בעידן של הקצנה, קל לשכוח את היתרונות של המתינות. כיצד נוכל לשוב ולמצוא אותה?
X זמן קריאה משוער: 7 דקות
לפני שלוש מאות שנה, הפילוסוף הפוליטי הצרפתי מונטסקייה טען כי בני האדם מתאימים את עצמם בקלות רבה יותר למרכז מאשר לנקודות הקיצון שבקצוות. עשורים ספורים בלבד לאחר מכן, ג'ורג' וושינגטון הביע דעה הפוכה. ב'נאום הפרידה' שכתב בשנת 1796, נשיאהּ הראשון של ארצות הברית הזהיר מפני ההשפעה המזיקה של ההתפלגויות לסיעות. לטענתו, הנטייה הפלגנית הזו מקורה באחת התשוקות האנושיות הגדולות ביותר, והיא באה לידי ביטוי 'בשיא מבחילותה' בתחרותיות וביריבות בין פלגים שונים בממשל, ההולכים ומקצינים בשל 'רוח של נקמה' וחוסר מתינות.
אנחנו חיים בעולם הנשלט על ידי התבטאויות מוגזמות ועיקשוּת אידיאולוגית, שבו המתונים הפכו לסוג של זן נכחד, הנזקק נואשות להגנה
כשבוחנים את העולם כיום, מפתה לצדד בעמדתו של וושינגטון ולא בזו של מונטסקייה. הפוליטיקה של היום אינה מעידה על אמון רב במתינוּת, תכונה שבלעדיה – כפי שניסח זאת ג'ון אדמס בשנת 1776 – "כל מי שעולה לשלטון הופך לחיית טרף רעבה". על אף שהמוסדות הפוליטיים שלנו תלויים בכך שהשחקנים הפוליטיים יפגינו היגיון פשוט, איפוק ומתינות, אנחנו חיים בעולם הנשלט על ידי התבטאויות מוגזמות ועיקשוּת אידיאולוגית, שבו המתונים הפכו לסוג של זן נכחד, הנזקק נואשות להגנה. האם אנחנו יכולים להציל את המתונים מהכחדה? כדי לענות על השאלה, עלינו לבחון את המתינות, תכונה שאדמונד ברק ראה בה מעלה לא פשוטה, שרק אנשי אצולה ומוחות אמיצים מסוגלים לה. מה פירושו להיות קול מתון בחיים הפוליטיים והציבוריים? מהם העקרונות שעליהם מבוססת המתינות? מה מנסים המתונים להשיג בחברה? ועד כמה הם שונים מן הקיצוניים?
לפני שנענה על השאלה הזו, אנחנו חייבים להתייחס לדעה הרווחת הנוטה לראות במתינות חוסר החלטיות, חולשה, אופורטוניזם ופחדנות. בעיני מי שמסכימים לדעה זו, המתינות היא תכונה תפלה, בלתי עקבית ולא רצויה, מנוגדת לחלוטין לנחישות ולהגדרה בהירה של מטרות, שבהן מעוניינים מי שמעדיפים קטבים ברורים וצבעים עזים יותר. "המתינות משוכנעת שהיא יפהפייה", קינטר ניטשה, רק משום "שהיא אינה מודעת לכך שבעיני מי שאינם מתונים היא נראית שחורה ופיכחת, ולכן גם מכוערת". בעיני אחרים, הנוטים להתעניין יותר בפוליטיקה, המתינות אינה מספקת משום שהיא נתפשת כסוג של פיוס, שאינו מציע דרכים מתאימות להתקדמות ולשינוי.
