התמונות שאנו מצלמים, המיילים שנשלחים ומתקבלים, וידאו של חוויות משותפות, שורות סטטוס בכל פניה זעירה בחיינו... מעולם לא היינו כל כך עשירים ב"רכושנו" הדיגיטאלי ונדמה כי אחד היתרונות בכך, הוא כרוניקה עשירה וממושכת שכמו מקנה לנו זיכרון מושלם. אך מה קורה כשהזיכרון מכביד והופך לחיסרון. קורין סאס וסטיב וויטאקר, זוג חוקרים מאוניברסיטת סנטה-קרוז בקליפורניה, ביקש לבדוק את ההשלכה של העושר הדיגיטאלי הזה על פרידה.
במחקר שהתבסס על ראיונות עם אנשים שנפרדו מאהוב או אהובה, החוקרים מצאו כי באופן כללי המידע הדיגיטאלי הקשור לערכת היחסים העלה זיכרונות מכאיבים, מה שלרוב הוביל לניסיונות שונים להיפטר ממנו. זה בדיוק מה שחצי מהנפרדים עשו, בעוד חציים השני מחק רק חלק (או לא מחק כלל) והזמן שלקח לו להתגבר על הפרידה היה ממושך יותר בדרך כלל.
כפי שלכל אדם כמעט יש אווטאר – עצמי וירטואלי אותו הוא מתחזק ברשתות חברתיות, אפליקציות ובלוגים – גם מערכות יחסים מטילות צל וירטואלי. לעיתים, תלוי במידת השיתוף, הצל אף גדול ממערכת היחסים הממשית ונוכחות ההד שהוא מייצר, חזק ונוכח יותר מהמקור שלו. מחקרים קודמים הראו את הקשיים השונים הכרוכים בהתגברות על פרידה מאדם איתו ממשיכים להיות בקשר וירטואלי. למשל, עד חצי מהנשאלים במחקר שנערך בשלהי 2012 הודו כי מעקב אחר בני-זוג לשעבר הוא חלק מהפעילות השגרתית שלהם בעת גלישה בפייסבוק ורבים מהם חוו בעקבות זאת קשיים שונים בחייהם האישיים, כגון מתח, פגיעה בהערכה עצמית ועוד. אך במחקר הנוכחי עולה בעיה מרכזית אחרת: בניגוד לתקופה בה מה שהיה צריך להיפטר ממנו כלל כמה מכתבים ותמונות שהיו מרוכזים בדרך כלל במקומות ספורים, הכמות העצומה של המידע ופיזורו על פני מכשירים, אפליקציות ושירותי רשת שונים, הופכת את משימת המחיקה בעידן הדיגיטאלי, לקשה עד בלתי אפשרת.
בניגוד לתמונות ומכתבים פיסיים, החשופים רק לעיניי בני הזוג, המידע הדיגיטאלי נוטה לזלוג, להתפשט החוצה ובמקרים רבים, אף מיוצר ומופץ על ידי אנשים חיצוניים (כמו חברים שצילמו את בני הזוג והעלו לפייסבוק). וכך קורה שחוויה אישית כמו פרידה נעשית פומבית: לאחר הצעד הראשון של הסרת תיוגים ומחיקת תמונות ומיילים, הצעד השני כרוך בטיפול במידע שאין לנו הרשאה לגעת בו, או בביטול חברויות עם חברים משותפים לשני בני הזוג. וגם אחרי כל אלה, נמשך מצעד השרידים הווירטואליים המהדהדים את בן-הזוג לשעבר (שיתוף פומבי במעגלי חברים חופפים, הזמנת אירוע שצריך לפשפש במי שהוזמן ומי שאישר הגעה...). על כן, מציעים החוקרים, כפי שיש שלל כלי חיפוש המסייעים לנו לאתר מידע, יש צורך לפתח כלים שיסייעו לנו למחוק אותו באופן אוטומטי.
אפליקציה היפותטית שכזו, לה הם קוראים "תיבת פנדורה", תאתר לפי שם וזיהוי פנים את כל השרידים של בן הזוג לשעבר, ותעלים אותו מעינינו, עם או בלי אפשרות לקבל גישה למידע זה בעתיד. אפשר אף למנות חבר שיתפקד כ"שומר סף", שרק לו תהיה הרשאה לאפשר לנו לגשת לכל אותם מכתבים ותמונות.
הצעה נוספת, עולה בכתבתה של האמנית קלייר אוונס על פרידה בעידן הדיגיטאלי, והיא למתן מלכתחילה את סוג המידע אותו אנו מייצרים ומעלים לאינטרנט. אוונס מציינת מספר הוגים ותנועות שהעלו על נס את מדיניות "האינטרנט האיטי" (או "Slow Media"), הקוראת להשקיע יותר מחשבה באופי התכנים וניסוחם ובמידור העלאתם לרשת. כי נדמה שהבעיה המרכזית בעטיה העקבות הדיגיטאליות מקשות על הפרידה, אינה חשיבות התוכן, אלא להיפך: דווקא הפרוזאיוּת והיומיומיות שבשאריות הדיגיטאליות המהדהדות את האדם ממנו נפרדים, דווקא הן אלה שמקשות יותר מכל, משום שהן משדרות שגרה שאינה קיימת עוד, כאב פנטום שאי אפשר להיפטר ממנו. אולי מדיניות "אינטרנט איטי", היתה גורמת לנו להבין שהרגעים המשמעותיים במערכת יחסים הם ארעיים ועד כמה שמפתה להנציח ולשתפם עם כל העולם, אין בכך באמת טעם.
