החוזה העליון של הקהילה האנושית

שני נשיאים לשעבר נפגשו לשיחה, ויצא מזה ספר. אין מדובר בפתיחה לבדיחה, אלא בעניין מסקרן שהתרחש בארץ רחוקה, דמוקרטיה קטנה בסביבה עוינת ומלאת סכנות: אורוגוואי.

שני הדוברים הם דמויות שמקומן בהיסטוריה של ארצן, וככל הנראה בהיסטוריה של העולם, מובטח. האחד הוא חוליו מריה סנגינטי, הנשיא הראשון שנבחר עם השבת הדמוקרטיה לאורוגוואי, ב-1985. סנגינטי, יליד 1936, עורך דין, עיתונאי ואיש ציבור, הוא איש מפלגת קולורדו "האדומה". מסורתית, המפלגה מאגדת גישות ליברליות תוך שילוב בין פרוגרסיביות ושמרנות, והיסטורית היא ניצבה תמיד מול המפלגה הלאומית, "הלבנים". סנגינטי שימש כנשיא אורוגוואי פעמיים: מ-1985 עד 1990, ומ-1995 עד שנת 2000. יש לציין שהחוקה של אורוגוואי אוסרת על נשיא מכהן להתמודד לקדנציה נוספת מיד לאחר כהונתו.

כנשיא, מוחיקה סירב לגבות את המשכורת שהגיעה לו והמשיך להתפרנס מהפרחים שהוא מגדל עם אשתו בחוותם הקטנה. הוא מסרב להשתמש בכרטיס אשראי או לקנות דבר בתשלומים, ומשלם במזומן תמיד ובעצמו

בן השיח שלו הוא חוסה "פפה" מוחיקה, שכיהן כנשיא בין השנים 2010 ו-2015. מוחיקה הוא פוליטיקאי ואיכר, ולשעבר מהפכן, מראשי תנועת הטופמארוס שלחמה באלימות נגד המשטר הצבאי במדינה. מוחיקה, שהשתתף בפעולות אלימות, נורה, נאסר, נמלט ושוב נלכד ובסך הכול שהה בבתי כלא, גם בתנאי צינוק קשים, במשך 13 שנה. במהלך מאסרו הייתה סכנה ממשית לשפיותו ולחייו והוא איבד את היכולת לתקשר עם סביבתו. מוחיקה שוחרר מהכלא רק ב-1985, בזכות חוק החנינה הכללית בעקבות השבת הדמוקרטיה לארצו. מפלגתו היא ה-Frente Amplio, "החזית הרחבה", קואליציה של תנועות ומפלגות מהשמאל. כנשיא, הוא סירב לגבות את המשכורת שהגיעה לו והמשיך להתפרנס מהפרחים שהוא מגדל עם אשתו בחוותם הקטנה. הוא מסרב להשתמש בכרטיס אשראי או לקנות דבר בתשלומים, ומשלם במזומן תמיד ובעצמו. גם כנשיא, הוא המשיך לנסוע בפולקסווגן "חיפושית" ישנה ומקרטעת, ולהימנע ככל האפשר מטיסות מיוחדות לביקורים נשיאותיים.

חוליו מריה סנגינטי נושא הרצאה, "הדמוקרטיה בפרספקטיבה", במדריד (2017), תצלום: Casa de América

במהלך מגפת הקורונה העולמית, הודיע סנגינטי על פרישה מהחיים הציבוריים ומוחיקה מצדו הודיע על פרישה, גם מתפקידו כסנטור. השניים נפגשו לשיחה עם שני עיתונאים, ועל השולחן ביניהם הונח מכשיר הקלטה. התוצאה היא ספר, "האופק: שיחה ללא רעש בין סנגינטי ומוחיקה". השיחה התקיימה בבית ההוצאה לאור "רנדום האוס" במונטבידאו, וניהלו אותה אלחנדרו פריירו (Ferreiro) וגבריאל פריירה (Pereyra).

אותו רעש מוכר, שדורש לצמצמם כל נושא לדעה חותכת או לתגיות זועקות, הרעש שמונע כל מחשבה ממשית ושתובע מהירות תגובה, מתפוגג. את מקומו תופס זמן איטי, שבשיחה בין השניים מאפשר לחשוב על הפוליטיקה כפי שחשבו עליה בעולם הקלאסי, כלומר הפוליטיקה כתהליך מתמיד של בניית קהילה

