אהבה אינסופית

כנער ריתקו אותי טרגדיות רומנטיות כגון "מאדאם בובארי" מאת גוסטב פלובר (1856) ו"מיכאל שלי" מאת עמוס עוז (1968). הרומנים האלה הזהירו מפני מה שעלול לקרות כשהתשוקה נובלת ואהבת האמת מתה. נבחן לדוגמה את התרסקותה של אֶמָה בובארי, שמנסה להפיג את הבנאליות של חייה בסדרה של ניאופים. לבסוף היא נדחית על-ידי מאהביה, שוקעת בחובות, ומתאבדת בבליעת ארסן. כמוה, חנה גונן (אשתו של מיכאל) מלאה תשוקה וחלומות, אך נישואיה הפרגמטיים לאדם חסר מעוף מגבילים אותה. עם הזמן נישואיה מידרדרים לעצבות ודיכאון, וחלומותיה – כמו גם שפיותה – מתרסקים.

הדעה המקובלת היא שאהבה היא שקלול בין חלופות: או שננסוק לזמן קצר לפסגות אדירות, או שנזכה בשביעות רצון בעלת עוצמה נדירה יותר למשך שנים רבות

אֶמָה וחנה הן קורבנות של מיתוס, אידיאולוגיה רומנטית מסוכנת שאנו מְקַדשים גם היום בתרבותנו: האהבה תתגבר על כל המכשולים (There is no mountain high enough); האהבה היא לנצח (till death us do part). האידיאולוגיה הרומנטית המפתה הזו מקבלת כמובן מאליו את ייחודיותו של הנאהב, ואת המיזוג שלנו איתו. נשמות תאומות שנועדו זו לזו; האוהבים הם ישות אחת; אין בעולם תחליף לבן הזוג (Millions of people go by, but they all disappear from view – because I only have eyes for you). אהבה אידיאלית היא טוטאלית, בלתי מתפשרת, ללא תנאים. לא משנה מה קורה מחוץ למערכת היחסים, אהבת האמת תחזיק מעמד.

האידיאולוגיה הרומנטית היא עדיין רעיון מפתה, אך כבר לא מקובל לחשוב שהתשוקה נשמרת לאורך כל החיים. הטיעון נגד התשוקה הבוערת תמידית נובע מעמדה הנרמזת בכתביו של הפילוסוף ברוך שפינוזה. ביסוד עמדה זו הטענה, שפיתחתי וביססתי במחקרי על רגשות, שהרגשות נוצרים כשאנו תופסים שינוי משמעותי במצבנו. מכיוון ששינוי לא נמשך לעד, הרי התשוקה הרגשית סופה להתפוגג.

מחקרים רבים הראו שתשוקה מינית ואהבה רומנטית עזה דועכות משמעותית לאורך זמן. הממצאים מראים שתדירות הפעילות המינית עם בן הזוג דועכת בהדרגה; לאחר שנת נישואין תדירות יחסי המין קטנה בחצי בהשוואה לחודש הראשון, ומשם היא ממשיכה לרדת, במיוחד לאחר שהילדים גדלים. הדעיכה הזאת זוהתה גם אצל זוגות הטרוסקסואליים שאינם נשואים ואצל זוגות הומואים ולסביות. בהתאם לכך טענו חוקרים רבים שאהבה עזה ומתמשכת אינה נפוצה; היא כמעט תמיד הופכת לאהבה חברית, כאשר עם הזמן המשיכה והתשוקה המינית דועכות. הדעה המקובלת היא שאהבה היא שקלול בין חלופות: או שננסוק לזמן קצר לפסגות אדירות, או שנזכה בשביעות רצון בעלת עוצמה נדירה יותר למשך שנים רבות. אין טעם להתייאש כמו אֶמָה וחנה, כי אף אחד לא יכול לתפוס את החבל בשני קצותיו.

