המגפות הטובות של פעם

בסוף המאה ה-19, אחד מכל שבעה בני אדם בעולם מת משחפת, והמחלה דורגה במקום השלישי ברשימת גורמי המוות בארצות הברית. בעוד שמדענים החלו לקבל את האישור המדעי של הרופא הגרמני רוברט קוך לכך ששחפת נגרמת על ידי חיידק, הציבור הרחב לא מיהר לאמץ את המידע, ורוב בני האדם לא השקיעו תשומת לב מיוחדת לאופן שבו המנהגים שלהם תורמים להפצת המחלה. הם לא הבינו שדברים מסוימים שהם עושים עלולים לגרום להם לחלות. בספרו "Pulmonary Tuberculosis: Its Modern Prophylaxis and the Treatment is Special Institutions and at Home", אחד מראשוני המומחים לשחפת, ס. אדולפוס קנופף (Knopf) שעבד כרופא בניו יורק, כתב שהוא ראה אחדים ממטופליו לוגמים מאותה הכוס, כשהם נסעו ביחד באותו קרון רכבת, אפילו "בעודם משתעלים ופולטים ליחה רבה". בימים ההם היה מקובל שבני משפחה, ואפילו זרים גמורים, יחלקו כוס שתייה.

עד מהרה, היריקה במקומות ציבור נחשבה להתנהגות גסת רוח, ולגימה מבקבוקים משותפים זכתה גם היא לביקורת חדה

בשנות ה-90 של המאה ה-19, בהנחייתו של קנופף, מחלקת הבריאות של העיר ניו יורק יצאה במסע הסברה נרחב, כדי לחנך את הציבור ולהפחית את מידת ההידבקות. "המלחמה נגד השחפת", הקמפיין של בריאות הציבור, עודד את הציבור להפסיק לחלוק כוסות שתייה וגרמה למדינות אחרות בארה״ב לאסור על יריקה בתוך מבני ציבור ובאמצעי התחבורה הציבורית וגם במדרכות ובמרחבים פתוחים בערים – ולעבור לירוק במרקקות מיוחדות, שאותן הורו לנקות באורח תדיר. עד מהרה, היריקה במקומות ציבור נחשבה להתנהגות גסת רוח, ולגימה מבקבוקים משותפים זכתה גם היא לביקורת חדה. השינויים הללו בהתנהגות הציבור סייעו בצמצום תפוצתה של מחלת השחפת.

כרזה מקמפיין לבריאות הציבור ומניעת שחפת ושפעת: לא לירוק, לכסות את הפה כשמשתעלים או מתעטשים. תצלום: הספרייה הלאומית לבריאות של ארה"ב, ויקיפדיה

כפי שאנו רואים בימי המגפה הנוכחית, מחלה יכולה להשפיע השפעה עמוקה על קהילה – לשבש את השגרה ולהוות אתגר לשלווה של הציבור בעודה מתפשטת מאדם לאדם. אלא שהשפעותיהן של מגפות ניכרות מעבר לרגעים בהיסטוריה שבהם הן מתרחשות בפועל. מחלות יכולות לשנות חברה לתמיד, ולעתים קרובות השינוי הוא לטובה – על ידי יצירתם של מנהגים והרגלים טובים יותר. משברים בעקבות מגפות מעודדים פעולה ותגובה מעשית. שיפורים רבים בתשתיות וכן התנהגויות רצויות רבות בתחום הבריאות, שכיום נראים לנו נורמליים, הם למעשה תוצאה של מסעות הסברה רחבי היקף בתגובה מאורגנת להתפרצויות של מגפות קטלניות.

