האם זה בסדר לעשות אמנות?

יצירת סרטים ובניית מיצבים דורשות משאבים שאילו היו בידיים אחרות היו יכולים להציל חיים. האם אפשר להצדיק עשייה אמנותית בזמן שאחרים רעבים?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

נשאר לי פחות משבוע לגמור את התסריט שלי לסיבוב האחרון של תחרות תסריטאות גדולה כשעליתי לרכבת עם שני חברים בתנועת אקטיביזם הולכת וגדלה בשם "אלטרואיזם אפקטיבי". הולי מורגן הייתה המנכ"לית של "החיים שאפשר להציל" (The Life You Can Save), ארגון שמעודד מערביים בעלי זכויות יתר להתגייס להפחתת שיעורי העוני העולמיים. סם הילטון ארגן את הפגישה בפאב בלונדון שבה שמעתי לראשונה על התנועה. שניהם וכמה חברים נוספים היו בדרכם להתבודד בבקתה כפרית באיסט דבון, שם תכננו להירגע לצד כבשים ואלפקות, לבקר באיזה מנזר חרב ולכתוב קצת בנושאי אלטרואיזם. החלטתי להצטרף אליהם כי הרעיון לגמור את התסריט שלי (קומדיה אפלה מאד) בטבע האנגלי האידילי מצא חן בעיניי, וכי רציתי ללמוד עוד על מטרתה של התנועה - איך לנצל את חיינו כדי לעשות כמה שיותר טוב. היינו כבר בחצי הדרך לשם כשהסיבה השנייה שלי להצטרפות למסע איימה לחתור תחת הראשונה.

כשהגענו לאזור בסינגסטוק, שאלתי את הילטון מה עמדת התנועה לגבי שיפור העולם באמצעות אמנות. התסריט שלי היה לי בראש, ואולי גם הנאום שנשא סטיבן סודרברג כשזכה באוסקר לבמאי הטוב ביותר בשנת 2001, נאום שבזמנו הותיר עלי רושם רב:

ברצוני להודות לכל מי שמבלה חלק מיומו ביצירה. לא משנה אם זה ספר, סרט, ציור, מחול, מחזה, מוזיקה. כל מי שמבלה חלק מיומו או מיומה כדי לחלוק את החוויה שלו איתנו. אני חושב שאי אפשר היה לחיות בעולם הזה ללא אמנות.

מסתבר שזה לא נאום שהרבה אלטרואיסטים אפקטיביים היו יכולים להזדהות איתו. הרעיון שספר, סרט, תמונה או מחול יכולים להיות דרכם של אנשים מסוימים להפחית את הסבל בעולם נראית להילטון מוזרה, כמעט חסרת הגיון. כשהבטתי בגבותיו מתכווצות בניסיון להבין את השאלה שלי, התחלתי לתהות אם טעיתי כשחשבתי שהחופשה הכפרית הזו היא המקום המתאים לשאיפות התסריטאיות שלי.

הפילוסוף המוסרי האוסטרלי פיטר סינגר פרסם ב-1972 מאמר בשם "רעב, עושר ומוסריות", שתיאר את הניסוי המחשבתי הבא. נניח שראיתם ילדה טובעת באגם: האם תקפצו פנימה כדי להציל אותה, גם אם לא אתם דחפתם אותה פנימה? גם אם הבגדים שלכם יהרסו? ההחלטה לומר "לא" תהיה מאד שנויה במחלוקת – אבל רובנו מתעלמים בהצלחה מאנשים שמתים מעוני ומחלות ניתנות למניעה ברחבי העולם, אף על פי שהיינו יכולים לעזור להם בקלות. סינגר טוען שאי אפשר להצדיק את חוסר העקביות הזה. האלטרואיסטים האפקטיביים מסכימים, והם מקדישים את חייהם למימוש ההשלכות הקיצוניות של הפילוסופיה הזו. אם למרחק אין משמעות מבחינה מוסרית, הרי שעוני נורא ומחלות ניתנות למניעה מקיפים אותנו מכל עבר. כל רגע שבו אנו לא פועלים כדי להפחית את הסבל בעולם הוא כמו תנומה נינוחה לצד אגם שבו אלפי ילדים זועקים אלינו לעזרה.

