לתבוע את האינטרנט

האתגר החוקי הגדול הבא של המאה יהיה לגרום לאחראים למערכות מורכבות להיות אחראים לפעולות שלהם, אומרת קייט קרופורד, שעובדת עבור Microsoft Research, חטיבת המחקר של מיקרוסופט. אם כל מיני אלגוריתמים בלתי קשורים שפועלים בדרכים נסתרות מחליטים להציב עליכם אבטחה מוגברת, לחסום את כרטיס האשראי שלכם או להגביל את הבחירות של הילדים שלכם, למי אתם אמורים להתקשר? מי ייתקן עוולות אוטומטיות בלתי מכוונות ובלתי צפויות כאלה?

אין תשובות ברורות לשאלות האלה, ולכן קרופורד רוצה להחיות את הדאודנד (deodand), מונח משפטי מעורפל מהמאה ה-11.

רק בכנס ניו יורקי אופנתי כמו Theorizing the Web יכולה מישהי להציע חוק מימי הביניים בתור פתרון לקרב החוקי הגדול של דורנו. האירוע, שמתקיים זו השנה החמישית, נחשב בקרב רבים לילד הכי מגניב בשכונה הצפופה ממילא. הלבוש של המשתתפים נראה מתאים יותר לפסטיבל מוזיקה מלכנס אקדמי. הם סוציולוגים שכותבים קוד, מתכנתים שמתעסקים בתיאוריות סוציולוגיות, האקרים שעושים אמנות ואמנים שעושים האקינג. מי עוד היה מקשיב לפרשנות על deodands באולם העירום והלא גמור של מרכז הצילום הבינלאומי של ניו יורק, על רצפתו המאובקת והאקוסטיקה האיומה שמתאימה יותר לרייב?

באנגליה של ימי הביניים רכוש פרטי הוכרז כדאודנד אם הוא היה אחראי למותו של אדם. במקרה זה, הוא הוחרם והפך לרכושו של השליט. בעלי הרכוש צוו לשלם לחצר המלך קנס בגובה ערכו של אותו חפץ. כל דבר היה יכול להיות מוחרם, משקי חציר לחזירים ועד סוסים. הדאודנד הוחיה בשנות ה-30 של המאה ה-19 כמנגנון שהיה אמור להסדיר תשלום קנסות על-ידי חברות רכבת במקרי מוות, אבל הצורך לשלם קנס שווה בערכו לרכבת יקרה בכל פעם שמישהו מת בתאונה התגלה כעניין בלתי אפשרי.

קרופורד טוענת שיכולתו של הקפיטליזם התאגידי לעצב את גבולות האחריותיות החוקית שלו היא שחיסלה את הדאודנד. היא אומרת שאסור לנו לתת לחברות טכנולוגיה להשתמש במורכבות בלתי צפויה כסיבה להתנער מאחריות כשדברים משתבשים.

ההרצאה שלה גרמה לי להרגיש שהלוואי שהייתה לי הבנה טובה יותר של האופן שבו אנחנו מתקשרים עם טכנולוגיה כדי לדעת מי באמת אמור להיות אחראי.

המגניבות של הכנס לא נובעת רק מגילם הצעיר של המשתתפים, אלא גם מהטריות של עבודותיהם. רבים מהנציגים בכנס הציגו עבודות בלתי גמורות, או את תוצאותיהן של עבודות דוקטורט שעדיין לא הושלמו.

האובססיה שפיתחנו לפרטיות ולמעקב בעידן שאחרי סנודן בלטה מאוד. ג'ושוע סקנל מאוניברסיטת העיר ניו יורק, למשל, ניתח את Microsoft’s Domain Awareness System, מערכת חכמה לניתור ותחזית פשע שפותחה בשיתוף פעולה עם משטרת ניו יורק. מערכת המודעות משלבת מידע ציבורי ומשטרתי עם נתונים שנאספו מסנסורים ברחבי העיר – כולל סנסורים לגילוי קרינה שהם רגישים מספיק כדי לזהות עקבות של טיפול כימותרפי – ויוצרת "מפות סיכון".

"חוסר בנתוני סנסורים איננו חוסר מידע," אמר סקנל בכנס. היעדר פעילות בכרטיסי אשראי בשכונה מסוימת, למשל, מאפשר למשתמשי המערכת להחליט החלטות לגבי תושבי האזור, רמת העושר או העוני שלהם, ולקשר ביניהם לבין פוטנציאל הפשע.

המערכת משתמשת בטכנולוגיה מתוחכמת, אבל בסיווגים חברתיים פשטניים מבחינה סוציולוגית. צמצום הפעולות האנושיות למדדים משווק כדרך להילחם בדעות קדומות גזעניות או חברתיות, אבל הוא מזין מדיניות ריאקציונרית באותה יעילות. יעילות היא תמיד דרקונית, ואלגוריתמים מחסלים כוונות טובות.

מרכז הצילום נמצא במרחק בניינים ספורים ממקלט חסרי הבית שברחוב באורי, בין חנויות מזדקנות שמוכרות ציוד מטבחי לבין המסעדות של צ'יינה טאון. כמו רוב ניו יורק, השכונה הזו מתמודדת עם גל של ג'נטריפיקציה – תהליך שמאופיין פעמים רבות באנשים צעירים ומגניבים שעומדים בחללי אמנות חשופים ומאובקים. כמה זמן ייקח עד ששכר הדירה המזנק יגרום לחנויות כלי המטבח לפשוט את הרגל ויהפוך אותן לחשופות ומאובקות כמו האולם הזה, תהיתי. כנראה שאז יקנו המסעדות הסיניות את המקררים והתנורים שלהם באינטרנט.

@2015 New Scientist Magazine, Reed Business Information Ltd. All rights reserved. Distributed by Tribune Media Services, Inc.