אפלטון חשב שאסור להחסיר או להפריז לשום כיוון, אלא יש לחפש תמיד את 'דרך האמצע', המשמרת את הסדר ואת החירות בחברה
מה חשבו על כך ההוגים בעת העתיקה? ראשית, הם לא חלקו את הספקנות הנוכחית כלפי המתינות. להיפך, הם היללו את המתינות וחשבו שאותם עמים שנחשבו בעיניהם 'ברברים', גם אינם מסוגלים להפגין מתינות, כלומר למצוא את דרך האמצע הרציונלית. הכותבים הקלאסיים היו תמימי דעים באשר לחשיבותה של מתינות, ובאותה מידה התעקשו שאין מדובר בתכונה שקל לאמץ. למעשה, טקיטוס קרא לה 'שיעור החוכמה הקשה ביותר', ואילו הורטיוס קשר בין מתינות לבין שביל הזהב והאיזון – שהיו בעיניו כולם טובים וראויים, אבל קשים לביצוע. ב"המדינה", אפלטון הדגיש באותה מידה את חשיבותה של מתינות ואת הקושי להשיגה. הוא הגדיר אותה כמעלה שמאפשרת לנו לשלוט בכעס ובתשוקות, ברגשותינו ובתאוותינו. למרות ההבדלים הניכרים ביניהם, אריסטו – תלמידו החשוב ביותר של אפלטון – הכיר בחוכמת מורהו. בספרו "האתיקה הניקומאכית" הוא מגדיר את המידה הטובה כדרך האמצע שבין שני קצוות, ומתעקש כי כדי להצטיין בכל תחום, אסור להחסיר או להפריז לשום כיוון, אלא יש לחפש תמיד את 'דרך האמצע', המשמרת את הסדר ואת החירות בחברה. אבל משום שהאמצע הזה לעולם אינו חד ממדי, אנחנו חייבם להעריך ולשקול את ההקשר שבו נעשות הבחירות שלנו, כדי להחליט מהי הפעולה הנכונה בזמן 'המתאים' ובמקום 'המתאים', ובנוגע לאנשים 'הנכונים'. לשם כך, יש צורך בבהירות ובמתינות, אבל את אלה לא ניתן לנסח בצורה חד משמעית. ניתן ללמוד ולרכוש מתינות רק באמצעות ניסיון ותרגול. זוהי מעלה מאתגרת, שאינה מתאימה לצעירים ולמי שחסרים ידע וסבלנות.
גם המסורת הנוצרית הקדישה מקום מרכזי למתינות ולאיפוק, וראתה במתינות, ממש כמו בהתנהלות זהירה, תכונה שאין לה תחליף. תיאולוגים נוצרים רבים, ובהם תומאס אקווינס, טוענים כי מתינות אינה סותרת את הגבורה, האומץ והחוכמה. למעשה, לטענתם אי אפשר להיות חכם ואמיץ בלי להיות בה בעת מתון. בעיני אקווינס ואחרים, המתינות והאיפוק מזוהים עם הטוב. וככזאת, המתינות נדמית ל"חוט המשי הנושא עליו את פניני המעלות הטובות כולן" – כמאמר הדימוי היפה של הסופר האנגלי בן המאה ה-17 ג'וזף הול.
חירות ושגשוג במדינה תלויות בקיומו של איזון מושכל בין קבוצות ומעמדות בחברה, וגם במבנה חכם של השררה
בעקבות הוגי העת העתיקה, שהשוו את המתינות לחוכמה המעשית, מונסטקייה טען בספרו "רוח החוקים" (1748) כי המתינות היא המעלה העליונה של המחוקק. הוא גם טען בלהט כי המתינות היא בעצם הרבה יותר מסתם שביל אמצע שבין קצוות קיצוניים. המונח 'מתינות' מתייחס למספר דברים בו זמנית: תכונת אופי (מתינות היא זהירות, איפוק ושליטה עצמית), סגנון מסוים של פעולה פוליטית (בניגוד לקיצוניות או לפנאטיות), ומערכת ייחודית של הסדרים מוסדיים וחוקתיים. ההיבטים המוסדיים של המתינות הודגשו בבהירות ב"כתבי הפדרליסט" (1787-88), שמחבריהם הזכירו לא אחת את מונסטקייה בכינוי 'האורקל'. ג'ימס מדיסון (Madison), אלכסנדר המילטון (Hamilton) וג'ון ג'יי (Jay) הבינו שחירות ושגשוג בכל מדינה תלויות בקיומו של איזון מושכל בין קבוצות ומעמדות בחברה, וגם במבנה חכם של השררה, ובכלל זה איזון/הפרדה בין רשויות, פדרליזם, ביקורת שיפוטית ופיצול של הרשות המחוקקת (ביקמרליזם). שווי המשקל הזה, השברירי והמאוים תמיד, הוא שיכול למנוע מכל אחד מהפלגים לרמוס את האחרים ולצבור כוח מוחלט בחברה – כפי שוושינגטון חשש שיקרה בעתיד לרפובליקה האמריקנית הצעירה.
