איך נולדים רעיונות חדשים?

חדשנות, חדשנות, חדשנות. כולם מדברים על חדשנות. מדובר, נדמה, באחת מאותן המילים היותר נפוצות ושגורות בשנים האחרונות, לפחות בעולם המושגים של אנשי הכלכלה והטכנולוגיה בארץ ובעולם. לא צריך הרבה הוכחות לכך. שוטטות קצרה במוספי העיתונות הכתובה והדיגיטלית כאחד מגלה חדשנות בכל מקום. הקשה חטופה על המילה "חדשנות" במנוע החיפוש של גוגל בשפה העברית מכנסת לנו בשבריר שנייה כ-553,000 ערכים. באתר גוגל בשפה האנגלית השיטפון גדול הרבה יותר; המילה Innovation נקשרת בכ-420,000,000 ערכים. ההגדרות של המונח חדשנות, כך נראה, רבות גם כן; מה שלא מפתיע אם זוכרים שחדשנות הינה מונח גנרי ויכולה להיקשר בכל תהליך חדש המתרחש במציאות שלנו. מעצם הגדרתה יש בה, בחדשנות, משהו מקורי ואחר, שמפציע בחיים שלנו, משפיע ואולי גם משנה אותם. הגדרה מקובלת מדברת על חדשנות כעל תהליך שמביא רעיונות חדשים ומגוונים בצורה שיש לה השפעה על החברה והסביבה. חדשנות, על פי הגדרה פרקטית יותר, הינה מכלול של תהליכים המכוונים ליצור רעיונות ופתרונות חדשים ולהביאם לכלל יישום פרגמטי, כזה שתהיה לו השפעה חברתית וכלכלית ניכרת על השווקים הרלוונטים.

תהליך? יכול להיות שהרבה יותר מכך. ישנם אלה הרואים בחדשנות דת חדשה. ה"אקונומיסט" הבריטי מגדיר במאמר משנת 1999 את החדשנות כסוג של דת שהחליפה את "הרווחה הכלכלית – מושג מקובל שהופיע בעולם על רקע סיום מלחמת העולם השנייה״. החדשנות, לשון המאמר, הינה התיאולוגיה החדשה שמאחדת את השמאל והימין בפוליטיקה.

רעיון חדש בא לעולם

אני בוחר במודע שלא להכנס אל אוקיינוס המחקרים וההגדרות שנכתבו והוצעו אודות החדשנות, ומבכר לנסות ולצלול פנימה אל הבסיס, אל אחד מאותם אירועים המתרחשים במה שאפשר לכנות הליבה של תהליכי החדשנות. אני מכוון לאותו אירוע מחשבתי, מסתורי משהו, המכונה יצירה או, לעיתים, הולדה של רעיון חדש. רעיון חדש הינו מושג חמקמק מאין כמותו, שהרי קטעי מחשבה מקוריים עולים וצצים בתודעתנו כל העת, אלא שכאן אנו מדברים על אותם רעיונות שנוצרים בדרך כלל אצל הפרט הבודד ומציעים משהו מהותי, חדש ואחר, משהו שלא היה בסביבה קודם לכן ועשוי לפתוח צוהר לתחומים חדשים ולא נודעים.

הממציא והאדם המחדש יהיו אדם שיש לו רקע מתאים בתחום מסוים, אבל התנהגותו והרגליו החברתיים ייראו לעיתים כבלתי-קונבנציונליים

כיצד בא רעיון חדש לעולם? איך קורה לפתע שבא בן אדם ומציג משהו שאיש אחר לא חשב עליו קודם? השאלה הרומנטית הזאת נראית נוקבת במיוחד על רקע העובדה שממציאים גדולים מתקשים להסביר כיצד הם בעצם עשו זאת. במובן זה, 'מצאתי', או אֵאוּרֵקַה בשפת המקור, קריאתו המפורסמת של ארכימדס שמצא פתרון חדש לבעיה שהעסיקה אותו, הינו רק אקורד הסיום המרגש והטקסי משהו של התהליך. השאלה, כמובן, היא מה קרה קודם?

