כל אחד יכול להיות פוגע או נפגע – ולפעמים שניהם גם יחד
X זמן קריאה משוער: 2 דקות
אחרי שהאב מייקל לפסלי הוגלה על ידי ממשלת דרום אפריקה ב-1976, הוא הצטרף לשורות הקונגרס הלאומי האפריקני (ANC) בתור כומר. בזמן שחי בגלות בזימבבווה, הוא גילה ששמו מופיע ברשימת החיסול של ממשלת דרום אפריקה. באפריל 1980 נשלח אליו מכתב נפץ בדואר. כיום הוא מנהל ה-Institute for Healing of Memories בקייפטאון. הוא פרסם גם ספר על חוויותיו: Redeeming the Past: My Journey from Freedom Fighter to Healer.
אף אחד לא טרח להסביר לי למה מגלים אותי. אבל בתור כומר אוניברסיטה בדרום אפריקה של אחרי מהומות סווטו (זמן שבו סטודנטים נעצרו ועונו) לא הייתי ידיד משטר האפרטהייד. לכן בגלות הפכתי למטרה עבור ממשלת דרום אפריקה.
זמן רב לפני כן כבר הגעתי למסקנה שאין דרך להשיג חירות מלבד דרך הקרבה עצמית, אבל דבר לא הכין אותי לעתיד לבוא. שלושה חודשים לאחר שחרורו של נלסון מנדלה מן הכלא, הגיע אליי מכתב ממולכד שהוסתר בין דפיהם של שני מגזינים בנושאי דת שנשלחו אליי מדרום אפריקה. איבדתי בפיצוץ את שתי ידיי, אחת מעיניי, ועור התוף נקרע בשתי אוזניי.
בשלושת החודשים הראשונים הייתי חסר אונים כתינוק שזה עתה נולד. כשאנשים שואלים אותי איך שרדתי, אני עונה שאיכשהו, בשבריר השנייה שבו התרחש הפיצוץ, יכולתי להרגיש את הנוכחות של אלוהים. קיבלתי גם כל כך הרבה מסרים של תמיכה ואהדה מכל העולם עד שהצלחתי להפוך את הפגיעה לאירוע גואל – להוציא את החיים מתוך המוות, את הטוב מתוך הרוע.
אחרי הפגיעה, לא היה דרוש לי זמן רב כדי להבין שאם אהיה מלא בשנאה ורצון לנקמה, אשאר קורבן לעד. כשעושים לנו משהו, אנחנו קורבנות. כשאנחנו מצליחים לשרוד, אנחנו שורדים. לצערי, אנשים רבים לא מצליחים להתעלות אל מעבר לזה. אני הצלחתי – הפכתי מקורבן לשורד, ואז למנצח. להפוך למנצח פירושו להפסיק להיות אובייקט של ההיסטוריה ולהפוך שוב להיות סובייקט. אין בכך כדי לומר שלא אתאבל תמיד על מה שאבד לי, כי לנצח אשא על גופי את סימני ההשחתה, אבל אני עדיין מאמין שהחוויה הזו נתנה לי משהו. אני מבין היום שאני יכול להיות כומר טוב יותר בלי שתי ידיי מאשר איתן.
כשחזרתי לדרום אפריקה בשנת 1992, מצאתי בה אומה של שורדים. אך היא הייתה אומה פגועה. לכל אחד בה היה את הסיפור שלו, את האמת שלו. בעבודה שלי פיתחתי תוכנית שנקראת "ריפוי הזיכרון" (The Healing of Memories). הסדנאות שלנו בוחנות את ההשפעות של ההיסטוריה של דרום אפריקה ברמה הרגשית, הפסיכולוגית והרוחנית. אני מנסה לסייע ולתמוך באלה שסבלו במאבקם להשיג הכרה בסיפור שלהם.