במאה ה-19, רחובות הערים בארה״ב עלו על גדותיהם מאשפה. אנשים נהגו להשליך מחוץ לחלונות הבתים עיתונים, שאריות מזון וזבל מכל סוג, והכול נחת ברחוב למטה. הסוסים גדולי הגוף שמשכו את קרוניות הנוסעים ואת עגלות התובלה תרמו טינופת משלהם, שכן כל סוס פלט ליטרים של שתן וקילוגרמים של זבל מדי יום. וכשסוס נפח את נשמתו, הוא הפך לסכנה ציבורית מסוג אחר. ב"Portrait of an Unhealthy City", דייוויד רוזנר, פרופסור באוניברסיטת קולומביה בניו יורק, כותב שכיוון שסוסים הם בעלי חיים כבדים במיוחד, כשסוס היה מת בעיר ניו יורק, "היו משאירים את הפגר שלו להרקיב עד שהוא התפרק די הצורך כך שמישהו היה יכול לאסוף את החלקים. ילדים נהגו לשחק בסוסים מתים שהיו מוטלים ברחובות". יותר מ-15,000 פגרים של סוסים נאספו ופונו מרחובות ניו יורק בשנת 1880. פסולת אנושית הייתה אף היא בעיה. רבים נהגו לרוקן סירי לילה אל מחוץ לחלונות. מי שהתגוררו בשכונות עוני לא נהנו מחדרי שירותים בבתיהם, כך שבין 25 ו-30 אנשים נאלצו לחלוק תא שירותים משותף בחצר. המתקנים הללו לא פעם עלו על גדותיהם ונותרו כך עד שמי שנודע כ"אנשי הצרכים הליליים" באו ופינו את החביות נוטפות הצואה, והשליכו את תכולתן לנמל הקרוב.

ככל שראשי הציבור והאחראים על הבריאות החלו להבין שההתפרצויות התדירות של מחלות כמו שחפת, טיפוס וכולרה, שעשו שמות בעריהם, קשורות לאשפה, ערים החלו להקים מערכות מאורגנות לפינוי שתן וצואה. פיתוחים טכנולוגיים סייעו בתהליך

ככל שראשי הציבור והאחראים על הבריאות החלו להבין שההתפרצויות התדירות של מחלות כמו שחפת, טיפוס וכולרה, שעשו שמות בעריהם, קשורות לאשפה, ערים החלו להקים מערכות מאורגנות לפינוי שתן וצואה. פיתוחים טכנולוגיים סייעו בתהליך. האחראים החלו להקים מערכות סינון באמצעות חול וכן מערכות לטיפול בכלור כדי לטהר את מקורות המים העירוניים. בגלל העלות הגבוהה, תפוצתם של מתקני שירותים ביתיים הייתה מוגבלת וצמחה באיטיות. לקושי לעבור לשירותים ביתיים תרמו קשיים בשליטה בצחנה וכן הצורך בצנרת בבניין כולו. בעקבות הדגם המשופר שפיתח תומס קראפר (Crapper) בשנת 1891, "ארונות מים" [water closets או WC] נעשו פופולריים, ראשית בקרב העשירים, ולאחר מכן במעמד הביניים. מערכות של צנרת וביוב, יחד עם רפורמה בתנאי המגורים בשכונות העוני, סייעו בפינוי הצואה מהרחובות.

שדרות ברודווי בניו יורק (1858): סוסים, גללים, טינופת ומחלות לרוב. תצלום: ויליאם אינגלנד, ויקיפדיה

מחלות גרמו גם לסדרה של שיפורים בתרבות האמריקנית. כשרופאים החלו להאמין שאוורור טוב ואוויר צח יכולים לסייע במלחמה במחלות, קבלנים החלו להוסיף מרפסות וחלונות לבתים. משקיעים בנדל"ן ניצלו את האופנה החדשה כדי לעודד את ההגירה למערב, וגרמו לרופאים בחוף המזרחי לשכנע חולי שחפת ובני משפחותיהם לעבור להתגורר במרחק של אלפי קילומטרים מן הערים הצפופות והעכורות של המזרח, אל האוויר היבש ואור השמש של מקומות כמו לוס אנג'לס וקולורדו ספרינגס. התחבולה השפיעה עד כדי כך, שב-1872 כשליש מן האוכלוסייה של קולורדו הורכבה מחולי שחפת, לאחר שרבים-רבים עברו לאזור בתקווה לשפר את בריאותם.

משהו מהנטייה הזאת קיים גם היום. אף כי אנחנו יודעים שאור השמש אינו הורג חיידקים, אוורור טוב ובילוי של זמן בחוץ אכן תורם לבריאותם לילדים ולמבוגרים בכך שהוא מעודד אותם לעסוק בפעילות גופנית וגם משפר את מצב הרוח – ואכן, גישה נוחה למרחבים פתוחים הוא גורם משיכה למי שבוחנים אפשרות לקנות בית. האוויר הצח כ"מרפא" הוא גם מה שבסופו של דבר הביא לראשיתו של מחקר האקלים כתחום מדעי רשמי, שכן אנשים החלו לתעד את מעלות החום, את הלחץ הברומטרי ותבניות נוספות של מזג האוויר, בתקווה לזהות את התנאים ה"אידאליים" לטיפול במחלות.

