבות מוגזמת ומעצים אותה, על רקע פיסות אינפורמציה רבות אחרות שמהן הוא דווקא בוחר להתעלם, אך שיכולות להשלים את התמונה הכוללת. הקושי לשנות את סגנון החשיבה החשדני נטוע בין היתר באמרה "רק משום שאתה פרנואיד, אין פירושו שלא רודפים אחריך". הקשב של האדם החשדן יכול לגרום לו לעיתים לראות דברים נכוחה, עובדה שמחזקת מאד את תפישת עולמו. אולם בדרך כלל הפרנואיד יכול לבנות סיפור שלם ומקיף המגובה בפרטים רבים על המציאות, כך שכל אחד יכול להשתכנע שהוא צודק, עד אשר המציאות טופחת על פניו, וסיפורו מתפרק כמגדל קלפים. באופן אירוני ניתן לומר כי הפרנואיד לרוב טועה, אך הוא עושה זאת בצורה מבריקה ומאד משכנעת.

המהות של הסגנון האישיותי החשדן היא ההרגל, הבלתי מודע, להתמודד עם אספקטים שליליים של האישיות של האדם דרך השלכתם וייחוסם לאחר, כלומר לחוות את מה שנמצא בתוכנו כאילו הוא מחוצה לנו, אצל אחרים

התהליך הקוגניטיבי העיקרי המתרחש בחשדנות או בפראנויה נקרא "השלכה". בהשלכה אנו מייחסים לאחרים מחשבות, רצונות ודחפים שהם מוכחשים או בלתי נסבלים בעצמנו. המהות של הסגנון האישיותי החשדן היא ההרגל, הבלתי מודע  - חשוב לציין -, להתמודד עם אספקטים שליליים של האישיות של האדם דרך השלכתם וייחוסם לאחר, כלומר לחוות את מה שנמצא בתוכנו כאילו הוא מחוצה לנו, אצל אחרים. אם כך, ניתן לומר כי יתכן שהחשדנות של הגבר בבת זוגו "הבוגדנית" מקורה למעשה בעצמו או כנאמר "כל הפוסל, במומו פוסל". כלומר, יתכן מאד שהוא חושב על נשים אחרות מסביבו באופנים שממלאים אותו אשמה ובהלה, עד כדי כך שהוא נאלץ להיפטר ממחשבותיו על ידי השלכתם החוצה על בת זוגו. בהשלכה, מתח פנימי שאינו מודע באדם, הופך לציפייה שלו לגבי העולם החיצון, אז הוא משיוך לתוכן בעל משמעות אישית בסביבה, ולאחר מכן הופך לנחרצוּת לגבי מה שהוא בוחר לראות או להתעלם ממנו. מתח פנימי, פגיעות גבוהה, וחוסר שקט הופכים בנקל לאמונה כי העולם עוין והוא ישלוט בי, ייצר את צעדיי, ויצמצם את החופש שלי בכל מיני צורות.