אך האם זה באמת כך? לפי מחקר חדש, ייתכן שהדעה הרווחת מוטעית, ושאחוז ניכר מהזוגות הוותיקים משמרים את אהבתם העמוקה. ב-2012, באוניברסיטת סְטוֹני בּרוּק בניו יורק, ערכו הפסיכולוג דניאל אולירי (O'Leary) וצוותו מחקר שבו הם שאלו שאלה בסיסית: "עד כמה אתם אוהבים את בן או בת הזוג שלכם?" המחקר הארצי הזה כלל 274 אנשים הנשואים מעל לעשר שנים, והוא גילה כי בסביבות 40 אחוז מהנשאלים אמרו שהם "אוהבים אהבה עזה" (דירוג של 7 מתוך 7). צוותו של אולירי ערך מחקר נוסף בקרב 322 נשואים ותיקים תושבי ניו יורק, ובו ענו 29 אחוז מהם באותו אופן. בסקר לאומי נוסף משנת 2011, שערך אתר ההיכרויות Match.com, 18 אחוז מ-5,200 אמריקאים דיווחו על אהבה רומנטית עזה הנמשכת מעל לעשר שנים.

מחקרים במדעי המוח זיהו אפשרות לקיומו של מנגנון האחראי לתוצאות האלה. בשנת 2012 דיווחו ביאנקה אסבדו (Acevedo) ועמיתיה על עשר נשים ושבעה גברים הנשואים בממוצע 21 שנה וטוענים שהם אוהבים את בני זוגם אהבה עזה. החוקרים הראו למשתתפים תמונות פנים של בני זוגם בזמן שסרקו את מוחותיהם עם fMRI. הסריקות הראו פעילות רבה במרכזי תגמול חשובים במוח – דפוסים הדומים לאלה שמופיעים אצל אנשים החווים אהבה חדשה, אך שונים מאוד מאלה הנראים במערכות יחסים עם אהבה חברית בין בני הזוג.

כמו במוזיקה, כך באהבה

אני חייב להודות שהממצאים האלה הפליאו אותי. האם אנחנו באמת קורבנות של אידיאולוגיה רומנטית, או שמא אידיאולוגיה זו נכונה? האם עלינו להמשיך לחתור לאהבת אמת ולהופעתה של נפש תאומה? בימינו לא נראה שלשאלות האלה יש תשובה פשוטה. אחרי ככלות הכול, קשה עד כאב להגשים את האידיאל הרומנטי במסגרת הגבולות התרבותיים והנורמות החברתיות שלנו; רק דגים מתים שוחים עם הזרם. ובכל זאת הסכמתי עם אֶמָה וחנה – רציתי להאמין באידיאולוגיה רומנטית, ולאמץ את הנחת היסוד שלה, שאומרת כי אהבה רומנטית אמיתית מחזיקה מעמד שנים רבות. אולי נדמה שזו קלישאה של תרבות הקיטש, אך למעשה מדובר בתפיסה רדיקלית שעומדת בניגוד למחקרים פסיכולוגיים רבים ודעות מקובלות.
כדי להוכיח את טענתי, עליי לגשר בין מחקרי סטוני ברוק לתפיסה של שפינוזה ושלי, שאומרת כי רגש דורש שינוי. לשם כך הצעתי להבחין בין חוויות רומנטיות שטחיות מחד גיסא לאהבה עמוקה מאידך גיסא – קרי, בין מערכות יחסים שבהן המשיכה המינית היא העיקר, ולבין אלה המונעות על-ידי ההתנסות המשותפת של הפריחה והשגשוג האישי. טַענָתי היא ששתי צורות האהבה האלה כוללות מידה מסוימת של תשוקה, אך רק אחת מהן מסוגלת לשרוד לאורך זמן.

