יש מקום לכאב

מבין כל המיתוסים הגדולים של החיים בימינו, אחד הרעילים ביותר הוא מיתוס החיוביות. לפי המיתוס הזה יש רגשות שליליים ויש רגשות חיוביים, ורק החיוביים ראויים שנחווה אותם ונבטא אותם.

אסביר לכם למה המיתוס הזה מזיק, מזיק מאוד.

אם לא תרגישו את הכאב, הוא יפעל נגדכם
אם אתם קוברים את הרגשות השליליים, הם אינם נעלמים כבמטה קסמים. במקום להיות מופנים פנימה, הם פשוט מופנים החוצה.

אתם חשים כמיהה נואשת לתקן את העולם? סביר מאוד שהסיבה לכך היא שאתם מקרינים את העצב שלכם על הזולת. מקנן בכם חשד מתמיד כלפי אנשים? סביר מאוד שהסיבה לכך היא שאתם מקרינים את האכזבה שלכם על הזולת. אתם תוהים תמיד מדוע שום כמות של כסף, כבוד וכוח אינם מספיקים? סביר מאוד שהסיבה לכך היא שאתם מקרינים את תחושת אי-ההתאמה וחוסר-הערך שלכם על הזולת.

וכעת מתחילות צרות גדולות יותר. אתם תוהים: "מדוע אנשים תמיד עצובים, כועסים ומודאגים כל כך? בטח משהו לא בסדר אצלי!" כעת הדיכאון, ההאשמה העצמית והבושה נוספים לכאב המקורי.

הכל בסדר אצלכם ואצלם. אתם פשוט טועים בקריאת המציאות. ובגלל זה מערכות יחסים אמיתיות, הצלחה, הנאה – כל אלו יחמקו מכם. אז מה עשיתם כשנמנעתם מתחושת הכאב? יצרתם עוד כאב.

וכך אתם תקועים בגלגל הסבל.

אז איך נחלצים ממנו?

מטרתו של הכאב היא טרנספורמציה. המחיר של הטרנספורמציה הוא כאב
רגשות שליליים הם אותות לכך שצריך לחולל שינוי. שינוי הוא דבר טבעי. מה שאינו טבעי הוא עמידה במקום, חוסר תנועה.

אין בעולם מדינה שבה מיתוס החיוביות קדוש יותר מבארצות הברית. אני חייב לבלות מחצית מהשנה באירופה כי לאחר זמן-מה באמריקה, אני פשוט לא מסוגל לעמוד בחיוכים המזויפים. צר לי. חשיפת השיניים הבורקות רק אומרת לי שעוד סבל נוצר לנגד עיניי.
באנגליה, להיות קצת מדוכא זו דרך חיים. בצרפת, להיות קצת חמוץ זה חלק משמחת החיים. בגרמניה, להיות עגמומי זו דרישה לאומית ממש. וכן הלאה, כל המקומות הללו הרבה יותר כנים רגשית, הרבה יותר מפותחים ומקבלים מאשר ארה"ב.

הצעירים בארה"ב אמורים להיות כעוסים. הם זכו ליחס רע ונהגו בהם באופן נורא. יש להם עתיד מוגבל בלבד. אבל הם אינם כעוסים. הם ציניים, אדישים, מקבלים את הדין וחוששים להפגין את הכעס ואת האכזבה המרה שאדם חייב להרגיש במצב כזה.

מדוע? התשובה ברורה: מיתוס החיוביות. כשמתייחסים לחיוביות כאל אליל קדוש שאין לחלל, החיים של בני-האדם נתקעים. אין כל אפשרות לשינוי. וכך חברה שלמה תקועה, לכודה, כיוון שהכאב נחשב לחטא, לפשע, להפרה של הנורמה החברתית המכתיבה חיוביות בכל מחיר.

בארה"ב, אם אתם חשים כאב, משהו בוודאי לא תקין בכם. בכם, לא בחברה, לא באנשים, לא בחיים.

אבל זה בדיוק מה שאומר מיתוס החיוביות. ובכך הוא פוטר את החברה מאחריות לבני-האדם, בדיוק כפי שהוא פוטר את בני-האדם מאחריותם לאהוב, למחול, לקבל, לצמוח. ומכאן, חוסר התנועה, ההיתקעות.

הפצעים שלכם הם המתנות שלכם
רגשות שליליים מעניקים לנו מתנות גדולות.

מתנת הכעס היא התמרדות. מתנת האכזבה היא התגרות במצב הנתון. מתנת העצב היא החמלה. מתנת הצער היא האהבה.

לאדם אין מוטיבציה ליטול על עצמו דבר מכל אלו אם אין לו רגשות שליליים. הם מלאי סיכון, מלאי אי-ודאות, מסוכנים ולא נוחים. אך הצללים שבנו הם שמלמדים אותנו מהו האור. כשאנו מדחיקים את השליליות שלנו, אנו מצמצמים את יכולתנו להציע לעולם את המיטב שבנו.

אז מה עלינו לעשות ברגשות השליליים שלנו?

ראשית, הפסיקו לקרוא להם שליליים. אל תתייגו את הרגשות שלכם. מדוע אתם חושבים יותר מדי?

