אהבה דיגיטלית מדי

התמונות שאנו מצלמים, המיילים שנשלחים ומתקבלים, וידאו של חוויות משותפות, שורות סטטוס בכל פניה זעירה בחיינו... מעולם לא היינו כל כך עשירים ב"רכושנו" הדיגיטאלי ונדמה כי אחד היתרונות בכך, הוא כרוניקה עשירה וממושכת שכמו מקנה לנו זיכרון מושלם. אך מה קורה כשהזיכרון מכביד והופך לחיסרון. קורין סאס וסטיב וויטאקר, זוג חוקרים מאוניברסיטת סנטה-קרוז בקליפורניה, ביקש לבדוק את ההשלכה של העושר הדיגיטאלי הזה על פרידה.

במחקר שהתבסס על ראיונות עם אנשים שנפרדו מאהוב או אהובה, החוקרים מצאו כי באופן כללי המידע הדיגיטאלי הקשור לערכת היחסים העלה זיכרונות מכאיבים, מה שלרוב הוביל לניסיונות שונים להיפטר ממנו. זה בדיוק מה שחצי מהנפרדים עשו, בעוד חציים השני מחק רק חלק (או לא מחק כלל) והזמן שלקח לו להתגבר על הפרידה היה ממושך יותר בדרך כלל.  

כפי שלכל אדם כמעט יש אווטאר – עצמי וירטואלי אותו הוא מתחזק ברשתות חברתיות, אפליקציות ובלוגים – גם מערכות יחסים מטילות צל וירטואלי. לעיתים, תלוי במידת השיתוף, הצל אף גדול ממערכת היחסים הממשית ונוכחות ההד שהוא מייצר, חזק ונוכח יותר מהמקור שלו. מחקרים קודמים הראו את הקשיים השונים הכרוכים בהתגברות על פרידה מאדם איתו ממשיכים להיות בקשר וירטואלי. למשל, עד חצי מהנשאלים במחקר שנערך בשלהי 2012 הודו כי מעקב אחר בני-זוג לשעבר הוא חלק מהפעילות השגרתית שלהם בעת גלישה בפייסבוק ורבים מהם חוו בעקבות זאת קשיים שונים בחייהם האישיים, כגון מתח, פגיעה בהערכה עצמית ועוד. אך במחקר הנוכחי עולה בעיה מרכזית אחרת: בניגוד לתקופה בה מה שהיה צריך להיפטר ממנו כלל כמה מכתבים ותמונות שהיו מרוכזים בדרך כלל במקומות ספורים, הכמות העצומה של המידע ופיזורו על פני מכשירים, אפליקציות ושירותי רשת שונים, הופכת את משימת המחיקה בעידן הדיגיטאלי, לקשה עד בלתי אפשרת.

בניגוד לתמונות ומכתבים פיסיים, החשופים רק לעיניי בני הזוג, המידע הדיגיטאלי נוטה לזלוג, להתפשט החוצה ובמקרים רבים, אף מיוצר ומופץ על ידי אנשים חיצוניים (כמו חברים שצילמו את בני הזוג והעלו לפייסבוק). וכך קורה שחוויה אישית כמו פרידה נעשית פומבית: לאחר הצעד הראשון של הסרת תיוגים ומחיקת תמונות ומיילים, הצעד השני כרוך בטיפול במידע שאין לנו הרשאה לגעת בו, או בביטול חברויות עם חברים משותפים לשני בני הזוג. וגם אחרי כל אלה, נמשך מצעד השרידים הווירטואליים המהדהדים את בן-הזוג לשעבר (שיתוף פומבי במעגלי חברים חופפים, הזמנת אירוע שצריך לפשפש במי שהוזמן ומי שאישר הגעה...). על כן, מציעים החוקרים, כפי שיש שלל כלי חיפוש המסייעים לנו לאתר מידע, יש צורך לפתח כלים שיסייעו לנו למחוק אותו באופן אוטומטי.

אפליקציה היפותטית שכזו, לה הם קוראים "תיבת פנדורה", תאתר לפי שם וזיהוי פנים את כל השרידים של בן הזוג לשעבר, ותעלים אותו מעינינו, עם או בלי אפשרות לקבל גישה למידע זה בעתיד. אפשר אף למנות חבר שיתפקד כ"שומר סף", שרק לו תהיה הרשאה לאפשר לנו לגשת לכל אותם מכתבים ותמונות.

