עד היום לא הומצאה מערכת טיפוגרפית שבכוחה להתחרות בשלמות של האותיות הרומיות -- מהו סוד קסמן?
X זמן קריאה משוער: 5 דקות
כשאנו כותבים בשפות לטיניות, כולנו משתמשים בגופנים (פונטים) המהווים גלגול מסוים של האותיות הרומיות. Times New Roman, למשל. ההיסטוריה של האות הרומית טומנת בחובה שאלות לא פתורות ולא מעט מסתורין. הרומאים יצרו מערכת טיפוגרפית מופתית המאופיינת בשלמות פרופורציונלית ומהווה שילוב מנצח של אמנות ושפה. עד היום לא הומצאה מערכת טיפוגרפית שבכוחה להתחרות בשלמות של האותיות הרומיות. ובכן, מהו הסוד הטמון בעקרונות העיצוב והפרופורציות של האות הרומית? האם ייתכן שכוחה טמון דווקא ביחס המתגלה בינה ובין גוף האדם?
הרומאים הנציחו את מערכת האותיות שגיבשו בהשפעת היוונים והאטרוסקים לאחר כיבוש יוון במאה הראשונה לספירה. מדובר ב-23 אותיות מתוך ה-26 המוכרות לנו באלפבית הלטיני
האותיות הרומיות חזרו לשימוש נפוץ במהלך המאה ה-15 עם מהפכת הדפוס, אחרי שנים ארוכות של הזנחה. לאחר נפילת האימפריה הרומית ובמהלך ימי הביניים התפתחה אומנות עשיית הספרים במנזרים על ידי נזירים שהתמחו בכך. סגנון האותיות היה מושפע מן הכלים והאופנים של הכתיבה הידנית ועל כן אופיין בשילוב של קווים עבים ודקים, סריפים מרובעים ועיטורים, ומראה כללי של גוש טקסט שחור וצפוף. ממציא הדפוס, חרש המתכות יוהאן גוטנברג, עיצב תבניות יציקה לאותיות מתכת ניידות בעקבות צמיחת האוניברסיטאות והביקוש הגובר לספרים. האותיות שעיצב גוטנברג נקראו אותיות "Blackletter" או אותיות גותיות. אלו אותיות שחורות צפופות המדמות כתיבה בציפורן ודיו, בהשראת כתבי היד של המנזרים. האותיות הללו היו האותיות הנפוצות באירופה של התקופה, עד חידוש האותיות הרומיות.
כדי להבין את הסיבה לשיבתן של האותיות הרומיות וכדי לנסות לפצח את הסוד הטמון בהן, עלינו לפנות לדמות היסטורית אזוטרית משהו בשם ז'ופרווה טורי. טורי היה מו"ל, דפס, סופר, טיפוגרף וחרט. הוא נולד בשנת 1480 ונפטר ב-1533 בפריז, והיה אחד ממעצבי הספרים החשובים והמשפיעים בצרפת. פרסומיו החשובים כוללים כמה גרסאות של "ספר השעות" ועבודה פילולוגית מפורסמת בשם "Champfleury" משנת 1529. הוא מונה לדפס המלכותי על ידי פרנסיס הראשון בסביבות 1530. מכונת הדפוס הראשונה הגיעה לצרפת רק עשור טרם הולדתו של טורי.
טורי מציע לנו תשובה מרתקת לשאלת סוד ההצלחה של האותיות הרומיות. תשובתו מבטאת תפישת עולם רחבה הנעה בין מדע, מיסטיקה, דת ואמנות. הוא מציע תפישה הכורכת את העולם עם האדם והשפה הכתובה, ומחפשת חפיפה מלאה ביניהם. תפישה כזו אולי אינה פופולרית בימינו אך יש לה הרבה מה להציע, והיא מעניינת מאוד גם ביחס לעולם הווירטואלי המושתת על שפת קוד ומבטא יחסים של הלימה בין שפה לעולם.
טורי שואף למצוא ולנסח את הפרופורציות האידיאליות המתקיימות בין בני האדם ובין האותיות המשמשות אותם. בספרו הוא משתמש ביחס הזהב ופונה אל הדת ואל המיתולוגיה הקלאסית
הרומאים הנציחו את מערכת האותיות שגיבשו בהשפעת היוונים והאטרוסקים לאחר כיבוש יוון במאה הראשונה לספירה. מדובר ב-23 אותיות מתוך ה-26 המוכרות לנו באלפבית הלטיני. הם חרטו כתובות באבן על מונומנטים של ניצחון, מה שהעניק לאותיות הללו את שמן: "Monumental Capitals". טורי חזר אל מקורות האותיות הרומיות ויצק מערכת אותיות המבוססת עליהן. הוא שיחק תפקיד מרכזי בטיפוח מעמדה של האות הרומית בצרפת על חשבון האות הגותית הנפוצה מבית מדרשו של גוטנברג.
