מעבר לגבולות הצחוק

בכל שאיפה הצבעוניות של החלל הופכת לדהויה יותר. תאורת הפלורסנט מאבדת מבהירותה וצובעת את החדר בגוונים של תכלת ופנינה. הכול מתחיל לרצד ולקבל איכות חלומית. הצלילים מתחדדים, ממלאים את הגוף. הזמר ששר ברדיו נשמע כאילו הוא נמצא בחדר הסמוך. אני לוקח שאיפה עמוקה, ועוד אחת. תחושת הלכידות והמובחנות של הגוף דועכת, וההתבוננות בחוויה כמו עוברת למושב האחורי, מרוחקת יותר. כשהעיניים נעצמות, ההבחנה בין התחושות החיצוניות והפנימיות מטשטשת, הגוף עצמו נחווה כאובייקט חיצוני, או יותר נכון כמו אוסף של אובייקטים שונים שניתן להתבונן בהם: התחושה הרחוקה ברגליים, הנשימה הקרובה, הכבדות של הראש ובית החזה וכדומה. כל התחושות הללו כמו פרושות זו לצד זו בחלל הפנימי, חלל שאינו בתוך הגוף, אלא שהגוף (המפוצל בתחושותיו) נמצא בתוכו. בעוד תחושת המרחב של התודעה מתפשטת עד אינסוף, האגו מצטמק לכדי נקודה קטנטנה ושברירית, נודד בהיסוס בין הרשמים השונים ואינו מוצא אחיזה.

היכרותי הראשונה עם הרובד העמוק של החמצן הדו-חנקני, הידוע בכינויו "גז צחוק", התרחשה בטיפול שגרתי אצל השיננית. זו הייתה חוויה לא צפויה, כי במקום לחייך ולצחוק כפי שמציע השם הפופולרי של הגז, זלגו מעיניי דמעות של התרגשות

היכרותי הראשונה עם הרובד העמוק של החמצן הדו-חנקני, הידוע בכינויו "גז צחוק", התרחשה בטיפול שגרתי אצל השיננית. זו הייתה חוויה לא צפויה, כי במקום לחייך ולצחוק כפי שמציע השם הפופולרי של הגז, זלגו מעיניי דמעות של התרגשות. למעשה, בהשפעת הגז הכתה בי ההבנה בדבר שבריריות האגו והריקנות שבמרדף היומיומי אחר סממנים חיצוניים של אושר. החוויה הייתה של גילוי נשגב, חשיפה של פרספקטיבה אשר ביקשה להחליף את כל מה שחשבתי עד אז. מיד עם סיום הטיפול, כשניסיתי לספר לשיננית מה חוויתי, לא הצלחתי לנסח ולו מסקנה אחת. כל מה שנותר היה מעין רושם עמום, שרומז כי משהו משמעותי התגלה, אף שנשכח. רק עם הניסיון שהצטבר בביקורים מדי חצי שנה (כפי שמומלץ), למדתי לשמר ולנסח רסיסים מהחוויה המסתורית של הגז. עם השנים, זיהיתי בסיס משותף, מעין קרקע מוכרת שאני שב אליה בכל פעם. אולם, באותו גילוי ראשוני, התהייה הבסיסית שלי הייתה: מה מקור החוויה? האם זה אני, או הגז? הרי בשנים האחרונות, חוץ מהשימוש הרפואי, גז הצחוק מוכר בעיקר כסם מסיבות או פיצוציות, בן-דודו של גז המזגנים. לכן, פניתי לבדוק אם אי פעם זיהו את הפוטנציאל הפילוסופי של הגז, והופתעתי לגלות כי השימוש בגז הוא בעל היסטוריה אינטלקטואלית ופילוסופית ענפה.

האם יתכן שלבילוי הזה, באמצעות גז צחוק, יש צד רציני? פילוסופי? תצלום: ג'ינה קולקיה

חמצן דו-חנקני סונתז לראשונה בשנת 1772 על-ידי הכימאי ג'וזף פריסטלי. השם "גז צחוק" ניתן לו לראשונה על-ידי הכימאי האמפרי שזיהה את הפוטנציאל של הגז להרדמה רפואית, אך שימוש זה לא החל אלא כעבור כמעט חצי מאה. לעומת זאת, הגז הפך לסם המסיבות של האליטה הבריטית החל מ-1799, ונצרך באמצעות שאיפתו מתוך שק משי. ב-1800 פרסם דייווי את הספר "מחקרים כימיים ופילוסופיים", מחקר מקיף בן יותר מחמש מאות עמודים על כל מאפייני הגז. הספר כלל פרק שכולו תיאורים מחוויית הגז ("טריפ ריפורט") שנכתבו על-ידי אנשים שונים מתקופתו ובהם המשורר סמואל טיילור קולרידג', אשר דימה את השפעת הגז לחזרה מטיול בשלג אל חדר חמים. דייווי עצמו סיפר מניסיונו האישי כי תודעתו עברה לעולם של רעיונות חדשים וגילויים מסעירים, אך כאשר ניסה לתאר אותם באוזני חברו שהשגיח אליו, הוא התקשה למצוא מילים. לבסוף, בנימה נבואית ואמונית עמוקה, פלט דייווי את המשפט הבא: "אין כלום חוץ ממחשבות! היקום מורכב מרשמים, רעיונות, תענוגות ומכאובים!"