הצעה נוספת, עולה בכתבתה של האמנית קלייר אוונס על פרידה בעידן הדיגיטאלי, והיא למתן מלכתחילה את סוג המידע אותו אנו מייצרים ומעלים לאינטרנט. אוונס מציינת מספר הוגים ותנועות שהעלו על נס את מדיניות "האינטרנט האיטי" (או "Slow Media"), הקוראת להשקיע יותר מחשבה באופי התכנים וניסוחם ובמידור העלאתם לרשת. כי נדמה שהבעיה המרכזית בעטיה העקבות הדיגיטאליות מקשות על הפרידה, אינה חשיבות התוכן, אלא להיפך: דווקא הפרוזאיוּת והיומיומיות שבשאריות הדיגיטאליות המהדהדות את האדם ממנו נפרדים, דווקא הן אלה שמקשות יותר מכל, משום שהן משדרות שגרה שאינה קיימת עוד, כאב פנטום שאי אפשר להיפטר ממנו. אולי מדיניות "אינטרנט איטי", היתה גורמת לנו להבין שהרגעים המשמעותיים במערכת יחסים הם ארעיים ועד כמה שמפתה להנציח ולשתפם עם כל העולם, אין בכך באמת טעם.

מקורות:

המחקר של קורין סאס וסטיב וויטאקר על הקושי להתנתק מבן הזוג בעולם הדיגיטאלי.כתבה על המאמר (דיילי טלגרף) וגם ציטוטים נבחרים מתוכוהסיכונים הפסיכולוגיים במעקב בפייסבוק אחר בני זוג לשעברכתבתה של קלייר אוונס על מערכות יחסים בעידן הדיגיטאליאחד הבלוגים המרכזיים של תנועת Slow Media

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על אהבה דיגיטלית מדי

תובנות מעניינות. גם תיאום ההתמתנות בהעלאת המידע עלול לגרום לחיכוכים בין השניים.
בסדרה "מראה שחורה" (בפרק be right back) לקחו את הסיטואציה הזאת לכיוון נגדי - הפרידה (אובדן) אינה נגמרת אם קיים תיעוד דיגיטלי למערכת היחסים, לכן ניתן ליצור מהרכיבים הדיגיטליים חוויות חדשות.

    03
    בר חיון

    תודה יובל.
    אני חושב שהפרק ב"מראה שחורה" הדגים (בהקצנה) את הממצאים של החוקרים. זה נכון שכביכול הפרידה "בוטלה", כי העקבות הדיגיטאליות של המת תפקדו כמעין מעטפת שדיבבה אותו; רוח רפאים שייצרה מראית עין של נורמליות עבור האלמנה. אבל בסופו של דבר היוצרים בכל זאת בחרו להראות שזה לא יכול לעבוד ושהאווטר של המת לא באמת יכול להחליף את האדם הממשי. זו אגב מסקנה שנשענת על נקודת מוצא מאוד רומנטית, על פיה יש משהו באדם (נפש?) שהוא כל כך ייחודי וחד-פעמי שאף חיקוי (וודאי לא של מכונה) לא יוכל להיות מושלם.

מקסים וכל-כך נכון. יש משהו מאוד טראגי בחוסר היכולת לנבא מה יגרום לנו אושר או צער בעתיד; חלק מכך הוא שיתוף היתר. אנחנו שוכחים שכל שיתוף הוא גם אייטם שנדרש למחוק בבוא העת. ובסופו של דבר, בינינו, מה שחשוב הוא הזכרון ולא ה-Share.

ומסכימה לגבי "מראה שחורה" - בסופו של דבר האישה לא מבסוטה מהאווטאר הזה ונועלת אותו בעלית הגג. היא רק ממחישה את הנקודה שלך, בר. אנחנו מאוד מתקשים בהשלכה לפח של זכרונות, אנחנו שומרים אותם קבורים איפשהו כדי להעלות גירה אח"כ (ולהעלות גירה זה לא איי-איי-איי) :)