מקורות:
המחקר של קורין סאס וסטיב וויטאקר על הקושי להתנתק מבן הזוג בעולם הדיגיטאלי.כתבה על המאמר (דיילי טלגרף) וגם ציטוטים נבחרים מתוכוהסיכונים הפסיכולוגיים במעקב בפייסבוק אחר בני זוג לשעברכתבתה של קלייר אוונס על מערכות יחסים בעידן הדיגיטאליאחד הבלוגים המרכזיים של תנועת Slow Media
תגובות פייסבוק
4 תגובות על אהבה דיגיטלית מדי
מאמר מצויין, אשמח לקרוא את המקור.
תובנות מעניינות. גם תיאום ההתמתנות בהעלאת המידע עלול לגרום לחיכוכים בין השניים.
בסדרה "מראה שחורה" (בפרק be right back) לקחו את הסיטואציה הזאת לכיוון נגדי - הפרידה (אובדן) אינה נגמרת אם קיים תיעוד דיגיטלי למערכת היחסים, לכן ניתן ליצור מהרכיבים הדיגיטליים חוויות חדשות.
תודה יובל.
אני חושב שהפרק ב"מראה שחורה" הדגים (בהקצנה) את הממצאים של החוקרים. זה נכון שכביכול הפרידה "בוטלה", כי העקבות הדיגיטאליות של המת תפקדו כמעין מעטפת שדיבבה אותו; רוח רפאים שייצרה מראית עין של נורמליות עבור האלמנה. אבל בסופו של דבר היוצרים בכל זאת בחרו להראות שזה לא יכול לעבוד ושהאווטר של המת לא באמת יכול להחליף את האדם הממשי. זו אגב מסקנה שנשענת על נקודת מוצא מאוד רומנטית, על פיה יש משהו באדם (נפש?) שהוא כל כך ייחודי וחד-פעמי שאף חיקוי (וודאי לא של מכונה) לא יוכל להיות מושלם.
מקסים וכל-כך נכון. יש משהו מאוד טראגי בחוסר היכולת לנבא מה יגרום לנו אושר או צער בעתיד; חלק מכך הוא שיתוף היתר. אנחנו שוכחים שכל שיתוף הוא גם אייטם שנדרש למחוק בבוא העת. ובסופו של דבר, בינינו, מה שחשוב הוא הזכרון ולא ה-Share.
ומסכימה לגבי "מראה שחורה" - בסופו של דבר האישה לא מבסוטה מהאווטאר הזה ונועלת אותו בעלית הגג. היא רק ממחישה את הנקודה שלך, בר. אנחנו מאוד מתקשים בהשלכה לפח של זכרונות, אנחנו שומרים אותם קבורים איפשהו כדי להעלות גירה אח"כ (ולהעלות גירה זה לא איי-איי-איי) :)
הים הזה
כמה יופי מציעות לנו המילים העתיקות ביותר. או לפחות מילים שידוע לנו שהן עתיקות במיוחד, ושרדו והן אף מרכזיות בלשוננו. חוקרי השפות השמיות נוהגים להצביע על עשרות בודדות של מילים שמופיעות בכל השפות השמיות ולכן יש גם סיבות להניח שהן עתיקות במיוחד. ראשיתן אינה יכולה להיות ידועה לנו, כי המילים קדמו לכתב, כמובן. מילות יסוד כאלה נוטות להיות תשתיתיות – אב ואם, אברי גוף וכדומה. מצד אחר, לפני ההשוואה בין שפות קרובות או בעלות היסטוריה קדומה משותפת או בנוסף להשוואה כזאת, קורה שיש לפנינו מילה המתועדת במשך אלפי שנים, והיא עדיין חיה ובועטת.
