ספרים משנים את החיים שלנו; לפעמים רק לכמה ימים, שבמהלכם נדמה שאנחנו חיים עדיין בתוך עולם אחר, או מתבוננים בעולם שלנו דרך עיניים של אחת הדמויות, ולפעמים ספר יכול לשנות את נקודת המבט שלנו לחלוטין. לפי מחקר חדש שפורסם בכתב העת Brain Connectivity, לתחושה הזו יש בסיס ביולוגי.
החוקרים, גרגורי ברנס, כריסטינה בליין, ברנדון פאי, ומייקל פריאטולה מאוניברסיטת אמורי, השתמשו בסריקות fMRI כדי לזהות השפעות ארוכות טווח של קריאת פרוזה על המוח. הם רצו לבדוק אם קריאת רומן יכולה לגרום לשינויים של ממש בקישוריות במוח במצב מנוחה, ולמשך כמה זמן יהיו השינויים האלה בתוקף. לשם כך סרקו את מוחם של הנבדקים שלהם, עשרים ואחד סטודנטים לתואר ראשון, בכל בוקר במשך תשעה עשר יום רצופים. בחמשת הימים הראשונים ערכו סריקות מקדימות בלבד. במהלך תשעה הימים הבאים, קיבלו הנבדקים חלק מרומן לקרוא בשעות הערב. הבדיקה נערכה בבוקר שלמחרת ובדקה את השפעת הקריאה על הפעילות המוחית שלהם. החוקרים המשיכו בסריקות במהלך חמישה ימים נוספים, במטרה לראות אם לקריאה ברומן יש השפעה ארוכת טווח. כל הבדיקות נערכו במצב מנוחה - בכך היה המחקר שונה ממחקרים אחרים שהשתמשו בסריקות fMRI כדי לבדוק פעילות מוחית בשעת הקריאה עצמה.
החוקרים בחרו בספר "פומפיי" מאת רוברט האריס, רומן מתח בעל עלילה סוחפת במיוחד: "גיבור הספר נמצא מחוץ לחומות העיר פומפיי ומבחין באדים ובדברים משונים שמתרחשים באזור הר הגעש. הוא מתאר את האירועים בדרך בדיונית ודרמטית. היה לנו חשוב שלספר יהיה קו עלילה חזק" אמר גרגורי ברנס, המחבר הראשי של המחקר. הם גילו כי בבקרים שלאחר הקריאה ניתן היה לזהות קישוריות מוגברת ברכס הזוויתי השמאלי/הרכס העל-שולי וברכס הצדעי העליון של ההמיספרה הימנית, אזורים שקשורים בהבנת שפה.
"אף על פי שהסטודנטים לא עסקו בקריאה בזמן הסריקה, הקישוריות המוגברת נשמרה," אמר ברנס. "אנחנו קוראים לזה "פעילות צל", כמעט כמו זיכרון שריר." אולם השינויים האלה אבדו במהירות לאחר סיום הקריאה ברומן. שינויים ארוכי טווח, לעומת זאת, נצפו בחריץ המרכזי של המוח, שבו נמצא האזור המוטורי העיקרי, הקשור בייצוג של תחושות. בין השאר, פעילות באזור זה אחראית לכך שלעתים מחשבה על פעולה כלשהי יכולה לגרום למוח לחשוב שאנחנו עושים אותה באמת. כך למשל מחשבה על נגינה בפסנתר יכולה לגרום למוח שלנו להתנהג כאילו אכן ניגנו בפסנתר. הקישוריות המוגברת באזור זה יכולה להעיד על כך שקריאה ברומן גורמת לפעילות עצבית הקשורה בתחושות גופניות, "חשיבה מוגשמת". ברנס אומר שמהשינויים העצביים שנצפו אפשר לטעון כי אנחנו חווים את אירועי הרומן באופן פיזי: "קריאה ברומן יכולה להכניס אותנו אל גופו של הגיבור".
ההשפעות נמדדו כאמור במשך חמישה ימים נוספים בלבד, ולא ידוע אם הם מתמשכות מעבר לכך. מעניין לגלות גם אם יש השפעה דומה לחשיפה לנרטיבים במדיומים אחרים, כמו קולנוע או תיאטרון.
מקורות: "השפעות קצרות וארוכות טווח של קריאה ברומן על הקישוריות במוח", המחקר ב-Brain Connectivityדיווחים על המחקר ב-Futurity, Independent, ו-Medical News Today.