ההוגים הללו מזכירים לנו עד כמה קוהרנטית ומגוונת מסורת המחשבה על אודות המתינות, וכי עלינו עדיין לחשוף חלקים רבים ממנה. המתינות, הם מלמדים אותנו, אינה רק תכונת אופי, מצב נפשי מסוים או מצב רוח. בנוסף למשמעות המוסרית שלה, מתינות היא חזון פוליטי מובחן, וסגנון ברור של פעילות פוליטית הכוללת אדיבות ואקלקטיות, בניגוד לטהרנות אידיאולוגית. המתונים מודעים לתוקף היחסי של העמדות הפוליטיות שלהם עצמם ולכך שיש בידם ידע ומידע חלקיים בלבד. לכן הם מדברים על חשיבה "פוליטית" ולא "אידיאולוגית", ואינם מביטים בעולם מבעד לעדשות מניכאסיטיות, בשחור ולבן, או כניגוד בין 'אנחנו' ו'הם' אלא רואים עולם הצבוע בגוונים רבים של אפור. מתונים מסרבים להגדיר דרך אחת כטובה ביותר ואינם מבקשים למצוא פתרון סופי לבעיות מורכבות – במקום זה, הם מוכנים להגיע לפשרות הגיוניות בכל מקרה שבו הדבר מתאפשר. כ'סתגלתנים' שאינם מאמינים באידיאולוגיה מוגדרת וצרה, הם מסתפקים בכיוונן מפרשי הספינה המדינית כדי למנוע ממנה להתהפך בעתות משבר.
מסיבה זו, מתינות תובעת איזון מורכב בין גורמים רבים, בדומה להליכה על חבל. על כריכת ספרי האחרון Faces of Moderation: The Art of Balance in an Age of Extremes (2016) נראה לוליין צועד על חבל. אדם כזה נדרש ללא מעט כדי לא ליפול: כישורים, אימונים, סבלנות, נחישות, חזון, אומץ, אומנות, יכולת לחזות מהלכים ואינטואיציה. הוא או היא אינם יכולים לצעוד לאחור או לעמוד במקום. הכיוון האפשרי היחיד הוא קדימה. לכן הוא או היא חייבים לראות בעיניהם את היעד הסופי, ולעולם לא להרפות ממנו, בעודם מקדישים את תשומת הלב הראויה לכל צעד, ויודעים כי כל חישוב מוטעה עלול להיות קטלני.