בלאד דיווח על מצב תודעה ייחודי המצוי ממש ברגע החזרה לתודעה היומיומית, מצב שבו מתגלה ונחשף הרובד האחדותי והנעלה של הקיום

בנג'מין פול בלאד (Blood), פילוסוף, משורר ומיסטיקן אמריקני, ביקש לקדם את הפוטנציאל הפילוסופי והמיסטי של הגז. בעקבות היכרות עם הגז במהלך טיפול שיניים, בלאד החל בניסויים עצמיים שנמשכו יותר מ-14 שנים, ואת מסקנותיו פרסם בעלון קצר בשנת 1874: "ההתגלות האנסתטית ותמצית הפילוסופיה". בעלון זה, דיווח בלאד על מצב תודעה ייחודי המצוי ממש ברגע החזרה לתודעה היומיומית, מצב שבו מתגלה ונחשף הרובד האחדותי והנעלה של הקיום. עם זאת, מכיוון שלא ניתן לזכור התגלות זו במצב הרגיל, היא נקברת מתחת להמהום המתמשך של הרציונל, עד לחוויה הבאה.

בלאד השפיע רבות על ויליאם ג'יימס, פסיכולוג ופילוסוף אמריקני, מאבות הפסיכולוגיה המודרנית וחלוץ של חקר הדתות. ג׳יימס קידם את המתודה של אינטרוספקציה, חקירה סובייקטיבית בגוף ראשון של מצבי תודעה מיסטיים ולא-שגרתיים (Altered States of Consciousness). בהשראת העלון של בלאד, ג'יימס התנסה בגז ופרסם מאמר בנושא בשנת 1909, בשם "ההשפעות הסובייקטיביות של חמצן דו-חנקני". בפתיחת המאמר, הוא הפציר בקוראיו להתנסות ותיאר את החוויה כקצרה ובלתי מזיקה. ג'יימס ציין כי אף שהחוויה משתנה בין אדם לאדם, וכמובן בין פעם לפעם, בכל זאת יש דמיון כללי, שכן כולם מעידים כי מדובר בחוויה מרגשת ואינטנסיבית של הארה מטאפיזית. התודעה רואה את כל היחסים הלוגיים של הקיום בשקיפות מעודנת ומיידית, באופן שלא ניתן להשוותו לתודעה היומיומית. עם זאת, כאשר ההשפעה דועכת, תחושת ההתגלות דועכת גם היא במהרה. ג'יימס תיאר איך באותם רגעים בהה במבט חלול על הדף, עליו כתב בהשראת הגז מילים וביטויים אשר לפתע נראו קטועים ותלושים. הוא השווה פער זה לבהייה בפסגת הר מושלג וחיוור ברגע שלאחר שקיעת החמה, כשהזוהר בדיוק נעלם, או בגחלת שחורה אשר הותירה להבה שבדיוק כבתה.

קריקטורה משנת 1830 - "מתכון לנשים גוערות", תחת הכותרת "Living Made Easy", המראה את האמפרי דייווי נותן גז צחוק לאישה. תצלום: ויקיפדיה

בין גיבוב של משפטים אסוציאטיביים וכמעט בלתי הגיוניים, ג'יימס זיהה רק משפט קוהרנטי אחד, וגם זה באופן יחסי: "אין הבדלים חוץ מהבדלים מידתיים בין מידות שונות של הבדל ואי-הבדל". ג'יימס הבחין כי הפער הזה, התחושה שמשהו "מתפוגג" או "בורח" ממנו בעודו מנסה לנסח את החוויה במילים, מוביל במהרה מחוויה של תובנה עילאית לבלבול עמוק, תמיהה המלווה בפליאה. הוא תיאר בלבול זה כתחושה ייחודית ועוצמתית, שבה מושא הבלבול אינו אלא הבלבול עצמו. מסקנתו הייתה שבחוויית הגז ההבחנות והניגודים הופכים ליותר ויותר מופשטים עד שהם מתמזגים וכך חומקים מהיכולת לתפוש אותם בתודעה הרגילה. האיחוד בין כל ההפכים מסתיים לבסוף או בצחוק על הריקנות הבסיסית של הקיום, או בתדהמה מסחררת אל מול חוסר המשמעות של האינסוף.