אף על פי שאמנים נוטים להתגאות בייחודיות שלהם כאינדיבידואלים, זה לאו דווקא אומר שיש להם משהו ייחודי להציע לחברה

תנועת האלטרואיזם האפקטיבי התחילה להתגבש באוקספורד ב-2009, כאשר הפילוסופים טובי אורד וויליאם מקאסקיל נפגשו עם כעשרים אנשים נוספים כדי למצוא דרך להפוך את האלטרואיזם הרדיקלי לתנועה המונית. מקאסקיל סיפר לי שהם כינו את עצמם בצחוק "אנשים טובים בקיצוניות", עד שהמציאו את השם "אלטרואיזם אפקטיבי" ב-2011. יחד עם ארגונים אחרים המזוהים עם התנועה ייסדו אורד ומקאסקיל את "לתת מה שאנו יכולים" ( Giving What We Can), שממליץ על תרומה התחלתית של עשרה אחוזים מההכנסות לארגוני צדקה אפקטיביים.
לעתים קרובות זוהי השורה התחתונה שאליה התנועה מכוונת: לעבוד קשה כדי להרוויח כסף, ולתת כמה שאפשר ממנו לנזקקים. כמובן שיש כל מיני סוגים של מעשים טובים, ויש דרכים אחרות לשנות. אבל הכפפה שהאלטרואיזם האפקטיבי משליך מנוסחת בפשטות: האם המעשה הטוב שבחרתם יכול לחולל אותו שינוי שייגרם אם פשוט תתנו את הכסף? ואם לא, כמה הוא באמת מעשה טוב?

הסרט הכי טוב אי פעם

 

הצלחתי לגמור את התסריט שלי באותו סוף שבוע, למרות שיחת האנטי-מוטיבציה המדכאת של הילטון. הרגשתי טוב לגבי זה, אבל בכל זאת משהו בתנועה ריתק אותי, והמשכתי לדבר עם חברים שונים בה במהלך השבועות שלאחר מכן. רובם, כמו הילטון, הביעו ספקנות לגבי כוחה של האמנות לשנות את העולם לטובה. ומתישהו בין רגע הגשת התסריט בספטמבר ובין הרגע שבו קיבלתי את המצטערים-להודיע בדצמבר, התחלתי להרגיש שאולי יש משהו בדבריהם. לאחר שהתמקמנו בבקתה יצאנו, הילטון ואני, לטיול בפיסות היער שלא גולחו לטובת שטחי מרעה, והוא שאל אותי אם התסריט שלי יהיה אחד התסריטים הטובים ביותר שנכתבו אי פעם. אז חשבתי שהוא פשוט מתגרה בי. כמובן שלא יכולתי לומר "כן", אבל אילו הייתי משיב "לא" הייתי מרגיש כאילו הודיתי בכישלוני. רק אחרי ששוחחתי עם כמה חברים נוספים בתנועה הבנתי לאן הוא חותר. לפי השקפתם, כתיבת תסריטים ויצירת סרטים דורשות משאבים שאילו היו בידיים הנכונות, היו יכולים להציל חיים. אם מדובר בסרט שטותי, הצדקתו מבחינה מוסרית נראית בלתי אפשרית. אם אתה עושה את הסרט הכי טוב אי פעם, לעומת זאת... אז אולי זה מתחיל להיות שווה את זה אבל עניתי להילטון "לא", ותחושה מציקה של חוסר טעם אחזה בי כשהמשכנו לדשדש בין סרפדים מסביב לבקתה.