לא מכבר התפרסמו בכתב העת MIT Technology Review כמה תובנות ואבחנות מאלפות לגבי התהליך היצירתי הזה, שבאו ממקור מוסמך למדי, והכוונה לד"ר אייזיק אסימוב, מהידועים שבסופרי המדע הבדיוני, שנחשב בעיני רבים לאחד האנשים היצירתיים ביותר שחיו במאה העשרים. מדען אמריקאי בשם ארתור אוברמאייר (Obermayer), שהיה ידידו הטוב של אסימוב, חשף בכתב העת מאמר ישן שלו משנות החמישים שהתייחס לשאלה: איך אנשים מקבלים רעיונות חדשים? אסימוב כתב את המאמר לבקשת גופי מחקר בקהילת המודיעין האמריקאית, שעסקו בפיתוח מערכות נשק עתידיות וחיפשו רעיונות חדשים "מחוץ לקופסה". במאמר מתייחס אסימוב הן לתהליך יצירתי שמוביל או שעשוי להוביל לרעיון חדש, והן לאופיים של האנשים היצירתיים ולסביבה שעשויה לסייע להם ולעודד את הופעתם של רעיונות חדשים.

יצירתיות היא עניין מביך

אחת הדרכים לבחון את הנושא הזה, מציע אסימוב, היא להסתכל כיצד נוצרו רעיונות גדולים בעבר. הבעיה היא שלעיתים הממציאים עצמם אינם יודעים לתאר בדיעבד את התהליך הזה. אבל מה קורה כאשר שני מפתחים הגיעו באותו זמן לאותו רעיון בצורה עצמאית? במקרה כזה, מציע אסימוב, אפשר לנסות ולזהות כאן גורמים משותפים. דוגמה כזאת הינה רעיון האבולוציה בדרך ברירה טבעית שהועלה כמעט במקביל על ידי שני מדענים בסוף המאה ה-19, והכוונה כמובן לצ'ארלס דארווין ואלפרד ראסל וואלאס.

ניתן לומר כי שניהם נסעו למקומות משותפים, שניהם התעניינו בחיפוש הסבר למינים מוזרים של צמחים ובעלי חיים, ושניהם כשלו עד שקראו את המאמר של תומאס מלתוס על עיקרון האוכלוסייה. אז הצליחו שניהם לעשות את הקישורים הנכונים ולהגיע לאותה תובנה. מכאן, המסקנה היא שיש צורך ביכולת לקשר בין דברים שלכאורה לא קיים ביניהם כל קשר.  ובכל זאת, מציין אסימוב, ההיסטוריה מלאה בסיפורים על אנשים נבונים שכל העובדות היו לפניהם אבל הם לא יכלו לעשות את הקשר הנכון. הסיבה לכך היא שהיכולת לעשות את החיבור הנכון בין עובדות ונתונים שונים מחייבת סוג של העזה. לאנשים הנועזים האלה יש גם ביטחון עצמי ניכר; הם מוכנים ללכת קדימה ולהתנגד לסיבתיות, לסמכות, ולעיתים גם להיגיון הבריא ולשכל הישר.

לא תמצאו הרבה אנשים מהסוג הזה, מוסיף אסימוב, הם נדירים וכאשר יהיה אחד כזה, הוא ייראה לכם אדם מוזר ואקסצנטרי. ואם הוא חריג ושונה בתחום אחד, סביר להניח שיהיה כזה גם בתחומים אחרים. מכאן, הממציא והאדם המחדש יהיו אדם שיש לו רקע מתאים בתחום מסוים, אבל התנהגותו והרגליו החברתיים ייראו לעיתים כבלתי-קונבנציונליים.