התחלתי את הניסוי המחשבתי שלי בהשוואת רגשות עזים, כגון כעס, לרגשות מתמשכים (סנטימנטים) כגון יגון. רגש מתמשך לא מבוסס רק על רגש עז החוזר על עצמו שוב ושוב – הוא גם מעצב את עמדותינו והתנהגותנו בצורה משמעותית יותר. התקף כעס עשוי להימשך כמה דקות, או יותר, אבל היגון שלנו על אובדן יקירינו ממשיך להדהד בנו ומשפיע על מצבי רוחנו, התנהגותנו והאופן שבו אנו תופסים את חיינו. בדומה לכך, גם בתחום האהבה אפשר להבחין בין שתי תופעות: עוצמה רומנטית ועומק רומנטי. עוצמה רומנטית מבטאת את ערכם הרגעי של רגשות עזים. עומק רומנטי מגלם בתוכו התנסויות תכופות של אהבה עזה לאורך זמן שכוללות גם פעילויות משותפות העוזרות לאדם לשגשג תוך הפעלת היכולות השונות שלו.
אבל עומק רומנטי אינו קשור רק למֶשֶׁך הזמן, אלא גם למורכבות ההתנסות. אפשר להקביל זאת למוזיקה. ב-1987 מצאו ויליאם גייבר (Gaver) וג'ורג' מנדלר (Mandler), פסיכולוגים מאוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו, שתדירות ההאזנה לסוג מסוים של מוזיקה מגבירה את ההעדפה שלנו אליו – עד גבול מסוים. שמיעה חוזרת ונשנית מעוררת שעמום, במיוחד אם המוזיקה פשוטה. ככל שהמוזיקה מורכבת יותר, כך קטן הסיכוי להשתעמם.

תשוקה מינית מתגברת בעקבות שינויים וחידושים, ודועכת בעקבות היכרות. עומק רומנטי גובר ככל שההיכרות גוברת במידה שבן הזוג, ומערכת היחסים עצמה, הם רבי-פנים ומורכבים

וכמו במוזיקה, כך באהבה. המורכבות של הנאהב והפעילויות איתו היא גורם חשוב המשפיע על עומקה של האהבה לאורך זמן: מושא פסיכולוגי פשוט נאהב פחות ככל שהחשיפה אליו רבה יותר, ומושא מורכב נאהב יותר. יש סיכוי רב יותר שאישיות פסיכולוגית מורכבת תעורר אהבה רומנטית עמוקה אצל בן הזוג, בעוד שגם התשוקה המינית העזה ביותר עלולה לדעוך. תשוקה מינית מתגברת בעקבות שינויים וחידושים, ודועכת בעקבות היכרות. עומק רומנטי גובר ככל שההיכרות גוברת במידה שבן הזוג, ומערכת היחסים עצמה, הם רבי-פנים ומורכבים.
הסופרת אורסולה קרובר לה גווין כתבה ב- The Lathe of Heaven (1971): "האהבה אינה דוממת כאבן; יש להתפּיחהּ, כמו לחם, להתפיח ללא הרף, להפיח בה רוח חדשה." כשאנו חולקים עם בן הזוג את הדברים החשובים לנו בחיים, או אז האהבה מעמיקה. פעילויות זוגיות משמעותיות נושאות בחובן השפעה ארוכת טווח על חיינו ומעצבות את אישיותנו. פעילויות שטחיות לא חודרות מבעד לפני השטח – השפעתן מידית ומצומצמת.

את ההבדל בין עומק רומנטי לעוצמה רומנטית אפשר להסביר בעזרת הבחנתו של אריסטו בין אושר עמוק (או אֶוֹדימוני, קרי הגשמת הפוטנציאל של האדם) ואושר הדוניסטי (התמקדות בהנאות מרגשות חולפות). ב-2004 בחנה קרול ריף (Ryff), פסיכולוגית מאוניברסיטת ויסקונסין-מדיסון, נתונים ממחקרים המקשרים בין אושר עמוק לסמנים ביולוגים של בריאות הלב וכלי הדם, בריאות חיסונית ועמידות למחלות והחלמה. היא גילתה שאושר עמוק מקושר לרמות נמוכות של קורטיזול ברוק, חומר שמאותת על מתח; רמות נמוכות של ציטוקינים פרו-דלקתיים, המסוגלים לעורר מחלות אוטואימוניות; ופרקי זמן ארוכים יותר של שנת REM, המקושרת למנוחה וחלומות עמוקים. אצל אנשים שהגיעו למצב של אושר עמוק היו רמות נמוכות יותר של סמנים ביולוגים המקושרים לאלצהיימר, אוסטאופורוזיס ודלקת פרקים.