לא סלחתי לאף אחד, כי מעולם לא היה לי למי לסלוח. אף אחד מעולם לא הואשם בפשע, ולכן עבורי המחילה היא עדיין רעיון אבסטרקטי. אבל אם הייתי יודע שהאנשים ששלחו אליי את הפצצה נמצאים בכלא, בשמחה הייתי פותח בפניהם את השער – על אף שהייתי רוצה לדעת שהם לא מתכוונים לייצר עוד פצצות כאלה. אני מאמין בצדק שיקומי וכן ברעיון של תיקון. אני אומר לפוגע כך: אסלח לך, אבל מאחר שידיי לעולם לא ישובו אליי, תמיד אצטרך עזרה, ואתה תצטרך לשלם את המשכורת של האדם שעוזר לי. לא כתנאי למחילה, אלא כחלק ממאמץ של תיקון ופיצוי.
© The Forgiveness Project
״פרויקט המחילה״ הוא ארגון עטור פרסים ללא מטרות רווח שאוסף סיפורים אמיתיים על סליחה ומחילה כדי לעודד הבנה והתבוננות ולאפשר לאנשים להשלים עם כאב ולהתגבר על טראומות בחייהם
תגובות פייסבוק
המיואשים
ניצה בן אריס. יזהר נולד לתוך תלישות גלותית, שתיקה ושטחים ריקים -- שתיקה שיצרה...
X 19 דקות
עולם קטן מופלא
טים פלאנריאם נסתכל על היצורים הזעירים שבגופנו ועל גרמי השמיים העצומים שבחלל החיצון,...
X רבע שעה
איך רושמים לכתוב?
מתח ברור מתקיים בעברית של זמננו בין "לכתוב" ו"לרשום". ראשית, ברור כי המתח הוא ענייני, כלומר מתקיים במישור הלשוני, שכן שני הפעלים משמשים, ויש ביניהם שיתוף תחומים, מעין "תחרות" שניכרת לעינו של המתבונן מהצד. מתי משתמשים באחד ומתי באחר? כלומר, מתי דוברי השפה העברית העכשווית מעדיפים את הפועל "לכתוב" ומתי את "לרשום"?
והמתח אינו לשוני בלבד, אינו רק עניין של בירור חלוקה של תחומים בין שני פריטים בשפה. מדובר גם במתח אסתטי, אפילו תרבותי. האם "לרשום" כובש את כל התחום שהיה שמור פעם ל"לכתוב"? האם "לכתוב" בדרך החוצה? האם הוא ישרוד על שטח קטן, מצומצם להקשרים מוגבלים מאוד ותו-לא? ובתוך כל התהיות והדרמה – רבים מתעוררים להגיב, לא פעם בכעס, בתלונה, על דוברים שמשתמשים ב"לרשום" בהקשרים שבעבר, אולי מזה דורות, היו שמורים ללא ספק ל"לכתוב".
השטח, אפשר לומר, בוער, בהחלט בוער. בכתבה טלוויזיונית שגם הועלתה ל"יוטיוב", הכדורסלן דני אבדיה, צבר הדובר עברית רגילה מאוד, לא עשירה, מייצגת בעליל את בני גילו, אומר לכתב השואל אותו על יחסיו עם אביו, איש תובעני, לא קל, בהחלט לא רגיל: "כן, אני גם רשמתי... אני גם רוצה לרשום על זה עכשיו שיר ראפ כזה בעברית", ומיד משפיל את עיניו אל השולחן בבית הקפה ומתחיל לדקלם. מיד לאחר מכן הקריין מסביר לנו: "האבא הלא רגיל שהוא כתב עליו בשיר הוא כמובן זופי, שהיה כוכב כדורסל בפני עצמו..."
לא קשה למצוא שלל דוגמאות לשימוש ב"לרשום" במקום שרבים מאיתנו רגילים, ואף מתעקשים, לעשות שימוש ב"לכתוב". "איך רושמים...?" שואל מישהו, ומבקש למעשה לדעת כתיב של מילה. "למה רשמת לי שתגיע מחר ובסוף לא הופעת?", מלינה מישהי אחרת, ומתכוונת לכך שבן שיחה כתב לה הודעה בטלפון הנייד.