גם הסביבה חשובה. לתחושתי – כך אסימוב פותח, ככל שמדובר ביצירתיות, הבדידות היא תכונה נדרשת. האדם היצירתי עוסק כל העת בבעיה כזאת או אחרת, גם בזמן שאינו מודע לכך. הבעיה היא שעל כל רעיון טוב אחד שיש לך, יש מאות ואלפים של רעיונות מטופשים שאינך מעז להעלות. במובן הזה, היצירתיות הינה עניין מביך. מתכון אפשרי על פי אסימוב הוא הקמת קבוצה של אנשים יצירתיים, לא יותר מחמישה. לכל אדם מהקבוצה יש מידע ייחודי לגבי גורמים כאלה או אחרים, וגם לגבי הקשר – אם קיים, בין הדברים. סביבה כזאת עשויה לסייע במתן השראה וביידוע המשתתפים האחרים בעובדות ובצירופי עובדות המצויות בתיאוריות ובמחשבות הנודדות של כל אחד מהם.

מילת המפתח: מעניין!

לסביבה של אנשים המומחים בתחומים שונים ומקיימים ביניהם אינטרקציות ושיחות מפרות יש חשיבות עצומה לאנשים העוסקים בחדשנות, אומרת לי ד"ר איריס גינזבורג. ד"ר גינזבורג, העומדת כיום בראש תוכנית ה-MBA במסלול ההתמחות בניהול טכנולוגיה וחדשנות באוניברסיטת תל אביב, היא חוקרת ותיקה בתחום ניהול החדשנות ובעלת תארים בניהול טכנולוגיה (מ-MIT) ודוקטורט בחקר המוח. השאלה שאני מפנה אליה קונקרטית: אם היית צריכה לגבש קבוצה של אנשים על מנת שישבו וינסו לפתח רעיונות חדשים ומשמעותים בתחום מסוים, מה היית עושה?

ככלל, היא משיבה, להביא לעולם רעיון חדש ומשמעותי שניתן גם ליישמו איננו דבר פשוט בלשון המעטה. הייתי מנסה בשלב הראשון לגבש קבוצה של שישה-שבעה אנשים, מומחים מתחומים שונים, ולהושיב אותם ביחד כך שתוכל להתפתח שיחה פתוחה, מתלהבת ועניינית, שתאפשר שיתוף, למידה ובנייה משותפת. המוח של כל אחד מאתנו, היא מוסיפה, מורכב מעשרות או מאות מיליארדי נוירונים. ואף אחד לא חושב כמו מישהו אחר. לכל אחד יכולים להיות זוויות מעניינות או קישורים שיכולים לפתוח את הדיון ולקחת אותו לכיוון אחר לחלוטין.

אייזק אסימוב על כס מלכותי. חדשנים הם בדרך כלל אנשים נועזים ובטוחים בעצמם; הם מוכנים ללכת קדימה ולהתנגד לסיבתיות, לסמכות, ולעיתים גם להיגיון הבריא. מאת Rowena

דבר נוסף הינו ההקשר. לאנשים העוסקים בחדשנות, ממשיכה גינזבורג, חשובים מאוד ההקשר והפרספקטיבה לגבי מה שקורה עכשיו בעולם. הייתי נותנת להם להתעדכן בחזית הידע, ללכת לכנסים הכי מעניינים, אפילו כאלה שהם מוזרים קצת, להיפגש עם אנשים שיש להם מסרים לא שגרתיים, וגם כאלו שמכירים את הדברים החדשים והמעניינים ביותר שמתרחשים היום. בהקשר הזה המילה "מעניין" הינה מילת מפתח. ״הזכרת את אייזיק אסימוב ואת היכולת היצירתית לעשות קישורים״, היא מוסיפה, ״זה מעלה אצלי אסוציאציה לגבי התיאוריה המכונה חורים מבניים (Structural Holes). התיאוריה הזאת מדברת על כך שהגישה שיש לחברה מסוימת למקורות ידע ייחודי נקבעת על פי הקשרים – או היעדר הקשרים – שיש לה במערכת. כלומר, בכל אירגון יש יחידות בעלות תפקידים ספציפיים וידע ספציפי, כאשר ב"רווח" ביניהן חסר ידע. חיבור בין שני גופים מסוימים עשוי ליצור חדשנות בקלות יחסית. כאשר שימשתי כחוקרת בחברת IBM, הוחלט יום אחד לחבר את חטיבת המחקר יחד עם חטיבה בתחום הייעוץ העסקי, שני גופים שאין לכאורה שום זיקה ביניהם. הקישור הזה יצר מיד כל מיני אילוצים וקישורים מפתיעים שבאו מאנשים שונים ונתנו כיוונים חדשים בהחלט״.

