וידאו

עיר ריקה שכולה ספקולנטים

כשהעיר הסינית קאנגבאשי ( Kangbashi) נבנתה, אמורים היו לגור בה שני מיליון בני אדם. בפועל, מתגוררים בה כ-130 אלף איש, החיים בין עשרות רבי קומות, מבני פאר, מגדלים ורחובות רחבים - וריקים. כמעט את כל הדירות רכשו אנשי עסקים, משקיעים, ספקולנטים שקיוו להרוויח כך הרבה מאוד כסף.

הסרט ״קתדרלות״ הוא שיתוף פעולה מעניין בין הבמאי קונרד קסטנר (Konrad Kästner) ובין הסופר מיכאל אנדה (Michael Ende). הראשון צילם את החיים בעיר הרפאים, והשני כתב את הסיפור Die Bahnhofskathedrale stand auf einer großen Scholle (הקתדרלה בתחת הרכבת נבנתה על שטח אדמה גדול). מול מראות העיר הסינית השוממה, מגדלי המגורים ומרכזי העסקים הריקים לגמרי, קל לדמיין עד כמה מצמררים הם החיים המוכתבים על ידי תאוות בצע, וכיצד הקפיטליזם מסוגל לנכש כל בדל של אנושיות מן החברה.

אם אמות על מאדים

״בעוד מאות שנים, מי יזכור מי היה נשיא ארצות הברית? את שמות ארבעת האנשים הראשונים על המאדים איש לא יישכח״.

הדובר הוא אחד המתנדבים-המועמדים לקחת חלק בטיסה המאויישת הראשונה אל המאדים, שעליה הכריזה לפני שנים מספר חברת Mars One.  הטיסה המסוימת הזו לא יצאה אל הפועל, אבל הראיונות שערך ה״גארדיאן״ עם מי שחלמו לטוס בה הם מרתקים. טיסה למאדים, שהיא בעצם סוג של טיסת התאבדות, משום שאין ממנה דרך חזרה, דורשת נכונות להינתק מכל המוכר והקרוב, לטובת הרפתקה חדשה שאין לאיש מושג איך היא תתנהל, ומה סיכוייה להצליח. למה הם רוצים לעזוב את כדור הארץ?  מה אומרים בני משפחתם? האם הם לא שפויים? או שמא רק הדחף להתפרסם מניע אותם? התשובות מפתיעות (ושזורות בסיפוריהם האישיים), כצפוי מצעירים מאוד יוצאי דופן.

If I Die on Mars from The Guardian on Vimeo.

תקווה פורחת

בחדר אפלולי, בבניין אפרורי, ישבה אישה אחת ואט אט שקעה בדיכאון. אלא שכשאר העזה לפתוח את הווילון ולהביט החוצה, מן הבניין שממול נופפה אליה בשמחה שכנה. ולא סתם - אלא שכנה מחייכת.

סרטון האנימציה המקסים הזה עוסק בנאדין, החשה בדידות קשה בעיר הגדולה, ובאופן שבו מתנה קטנה, עציץ זעיר, שינתה את חיה. האכפתיות, הדאגה, החמלה, הידידות - כל הרגשות החמים הללו שהתגלמו באותו עציץ קטן, שינו את עולמה והעצימו אותה כך שיכלה להפגין אותם גם כלפי אדם אחר, נוסף.

הסרט זיכה את היוצרת, אמילי ג׳ונסטון (Emily Johnstone) בפרסים בפסטבלים שונים בעולם. בבלוג הסרט אפשר לקרוא על תהליכי העבודה של מי שעבדו על הסרט, ולמצוא פנינים כמו זו: שרבוטי העיפרון של האנימטור שיצר את השכנה:

Bloom from Emily Johnstone on Vimeo.