יש משהו מפתה בפשטותה של הנחת היסוד המרכזית של האלטרואיזם האפקטיבי. כל מה שהם רוצים זה להפחית את הסבל בעולם, להאריך את תוחלת החיים ולהגדיל את האושר. זה הכול; שום דבר אחר לא חשוב. כפי שמורגן הסביר באימייל ששלח לי:

לדעתי מה שחשוב לרובנו קרוב בעצם לרעיון של "רווחה" – אנחנו רוצים שכולם יהיו מאושרים ומסופקים, ואנחנו פועלים למען כל דבר שיגרום לכך שבני אדם וחיות יהיו מאושרים ומסופקים. לעתים נדירות אני פוגש אלטרואיסטים אפקטיביים שדברים כמו יופי, ידע, חיים או סביבה חשובים להם בפני עצמם – לרוב הם מגלים שהדברים האלה חשובים להם רק במידה שבה הם תורמים לרווחה.

מנקודת המבט הזו, חשיבותן של רוב יצירות האמנות האינדיבידואליות תהיה מן הסתם זניחה ביחס לפרויקט כמו טיפול נגד תולעים לאלף ילדים, למשל. בחוגי האלטרואיזם האפקטיבי אפשר למצוא ניסוחים שונים לרעיון שלא משנה מי עושה משהו – מה שחשוב הוא שהוא נעשה. ואף על פי שאמנים נוטים להתגאות בייחודיות שלהם כאינדיבידואלים, זה לאו דווקא אומר שיש להם משהו ייחודי להציע לחברה. להפך, אומר דייגו קליירו, מנהל המכון לאתיקה, רציונליות ועתיד האנושות הפועל מברזיל, רובם "ניתנים להחלפה באופן תיאורטי": כל אחד מהם מביא פחות או יותר אותה מידה של תועלת. וכמובן שיש שפע של היצע.

הרעיון שלכל אחד יש תחליף הוא מושג יסוד בפילוסופיה הזו: הטוב היחידי שנחשב הוא מה שביכולתכם להשיג מעבר למה שמישהו אחר היה יכול להשיג במקומכם. אם ננסח זאת כמשוואה, "הטוב שלכאורה השגתם" פחות "הטוב שהמחליף התיאורטי שלכם היה משיג" שווה "הטוב שבאמת השגתם". החישוב הזה מערער, כי גם אם אתם חושבים שאתם עושים עבודה נהדרת, התוצאה הסופית שקיבלתם עלולה להיות קטנה או שלילית. גם אם נדמה לכם שלעבודה עבור ארגון צדקה יש השפעה חיובית עצומה, עליכם לזכור את יתר המועמדים הנלהבים שהיו יכולים לעבוד קשה בדיוק כמוכם אילו קיבלו את התפקיד. האם העולם שבו אתם קיבלתם את התפקיד טוב יותר מהעולם שבו מישהו אחר היה ממלא אותו? יכול להיות שלא.

השאיפה להיות חסרי תחליף עומדת מאחורי רעיון ה"להרוויח כדי לתת" שרבים מחברי הארגון מקדמים – להשיג עבודה עם משכורת גבוהה ולתרום באופן מושכל. אם התקבלתם למשרת מתכנת עם משכורת מכובדת ותרמתם מחצית מהכנסותיכם, קרוב לוודאי שאיש מהמתחרים שלכם לא היה מסוגל לתרום כל כך הרבה כסף . מבחינת חישוב התועלת האוניברסלי, הפכתם את עצמכם לקשים להחלפה. אמנים, לעומת זאת, מציירים את הנוף היפה שלפניהם בזמן שיתר העולם בוער.
אוזי גואן, מתכנת שעובד עבור אתר התעסוקה הבריטי המוסרי "80,000 שעות", סיפר לי על גיבור-על סטירי שהמציא כדי ללעוג לאנשים יצירתיים במדינות עשירות שיותר חשוב להם לעשות אמנות מגניבה מאשר לעזור לנזקקים, אבל הם מרגישים טוב לגבי עצמם כי זה יותר טוב מכלום. "אני צוחק על ה"נט-פוזיטיב מן", איש החיובי בסך הכול," אמר גואן. "יש לו את כל המשאבים והיתרונות והכסף, והוא מסתובב בעולם ועושה דברים חיוביים בסך הכול. הוא יראה מישהו טובע בבאר ויגיד "אבל אל תדאג, אני פה. בסך הכול חיובי! הנה וידאו ביוטיוב! זה בסך הכול חיובי!"