לכאורה, מפגש לשיחה בין שני נשיאים אינו בדיוק אירוע שעשוי לזכות לרייטינג גבוה. אך כשמדובר בשני הנשיאים הללו, שניצבים לכאורה בשני קטבים מנוגדים בפוליטיקה של ארצם, דומה שהרעש המזהם את הפוליטיקה המפלגתית שוכך. אותו רעש מוכר, שדורש לצמצמם כל נושא לדעה חותכת או לתגיות זועקות, הרעש שמונע כל מחשבה ממשית ושתובע מהירות תגובה, מתפוגג. את מקומו תופס זמן איטי, שבשיחה בין השניים מאפשר לחשוב על הפוליטיקה כפי שחשבו עליה בעולם הקלאסי, כלומר הפוליטיקה כתהליך מתמיד של בניית קהילה. כך התקיימו שישה מפגשים בין סנגינטי ומוחיקה, והם מתועדים בספר בעריכה קלה בלבד. ההבדלים ביניהם רבים, הן מבחינה מפלגתית ואידיאולוגית והן מבחינת הסגנון. סנגינטי הוא אדם ממסדי, שמקדש את הטקסיות של השלטון והכוח, והוא גם איש של דוֹגמוֹת. מוחיקה, לעומתו, הקדיש את חייו הציבוריים גם לקעקוע כל נורמה הנוגעת לצדדים הפורמליים של הסמכות ושל הפגנתה ממרומי כס השלטון. סנגינטי הוא ליברל עם נטייה ברורה למרכז-ימין ואילו מוחיקה הוא איש שמאל בעל עבר מרקסיסטי. ובכל זאת, בארץ קטנה שמתאפיינת בשושלות פוליטיות, השניים דומים בכך שהם אינם צאצאים לשום שושלת ולא גדלו על סירי הבשר של השלטון.

שניהם הם גם קוראים בלתי נלאים, אנשים בעלי אופקים רחבים, נטייה להגוּת ונכונות לעבד רעיונות לעומק, באיטיות הנדרשת. הם אינם צעירים, שניהם עברו את גיל 85. הם נשואים לנשים חזקות, מרשימות, ואינם מתביישים להודות בכך. והשיחות מתגלות כהזדמנות משותפת לבנות גשרים מעל ליריבות ולהבדלים עמוקים בגישה ובסגנון.

סנגינטי מייצג את הימין ההיסטורי של אורוגוואי. ככזה, מפתיע לגלות שהוא מספר על הפעולה הראשונה שמסמלת את פנייתה של אורוגוואי לחילוניות, בשנות השישים של המאה ה-19, כשהנשיא ברו החליט להעביר את בתי העלמין לבעלות ציבורית. כך החלה הפרדת הדת והמדינה באורוגוואי, דווקא תחת מפלגת 'הלבנים' הימנית-מסורתית

סנגינטי מייצג את הימין ההיסטורי של אורוגוואי. הוא אמנם לא היה איש המשטר הצבאי, אך עבד במסגרתו עד שסולק מהחיים הציבוריים ופעל לאחר מכן כעיתונאי, וגם גלה מארצו. ככזה, מפתיע לגלות שהוא מספר על הפעולה הראשונה שמסמלת את פנייתה של אורוגוואי לחילוניות, בשנות השישים של המאה ה-19, כשהנשיא ברו (Berro) החליט להעביר את בתי העלמין לבעלות ציבורית, לאחר שכומר מסן חוסה סירב לקבור אדם שנודע כאיש הבונים החופשיים. כך החלה הפרדת הדת והמדינה באורוגוואי, דווקא תחת מפלגת "הלבנים" הימנית-מסורתית. הפרט ההיסטורי הזה משמש את השניים כדי להסכים שאורוגוואי הוא פרויקט בתהליכי בנייה מתמדת, סך כל הרצונות האינדיבידואליים של מי שמרכיבים את הרפובליקה, כלומר כל האזרחים, מעבר לנטיות מפלגתיות. התפישה של הפוליטיקה כיריבות בין ניגודים סופגת מכה ממשית בשיחות בין שני הזקנים החכמים הללו.

מוחיקה ניחן בכישרון לא רגיל לאמירות פתגמיות, לאמיתות ארוזות היטב שנקלטות באוזני שומעיו. סנגינטי מודה שהוא מקנא ביריבו בעניין הזה. אך בין השניים מחברת ספרייה שלמה שכל אחד מהם קרא. שניהם משבחים את אדם סמית': "הומניסט מאין כמוהו", קורא לו מוחיקה. "אדם סמית' אמר הכול בדייקנות", מסכים סנגינטי. שניהם קראו את כתבי קרל מרקס (סנגינטי אף כתב ספר העוסק בהגות של מרקס). אך מה שחשוב הוא הפרקטיקה ברפובליקה, איכות חייהם של האזרחים. החינוך הציבורי שחייבים לשמור על רמתו, הוא עניין שמעסיק את שניהם. וגם מערכת הבריאות והצורך ללחום באי-השוויון. מוחיקה מעיד על חוויה אישית: "חייתי בבתי חולים והייתי כמו סרטוט שזרקו לזבל, ועכשיו באשתי טיפלו כמו במלכה. אם היא לא הייתה אשתו-של-מישהו, היא הייתה נאלצת לחכות". הם תוהים: האם יתכן שאי-השוויון אינו רק עניין מבני, במערכות, אלא פגם שצומח מתוך התרבות?