מגפות שהתפרצו בעבר ביססו אתוס של אלטרואיזם בארה״ב. במהלך מגפת הקדחת הצהובה של שנת 1793, תושבי פילדלפיה התגייסו ללא היסוס כדי להציל את עירם

מגפות שהתפרצו בעבר ביססו אתוס של אלטרואיזם בארה״ב. במהלך מגפת הקדחת הצהובה של שנת 1793, תושבי פילדלפיה התגייסו ללא היסוס כדי להציל את עירם. ראש העיר, מתיו קלרקסון, שלא הייתה לו תכנית רשמית לטיפול במשבר, פנה למתנדבים בבקשה לאסוף תרומות של מזון, בגדים וכסף; הוא ביקש מהם להקים בית חולים מאולתר ולבנות מעון ל-191 ילדים שהוריהם חלו במגפה או אפילו מתו. חברי ה-Free African Society, מוסד שנוהל על ידי האוכלוסייה השחורה בעיר ולמענה, גילו אלטרואיזם מיוחד, וסיפקו שני שלישים מצוות בית החולים. אנשי האגודה העבירו את המתים וקברו אותם וביצעו שלל מטלות רפואיות נוספות.

התפרצות של מחלת הדיפתריה במאה ה-20, שאירעה באזור קטן באלסקה, עוררה גל של תמיכה ברחבי ארה״ב – ושימשה השראה ל-Iditarod, מרוץ מזחלות הכלבים המפורסם. כשמספר המקרים של "מחלת הילדים", כפי שהיא כונתה אז, בעיירה נוֹם שבאלסקה החל לעלות, בינואר 1925, העיירה הייתה בצרות. חיידק הדיפתריה מייצר רעלן שהופך אותו לקטלני במיוחד, אלא אם כן נותנים לחולה נסיוב נוגד. הנסיוב היה זמין מזה עשרות שנים, אך המלאי בנום היה מצומצם ביותר, ובחורף ההוא לא הייתה אפשרות להגיע לעיירה דרך היבשה או הים. עשרים ממיטב צוותי מזחלות הכלבים של האזור נזעקו לעזרה, והכלבים הובילו אספקה של נסיוב כל הדרך מפיירבנקס – מרחק של יותר מאלף קילומטרים מאזור המחלה – ועשו זאת בזמן שיא, בקור של מינוס 50 מעלות. הנסיוב שהגיע לנום ב-2 בפברואר, בתוספת משלוח נוסף שהגיע שבוע לאחר מכן, הצליח לעצור את המגפה והציל את ילדי נום מחנק. עיתונים ברחבי ארה"ב דיווחו על מבצע ההצלה. המבצע הונצח גם בסרטים (כולל סרט האנימציה Balto), בפסל שהוקם בסנטרל פארק – ובמרוץ המזחלות המסורתי השנתי. האתגרים הייחודיים של העברת מטען כזה במזחלות כלבים גם דחפו לבדיקה יסודית של האפשרות להעביר אספקה רפואית באמצעות מטוסים – כפי שמקובל ביותר בימינו, כשמשבר פורץ באזורים נידחים, אך באותה תקופה היה עדיין בחיתולים.

מחלות גם עודדו פיתוח של אסטרטגיות לגיוס כסף. במגפת הפוליו שפרצה בשנת 1952 חלו יותר מ-57,000 אמריקנים, ו-21,269 מהם לקו בשיתוק. בשלב מסוים, המצב היה כה חמור, שמכון Sister Kenny במינאפוליס, מרכז חשוב לטיפול בפוליו, נותר ללא עריסות לתינוקות חולים. בתגובה, הקרן הלאומית לשיתוק ילדים (NFIP), שהוקמה ב-1938 על ידי הנשיא פרנקלין ד. רוזוולט ולאחר מכן נודעה בכינוי "The March of Dimes", חילקה סיוע של כ-25 מיליון דולר באמצעות הסניפים המקומיים שלה. היא סיפקה ריאות ברזל, כיסאות נדנדה, מיטות וציוד נוסף שנדרש במרכזים הרפואיים, והקצתה רופאים, אחיות, פיזיותרפיסטים ועובדים סוציאליים בתחום הרפואה למקומות שהיה בהם צורך. ההצלחה של ה-March of Dimesשימשה כאמת מידה בחינוך הציבור בכל הנוגע לבריאות וכן בתחום איסוף הכספים מאז ימי השיא של המפעל, בשנות ה-40 וה-50 של המאה שעברה.