פוליטיקאי מוכשר דומה, לדעתי, ללוליין שמטיב לצעוד על חבל: הוא או היא זקוקים לאיזון בכל המובנים, הם חייבים להיות זהירים, דרוכים ומהירי תגובה, וכן בעלי אינטואיציה טובה וחוש כיוון. הוא או היא חייבים גם להיות אמיצים, כדי לשחות נגד הזרם בעת הצורך, ועליהם לתבוע תמיד שהצד השני יוכל גם הוא להשמיע קול בכול נושא שנוי במחלוקת. הניגוד הגמור לאלה הוא האדם שיודע את התשובות עוד לפני שנשאלו שאלות, מישהו שאינו מעוניין להקשיב ומחלק את העולם בין כוחות הטוב וכוחות הרשע, בין חברים ואויבים. בתקופתנו, ההולכת והופכת פחות ופחות מתונה, ישנן דוגמאות רבות מדי לצדקנות שכזאת. כדי להילחם בה בהצלחה, הגיע הזמן לגלות מחדש את המעלה – המתינות – שבה, כפי שהטיב לציין דייוויד יוּם באמצע המאה ה-19, "סביר מכול שנמצא את האמת והוודאות". מתינות יכולה לשמש כלי נשק יעיל שישמור על דיאלוג פתוח עם כל מי שמחויבים לשימורם של הערכים הבסיסיים בחברתנו הדמוקרטית.
אַוּרליאן קראיוטו (Craiutu) הוא פרופסור למדעי המדינה וללימודים אמריקניים באוניברסיטת אינדיאנה. ספרו האחרון Faces of Moderation: The Art of Balance in an Age of Extremes ראה אור ב-2016.
AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.
תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי
תמונה ראשית: אישה הולכת על חבל מעל תהום. תצלום: ליאו מקלארן, unsplash.com
תגובות פייסבוק
תגובה אחת על מקום טוב באמצע
אפשר גם לתת כדוגמה את האסכולה הסטואית, שרואה גם במתינות כחלק ממעלה (Virtue) טובה.
פרטיות פרטית בהחלט
שרה אייגוהפרטיות לא נעלמה, גם בעולמנו ההיפר-מקושר. אז מי בעצם זוכה לשמור על...
X רבע שעה
המסכמת המהירה במערב
ברוס שניירטכונולוגיות של בינה מלאכותית יכולות לסייע בהבאת הקולות רבי הערך ביותר לתודעתם...
X 7 דקות
מה קורה עם התשתיות?
המלה תשתית קנתה לה מקום מרכזי בעברית של ימינו. בתל אביב, מי יוכל לומר שהדבר נעלם מעיניו, עובדים על תשתית לרכבת התחתית. בחורף הקרוב, כשיהיו הצפות בדרום העיר, יזכירו לנו ש"מדובר בבעיה ארוכת שנים של תשתית לקויה".
המובן המקורי של המלה "תשתית" הוא שכבת יסוד, בין אם בקרקע חקלאית ובין אם בדרך סלולה. המלה קשורה לשורש שת"ה שעניינו הנחת דברים על מישור. במיוחד מוכר לנו הצירוף "שתי וערב" מעולם האריגה, כש"שתי" מציין את חוטי היסוד, חוטי האורך המונחים לקראת אריגת ה"ערב", חוטי הרוחב. אם נמשיך במבט לאחור, נוכל לציין את "שָת" המקראי, שהוא יסוד ובסיס, וככל הנראה קשור ל"שֵת" שמקורו אכדי ופירושו "אחוריים, עכוז או החלק התחתון, האחורי, בגוף" – כלומר האזור המשמש לישיבה, המסד שעליו מונח גופנו בשעה שאנו יושבים. אבן שושן מביא במילונו, לעניין הערך "שָת" את קטע הפסוק מספר תהלים (י"א, ג'): "כִּי הַשָּׁתוֹת יֵהָרֵסוּן", כשההקשר הוא פעולתם של הרשעים בעולם, ההורסים את היסודות, את שכבות הבסיס לקיום התקין.
מבט אל המלה המודרנית "תשתית", הן מבחינת המשקל שלה והן מבחינת השימוש הנפוץ בה, מראה לנו כי יש נטייה לראות בה מכלול, אכן כפי שכותב אבן שושן: "כלל המתקנים הפיזיים המשמשים יסוד לחיי חברה ומדינה מודרניים, כגון מערכות כבישים ומסילות ברזל, מערכות מים וביוב". כלומר, יש מערך מורכב הכולל מערכות שונות שכולו יחד הוא התשתית לדבר מסוים.
