ביטול האדם

הסופר והפילוסוף הבריטי סי. אס. לואיס עסק באספקטים עמוקים של כשל המדענות. לואיס, שנולד ב-1898, ידוע ביותר בציבור הרחב בזכות סדרת ספרי ״נרניה״ ובהם "האריה, המכשפה וארון הבגדים", אולם הוא היה גם מרצה וחוקר בתחום ספרות ימי הביניים והוגה מעמיק ומקורי. בספרו ״ביטול האדם״ (משנת 1943) לואיס מדבר על שאיפתו של האדם לשלוט. ראשית, האדם ביקש תמיד לשלוט בחומר, לאחר מכן בסביבתו החומרית, ובתהליך בלתי פוסק, האדם מבקש לשלוט גם בטבע, באמצעות המדע והטכנולוגיות שפותחו בעקבות מחקרים מדעיים. לואיס מזהיר מפני החלת רעיון השליטה עד כדי שליטה על האדם באשר הוא, משום שהוא רואה באפשרות הזו את ביטול האדם.

לואיס טוען כי רעיון השליטה המוחלטת דרך המדע אינה טעות של המדענים הגדולים עצמם, אלא של אנשים בלתי מדעיים הרואים את עצמם כחסידי המדע. מושג מקובל העוזר להבהיר את הרעיון הזה של לואיס מכונה "מדענות". מדענות היא החלה של האתוס המדעי והטרמינולוגיה מדעית על תחום שאינו מתאים למתודה זו. היא מטשטשת את האבחנה בין מדע, טכנולוגיה וערכים, שלושה תחומים נבדלים מאוד.

מדע עוסק ביצירת מודלים לתיאור תבניות במציאות. טכנולוגיה מתבססת על אותם מודלים, אך אינה עוסקת בתיאור המציאות ואילו ערכים מגדירים את המטרות הרחבות המכוונות את הפעולות שלנו

מדע עוסק ביצירת מודלים לתיאור תבניות במציאות. טכנולוגיה מתבססת על אותם מודלים, אך אינה עוסקת בתיאור המציאות ואילו ערכים מגדירים את המטרות הרחבות המכוונות את הפעולות שלנו. כך למשל, ביולוגיה היא מדע, היא עוסקת בתיאור ולעומתה רפואה נדרשת למודלים ביולוגיים, אך יש לה מטרה: ריפוי, לכן היא טכנולוגיה. שבועת הרופאים של היפוקרטס היא רלוונטית רק כיוון שישנה רפואה, אך היא מתקיימת ברובד הערכי. אף שהם נבדלים בבירור, שלושת הרבדים חשובים ומשתלבים, אך לכל אחד יש את סוג התוקף שלו.

הפיתוי למדענות נובע מכך שאנו חשים (בצדק) שהמדע מאפשר מגע כלשהו עם האמת, אבל טשטוש הקטגוריות עלול לאפשר ניכוס אמת מדעית לגיבוי טענה ערכית ואף דרישה לכוח פוליטי – מעין "נשיאת שם המדע לשווא".

סופר אהוד, מלומד מכובד, תאולוג ומתריע בשער: סי. אס. לואיס (1947), תצלום: ארתור סטרונג (סריקה בוויקיפדיה)

לואיס מתריע בפני המימוש האולטימטיבי של המדענות: שאיפה לשליטה מוחלטת של האדם על עצמו. אף כי השאיפה יכולה להיראות אפילו נאצלת, אין מדובר בשליטה עצמית אלא בשאיפה חבויה לשלוט באחר

בספרו ״ביטול האדם״ לואיס מתריע בפני המימוש האולטימטיבי של המדענות: שאיפה לשליטה מוחלטת של האדם על עצמו. אף כי השאיפה יכולה להיראות אפילו נאצלת, אין מדובר בשליטה עצמית אלא בשאיפה חבויה לשלוט באחר. לואיס, בפרספקטיבה רחבה החורגת מן הניתוח הפוליטי הפשוט, רואה קו משותף בין כל המסורות הערכיות של האנושות. בהשפעת המחשבה הסינית הוא מעניק להן את השם הכולל: "טאו". הקשר המרכזי אשר לואיס משרטט הוא בין חווית חיים שמתוך הטאו, להתבוננות חיצונית המוליכה ליציאה מהטאו. זה אינו ניסיון ליציאה מתוך מסורת אחת למסורת נכונה יותר, אלא יציאה מכל מסורת שהיא.