חוסה "פפה" מוחיקה במסיבת עיתונאים בספרייה בעיר מקסיקו (2016). תצלום: Protoplasma K

מוחיקה חוזר על עמדתו הידועה: 'עני הוא מי שצריך הרבה'. כל ימיו בחיים הציבוריים הוא שב ואמר שהנכס היקר ביותר שלנו הוא הזמן, ושאסור להמירו בצריכה מטמטמת שמערימה על האדם מהשורה חובות וגורמת לו להשתוקק תמיד לחפץ הבא, על חשבון זמן לשיחה, למשפחה, לחברים

מוחיקה מגדיר את עצמו כנאו-סטואיקן. הוא חוזר על עמדתו הידועה: "עני הוא מי שצריך הרבה". כל ימיו בחיים הציבוריים הוא שב ואמר שהנכס היקר ביותר שלנו הוא הזמן, ושאסור להמירו בצריכה מטמטמת שמערימה על האדם מהשורה חובות וגורמת לו להשתוקק תמיד לחפץ הבא, על חשבון זמן לשיחה, למשפחה, לחברים. סנגינטי, בן דורו של מוחיקה, מדבר באי-נוחות על "העולם הזורם הזה, שמלא בדברים".

שני הנשיאים משוחחים על החירות. סנגינטי סבור שהחירות היא יחס, לא ערך מוחלט לעצמו, ושהדמוקרטיה אינה ערובה לממשלה טובה אלא תהליך שליו ומסודר כדי לסלק ממשלה רעה. מוחיקה מתעקש שהמפתח בפוליטיקה הדמוקרטית הוא השכנוע, לצד הלמידה, כיוון שלדבריו "התשובה הפשוטה תהיה סמכותנית תמיד, ולכן אסור לחטוא בפשטנות".

שניהם מכבדים את קונפוציוס, ומדברים על הצורך בריטואלים כאמצעי לחיזוק יציבותה של הדמוקרטיה. הפחד מהחירות, הם אומרים, הוא שדוחף אנשים לחפש סמכותיות רבה מדי. מוחיקה מכנה זאת "סיפורי הסבתא שמבקשים להחזיר את האדם לחברה של הפירמידות במצרים", וסנגינטי, מעודן יותר, אומר: "בוודאי, עסקת פאוסט, מכירת הנשמה לשטן".

שני הנשיאים חשים בנוח לחזק את הרעיון שאיש אינו מייסד מחדש דבר. הכול הוא המשכיות היסטוריות, בנייה מתמשכת. הם מזכירים את גיבוש החוקה של אורוגוואי, ב-1830, ורואים בכך את הקמתה של הרפובליקה, שכן לדעתם החוקה היא החוזה העליון שקהילה אנושית יכולה לשאוף לו

שני הנשיאים מביטים בהווה מפרספקטיבה היסטורית. כילדים, הם חוו את הקרב הימי בשפך נהר לה פלטה, בין ספינות של הצי הבריטי וספינת המלחמה הנאצית "אדמירל גראף שפֶּה", ב-13 בדצמבר 1939. הספינה הנאצית שטובעה היא תזכורת מתמדת עבורם שכל עימות בעולם יכול להשפיע על כל פינה של האנושות. לכן, אין זה מפתיע לגלות עד כמה הם מודאגים נוכח המלחמה באוקראינה. לא פחות מכך מעסיקים אותם נושאים של איכות חיים: משק המים הלאומי של אורוגוואי, שמאבד אחוז גבוה מהמים בשל כשלים במערכת הממשלתית. שני הגברים יוצאים נגד תרבות המאצ'ו שבתוכה הם גדלו. והם גם מתברכים בהישגים של החברה שהם חלק ממנה: "כשהגעתי לשלטון לראשונה", אומר סנגינטי, "תוחלת החיים של אדם באורוגוואי הייתה 73 שנה, והיום היא 79".

כמעט ארבעים שנה של דמוקרטיה עברו על אורוגוואי עד היום. במהלכן, כל המפלגות הפוליטיות זכו להיות בשלטון. תעודת הכבוד היא קולקטיבית. לכן שני הנשיאים חשים בנוח לחזק את הרעיון שאיש אינו מייסד מחדש דבר. הכול הוא המשכיות היסטוריות, בנייה מתמשכת. הם מזכירים את גיבוש החוקה של אורוגוואי, ב-1830, ורואים בכך את הקמתה של הרפובליקה, שכן לדעתם החוקה היא החוזה העליון שקהילה אנושית יכולה לשאוף לו.

לסלו אֶרְדֵיִי (Laszlo Erdelyi) הוא עיתונאי ועורך. הוא משמש כעורך מוסף התרבות בעיתון El País באורוגוואי

יורם מלצר הוא העורך הראשי של "אלכסון", וכותב במוסף התרבות בעיתון El País באורוגוואי.