שנית, הרגישו אותם עד תום. תחוו אותם עד הסוף, תחוו אותם באמת, כל מילימטר בהם. אז תהיה לכם תחושה של קתרזיס: הרגשות הללו עזבו אתכם ומסעם מתוככם החוצה הוא כמו נהר החוצב לעצמו ערוץ בתוך ההר. עמק הבכא שלכם הוא עומק היכולת שלכם לאהוב.

שלישית, התיידדו איתם, אל תדחו אותם. יש כל מיני מדריכים רוחניים שטחיים שמדברים על "עיבוד" הרגשות הללו. אני לא אוהב את המושג הזה, הוא אינו מדויק. אתם לא מחשבים והם לא חלק מתוכנה, ובעניין הזה אין תהליכים מתמטיים.
פשוט לכו בעקבותיהם. הנהר חוצב ערוץ. היכן מתחיל הנהר? התבוננו, ראו את המקום. אולי מדובר בקרחון הישן שנוצר כתוצאה מכך שלא אהבו אתכם מספיק. אולי מדובר במדבר הנטישה. מצאו את המקום ואז...

כאב אינו סבל. סבל הוא דחיית הכאב
תנו לנהר לזרום.

אל תנסו לעצור את כאבכם. כאבכם גורם לכם להיות אתם-עצמכם.

אם תבנו סכר כדי לבלום את הנהר, העמק יהיה שומם ונטוש. והאוקיינוס שבכם יתייבש.

אתם זקוקים לכאב שלכם. אתם זקוקים לו כדי להתקומם, להתמרד, לדמיין, לבנות, ליצור, למחול, לקבל, לצמוח, לאהוב.

הראו לי אדם ללא כאב, ואראה לכם נרקיסיסט שטחי ושקוע בעצמו.

מה אתם עושים? אתם פשוט מתבוננים בנהר הכאב שלכם זורם אל האוקיינוס.
אתם רואים כמה הוא יפה? המים בוהקים. הקווים מתעקלים בעדינות. בצללים ובעומקים שלו טמונות כל המתנות הגדולות ביותר שלכם.

כאב אינו סבל. סבל הוא היעדרו של כאב.

אנו הופכים את הכאב לסבל על ידי הניסיון הנואש שלנו להשליך אותו מעלינו, לדחות אותו, להיפטר ממנו.

אנחנו חווים סבל, כשאנו מאמינים שהכאב שלנו רע. אנו עשויים להאמין שהכאב שלנו רע כיוון שאנחנו בודדים , כיוון שאנחנו לבד, או כיוון שבני-אדם יוצרים מיתוס שאומר שכאב הוא דבר רע. מיתוס של חיוביות.

כשאנו מוקיעים את עצמנו ומבקרים את עצמנו בגלל הכאב שלנו, הוא הופך לסבל. לייסורים אמיתיים, שמענים אותנו בעומק הנפש. ללא הוקעה עצמית, הכאב הוא להב שפוער אותנו ולא מגל שקוצר אותנו.

אם נבין שכאב אינו רע, שהוא מכיל את החלקים האמיתיים והגדולים ביותר שלנו, אלו מאפשרים לנו לתרום לעולם חיים בעלי ערך רב, נדע שהוצאנו את העוקץ מן הכאב.

מדובר ברווח שאין לו שיעור, לא בהפסד ריק.

הציעו לעולם את חוכמתו של כאבכם
ההגדרה האמיתית ביותר של אושר אינה היעדר כאב.

אושר אמיתי הוא לראות את היופי העמוק, את השמחה, את החן ואת האמת שבכאבכם. במבט כזה, כאבכם אינו ריק, חלול, חסר משמעות, מלא סבל, מר ואכזר.

כעת אתם לומדים את השיעור הגדול מכולם. חמלה והבנה כלפי ה"אני". במקום להוקיע את עצמכם ולמתוח על עצמכם ביקורת בגלל כאבכם, אתם מקבלים אותו, מתענגים עליו, רואים בו את היופי, את השמחה ואת האמת. הכאב שלכם הוא שמלמד אתכם תמיד כיצד להיות יפים, אמיתיים, נועזים, רכים, חכמים ומיטיבים.

כעת, ראו את עצמכם בכאב, ובעדינות – הושיטו יד ואמרו לעצמכם שזהו חלק ראוי ובעל ערך בחיים הקטנים הללו, שהוא החוויה שהופכת את הריקנות לאהבה.

זוהי חמלה עצמית, אמפתיה עצמית, קבלה עצמית. כך אתם לומדים להגיע אל מעבר לסבל. הכאב קיים תמיד. אבל כעת אתם יודעים מה לעשות בכאב שלכם.

וכשכל הדברים הללו נולדים בכם באורח מלא, אתם יכולים להציע אותם לעולם.

ולשים קץ לסבל.

עומייר חק הוא הוגה דעות, פרשן, בלוגר ודמות ציבורית, המרבה לכתוב על כלכלה, חברה, עסקים, חדשנות ותרבות עכשווית. הוא מחברם של ספרים אחדים ומחלק את זמנו בין לונדון וניו יורק.

תרגם במיוחד לאלכסון אדם הררי