לואיס מנתח את הרעיון בהקשר ליחסים בין דורות. הטאו עובר כמו שרביט מדור לדור, כאשר כל דור מותיר בו את חותמו. חותם של דם, יזע, דמעות, חלומות ותקוות. בתהליך זה כל דור מקבל את ההשפעה של הדורות הקודמים ומטביע חותם נוסף העובר הלאה. לשם כך נדרש אתוס מובלע של קבלה והעברה. אך האתוס הקר של ההתבוננות החיצונית והשליטה שולל תהליך זה. המקל מונח לצד הדרך ובכך עושר ההשפעה של הדורות הקודמים נמחה. אך מה עובר לדורות הבאים? אם אתוס השליטה אכן מתממש בעזרתם של טכנולוגיות מתקדמות, אזי הדורות הבאים מעוצבים בהצלחה על ידי המניפולציות של הדור אשר זנח את הטאו.

לואיס מגביל את עצם ההגדרה של "אדם" למי שמקבלים ומעבירים את הטאו. מכאן שמי שרק נתון לעיצוב ומניפולציה כלל אינו אדם – וגם לא מי שאחראי על ייצור המניפולציה ממקום החיצוני להעברת הטאו.

גם היחס של דור כזה לכל הדורות שאחריו משתנה דרמטית: הדור החיצוני לשושלת ההעברות הזו, אינו יכול לחנך את הדור הבא – אלא מתוך מה שנותר בידיו, אם בכלל, לאחר שהשליך את הנדוניה התרבותית של הדורות הקודמים.

חינוך – כלומר הנחלת ערכים שבהם המחנכים מאמינים - מוחלף במניפולציה הנעזרת באמצעים טכנולוגיים

במונחים של לואיס, מעשה החינוך הוא פעולה בתוך הטאו. לואיס מביא דוגמה של אב רומאי המחנך את בנו לכך שמוות בקרב למען עמו הוא מוות טוב. האב אומר זאת כיוון שהוא מאמין בכך. הוא "בפנים". בתוך הטאו. אך לדור שנמצא מחוץ לטאו ואינו מאמין בדבר, אין מה למסור הלאה. במקרה כזה, חינוך – כלומר הנחלת ערכים שבהם המחנכים מאמינים - מוחלף במניפולציה הנעזרת באמצעים טכנולוגיים.

את הטענה הדרמתית הזו לואיס מתחיל לבנות מתוך דבר מה קטן לכאורה: ספר שהוא מכנה "הספר הירוק". זהו ספר לימוד בספרות, שלואיס בוחר לא לנקוב בשמו כדי לא לתקוף את כותבי הספר אלא רק את הרעיונות שבו. הוא מתאר את האופן שבו הספר הירוק מבצע ניתוח של פרסומת רגשנית לשייט באיים הקריביים. בשיעור תקין בספרות, כך לואיס, היה נכון להשוות את הקטע הספרותי הזה ליצירת מופת ספרותית וכך ללמד את התלמידים להבחין בין ספרות מופת וספרות ירודה. פעולה זו כוללת מטבעה הוקרה לספרות נעלה המעשירה את עולם התלמידים. אך הספר הירוק אינו מטפח כלים להכרה באיכות ספרותית אמיתית, אלא מסתפק בתקיפה של הפרסומת וריקונה ממשמעות. לואיס ראה כי אותם הכלים של ריקון ממשמעות יכולים להיות מופעלים על כל יצירת מופת ספרותית שהיא, בבחינת תינוק המושלך עם מי האמבטיה.

כוחם של הרעיונות בספר לחדור לתודעת הקוראים מועצם דווקא משום שהם אינם מפורשים ומוצגים תחת כותרת תמימה של שיעור ספרות. לואיס מביע ספק אם מחברי הספר הירוק מבינים את המשמעות הרת הגורל של הזרעים אשר זרעו בלב התלמידים.