ספרו המאויר של טורי, "Champfleury", נושא את כותרת המשנה "The Art and Science of the Proportion of the Attic or Ancient Roman Letters, According to the Human Body and Face". טורי שואף למצוא ולנסח את הפרופורציות האידיאליות המתקיימות בין בני האדם ובין האותיות המשמשות אותם. בספרו הוא משתמש ביחס הזהב ופונה אל הדת ואל המיתולוגיה הקלאסית. הוא עושה שימוש בגריד מרובע (כמו גריד הפיקסלים של העידן הדיגיטלי), ועליו הוא משרטט את הפרופורציות המושלמות של האדם האידיאלי בדומה ל"אדם הוויטרובי" של ליאונרדו דה וינצ'י – גוף ופנים לחילופין, ואת צורות האותיות בהתאמה. טורי מדגים את הפרופורציות האידיאליות של האותיות הללו. הוא מדגים את החפיפה המושלמת בינן לבין גוף האדם, בינן לבין העולם. כותרת הספר הפואטית משתמעת באופן מילולי כ"שדה פורח", אך מבוססת על ביטוי בשפה הצרפתית שמשמעו "גן עדן".
מהי תפישת העולם העולה מן המודל של טורי? מתקיים יחס מתמטי והרמוני בין העולם, האדם והשפה. האותיות חופפות לגוף האדם ולפניו, האדם נוכח באות המבטאת את המחשבה שלו, והם כולם חולקים פרופורציות ושיטה צורנית מסוימת. לתפישה זו לא מעט השלכות: השפה יכולה לגלות לנו סודות על העולם, שכן הם מקיימים סדר מסוים. המחשבה, השפה והכתיבה מאוחדות תחת קורת גג אחת. השפה אינה נתפשת כייצוג מסדר שני של המחשבה. הכתיבה אינה נתפשת כייצוג מסדר שני של הדיבור. צורת האות וסגנונה מהווים פן חשוב לא פחות מן התוכן הכתוב. הצורה לוקחת חלק בתוכן, שכן היא לוקחת חלק בסדר הדברים. אופק של שימוש הולם בשפה כרוך גם בשימוש הולם בכתיבה, ובייחוד בסגנון הכתיבה. הצורה האסתטית היא זו שמבטאת את היחסים המתמטיים בין שלוש הספירות: צורת הגריד, צורת הגוף האנושי האידיאלי ובהתאם – צורת האות האידיאלית. עלינו לפצח את הפרופורציות האידיאליות בכדי לחשוף את האמת. על כן, המדע והאמנות מוצאים עצמם בשיתוף פעולה פורה.
מתקיים יחס מתמטי והרמוני בין העולם, האדם והשפה. האותיות חופפות לגוף האדם ולפניו, האדם נוכח באות המבטאת את המחשבה שלו, והם כולם חולקים פרופורציות ושיטה צורנית מסוימת
הקשר בין גוף האדם וגוף האות – הגופן – מתבטא באופן נוסף ומעניין בעבודתו של טורי. בספר זה עוסק טורי בין היתר בסוגיית המבטא, האפוסטרוף, הסדיליה (הדגש הפונטי המופיע תחת ה-c בצרפתית, כדי להדגיש שאמורים לבטא אותה כמו s) וסימני הניקוד הפשוטים. הוא התעניין בממד הפונטי של השפה ושאף לעצב אותיות בצורה שתביע את אופן הביטוי הנכון שלהן. הממד הפונטי של השפה קושר בשנית, ובאופן אחר, את האות לגוף האדם. מדובר בקשר ישיר בין צורת האות לבין הגוף הקורא ומקריא אותה. הפה והלשון מפיקים צלילים ביחס לסימנים הכתובים, המשמרים חוקיות מסוימת ביחס לשפה.