תגובות פייסבוק
קופירייטר עם קופירייט
מה משותף לקופירייטר ולקופירייט? התשובה עשויה להפתיע: משותף ביניהם רק ה"קופי". שתי המילים, שנשמעות בעברית כחופפות פרט לסיומת -er של "קופירייטר", מייצגות שתי מילים אנגליות נבדלות ושמתקיים ביניהן קשר מקרי, נסיבתי בלבד.
לפני בירור העניין, שווה להתעכב בקצרה על אותה סיומת -er אנגלית (במקרה הזה). היא מוכרת לנו משלל שפות הודו-אירופיות. אכן, היא קדומה מאוד ומתועדת מזה אלפי שנה, עוד בסנסקריט ובפרסית בשלביה הקדמוניים. היא מציינת את מי שעושה דבר מסוים, מבצע עבודה, ממלא תפקיד, אחראי על עניין. עד כדי כך, שהיא נכנסה לעברית גם הרבה לפני הופעתה בעולם של אנגלית או מי מאמותיה המתועדות, ככל הנראה הישר מפרסית קדומה – והיא מופיעה במלים כמו "ארכיבר" ו"לבלר", תפקידים מנהליים, מקצועות בירוקרטיים.
אלא שהסיומת האמורה, -er, אינה מוקד העניין במבט המשותף שלנו על "קופירייטר" ו"קופירייט". באנגלית, הראשונה היא copywriter ואילו השנייה היא copyright. התעתיק העברית, המבטל את ההבדלים ביניהן, הוא המטעה אותנו לקשור ביניהן. מבט מהיר על הכתיב של שתי המילים מסגיר שני עניינים: אין ביניהן קשר מלא ושקוף; הדבר המשותף ביניהן הוא האלמנט copy.
ובכן, מהו אותו "copy"? אנו מכירים את המילה כפועל שפירושו "להעתיק", ואילו כשם עצם היא מציינת "עותק", "העתק" או "העתקה". נראה בעליל שהמובנים הללו אינם קשורים לכתיבה פרסומית-שיווקית (התחום המצוין על ידי write) וגם לא לזכויות (התחום המצוין על ידי right). אלא ש-"copy" היא מילה עם היסטוריה מעניינת, בעיקר מאז התבססות הדפוס ואמצעי הפרסום המודפסים. אחת המשמעויות של "copy" הוא הטקסט הנקי המוכן לדפוס. הרעיון הוא שמדובר בגרסה שהועתקה מכתב יד, ותוך כדי ההעתקה בוצעו בה כל התיקונים הנדרשים כך שהיא מוכנה לסידור האותיות במכונות הדפוס ולהפקת הטקסט המודפס הסופי. כלומר, העתקה אחרונה. בהשאלה, היא ציינה, בעיקר בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, תוכן שעשוי להיות מעניין להדפיסו ולהביאו לידיעת הרבים, בעיקר בעיתונות. פרחי עיתונות היו מסתובבים באירועים חברתיים או במקומות שקרה בהם משהו בולט ומחפשים בנרות אחר "copy", כלומר אחר "חומר מעניין", סיפור טוב, משהו שיהיה אפשר לנסחו יפה ובמהירות ולשלוח אותו להדפסה בעיתון – העתקה מהירה של התיאור ה"חם" לנוסח מלוטש שיהפוך לטקסט מודפס.
המחשבה ותשומת הלב לנוסח מלוטש, סופי, חד, יעיל שגם נצרך בקלות, שהתגלמה במונח המקצועי-טכני "copy" מיהרה להתממש בעולם הפרסום. אם התיעוד הראשון ל"copy" במובן של חומר טוב לסיפור, עיתונאי או אחר, הוא מסוף שנות השמונים של המאה ה-19, הרי ש"copy" במובן של נוסח טקסט מלוטש לפרסומת מתועד לראשונה בעשור הראשון של המאה ה-20. הרצף ההיסטורי אכן הגיוני. הדיווח המהיר, הניסוח הקצר והקולע, ההדפסה המהירה, התפוצה הרחבה, הצורך למשוך את תשומת הלב גם באמצעות הברקות לשוניות וגם תודות לתוכן מרגש או מסקרן – כל אלו מסימני עידן העיתונות המודרנית, שהתפתח בד בבד עם התפתחות ענף הפרסום. בהקשר הזה ידועה האמירה של איל העיתונות האמריקני ויליאם רנדולף הרסט: "מחצית ממה שיש בעיתון הוא פרסומת, והמחצית השנייה – פרסומת סמויה".