החיים קשים

אם למרות הכול נשארתם מחויבים לקריירה של אמנים, האם נותרה לכם תקווה כלשהי? האמת שכן: שני נתיבים לחיים ראויים לשבח עדיין פתוחים לפניכם. אם אתם כבר מצליחים, תמיד תוכלו להרוויח כדי לתת. ואם לא, אולי תוכלו להשתמש בכישרון שלכם כדי לגייס אלטרואיסטים אפקטיביים חדשים ולהפיץ רעיונות אלטרואיסטיים. "האמת היא שאנחנו מכוסים מבחינת אנשים עם כשרון למתמטיקה ופילוסופיה," אמר לי רוברט וויבלין, מנכ"ל המרכז לאלטרואיזם אפקטיבי. "הייתי שמח אילו היו לנו כמה אמנים. אנחנו ממש צריכים מעצבים גרפיים. יהיה נפלא אם יהיו לנו אנשים שיחשבו איך אפשר לקדם את האלטרואיזם האפקטיבי דרך אמנות." אבל כנראה שלגאוני אסתטיקה שלפניהם שנות בדידות ארוכות של דחייה ומאבק לא יהיה יותר מדי מה לתרום למטרה. יכול להיות שכדאי להם לשקול לזנוח את חלומותיהם למען מה שקליירו מכנה "תחום עם תשואות גבוהות יותר."

העל-אדם האלטרואיסטי הוא מגלגל כספים חרוץ, עורך דין ענייני או הוגה מבריק של מכשירים או רעיונות שמקדמים יעילות. אנשים יצירתיים שהרעיונות שלהם לא רווחיים או לא תומכים באידיאולוגיה הרלוונטית זוכים כרגיל להתעלמות

זהו מסר מאכזב למי ששואף להיות תסריטאי, כמוני. בריאן טומסיק, האמריקאי שכותב את התכנים באתר "מאמרים על הפחתת הסבל" (Essays on Reducing Suffering), אמר לי שאמנים שנטשו את אמנותם כדי לעזור לאחרים יכולים להתנחם בתיאוריה שלפיה כל האמנות האפשרית כבר קיימת איפשהו בריבוי העולמות הקוונטי: "בהפחתת הסבל המטרה שלנו היא להפחית את הכמות שקיימת, אבל לגבי יצירות אמנות, נדמה שהדבר היחיד החשוב הוא אם הן קיימות או לא באופן בינארי. אז אם כל האמנות כבר קיימת באופן כלשהו, זה לא מספיק?"
האמת שהמחשבה הזו כן מנחמת אותי במידה מסוימת, אם היא נכונה, אבל אני לא בטוח שהיא תגייס תומכים רבים לשורות התנועה. ייתכן שהבעיה, באופן אירוני, היא דווקא בעיה אסתטית.

האלטרואיזם האפקטיבי הוא בחלקו חתרני ובחלקו קונפורמיסטי: חתרני בתפיסה השוויונית הקיצונית שלו ובביקורת שלו על שביעותם העצמית של בעלי זכויות היתר; קונפורמיסטי בכך שהוא כוח נוסף שמכוון אותנו למודל ההצלחה המסורתי. העל-אדם האלטרואיסטי הוא מגלגל כספים חרוץ, עורך דין ענייני או הוגה מבריק של מכשירים או רעיונות שמקדמים יעילות. אנשים יצירתיים שהרעיונות שלהם לא רווחיים או לא תומכים באידיאולוגיה הרלוונטית זוכים כרגיל להתעלמות. נדמה שהמטריאליזם הבוטה וההתנגדות המוסרית למטריאליזם פועלים עכשיו באותם אמצעים: על ידי עשיית כסף או ניסוח מחדש של רעיונותיהם של אחרים. אבל רבים מהאנשים שנמשכים לאמנות רוצים להפוך את העולם למקום טוב יותר. אם הם יקבלו את נקודת ההשקפה של האלטרואיזם האפקטיבי, יהיה עליהם לוותר לעתים קרובות על מה שהם הכי אוהבים לעשות. ומה לאלטרואיסטים האפקטיביים יש להגיד על זה? בדרך כלל, "החיים קשים."