ברווזים, ברווזים

הסיפור עם IBM מזכיר לי אימרה מפורסמת של תומס ג'. ווטסון, היו"ר האגדי של החברה במאה הקודמת. ווטסון העדיף לעבוד עם אנשים לא קונבנציונלים, כאלה שנוהגים לשאול שאלות לגבי דברים מובנים מאליהם ולהטיל ספק במצב הקיים. הוא כינה אותם ברווזי פרא (Wild ducks). כל עסק, טען ווטסון, זקוק לברווזים מהסוג הזה. זאת משום שלהציע רעיון חדש, לא קונבנציונלי וגם בר היתכנות אינו דבר של מה בכך, ולעיתים גם נדמה שלא רואים הרבה ברווזים בסביבה. מי שחווים זאת מדי יום ביומו על בשרם הם חברי הקהילה הטכנולוגית: יזמים, מפתחים ומשקיעים. בסופו של דבר, כפי שאמר לי פעם אחד מחברי הקהילה, היום, בתוך המירוץ הטכנולוגי הזה, כולנו באותה ביצה וקשה קצת לחשוב אחרת. במילים אחרות, אנחנו ניזונים מאותם המקורות, קוראים את אותם המאמרים, רואים את אותם קטעי וידיאו וגם משתמשים באותן האפליקציות.

על רקע המהומה הטכנולוגית הזאת, ואולי כחלק ממנה, הופיעו בעולם ובישראל בשנים האחרונות אינספור שיטות וכלים שנועדו להעצים ולקדם תהליכים של חדשנות ושל חשיבה יוצרת. בין הכלים הללו, שחלקם באים מעולם האינטרנט והרשתות החברתיות, אפשר להזכיר את מרכזי היזמות למינהם, ה"האבים" (Hubs), ה"מיט-אפס" (Meetups) ומרכזי ההאצה (Accelerators). רובם ככולם מייצרים מסגרות וחללי עבודה המאפשרים את קיומם של מפגשים ואירועי חדשנות ומשמשים בית לקהילות של יזמים היוצרים ומשתפים בסביבה משותפת.

אחד מהאירועים הפופולארים בתחום הוא ה״האקתון״ (שילוב של המילה "האקינג" עם המילה מרתון), אירוע חדשנות מובהק שנולד אי שם בשנות ה-2000. ההאקתון הוא בדרך כלל אירוע אינטנסיבי ותחרותי, שנמשך בין יום לשלושה ימים, ובמהלכו מפתחים צוותים בתחומי התוכנה, החומרה והעיצוב תוכנות (או אפליקציות) חדשות.

כישלון מרהיב

ההאקתון הינו אירוע דינמי; הוא מייצר אווירה פתוחה, שמתאפיינת בהנאה מרובה ובפרצי יצירה. כמה מהגורמים שמייצרים את התנאים המתאימים למפגש היצירתי הינם המפגש הייחודי, התמריצים, חוסר השינה, פיצות, בירות ועוד. בהקשר הזה, אירוע נוסף שמספק זירה נוחה לאוכלוסייה מגוונת של אנשים, ומתוך כך מעודד תהליכים יצירתיים ורעיונות חדשים, הוא האי-כנס.

מדובר בקונספט שראשיתו בפו-קמפ (Foo Camp), מחנה חדשנות שיזם בזמנו טים אוריילי, יזם אמריקאי והבעלים של "אוריילי מדיה" (O'Reilly Media). הרעיון היה שהתכנים של האירוע נקבעים במקום על ידי המשתתפים עצמם, שנעזרים בלוח גדול המחולק למשבצות של מיקום ולוחות זמנים. מי שהביא את הרעיון לישראל ונתן לו לבוש חדש הינו ד"ר יוסי ורדי, אשר מארגן מדי שנה את אירוע ״כינרנט״, שבו נפגשים כ-250 אנשים, ביניהם טכנולוגים ואנשי מדע, מייקרים (makers; בוני מכונות), מוסיקאים ואנשי אמנות.