והנה בכל זאת, רב השימוש בצורת הרבים "תשתיות", במעין הד חוזר לקטע הפסוק מספר תהלים. נראה שהמבט כפול: אל המכלול ככזה ואל החלקים המרכיבים אותו, כשכל מערכת היא תשתית, המכלול אף הוא תשתית, אך הוא גם "תשתיות", כשאנו זוכרים ומציבים לנגד עינינו את החלקים. יוצא מכך ש"תשתית" הוא שם קיבוצי וגם שם פרטני של דבר יחיד, והעניין תלוי בפרספקטיבה, בצרכיו של הדובר, בהקשר.
כאשר רוצים להיות ספציפיים, לדייק, מדברים על תשתית. וההקשר אומר לנו אם מדובר בתשתית חשמל, תשתית גז או תשתית חוקית. אך דומה שככל שהדוברים רוצים להיות מעורפלים, לא להתחייב, אולי אפילו לא ליטול אחריות על מערכת מסוימת או חלק מוגדר במכלול, גוברת הנטייה לדבר בלשון רבים: "תשתיות".
דוגמה ישראלית חוזרת לעניין זה מתגלה כל אימת שמערכת הביטחון מסבירה את פעולותיה נגד הצד השני, היריב, ובמיוחד בשעת מלחמה. "מטוסינו תקפו תשתיות טרור" אומר, ככל הנראה, שמצד אחד תקפו למשל מערכות תקשורת, עמדות מבוצרות, מבנים, רשתות חשמל ומנהרות מבוצרות – שכל אחד מהם יכול להיחשב "תשתית" על פי ההקשר או הצורך הרטורי או הענייני, ומצד אחר אין מתחייבים מה בדיוק תקפו ומה נפגע, עד כמה ומדוע.
דומה המצב בהקשר העירוני (זה המכונה גם "מוניציפלי"). כשהאחראים על תחזוקה של עיר מדברים על "תשתיות" יש להניח שהם אינם מתמקדים במערכת מסוימת או אולי אינם רוצים להפנות אליה את תשומת הלב, אלא מעדיפים לדבר על המכלול המורכב מחלקים רבים. במכלול כזה תמיד יהיה מה לתקן, תמיד יהיה על מה לעבוד, ותמיד יהיה אפשר לומר שתשתית ספציפית זאת או אחרת לא היה אפשר להספיק לתקן או לשדרג כנדרש.
יחיד ורבים מאפשרים פרספקטיבות שונות, מידות שונות של קירבה וריחוק (ולפי העניין, מידות שונות של אחריות או התנערות ממנה). אפשר לראות זאת כבר ב"כִּי הַשָּׁתוֹת יֵהָרֵסוּן" הקדום: הרשעים הורסים את התשתיות, את כולן, אחת אחת, ואחריותם בהתאם. יתכן מאוד שהדבר נכון לא רק ביחס לצמד-חמד "תשתית" ו"תשתיות" המעסיקות אותנו כאן, הפעם. בינתיים, מעניין לראות כיצד המובן המקורי, שהיה פיזי – שכבת קרקע, שכבת סלילה של דרך, חוטי בסיס לאריגה, על רקע זיכרון לשוני של אחוריים ואזור הישיבה – התפתח למובן מופשט. יש להניח שדוברי עברית של ימינו אינם קושרים "להשית" (כלומר "להניח" או "להטיל מלמעלה") עם "תשתית", והקשר נותר במילונים, ובשורש העברי הקדום, שקיים עוד מלפני העברית הקדומה. עברית, שפה שמית לעילא, ממשיכה להפעיל את מנגנוניה – שורשים, משקלים, בניינים – וגם לפתח מובנים מופשטים על יסוד משמעויות קונקרטיות, פיזיות מאוד.
ובינתיים, בתל אביב עובדים על התשתיות. גם על תשתית הרכבת התחתית, גם על תשתיות אחרות, מי יודע אילו.