מצבי חירום בתחום בריאות הציבור שימוש השראה גם לחידושים בתחום החינוך. החל ב-1910, המעבדה של תומס אדיסון, שהמציאה את אחד ממקרני הקולנוע הראשונים עוד בשנות ה-90 של המאה ה-19, חברה לפעילים במלחמה נגד השחפת, כדי ליצור סרטונים על מניעת שחפת ובלימת הדבקה במחלה – שהיו בין הסרטונים החינוכיים הראשונים. סרטוני השחפת הוקרנו באזורים כפריים, שם הם היו גם סרטי הקולנוע הראשונים שהצופים ראו אי-פעם. מאוחר יותר, המסע נגד השחפת היה גם המודל למאמצים של ה-NFIP במלחמתה במחלת הפוליו, מאמצים שלא פסקו עד שהמחלה ניצבה בחזית סדר היום הציבורי, ועד ליום שבו פותח והופץ החיסון. המסע הציבורי למלחמה בפוליו קבע את אמות המידה המקובלות לקמפיינים בתחום בריאות הציבור לשנים רבות.

כתובת אבן ובה דמות של אדם שככל הנראה לקה בפוליו: מצרים העתיקה, סביבות המאה ה-14 לפנה"ס. תצלום: Pixi, ויקיפדיה

עיתונים בנו את קהל הקוראים שלהם על ידי כך שהם הציעו זירה לדיון בנושאים שנויים במחלוקת ובהם מחלות

מגפות שהתפרצו בעבר גם עודדו את התפתחות הדיון הציבורי בארה״ב, ואת התפתחות העיתונות. עוד בימי השלטון הבריטי, עיתונים בנו את קהל הקוראים שלהם על ידי כך שהם הציעו זירה לדיון בנושאים שנויים במחלוקת ובהם מחלות. מייסדי ה-New England Courant – העיתון הראשון באמריקה הקולוניאליות שהדפיס את דבריהם ואת עמדותיהם של המתיישבים – השיקו את העיתון שלהם כבמה להתנגדות לחיסון נגד אבעבועות במהלך המגפה שהתפרצה בבוסטון ב-1721. בעוד מחלת האבעבועות עושה שמות בעיר, רופא מבוסטון בשם זבדיאל בוילסטון (Boylston) החל להשתמש בחיסון, תהליך שבו אנשים הודבקו במחלה באורח יזום, כדי לגרום למקרי חולי קלים יותר ולהפחית את הסיכון לתמותה. ג'יימס פרנקלין, בתמיכת המתנגדים לחיסון, הקים את ה-Courant ככלי להילחם בו. יעילות החיסון הוכחה ב-1721 ובמגפות נוספות של אבעבועות שהתפרצו בשנים שלאחר מכן, מה שבסופו של דבר שכנע אף את המתנגדים העיקשים ביותר – אך על ידי מתן אפשרות להעלות את הדאגות שרחשו בקרב המתנגדים, מחנה המתנגדים לחיסון תרם תרומה חשובה לשיח הציבורי.

מאז ימי השלטון הבריטי במושבות בצפון אמריקה, עיתונים, עלונים ושפע של אמצעי תקשורת אחרים המשיכו לשגשג ולהתפתח במהלך מגיפות – כשהם מעדכנים את הציבור על סכנות להידבקות וגם על תרופות, מודיעים על סגירה של חנויות ומגבלות של בידוד, מפרסמים משרות שנוצרו בהקשר של המגפות (מוכרי פרחים, אחיות, חופרי קברים, בוני ארונות מתים – וזאת רשימה חלקית בלבד), ובעיקר: כשהם משמשים זירות לדיון ציבורי ער. המעגל נמשך גם היום, כשבעלי שליטה בתקשורת ואזרחים מן השורה מתגודדים בהמוניהם ברשתות החברתיות כדי לדון במגפה של ימינו, וירוס Covid-19 – תוך שהם מפיצים מידע, מעלים השערות בדבר מקור המחלה, ומבטאים את חששותיהם נוכח מה שאינו ידוע ביחס אליה.

קתרין א. פוס (Foss) היא פרופסור לתקשורת באוניברסיטת Middle Tenessee State, ומחברת הספר Constructing the Outbreak: Epidemics in Media and Collective Memory.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי

Published in Alaxon by special permission from Zócalo Public Square

תמונה ראשית: מתוך "ניצחון המוות" (1562), פיטר ברויגל האב. תצלום: ויקיפדיה