אריסטו מתייחס לטיפוח כישרונותינו ויכולותינו לאורך החיים. פעילויות שטחיות, כמו סקס מזדמן, רכילות וצפייה בטלוויזיה, מסבות לנו הנאה אף על פי שהן לא תורמות הרבה לפריחה ושגשוג ארוכי הטווח שלנו

התועלות שאנו מפיקים מאהבה עמוקה הן מקור מצוין לאושר עמוק. במשנתו של אריסטו, המצב של שגשוג אישי אינו מצב זמני של הנאה שטחית; הוא מתייחס לטיפוח כישרונותינו ויכולותינו לאורך החיים. פעילויות שטחיות, כמו סקס מזדמן, רכילות וצפייה בטלוויזיה, מסבות לנו הנאה אף על פי שהן לא תורמות הרבה לפריחה ושגשוג ארוכי הטווח שלנו, ועשויות להזיק לנו אם נפריז בהן. לעומת זאת, כדי להגשים אהבה ואושר עמוקים עלינו לתפקד בצורה מיטבית, לממש באופן שיטתי את יכולותינו הפנימיות המהותיות לאורך זמן רב. זה ההבדל בין הנאה בת-חלוף לאהבה ללא הסוף. כל עוד בן הזוג פורח והתשוקה נשמרת לפחות במידה סבירה, העומק יישמר גם הוא. עומק רומנטי משמר את העוצמה הרומנטית, שאחרת תדעך עם הזמן. ובכל זאת, גם אהבה עמוקה עלולה למות. הנאהבים עשויים להשתנות, נסיבות עשויות לשנות את ההקשר, והמשיכה הכימית עלולה להתפוגג כך שאי אפשר יהיה לשמר את התשוקה.

כדי לחשב את הסיכון עלינו לחזור למתמטיקה הבסיסית של האהבה, שבמרכזה שני משתנים. המשתנה, או דפוס ההערכה, הראשון הוא משיכה (ובעיקר משיכה מינית). השני בוחן עד כמה אנו "ראויים לשבח" – קרי הערכה חיובית של מאפיינים אישיים שלרוב אנו מעריצים אצל חברינו, כגון חוש הומור, כנות או יצירתיות. אהבה רומנטית דורשת משיכה מינית מחד גיסא וחברות מאידך גיסא. הדרישות האלה מרכיבות את השורה התחתונה. בלעדיהן, אין רומנטיקה. אישה מושכת רוצה שיאהבו אותה לא רק בגלל יופייה, אלא גם בגלל מעשיה ותכונותיה האחרות. אישה מושכת פחות עשויה לרצות את ההיפך: שאהובה יעריך את הופעתה החיצונית לא פחות משהוא מעריך את אדיבותה ותבונתה. היא תיפגע אם בן זוגה יאמר: "את די מכוערת, ואני לא נמשך אלייך מינית, אבל המוח המבריק שלך מפצה על הכול." בשירו של ייטס, "For Anne Gregory" (1933), ישנה אישה שלא רוצה שיאהבו אותה בגלל הצבע הזהוב של שערה, אלא רק בזכות אישיותה. איש זקן אומר לה: "רק אלוהים, יקירתי/ יאהב אותך בזכות עצמך/ ולא בזכות הצבע הזהוב של שערך."

לא צריכים לכוון את הלב

שני דפוסי ההערכה של האהבה הרומנטית אינם בלתי תלויים: הערכה חיובית של תכונות בן הזוג מושפעת רבות מיופיו החיצוני. בספרהּ "הישרדותם של היפים ביותר" (1999, ראה אור בישראל בהוצאת אוניברסיטת חיפה וזמורה ביתן), ננסי אטקוף, חוקרת קוגניטיבית מבית הספר לרפואה של הרווארד, מוכיחה שמשיכה חיצונית משפיעה משמעותית על דירוגי האינטליגנציה, החברותיות והמוסר. זו "הילת המשיכה," שבזכותה אנשים מייחסים תכונות חיוביות נוספות לאדם יפה. לכן אנשים מושכים מצליחים יותר בראיונות עבודה ומקבלים משכורות גבוהות יותר. התופעה ההפוכה מתרחשת כשאדם נעשה מושך יותר בעיני בני זוגו בזכות תכונות ראויות לשבח, כגון חוכמה ומעמד חברתי. לכן העשירים, המפורסמים, או בעלי הכוח מעוררים לעיתים קרובות תשוקה מינית עזה יותר משהיו עשויים לעורר בנסיבות אחרות.