הספר הירוק גם תוקף את המשמעות של החיבור הרגשי של האדם והמציאות. מוסבר בו שאם אדם אומר: "המפל הזה נשגב", הרי שהוא לא אמר דבר על המפל אלא רק על הרגש שלו עצמו. לואיס טוען שהמילה "רק" היא זרע של רעיון אשר ימשיך ויינבט בנפשו של הילד ויישא פרי בהמשך. הפרי הוא מחיקת עצם התפישה של "נשגבות", והאדם הבוגר יקבל את הפרי הזה כנתון בלי שידע מאין בא. האדם למד להיות ציני יותר ולפרש ציניות זו כפיקחות. אשליית הפיקחות לא תהפוך את האדם לעמיד יותר למניפולציות פוליטיות-אידאולוגיות אלא להיפך.

את רוח השלילה ניתן להפיק קונספטואלית לא רק מתוך עיוות המדע אלא גם מתוך סקפטיות עמוקה נגד המדע. זהו הפוסטמודרניזם אשר התפתח ופרח לאחר תקופתו של לואיס

לואיס מדגיש כי מלאכת הפירוק הנעשית בשיעור היא קלה לאין ערוך קלה לעומת ניתוח ספרותי אמיתי. למדע עצמו יש, כמובן, כושר בנייה, אבל האתוס אשר השתלט על שיעור הספרות לקח מהמדע רק את רעיון הסקפטיות החיצונית, שאין בה כושר בנייה אלא כושר שלילה בלבד. את רוח השלילה ניתן להפיק קונספטואלית לא רק מתוך עיוות המדע אלא גם מתוך סקפטיות עמוקה נגד המדע. זהו הפוסטמודרניזם אשר התפתח ופרח לאחר תקופתו של לואיס.

"רוכב אופניים" (1913), נטליה גונצ'רובה. תצלום: ויקיפדיה

במחיקת רעיון הנשגב ואיתו המושג נשגב, מפותח רעיון של 'מוסריות יחסית', שבאופן דומה מתורגם לתחושת עליונות של האדם על הנורמות של החברה. ואם האדם עליון על הנורמות, הרי שהוא עליון על מי שעדיין כפופים לנורמות

רוח השלילה שטופחה מולידה באופן פרדוקסלי הן את האדם הרדוד, הנתון למניפולציה, והן את האדם בעל ההיבריס השואף למניפולציה על אחרים. כיוון שהאדם יכול בקלות "לשכוח" להכיל את השלכות הרעיונות על עצמו, הרעיון שלפיו "רגש האדם אינו משקף את המציאות" מתורגם באופן טבעי לרעיון שלפיו "רגש של אחרים אינו משקף את המציאות". באופן דומה, במחיקת רעיון הנשגב ואיתו המושג נשגב, מפותח רעיון של "מוסריות יחסית", שבאופן דומה מתורגם לתחושת עליונות של האדם על הנורמות של החברה. ואם האדם עליון על הנורמות, הרי שהוא עליון על מי שעדיין כפופים לנורמות. אבל אם אחרים כבר כפופים לנורמות, למה שהוא לא יעצב את מחדש את הנורמות שאליהן הם כפופים?

מן העתיד הזה מזהיר לואיס בספרו. עתיד שבו דור מצליח להתנתק מהמסורת של כל קודמיו וחינוך של הדורות הבאים מוחלף במניפולציה המופעלת עליהם. מפעילי המניפולציה יהיו רק מיעוט זעום מתוך אותו דור. אך אם אותם מעטים מנותקים מהטאו - מהיכן הם יקבלו מניע כלשהו לפעולה אנושית? לואיס טוען שהדבר היחיד שיישאר כמניע אנושי הוא דחפים רגשיים בלתי רפלקטיביים וחייתיים באופיים.

כך, באופן פרדוקסלי, אתוס אשר שואף לשליטה של האדם על האדם בשם המדע מגשים את המצב ההפוך: דחפים טבעיים פשוטים שולטים במיעוט הדוניסטי ושיכור כוח. שיכורי הכוח מצידם, תופשים את עצמם כאמנים ואת שאר האנושות כחומר הגלם שלהם וכך, מכל הפרויקט האנושי נותר רק מיעוט הדוניסטי הנשלט על ידי דחפים טבעיים ורוב מוחלט אשר הונמך לעבדות תוך ביטול האדם, ככותרת ספרו של לואיס.

צבי שלם הוא מפתח חומרי למידה, ממציא משחקים ופילוסוף. הוא מנהלו של אתר לחומרים פדגוגיים

תמונה ראשית: היירוגליף דינמי של ה-Bal Tabarin (משנת 1912), ג'ינו סווריני, מוזיאון MOMA בניו יורק. תצלום: ויקיפדיה