אכן, רבים מאיתנו רגילים לחלוקה די ברורה בין "לרשום" ו"לכתוב". על פי החלוקה הזו, "לרשום", פרט לציון פעולה בתחום הציור, כלומר ציור בפחם או בעיפרון, מציין ציור של אותיות, עריכה של רשימת פריטים, תיעוד שתוכנו נקודתי וקצרצר, העברת מידע מוגבל למדיום כתוב וכדומה. "לכתוב", לעומת זאת, פרט לציון המיומנות עצמה, כלומר ידיעת כתוב, מתייחס ליצירה של תוכן כתוב מהסוג הרחב, הארוך והמורכב יותר, להקמה של מארג טקסטואלי של משמעות, הרבה מעבר לביצוע טכני של אותיות או לתיעוד של פריטים. "רשמת את המספר של המכונית שדפקה את המכונית של השכן?", אומר דובר עברית ומתכוון לתיעוד מספר לוחית הרישוי של העבריין, כך שיוכל לשמש לצורך תלונה או תביעה. אך כשמדובר באוטוביוגרפיה, מקובל להשתמש ב"לכתוב".
וזה בדיוק הגבול שנפרץ בדור האחרון. פתאום דוברים רבים מדברים על "מה שרשום בספר", ועל מה שהסופר "רשם". כך נוצר הרושם הגובר ש"לרשום" דוחק את "לכתוב" כפי ש"לסיים" דחק את "לגמור" והותיר לו כמעט רק את ההקשר הנוגע לאורגזמה. האם אנו בפני מצב דומה? את העתיד אין לחזות, גם לא בתחום השינויים בלשון. בינתיים, החשד אינו נראה מופרך, גם לאור הדוגמה שהבאתי כאן מהכתבה על דני אבדיה: כשהבחור מדבר, הוא משתמש ב"לרשום" במובן של "לכתוב", אך פס הקול של הכתבה שומר על "לכתוב" לציון פעולת החיבור של שיר הראפ. כלומר, בינתיים, העברית היותר רשמית, השולחת מבט של נאמנות לנורמטיביות הישנה (ונורמטיביות היא תמיד קצת יותר ישנה מהמציאות) – משמרת את "לכתוב", במה שמסתבר כהגנה על תחומו של הפועל הוותיק, גם אם ההגנה הזו אינה מודעת.
יתכן ש"לרשום" ישתלט על המרחב עד כדי כך שהוא אפילו ידחק את "לרשום" הנוגע לציור, כך שפעולת הרישום בפחם וכו' תיקרא "לצייר", גם אם הדבר יעורר מורת רוח ומרמור. כי כאן אנו מגיעים להיבט נוסף, חשוב, בכל העניין: שאלת הטעם. כשאנו מתעדים תופעות בלשון, האובייקטיביות, האמפיריות, הן חובה, שהרי התופעות מתקיימות בין אם נרצה ובין אם לאו. אך כדוברי השפה שמורה לנו הזכות לא לאהוב תופעה, וגם להצטער על אובדן הבחנות ודקויות. אם "לרשום" משתלט על המרחב הסמנטי של "לכתוב" ואולי אפילו על חלק מהמרחב של "לצייר", העברית החיה נעשית מעט דלה יותר, גסה יותר, לפחות במובן הנוגע לעידון הגוונים שבה. לא כל התהליכים נעים באותו הכיוון, ולצד אובדן דקויות יש תהליכים של היווצרות דקויות חדשות או של ביצור דקויות קיימות. הכול ממתין לתיאור שיטתי, כמו בטבע הביולוגי, שגם בו יש ריחות לא נעימים, צלילים צורמים ומיני הכחדות מצערות.