עיקרון מרכזי של האי-כנס הינו מתן סביבה שוויונית וחופשית, כמעט אנרכיסטית, המאפשרת לכל יזם ובעל רעיון ללכת אתו עד הסוף. ורדי: אנחנו מאפשרים לאנשים לעשות כל מיני דברים שיש להם בראש, ולקחת סיכון. מחקרים מראים כי אנשים לא לוקחים סיכון כי הם מפחדים להיחשב לטיפשים. אנחנו מתירים את החבל, מאפשרים להם לדחוף את גבולות המערכת. אם במקום אחר יש לכישלון מחיר יקר, אצלנו מפרגנים. אגב, לעיתים הכישלונות הם הדברים הכי מרהיבים. יש בזה הומור, יש בזה הפתעה וצריך להתייחס לזה בסבלנות.

התועלת שבחוסר התועלת

ברשת האינטרנט פורחת מזה שנים תרבות שלמה מסביב למה שמכנים "מכונות חסרות שימוש" (Useless machines). מדובר במכונות שחלקן נבנה בעמל רב אבל הן אינן עושות כל דבר מועיל. דוגמא קלסית ידועה היא מכונה קטנה שנועלת עצמה מחדש בכל פעם שהמכסה שלה נפתח (ראו כאן). גילויים של תרבות חוסר התועלת הזאת אפשר למצוא באווירה הפתוחה של האי-כנס. באחד מכנסי כינרנט הראשונים הביא אחד החברים, צביקה נטר, טכנולוג, ממייסדי חברת אינוביד ואיש יצירתי בפני עצמו, זוג אופניים שהיה להם מנוע גדול מאחור. כאשר היו מסובבים את ידית הגז בכידון האופניים, עשה המנוע רעש חזק במיוחד. הכל היה מאוד מרשים, רק שהמנוע לא היה מחובר לאופניים.

אז מה קורה כאן? האם המכונות חסרות השימוש הללו חדשניות? במבט ראשון התשובה נראית שלילית, שהרי חלק בלתי נפרד מתהליך החדשנות הינה האפשרות ליישם בצורה פרקטית את הרעיונות החדשים. במובן זה האופניים של צביקה הם כל דבר חוץ מחדשנות. אולם ייתכן שהסיפור הזה מחייב מבט נוסף. תועלת הינה עניין יחסי. מה שנראה לאחד חסר כל תכלית, יכול להיות עבור מישהו אחר עניין מועיל למדי. על כך כבר אמר הפילוסוף האנגלי בן המאה ה-19, ג'ון סטיוארט מיל, שעסק בתורת התועלתנות: מה שנראה שיא האבסורד בדור אחד הופך לעיתים קרובות לשיא החוכמה בדור הבא.

״אם תציג רעיון מהסוג הזה יהיה קשה לבקר אותך״, אומר צביקה בשיחת סקייפ מניו יורק. ״לא פעם קורה שיזם צעיר בא עם רעיון חדש ואומרים לו שחבל על הזמן ושזה לא יעבוד, או שמישהו אחר כבר עשה את זה. תשובות מהסוג הזה לא מיטיבות עם יזמים, בלשון המעטה. לא רק שאין כל נזק בפרויקטים כאלה, הם גם מספקים חוויה חד פעמית, התנסות וגם הרבה הנאה כי אפשר להתפרע. מעבר לכך, בעל הרעיון צובר ניסיון לקראת הפעם הבאה, אז ירשה לעצמו לקדם רעיון שנתפש לגיטימי יותר״.

המזל והנפש המוכנה

כך או כך, החברה שלנו אינה מחבבת דברים שנראים חסרי שימוש וחסרי תועלת, ופרקטיקה היא שם המשחק. המקריות נמצאת בקטגוריה דומה; נדמה שאנחנו גם לא אוהדים במיוחד את עניין המזל, וזו הסיבה שאנשי התכנון והמחשבה הסדורה, לרבות אלה העוסקים בניהול של תהליכי חדשנות, אינם משלבים את "יד המקרה" בתוכניות העבודה שלהם. יחד עם זאת, אם מסתכלים בהיסטוריה של החדשנות, קשה להתעלם מהמקום החשוב שתופשות בהן תאונות. הרבה מהתגליות הגדולות והרעיונות החדשים ופורצי הדרך בעולמנו נתגלו במקרה, וזו עובדה.