בעקבות ספרו של מרטין בובר, "אני ואתה", טוענת אנגליקה קרבס שמהות האהבה אינה לראות את בן הזוג כאובייקט שלך; מהות האהבה היא מה שקורה בין בני הזוג: האהבה היא דיאלוגית

מובן שעם הזמן דירוגו של הנאהב במדדים אלה עשוי להשתנות. למשיכה מינית יש משקל רב יותר בטווח הקצר, ותכונות ראויות לשבח נעשות חשובות יותר בהמשך. בכל שלב במערכת היחסים, ירידה בדירוג תוביל לאי שביעות רצון – ולתחושה של "פשרה רומנטית". גם אם בעבר הייתה בין בני זוג אהבה עמוקה, הרגשה חזקה של פשרה עלולה לעורר בהם רצון למערכת יחסים חדשה. בסדרת הטלוויזיה האמריקאית "האישה הטובה" (The Good Wife), אלישיה פלוריק נשאלת איך היא משמרת את האהבה גם לאחר שהתשוקה נעלמת. "אני חושבת שזה לא רק עניין של הלב," היא אומרת "לפעמים הלב צריך קצת הכוונה." הזוגות ברי המזל שאהבתם עמוקה ביותר, לא צריכים לכוון את ליבם; כל שעליהם לעשות הוא ללכת בעקבות לבם האוהב, כי הוא יוביל אותם היישר אל מערכת יחסים שהם רוצים לשמר ממילא. אבל כל שאר האנשים צריכים לשמר את מערכות היחסים שלהם בעזרת פשרה. אנשים מוותרים על ערך רומנטי, כמו חופש רומנטי ותשוקה עזה, תמורת ערך בלתי רומנטי, כגון חיים נוחים ללא חששות פיננסיים. ככל שהדירוג המשולב של משיכה ותכונות ראויות לשבח נמוך יותר, כך הפשרה גדולה יותר, ואנו משתוקקים לדרך אחרת, שלא בחרנו בה – דרך שנמצא בה חופש רומנטי או בן זוג אחר.

פשרה רומנטית מציבה שתי משוכות גדולות בדרך לשימור האהבה. הראשונה היא קבלת הצדדים השליליים של בן הזוג, מבחינת מראה חיצוני או כל דבר אחר; זה נדבך מהותי בכל פשרה, ולעתים קרובות קל להשלים איתו כי לכל אחד יש פגמים, ולגבי זה אין לנו מה לעשות. המשוכה השנייה – ויתור על הסיכוי למצוא בן זוג מוצלח יותר – עלולה להקשות עלינו יותר, כי נדמה לנו שהיא בשליטתנו. לאור כמות האפשרויות המפתות בחברה המודרנית (כפי שאמרה מיי וסט: "כל כך הרבה גברים, כל כך מעט זמן"), בעיית הפשרה הרומנטית, וכפועל יוצא אי יכולתנו להיות שמחים בחלקנו, הלכה וגברה עד שהפכה למכשול מרכזי בדרך לאהבה עמוקה.
בשנת 2012 בחנו ג'סטין לבנר (Lavner) ועמיתיו מאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס נשים שדיווחו על ספקות לפני החתונה – דבר המעיד על תחושת פשרה.

לנשים אלה היה סיכוי גדול פי 2.5 להתגרש מאשר נשים שלא היססו להתחתן, והן היו מרוצות פחות במהלך נישואיהן. ספקות לא מובילים תמיד לביטול חתונות; הרי אין ודאות מוחלטת. אך עלינו להביא בחשבון את טבעם והיקפם: בתחילת מערכת היחסים, הספקות נסובים על עוצמה רומנטית, משיכה ותשוקה מינית. עם השנים, מוקד הפשרה עובר לתכונות שעוזרות לנו לפרוח, כגון אדיבות וחוכמה. אלה ספקות מדאיגים יותר, כי בני זוג שלא עוזרים זה לזה לפרוח מתפתים לאנשים אחרים שמסוגלים לספק את הצורך הזה.