היכן מתקיים סדר הדברים המתואר על ידי טורי בספרו, היחסים המתמטיים וההרמוניים בין אדם, עולם ושפה? על פי כותרת הספר, בגן העדן, כנראה. וכאן נכנס האופק הדתי של הסיפור, כפי שמתבטא גם בדבריו של טורי ביחס לשרטוט האות A על גבי הגוף האנושי העירום: “The cross-stroke covers the man’s organ of generation, to signify that Modesty and Chastity are required, before all else, in those who seek acquaintance with well-shaped letters.” כדי להשתמש באותיות כראוי, כדי ליצור אותיות בעלות צורה הולמת, עלינו לאמץ תכונות כמו צניעות והתנזרות. צורת האות, אם כך, קשורה לא רק לצורה ולפרופורציות של גוף האדם אלא גם לפרופורציות הפנימיות שלו: תכונותיו, רגשותיו, מוסריותו.
טורי עצמו כנראה לא היה אדם צנוע במיוחד, אבל הוא היה אבטיפוס של איש רנסנס. הוא עיצב אותיות, סידר מילים, ערך טקסטים, אייר וכרך ספרים. בדמותו הוא מטשטש את ההבחנה בין סופר לטיפוגרף, בין איש של מילים לאיש של אותיות. הרגישות האסתטית של טורי לצורת האות היא אותה הרגישות שהפכה אותו לאיש של מילים, לאומן של ספרים. בדמותו, כמו בכותרת המשנה של ספרו, הוא ממזג מושגים שאנחנו נוטים לתפוס כסותרים או נבדלים לחלוטין: אמנות ומדע, יוון ורומא, טיפוגרפיה והגוף האנושי.
תגובות פייסבוק
4 תגובות על בין הגופן לגוף האדם
סיפור אנושי מעניין, מקופל בתוך שיח פסאודו מדעי.
"עד היום לא הומצאה מערכת טיפוגרפית שבכוחה להתחרות בשלמות של האותיות הרומיות" -- על פי איזו אמת מידה נקבע את ה"שלמות"?
באיזה אופן גופנים אחרים אינם ניתנים לייצוג כאובייקטים אנושיים? האם האותיות של Calibri לא יתאימו לאותן מטריצות מרובעות ולא ניתן יהיה לדמות בינן לבין גוף או פנים אנושיים, תחת פירוש מתירני לא יותר מזה של Times New Roman?
בדיוק כך. פסאודו-מדע מיסטי מקושקש בשיא תפארתו.
זה הפונט היחיד שאני מסוגלת להשתמש בו וכל פונט אחר מפריע לי
כתבה מרתקת
מן התגובות אני מעריכה שהמגיבים כאן מכירים את הTimes new roman מתוכנת הוורד, אלא שזוהי גירסה מדורדרת מאד של הגופן. וכשענבל סגל כותבת על הטיימסניורומן- היא בוודאי כותבת על מה שהוורד נותן כגרסה עברית של הפונט. אלא שאין גרסה עברית לאותיות הרומיות של המוניומנטים ולא לכך הכתבה מתייחסת...
מוזיאונים copy paste
נואה צ'רנימוזיאונים מציגים רפרודוקציות מושלמות של יצירות אמנות והמבקרים אינם מבחינים בהבדל. בין...
X 17 דקות
למה לצאת בכלל מהבית?
אורית וולףמוזיקה איכותית זמינה לנו בכל מקום, אז מה יש בבמה, ברגע, שמושך...
X 4 דקות
נקודה!
התופעה פשתה בארץ כבר לפני כמה שנים. היא נפוצה במיוחד בתקופות של מערכות בחירות. בשנים האחרונות, הללו התרגשו עלינו בתדירות חסרת תקדים ובוודאי עודדו את התופעה וסייעו לה להתבסס. שוב ושוב, בכל מדיום אפשרי, עמדה מובעת, דעה נכתבת, סיסמה מודפסת, טענה מושמעת, והאמירה הקצרה נחתמת ב"נקודה!"
סיסמאות ואמירות נחרצות נפוצות בשפה הדבורה, ואכן אפשר לשמוע לעתים קרובות את אותה "נקודה!" נאמרת בסוף המשפט, שהוא לרוב משפט הצהרתי, נחרץ, דעתני ובוודאי כזה אין בו רצון או כוונה לעודד שיחה, מענה או תגובה. הפטרת "נקודה!" – תמיד בהדגשה שמוצדק לייצג אותה כאן בסימן קריאה – מסמנת סגירה, סוף פסוק, ובעיקר הצבת האמירה כדבר האחרון שיש לומר בעניין שעל הפרק, או הטחה של קביעה מוחלטת שאין לערער עליה. באנגלית אמריקנית אנחנו מכירים את "period" בתפקיד דומה, כש-"period" הוא אכן שמו של סימן הפיסוק המיוצג על ידי ".".