כעת, אפשר להבין ש-copywriter הוא אדם שמתמחה בכתיבה של copy במובן הפרסומי, כלומר בעל מקצוע ספציפי שכתיבת נוסחים פרסומיים מלוטשים היא אומנותו ועיקר עיסוקו. לעומת זאת, על רקע עליית הערך הכלכלי של נוסחאות פרסומת, סיסמאות מסחריות וגם שמות מותגים, התפתחה הזכות המכונה copyright, כלומר ה-right, הזכות, על ה-copy. שתי ההתפתחויות שלובות, ויש היגיון בשילוב הזה כמשקף תהליך היסטורי, כלכלי ותרבותי. המילים עצמן חולקות את "copy", ורק התעתיק העברי לשני ההלחמים, "קופירייט" ו"קופירייטר", גורמים טשטוש ובלבול, שכולו מתרחש בתחומה של העברית.
לפני שנים רבות סיפר לי דן צלקה המנוח שהסופר האנגלי המפורסם קינגסלי איימיס היה נשאל לא פעם על ההספק הגבוה שלו, וכנראה גם על האפשרות שהייתה לו לשבת בבר בשעת בוקר וללגום ג'ין וטוניק כאילו אין לו צורך להיות פיכח דיו כדי לעבוד. על השאלה הללו הייתה לאיימיס תשובה קבועה: "I always have my copy ready", כלומר "הנוסח המלוטש [הנדרש ממני] תמיד מוכן [מראש]". ואכן, הסופר האנגלי נודע בכך שהוא היה מתחיל את היום בכתיבה של 500 מילים. הוא היה מלטש אותן יפה ומביא אותן לכלל שלמות, לפחות בעיניו, וכך היה יכול להרשות לעצמו להתרווח עם המשקה החביב עליו. קוראיו של איימיס יודעים עד כמה האיש חונן ביכולת ללטש משפט אנגלי: הוא אכן היה קופירייטר מהמעלה הראשונה, כפי שמעיד גם נוסח התשובה לשאלה החוזרת.
פולחנים מצמררים
הצמד שמאחורי הפודקאסט המסקרן Rituals, כריסטין שייפר (Christine Schiefer) ואם שולץ (Em Schulz) כבר הנחה בעבר פודקאסט שהפך ללהיט - And That's Why We Drink. כעת הן מגישות פודקאסט חדש שכבר זכה לקהל רב, והוא מוקדש לענייני אופל, באמצעות סקירה ובחינה של סיפורים פופולריים, דמויות ספרותיות ועדויות היסטוריות הנוגעים בכישוף, אלמוות, אלכימיה, כישוף, רוחניות ועוד. או כפי שרשימה בעיתון אמריקני הגדירה זאת ״תוכנית בידור אוקולטית״.
השתיים נעזרות בצוות גדול של תחקירנים, כך שהעובדות המפתיעות והאנקדוטות זורמות במהלך הפרקים השונים בשפע, והתערובת של מקורות היסטוריים עם כתבים בדיונים, קלפי טארוט, סיאנסים וההתלהבות העצמומה של המנחות מהנושא, מולידה פרקים מסחררים ממש. בפרק אחד הן מזמינות את המאזינים לטבול איתן בביצות של קליפורניה במאה ה-16, באחר הן מנסות לשחק באולפן במשחק קלפים על-טבעי עם גדול המומחים הצרפתים בתחום, בפרק אחר הן דנות בארתור קונן דויל, אביו-ממציאו של שרלוק הולמס, שהיה חסיד נלהב לא פחות של תורות הנסתר, מסתבר, ופרק נוסף הן מקדישות לחבורת מכשפות שנודעו בשליטתן במזג האוויר, בכישורי המסחר שלהן וביכולתן לשלוט בצי ספינות כשרק מתחשק להן, או לפחות למנוע מהרוח להניע את המפרשים.
ירושת הבלש
עמית קרביץאלו העובדות שאין ולא יכול להיות עליהן עוררין: ארבעה נכנסו אל הבית...
X 8 דקות