המונח סרנדיפיטי שאול משמה העתיק של סרי לנקה, ומאגדה עתיקה לא פחות אודות שלושה נסיכים של סרנדיפ שגילו שורה של תגליות בעקבות יד המקרה. הדוגמה הקלסית לתגלית ממוזלת שכזאת היא הסיפור על אייזק ניוטון ותפוח העץ שהקיש בראשו

האם ניתן לגייס את המקריות, או כפי שמכנים אותה לעיתים סרנדיפיטי (Serendipity), כדי לסייע או לקדם תגליות או רעיונות חדשים? המונח סרנדיפיטי שאול משמה העתיק של סרי לנקה, ומאגדה עתיקה לא פחות אודות שלושה נסיכים של סרנדיפ שגילו שורה של תגליות בעקבות יד המקרה. הדוגמה הקלסית לתגלית ממוזלת שכזאת היא הסיפור על אייזק ניוטון ותפוח העץ שהקיש בראשו. אלא שכאן כדאי להזכיר באותה הנשימה כי תאונת התפוח של ניוטון, אם אכן התרחשה, אירעה מן הסתם פעמים רבות קודם לכן. אלא שבמקרים ההם נפילת הפירות על ראשם או בקרבתם של אנשים אחרים לא הולידה את המחשבה על כוח הכבידה.

שוב אנחנו רואים כיצד הנתונים, במקרה הזה התאונה עצמה, אינם תנאי מספיק ליצירת רעיון חדש, אלא שחייבים לעשות את הקישור החדשני אחר כך. המדען הצרפתי הנודע לואי פסטר ניסח זאת טוב מכולם כאשר בהרצאה שנתן בשנת 1854 אודות העקרונות הבסיסיים של האלקטרומגנטיות, הוא ציין כי בתחום התצפיות, המזל מבכר את הנפש המוכנה ¹ זאת אומרת, אי אפשר לסמוך על המקריות כמנוע לחדשנות ולייצור רעיונות חדשים, אולם כאשר המקרה קורה, אפשר אולי ליצור את הקשרים ולהסיק את המסקנות הנכונות, בתנאי שנהיה מוכנים לכך.

מוכנות, קישורים לא צפויים, סביבה שוויונית, לקיחת סיכונים, כישלונות, אבסורדיות וסרנדיפיטי – כל אלה, כך נראה, עשויים להיקשר באופן כזה או אחר לחשיבה יצירתית ולהופעתם של רעיונות חדשים ומשמעותיים. ד"ר עודד מרגלית, חוקר בכיר במעבדת המחקר של IBM בחיפה ויוזם של תחרות לבני נוער המכונה ״קוד וגורו״,  מציע מתכון קצר ליצירתיות שכל אחד יכול להשתמש בו:

למדו! הניסיון מראה כי פעמים רבות שאילת רעיון מתחום אחד לאחר זוכה להצלחה כבירה. כדי שזה יעבוד, צריך קודם כל ללמוד מה אחרים עשו, ולהכיר את הישן.

חברו חידה טובה. חידה טובה, מטבע הגדרתה, דורשת חדשנות, ופתרון חידות יכול לתרגל את זה. ניסיון לחבר חידות יכול לעזור עוד יותר.

תעשו. ככל שתעשו יותר דברים, כך יגדל הסיכוי שתעשו גם דברים חדשניים. אם תבקשו מכל אזרח סיני רעיון חדש, לדוגמה, תקבלו בוודאות משהו חדשני באמת.

הכותב עוסק בהפקת מפגשים מהסוג היצירתי עבור חברות הייטק, ארגונים ואקדמיה, לרבות מיט-אפים, סדנאות ואי-כנסים. abenba@gmail.com