'תודעתנו הנורמלית שבהקיץ, הקרויה בפינו בשם התודעה הרציונלית, אינה אלא טיפוס מיוחד של תודעה, ומסביב לה נמצאות צורות-תודעה שונות לגמרי, צורות שבכוח, שרק דוק דק מן הדק מבדיל ביניהן ובינה. שום השקפה על היקום בשלמותו אינה יכולה להיחשב לסופית, אם אינה מביאה בחשבון כלל את צורות-התודעה האחרות הללו' - ויליאם ג'יימס'

בספרו הקנוני מ-1902, "החוויה הדתית לסוגיה", ג'יימס כתב על חשיבותו של הגז לחקר התודעה (כאן בתרגום יעקב קופליביץ): "בזמן ההוא באתי על כרחי לכלל מסקנה אחת, שאני חושב אותה, כאז כן עתה, לנכונה בהחלט. והיא: כי תודעתנו הנורמלית שבהקיץ, הקרויה בפינו בשם התודעה הרציונלית, אינה אלא טיפוס מיוחד של תודעה, ומסביב לה נמצאות צורות-תודעה שונות לגמרי, צורות שבכוח, שרק דוק דק מן הדק מבדיל ביניהן ובינה". ג'יימס כתב כי ניתן לחיות חיים שלמים בלי להרגיש צורות-תודעה אלה, אך באמצעות הגירוי הדרוש הן יופיעו במלוא הדרן. "שום השקפה על היקום בשלמותו אינה יכולה להיחשב לסופית", הוסיף ג'יימס, "אם אינה מביאה בחשבון כלל את צורות-התודעה האחרות הללו".

חליפת מכתבים חמימה בין וויליאם ג'יימס ובנג'מין פול בלאד הובילה לפגישה של השניים ביוני 1895 באמסטרדם.

חשב על תודעה טהורה, ללא "עצמי": ויליאם ג'יימס (1903), ספריית הוטון, אוניברסיטת הרוורד. תצלום: ויקיפדיה

בעקבות הדיאלוג ביניהם, ג'יימס ניסח מושג חדש: Sciousness. זוהי בעצם המילה תודעה (Consciousness) אשר הוסרה ממנה התחילית Con, שפירושה "יחד". בניגוד לתפישה של זרם התודעה כרצף של מחשבות אשר במרכזן ניצב ה"אני", מושג זה מתאר זרם של תודעה טהורה, ללא "עצמי" או "דברים", קיום נטול כל הבחנות בין סובייקט לאובייקט. ג'יימס ראה בתודעה טהורה זו את התשתית לכל יתר החוויות, וקידם אסכולה חדשה בשם אמפיריציזם רדיקלי, המבקשת לבחון היפותזה זו. תאודור פלורנוי (Flournoy), פסיכולוג שוויצרי המוכר כיום בעיקר בתור המנטור של קרל גוסטב יונג, תמך וקידם את גישתו של ג'יימס. פלורנוי הסביר כי ניתן להבין את המושג Sciousness דרך ההתנסות בגז, שכן חוויה זו אשר מעלימה את תחושת ה"אני", מתגלמת כנוכחות אינטואיטיבית ועם זאת אובייקטיבית של דבר מה נשגב, "היקום, אלוהים, או מה שזה לא יהיה".

מעניין אם בהמשך הדרך יתעורר מחדש העניין הפסיכדלי בחמצן הדו-חנקני, וזאת במלוא המובן של המונח 'פסיכדליה': חוויה אשר חושפת, מראה ומגלה את ה-mind, התודעה והנשמה

מקובל לחשוב כי כיום אנו נמצאים בעיצומו של רנסנס פסיכדלי. עם זאת, נראה כי עיקר השינוי הוא באימוץ של חומרים מסוימים אל חיקה תעשיית התרופות, ותחייתם של מחקרים המתמקדים בהקשר התרפויטי. אין ספק כי זו מטרה ראויה, אך בנוגע לחמצן דו חנקני, נראה כי הוא כבר מצא את מקומו הן ברפואת השיניים והן במסיבות, שם הוא נמכר בתוך בלונים צבעוניים המספקים התעלות רגעית ורדודה. נראה כי הסט והסטינג, כלומר הציפייה והכוונה לקראת ההתנסות, כמו גם הסביבה הפיזית, החברתית והתרבותית שבה נחווה הגז, אינם אידאליים למחקר תודעתי לשם הסקרנות, או גילוי והתפתחות אישית. מעניין אם בהמשך הדרך יתעורר מחדש העניין הפסיכדלי בחמצן הדו-חנקני, וזאת במלוא המובן של המונח "פסיכדליה": חוויה אשר חושפת, מראה ומגלה (dêlos), את ה-mind, התודעה והנשמה (psychē). בינתיים, אפשר להפוך באמצעותו בחידת הקיום ולקוות שנסיגת האגו תקדים את נסיגת החניכיים.

 תמונה ראשית: אחרי הצחוק: בלונים ריקים של גז צחוק, חמצן דו-חנקני. תצלום: Promo-Cymru