בעברית הישראלית, השימוש נעשה מוקצן עוד יותר כשאמירות מוצגות כאותיות כתובת. או-אז, המימוש הגראפי של התופעה הוא פשוט כך: נקודה אדומה, על פי רוב מעט שמנה ממה שצריך ביחס לאותיות שהיא חותמת. הנקודה האדומה מייצגת את האמירה "נקודה!", ולכן יש מקום לחשוב על מעמדה של אותה נקודה אדומה גדולה. היא אינה סימן פיסוק. היא אינה אות. היא יותר ממלה, ובעצם אפשר להשוות אותה לאימוג'י, שמובנו ברור לכל מי שעינו פקוחה. והאימוג'ים, בכלל, דומים מאוד להירוגליפים: הם סימנים גראפיים המייצגים רעיון, מחשבה, עמדה נפשית, פריט מוחשי במציאות ועוד. כך אפשר היום לדבר על הנקודה האדומה כעל הירוגליף עברי מבוסס היטב. הופעתו בסוף משפט קצר מסמנת את המשפט כולו ומאפיינת אותו כאמירה נחרצת, סופית, כטענה מוחלטת בוויכוח שלא אמור להימשך, כקביעה שעל אמיתותה אין רצון, כוונה ואולי גם אפשרות להתווכח.
מעניין לשים לב היכן הנקודה האדומה אינה מופיעה. היא אינה מופיעה בסופם של משפטים שמציגים מידע נכון באורח ודאי, וגם לא בסופן של פקודות רשמיות במחנות צבא או במשרדי ממשלה. לנקודה האדומה יש פונקציה פולמית, ואף גוון ברור של סתימת פיו של כל מי שהיה מעלה בדעתו להגיב על הדברים או לערער עליהם. בבחינת "זה מה שאמרתי, ואתם תשתקו". יש לכן הבדל בין שני סמלים גראפיים: סימן הקריאה, "!" והנקודה האדומה. סימן הקריאה מביע מגוון גדול רגשות, עמדות והתייחסויות, והוא גם עובר תהליך של שחיקה, הניכר בצורך שכותבים רבים רואים להכפיל אותו שלוש וארבע פעמים, במאמץ לשקף רגש קיצוני, התלהבות פרועה, תדהמה אדירה וכדומה – בעידן שבו רגשות מתונים יותר נדחקים ואינם זוכים לקשב בחלל הציבורי.
לנקודה האדומה, לעומת זאת, יש תפקיד צר ומוגדר יותר, והיא מופיעה בטקסטים מסוגים מסוימים בלבד. כסימן דפוס היא נוטה להיות גדולה מדי, כנקודה היא שמנה ובוטה, וצבעה בולט, כמעט תמיד אדום. התחביר שלה דורש בדיקה שיטתית, אך הקווים שהעליתי כאן הם התחלה אפשרית לבירור הזה, שידרוש איסוף של דוגמאות רבות ואפיון של התפקידים שלה, של המשפטים שהיא מופיעה בהם ושל ההקשרים שבהם משפטים המסתיימים בה פועלים. מבט קצר לאחור אל האנגלית מגלה שהנקודה האדומה הישראלית כבר שונה במידה מובהקת מ"period!" (גם בתוספת סימן הקריאה), ושהיא מנהלת קריירה עצמאית, עברית בתכלית.
ובכל זאת, נדמה שגם הנקודה האדומה שלנו עוברת שחיקה. אפילו היא. בתרבות שבה "טרנדים" הופכים לסטנדרט ועד מהרה גם לחובה, נעשה שימוש יתר בכל מה שנחשב למוצלח ברגע מסוים, מסיבה אמיתית או בדיונית. וכזה הוא גם גורלה של הנקודה האדומה. מאחר שהיא מופיעה באינספור מקומות, יתכן מאוד שהעין שלנו רואה רק אותה, רואה אותה בלי לראות, ובוודאי בלי לקרוא את מה שבא לפניה, את המלים שהיא אמורה לארוז ביחד לכדי אמירה בעלת אפקט דורסני ומוחלט. העין שלי, לפחות, רואה אותיות ומלים ובסופן נקודה אדומה, וכל הטקסט – גם בלי לקרוא אותו – מסווג כצעקה שיווקית פוליטית מהסוג שראינו כבר אלפי פעמים. אם יימשך השימוש בנקודה האדומה באופן הזה, היא תהפוך לסימן לאמירה שאפשר ואף רצוי לוותר עליה, שבוודאי אין טעם להתעסק בה, גם בגלל תוכנה הריק וגם בגלל האלימות שבה היא משוגרת אלינו. גם זאת משמעות וגם זה תחביר.