מקרה כזה הוא המילה "ים". עתיקה ביותר, היא מתועדת משחר הכתיבה. בכתבי אֶבְּלָה, וגם באוגרית. כלומר, באלף השלישי ובאלף השני לפני הספירה, בלשונות שנכתבו בשפת היתדות והיו שמיות לעילא. משם ועד ימינו, במזרח הקרוב, בלשונות שקדמו לעברית ובלשונות שהתפתחו יחד איתה או בסמיכות לה, אנו מוצאים את "ים". היא מציינת את מה שמכונה באנגלית sea, אם כי יש להיזהר במעבר המהיר הזה לשפה האנגלית המאוחרת והרחוקה. מה ראו יושבי מזרח הים התיכון שאולי לא ידעו שהם במזרחו של ים או שהים הוא "תיכון", כינוי שהיה עתיד לדבוק בו מפיהם של אנשים בני תרבויות שונות משלהם, דוברי לשונות רחוקות משלהם, בתקופה מאוחרת בהרבה? אנחנו זוכרים ש"ים" בעברית המקראית הוא צד מערב, וכשוכני החוף של ארץ ישראל הדבר טבעי לנו. אנחנו כאן, הים מולנו, במערב, והשמש שוקעת באופקו של ים. סדרי עולם שחלחלו לעברית במשך אלפי שנותיה, והיו בוודאי מושרשים עמוק גם בטרם נכתבה כאן או בכלל אף לא אחת מהשפות השמיות הקדומות המוכרות לנו, או אפילו השפות השמיות שנעלמות מידיעותינו התלויות בתיעוד המתגלה בארכיאולוגיה. נוכחות המילה "ים" עוד משלבים כה קדומים מבססת לכאורה את זהותה השמית, אך הרעיון ש"ים" בנוי על שורש "י.מ.מ." אינו נראה מוצק ביותר ואולי הוא אינו אלא שיקוף של רצון להביע את השמיות של המילה הקדומה והמסתורית הזאת, כפי שיירמז מיד.
כי אמנם אוקיינוס אין לנו, כלומר מילה עברית ל"אוקיינוס", אך העברית הרשמית מבדילה בין "ים" ו"ימה", כשהראשון הוא פתוח והשני הוא סוג של אגם. נראה שהמקור של "ימה" הוא צורת הקטנה ל"ים" בסורית קלאסית – אבל בעברית מדובר פשוט באגם או בבריכת מים טבעית גדולה. דוגמה יפה לנוכחות "ים" במרחב הגיאוגרפי שלנו אף מעבר לשפות השמיות אפשר למצוא במצרים, במקום ששמו "פאיום" (Faiyum) שאינו אלא "ה-ים". מקור השם הוא בשפה הקופטית, השלב האחרון בהתפתחות השפות של מצרים הקדומה, כשתווית הידוע היא חלק מהשם, "הים". במצרית הקלאסית ym היה בדיוק זה: ים, וגם אגם או מקווה טבעי מים גדול. ואכן, מימים ימימה, סמוך לישוב הקדום והעשיר בהיסטוריה יש אגם. המילה המצרית קודמת לכל תיעוד שמי שיש בידינו, כך שאנו נותרים עם מקום לספק בדבר המקור ה"אמיתי" או ה"אולטימטיבי" שלה.
ואנחנו כאן עם הים. "ים" ביחיד, וברבים "ימים", כמו ב"מכון לחקר הימים", שאינו עוסק במחקר הזמן אלא במחקר הים באשר הוא. בעברית, מזה דורות, ספן הוא "יורד ים", כנראה כיוון שאל הים יורדים מן היבשה, בוודאי בראייה של עם שלא פיתח תרבות ימית ענפה ומשוכללת, וממשיך להביט על המציאות ממקומו ביבשה, שהים לוחך את צדה המערבי. היום, בעברית הישראלית שלנו, אנחנו "הולכים לים", בדיוק במובן שמקובל לומר באנגלית going to the beach. כי אכן: באנגלית ובשפות אחרות באירופה, הולכים לחוף, לחוף הים. אם כי באחדות מהן, כמו בעברית שלנו, הולכים לים. הים הזה הוא אתר בילוי, מעין שם פרטי למכלול של קטע חוף ופיסת ים נגישה להתבוננות, לטבילה, לשחייה. הים שאנו הולכים אליו בעברית המודרנית הוא המכלול הזה, שהרי איננו הולכים אל המים ואל הגלים הקמים בהם. עד כדי כך, ש"ללכת לים", בסלנג של הכדורגל הישראלי, פירושו לוותר על שארית העונה ולא להתייחס אליה ברצינות רבה, לאחר אובדן הסיכויים לזכייה התואר. קבוצה בעלת שאיפות לאליפות, שבחודש מרץ או אפריל ברור שלא תשיג את מבוקשה, נשלחת על ידי הפרשנים והאוהדים הכעוסים "ללכת לים".
אין גם להתפלא שבעברית "ים" משמעותו "הרבה" - "ים של מחשבות", "ים של מתנות" וכו'. גם באנגלית sea משמש לציון כמות גדולה מאוד, כמו בביטוי a sea of change, המציין שינויים רבים ושונים שחלו בדבר מסוים, ודברים דומים מוכרים גם בלשונות אחרות. כי הים, עתיק מכולנו, מסתורי ועצום מאוד.
בעקבות הזמן העגול
אברום רותםאנחנו חיים על ציר קווי, מלידה ועד מוות. אבל תרבויות רבות והוגים...
X 24 דקות
החוקר הבלתי סביר
עומר הליןיוצרו של הסרט "קינג קונג", מריאן סי. קופר, סיפר בראיון ב-1965 על...
X 8 דקות