בגיאוגרפיה של האהבה, פני השטח תמיד מלאים במהמורות. אחרי כל המראה מוצלחת אנחנו נקלעים למערבולות. גם כשהאוהבים לא מתפשרים, ואפילו כשהם פורחים, אהבתם עלולה להתנפץ בגלל הציפייה המוגזמת והבוגדנית הטמונה באידיאולוגיה הרומנטית: התפיסה השגויה לחלוטין שאומרת כי על האוהבים להתמזג זה עם זה. במובן מסוים, לתפיסה הזו אחראי אפלטון, שציין את האפשרות שהאהבה היא תהליך של חיפוש החצי השני. אך מודל התאומים הסיאמיים הזה מרמז על אובדן חירות אישית ואובדן הזהות העצמית – שני נדבכים מהותיים של אהבה עמוקה. בעקבות ספרו של מרטין בובר, "אני ואתה", טוענת אנגליקה קרבס שמהות האהבה אינה לראות את בן הזוג כאובייקט שלך; מהות האהבה היא מה שקורה בין בני הזוג: האהבה היא דיאלוגית. האוהבים חולקים את הדברים שנדרשים להם כדי לפרוח בחייהם הרגשיים והמעשיים.

שביעות רצון רומנטית עמוקה אינה עניין של בעלות, אלא של שגשוג; האדם האחר אינו חלק ממך, אלא בן זוגך בחיים דינמיים ומספקים

הזיקה בין האוהבים האלה יוצרת הרמוניה שבה הזהות האישית לא רק פורחת ומשגשגת, אלא גם מתפתחת עם הזמן. האוהבים עשויים לפתח העדפות משותפות במוזיקה ובתיאטרון, ואף להתחיל ללבוש בגדים דומים. לעתים קרובות, אוהבים אלה מעידים על מחשבות דומות, או הבנה הדדית ללא מילים. אבל גם במקרה כזה, זהויותיהם לא מתמזגות – אלא יש בהן הרבה מהמשותף. שביעות רצון רומנטית עמוקה אינה עניין של בעלות, אלא של שגשוג; האדם האחר אינו חלק ממך, אלא בן זוגך בחיים דינמיים ומספקים.

יצירה ספרותית המדגימה את הנאמר פה היא "אנה קארנינה" של לב טולסטוי (1877). אנה מתענה כל כך באהבתה האומללה לוורונסקי, שהיא משליכה את עצמה מתחת לגלגלי הרכבת. אך לעומתם, לוין וקיטי פורחים ומשגשגים באהבתם. לוין, בעל היכולת הייחודית להרגיש רגשות עמוקים ופתוחים, מאמין ש"אין עוד ברייה בעולם שכל עולמו שלו ופשר חייו מתמקדים בה ככה. כן, זו היתה היא. זו היתה קיטי.1" ובכל זאת, סיפור אהבתם אינו פשוט: קיטי דוחה תחילה את לוין בציפייה למאהב אחר. ואחרי שקיטי ולוין הופכים לבסוף לזוג, הם רבים. המסר ברור: גם כשהאידיאולוגיה הרומנטית מנצחת, בספרות או בחיים האמתיים, היא תמיד עומדת על סף הפסד. כדי שבני הזוג ינצחו, עליהם להיות כנים ומלאי חמלה, אך בה-בעת להיות באופן מוחלט הם עצמם כדי שלא ירצו לעולם לשלוט באחר. אהבתם המורכבת היא עמוקה ופתוחה; הם חולקים את חייהם ותשוקתם, ולכן הם פורחים.

למרות הציניות הרבה השוררת בשנים האחרונות, אהבה רומנטית יכולה לנסוק על כנפי העומק. כדי להשיג אהבה עמוקה, אין צורך בבן הזוג בעל התכונות האישיות המפתות ביותר – דרושה רק הרמוניה. כשיש התאמה, אפשר ללבות את התשוקה בעזרת עומק ובכך לשמר את הרומנטיקה.