הופכים את האשפה לבית

״כשגמרתי את לימודי האדריכלות חשבתי: אנחנו בונים מעץ אבל אנחנו לא רוצים לכרות עצים ולהרוס אותם. לעומת זאת, כדור הארץ מלא באשפה שאנחנו כן רוצים להיפטר ממנה, אז למה לא לנסות לבנות מאשפה?״

מייקל ריינולדס (Reynolds) חשב ועשה. הוא הקים קהילה חדשה בניו מקסיקו, שבתיה מפוזרים על פני שטח רחב ידיים, בנויים כולם מצמיגים ישנים, פחיות בירה שהושלכו וחומרים ממוחזרים אחרים, ואינם מחוברים לרשת החשמל, המים או הביוב. את החשמל הם מפיקים בעצמם, בעזרת קולטי שמש, והם מצננים את הבתים ומחממים אותם באמצעות שימוש חכם בבידוד ואוורור וכן הלאה, את המים הם אוגרים מן הגשמים ואת מי הביוב הם ממחזרים כדי להשקות ולזבל את הצמחים. כן, בכל בית צומחת צמחיה, בפנים, בין החדרים.

כשאנשי הקהילה החלו לבנות את הבתים, שאותם הם מכנים ״ספינות כדור הארץ״ (Earthships) שכניהם התייחסו אליהם בזלזול, כאל חבורה של היפים שיצאו מדעתם. עם השנים התברר כי הקהילה מקיימת את עצמה ומקיימת אורח חיים ירוק ומאוזן לגמרי.

פרטים נוספים אפשר למצוא באתר שלהם.

Meet the Earthship from flora lichtman on Vimeo.

לא יכולתי להשלים עם ההכחדה

פרופסור קרל ג׳ונס היה עדיין סטודנט צעיר לביולוגיה, בראשית דרכו כחוקר ציפורים, כשנודע לו שאחד העופות הדורסים המרשימים, בז מאוריציוס, נמצא בסכנת הכחדה. ״לא יכולתי להשלים עם זה״, הוא מסביר. ״חשתי תשוקה עמוקה לעשות מעשה שיציל את הבז, פשוט לא הייתי מסוגל לוותר״.

ג׳ונס הקדיש חודשים ארוכים לשיקום אוכלוסיית הבזים, למרות ניסיונות מצד גורמים רבים לרפות את ידיו - משהו בתוכו בער בעוצמה שלא אפשרה לו להרים ידיים. היום הוא אחד המומחים לשימור והצלת עופות, ובסרט המרהיב הזה, המשחזר את מאבקו, הוא מנסה - וגם מצליח - להסביר מדוע ההגנה על מינים נכחדים חיונית כל כך, לא רק לציפורים עצמן אלא לכל שרשרת המזון התלויה בהם, ובכלל זה יונקים וזוחלים. זהו סיפור המאבק שלו להצלת חמישה זנים של ציפורים, שלושה זני זוחלים, עטלף פירות ומספר זנים של צמחים. הוא זכה על כך בפרסים, ובהם תואר אבירות ממלכת בריטניה. והוא גם הוכיח שכאשר לא מוותרים, אפשר לחולל בעולם הזה שינויים של ממש.

Volvo 'The Birdman' from Ben Fordesman on Vimeo.

השיחה האחרונה

מה הסיכוי ששיחתם האחרונה של בני זוג, שחיו 60 שנה ביחד, תוקלט במקרה? ומה יכול בנם ללמוד ממנה על מערכת היחסים ביניהם, על אהבה, חמלה, אֶבל וזיכרון?

איזידור ושרה קורנברג ניהלו חיי משפחה חמים ואופטימיים, עד ליום שבו שרה חלתה באלצהיימר ואט אט החלו זיכרונותיה מתפוגגים והקשר שלה עם המציאות התרופף. איזידור הקדיש את חייו לטיפול באשתו, אבל בריאותו הרופפת הכריחה אותו להתאשפז לתקופות ארוכות ולבסוף הוא הלך לעולמו לפניה.

בנם של בני הזוג, רוברט, משחזר את סיפורם באמצעות ארכיון עשיר של סרטי משפחה ותמונות. הוא מנסה להבין: מהי בעצם משמעותם של זיכרונות? ומה קורה כשהם אובדים? והאם טוב לנו יותר לדעת כשהקרובים לנו מסתלקים מן העולם? ואולי יש באי הידיעה מידה של נחמה?