יוצרים את אבא

איך מכונה בעברית המקום שבו מוכרים בשר? במשך שנים רבות, עד לא מזמן, הוא היה מכונה "אטליז". אבן שושן במילונו מייחס למילה מקור יווני: katalysis, ומצטט מהמשנה (בכורות ה, א): "נמכרין באטליז ונשחטין באטליז", כשההקשר הוא השאלה מה עושים עם בעלי חיים שנועדו לקרבן ונפסלים. מכאן אפשר אפילו לומר שבמקור, לפחות בעולם של המשנה, "אטליז" הוא מקום שבו מוכרים בעלי חיים וגם שוחטים אותם למאכל. המילון היווני מזכיר לנו ש-katalysis הוא, בין היתר, "פירוק", כשהכוונה לפירוק לחלקים ואפילו פירוק עד הסוף, מלמעלה למטה, תוך ניתוק החלקים מהשלם. בעולם הבשר למאכל של העברית המודרנית, העכשווית, אנחנו מכירים שימוש כזה בפועל "לפרק", כך שהתמונה שמאחורי הביטוי היווני אכן משקפת פרקטיקה עתיקה ומבוססת, שממשיכה עד ימינו, ובעברית.

אין סיבה לפקפק במקור היווני של "אטליז", והשימוש בו בעברית המודרנית עולה בקנה אחד עם השימוש המשנאי, גם אם נטען שהשחיטה היום נעשית במקום אחר, ושבאטליז עברי של המאה העשרים לא מסתובבים בעלי חיים לפני שחיטה. המילה עצמה, מבחינת השפה העברית, אכן משונה וזרה בצורה ובצליל, והיא לא הניבה מילים עבריות אחרות שנגזרו ממנה. במובן הזה, היא נותרה כנטע זר: עצם מעצמותיה של העברית, אך ללא התפתחות נוספת. לא נוצר ממנה שם למקצוע, לא נולד מתוכה פועל וגם לא שמות עצם קרובים במשמעויות משניות או אחרות.

באורח מעניין, דווקא שמו של בעל המלאכה העובד באטליז הוליד מילה חדשה, ולא זאת בלבד אלא שהיא מחליפה, אולי כבר החליפה כליל, את "אטליז" הוותיקה והמבוססת מזה כאלפיים שנה. המילה החדשה היא "קַצָבִיָה", כלומר "החנות של הקצב".

ברורה, שקופה ועברית בהחלט, "קצביה" בכל זאת מציבה בפנינו בעיות. הסיומת "-יה" למקום שמוכר סחורה מסוימת או שהוא מוקד לעיסוק מוגדר, מוכרת לנו היטב, והיא מצויה במילים חדשות רבות, מ"פנצ'ריה" ועד "סושיה", ואפשר להביא כאן גם מלים על יסוד מונח עברי כמו "מרכזיה", וגם להזכיר את הפרודוקטיביות הרבה שלה בלשון הצבאית: "רס"ריה", "קמב"ציה", "נשקיה" ועוד. אלא שעל פי רוב, "-יה" מצטרפת לשם עצם שמציין את מהות המקום או את מי שאחראי עליו ושולט בו. הדבר אמנם נכון גם ביחס לקשר בין "קצב" ו"קצביה", אך התוצאה היא מיסוך של העניין העיקרי: העובדה שמדובר בחנות לממכר מיני בשר למאכל. העניין שאפשר לתהות עליו הוא על השימוש הרחב בסיומת "-יה", כשיש לשפה העברית מנגנון ליצירת שמות עצם המציינים מקום של פעילות מקצועית, המשקל שבו אנו מכירים מילים יומיומיות נפוצות כמו "מכבסה", "מסעדה", "מרפאה" ועוד רבות אחרות. היופי במילים הללו הוא כפול: הן בנויות על שורש והן תואמות למשקל שיש לו מכנה משותף סמנטי, כלומר של משמעות. ואפשר למנות להן מעלה נוספת, שלישית: שהן מבטאות נאמנה את הפעילות הנעשית במקום: במכבסה כובסים, במסעדה סועדים ובמרפאה מרפאים.

שם העצם "קַצָּב", עם שורש עברי קדום ומשקל של בעלי מקצוע, הוא עברי לעילא, קומפקטי ומותאם למנגנוני יצירת המילים המאפיינים את השפה העברית מאז ומעולם, כשפה שמית. מובנו, היסטורית, הוא "לחתוך" או "לגזור", ואנחנו גם זוכרים שהוא מציין קביעה של כמות מוגדרת מתוך שלם – כפי שמעידות המילים "לקצוב", "קצבה", "הקצבה" ועוד. מהבחינה הזאת אולי חבל שהאטליז פינה את מקומו לקצביה, ולא לצורה עברית אורגנית יותר על בסיס השורש "ק.צ.ב.", כמו "מקצבה". צורה כזאת יכלה להביע את הפעילות יותר מאשר את בעל הבית. ואילו רצינו לשמר את המקבילה למובן היווני של katalysis, המקור הסביר ל"אטליז", יכולנו לקרוץ להיסטוריה הארוכה ולהמציא "מִפְרָקָה" עברית לתפארת.

האמת היא שעם ההתוודעות הראשונה שלי ל"קצביה" חשבתי שהמילה תיוחד לחנויות בשר מהסוג המפואר יותר, לכל מיני "בוטיקים" של בשר וחנויות "אקסקלוסיביות" למוצרים בשריים. היה בכך היגיון לשוני מבוסס: "אטליז" למקום מהסוג הוותיק, הישן, ו"קצביה" למקום הנוצץ, ה"מלוקק". אבל דומה שאיש אינו רוצה עוד לעבוד ב"אטליז" או להודות שהוא קונה שם בשר, והכול מעדיפים לבחור להם "קצביה". שאלה של טעם, טעם לשוני, מן הסתם.