ילדים שגדלו להיות מבוגרים חשדנים או פרנואידים סבלו בילדותם מתחושה של פגיעה באוטונומיה, כלומר גדלו בסביבה שתלטנית, מכניעה או משפילה – סביבה ביקורתית, גחמנית, שהיה קשה לרצותה, לעיתים צינית ועוקצנית. במקרים רבים אחד ההורים היה אדם חרדתי ומבוהל. במקום תחושה של בטחון ונרמול של חוויות רגשיות, ניטעו בילד רגשות של בושה ופחד גדולים. לכן העצמי הפרנואידי הוא עצמי המרגיש חלש וכזה שיש בו חלקים מעוררי בושה שלא ניתן לאהוב בשום אופן. מכיוון שקשה להכיל תחושות עוינות, סלידה עצמית ובהלה לאורך זמן, תחושות אלה עוברות טרנספורמציה ומושלכות על הסביבה. קל יותר לחיות עם תחושה שההתקפה באה מבחוץ מאשר להתמודד עם התקפה מבפנים. "אני שונא את עצמי" מתחפש ל"אני שונא אותך" שמתחפש ל"אתה שונא אותי". וכשאתה שונא אותי עלי להתגונן ולחפש ללא הרף אחר הכוונות הזדוניות שלך כלפי. אולם בדומה לאדם בעל הפרעה טורדנית כפייתית השוטף ידיים באופן כפייתי אך ללא הועיל כדי  להתמודד למעשה עם מחשבות אובססיביות הבאות מתוכו, גם כאן ההשלכה אינה באמת פותרת את הבעיה. היא אמנם מגייסת כוחות פנימיים הנערכים למתקפה והופכים את העצמי לעצמי בעל מראית עין חזקה ועוצמתית, אך על הדרך נפגעים היחסים הבינאישיים של האדם. הוא הופך לאדם דרוך, חסר אמון, נוקשה ובעיקר הגנתי. בנוסף, תחושת הפחד עדיין דופקת על דלתות הנפש, מייסרת את האדם מבפנים, ומאלצת אותו להפעיל כוח נוסף כלפי רגשות ותחושות העולים ממעמקי הגוף והנפש. לכן היפוכונדריה (תחושה שהגוף תוקף אותי מבפנים), ספק עצמי חמור, קושי בהנאה ובספונטניות וקושי בקבלת החלטות הם גם מסימני ההיכר של הפרנואיד.

"הקנאה" (1907), אדוורד מונק, מוזיאון מונק באוסלו. תצלום: Google Art Project, ויקיפדיה

אנשים הסובלים מתחושת רדיפה ביחסים צריכים להבין שהם חיים תחת משטרה פנימית שמנהלת את חייהם בנוקשות. היא מצמצמת את ההבעה החופשית הספונטנית, וגורמת להם לפחד מתרחישי קיצון שליליים שיפקדו את חייהם במידה שייקחו סיכונים מול עצמם ואחרים

אנשים הסובלים מתחושת רדיפה ביחסים צריכים להבין שהם חיים תחת משטרה פנימית שמנהלת את חייהם בנוקשות. היא מצמצמת את ההבעה החופשית הספונטנית בעקבות הבושה שהם חשים, וגורמת להם לפחד מתרחישי קיצון שליליים שיפקדו את חייהם במידה שייקחו סיכונים מול עצמם ואחרים. הבנה כזו מאפשרת להסתכל על העולם ביותר הומור, רכות, קבלה עצמית והירגעות, ולאפשר לעצמנו לקבל סמכות חיצונית או רצון חופשי של אחרים בלי להרגיש מושפלים או מנוצלים על ידם. בסופו של דבר, אוטונומיה נבנית על ידי הגדרת גבולות ברורים ולא על ידי הצבת חומות וביצורים. ומה בדבר הזוג מהדוגמה, כיצד הם יכולים להתמסר למציאות? כפי שהפרנואיד מתבלבל בין העולם הפנימי והחיצוני, כך הוא מבלבל בין מחשבות ורגשות לבין התנהגות. חשוב לזכור שאנו נשפטים על פי ההתנהגות שלנו, לא על פי המחשבות והרגשות שלנו. אישה יכולה להרשות לעצמה ליהנות ממבטים של גברים אחרים או לחשוק בהם בפנטזיה, בלי לעשות דבר שאינו מוסרי כלפי בן-זוגה. כפי שגבר יכול להתמוגג מהעובדה שגברים אחרים חושקים בבת-זוגו, בלי לשכנע את עצמו שמישהו רוצה לקחת אותה ממנו (שזה כפי שראינו היפוך של "אני לא ראוי לה" ל-"אני מקנא בגברים אחרים" והשלכה החוצה שסופה ב-"גברים אחרים מקנאים בי, והם ייעשו הכול כדי לקחת אותה ממני"), וליהנות מהעובדה שהיא בוחרת דווקא בו.

רועי צור הוא מייסד "דרך הקשר – הבית לטיפול במערכות יחסים" העוסק בטיפול פרטני, טיפול זוגי וטיפול אונליין.

תמונה ראשית: "פנים חדר עם זוג ומסך" (1898), פליקס ולוטון. תצלום: ויקיפדיה