"תועלתניות בעצם אומרת ששום דבר לא קדוש," מסביר מייקל ביטון, קנדי ששאף להפוך לקולנוען עד שהצטרף לארגון. "כל מה שקיים נתון לשיקולים של תועלת. ולכן אי אפשר להגיד "אה, זאת אמנות, או אה, זאת הדת שלי, ולכן היא פטורה משיקולים אתיים." השקפתו של וויבלין דומה. "נכון שלפעמים המשמעות של אלטרואיזם אפקטיבי תהיה שהדבר שאתה הכי נהנה ממנו הוא לא הדבר הכי מוסרי לעשות," הוא אמר לי. "וכן, יש אנשים שרוצים לכתוב, אבל הם בעצם צריכים ללכת לסיוע למדינות מתפתחות או לאקטיביזם או למשהו אחר." טיפוסים אמנותיים מאוכזבים עשויים להתנחם בכך שאפילו המדע אינו פטור מההיגיון חסר הפניות הזה. "אני התעניינתי מאד בביולוגיה אבולוציונית," אמר וויבלין, "והייתי מאד רוצה לפתח קריירה אקדמית בתחום. אבל לא הייתי מסוגל למצוא לכך הצדקה מבחינת ההשפעה על יכולתי לעזור לאחרים, למרות שהנושא ריתק אותי."

רוב האמנים הם בינוניים

 

הסעודה האחרונה, מאת ג׳ובני פיאטרו ריזולי, 1520

הסעודה האחרונה, מאת ג׳ובני פיאטרו ריזולי, 1520

הנה מבחן פשוט שתוכלו להשתמש בו כדי לבדוק אם אתם יוצרים אמנות למענכם או למען העולם. אם תגלו שמישהו אחר חשב באופן עצמאי על רעיון לפרויקט שגם אתם חשבתם עליו, אבל ביצע והפיץ את אותו לפניכם, האם תצטערו על כך? או שתשמחו שהדבר החיוני הזה התגשם ונמצא שם בחוץ כדי לשנות לאנשים את דרך המחשבה ולשפר את העולם בדרך אמיתית ובלתי ניתנת לכימות – למרות שזה לא ישפיע על הסטטוס החברתי שלכם? "אני חושב שיש מעין אשליה המונית בקרב אמנים וסופרים, שרק משום שאין כמעט שום דבר שנותן יותר זכויות יתר ויוקרה והון סמלי מאמנות, רק משום שאמנות מעניקה למי שעושה אותה מעמד גבוה, היא גם חשובה," אומר הסופר האוסטרלי כריס רודלי. "ואני חושב שזו טעות. שזו בלי ספק עמדה משונה וסותרת בשביל מישהו שרוצה לעשות אמנות״.

אין ספק שהיגיון הברזל של התחליפיות מרסק חלומות רבים. אבל האם הבעיה היא באלטרואיזם האפקטיבי כאידיאולוגיה, או שזו בעיה עם המציאות? המצב היה נפלא אם אמנות ומדעי הרוח היו מביאים תועלת אדירה לעולם, כי הם בדרך כלל מספקים מאד מבחינה אישית. אבל אם הם באמת לא עוזרים במיוחד, ייתכן שאמנים פועלים מתוך ערכים מפוקפקים. האם זכותכם לבטא את עצמכם חשובה יותר מחייהם של בני אדם ומסבלם? האם אתם מעדיפים לתרום לתרבות של חברות עשירות מאשר לפעול כדי להפחית את סבלם של העניים, או של הדורות הבאים? האם השאיפה למלא את העולם בנקודת ההשקפה האישית שלכם על הדברים, רק כי היא שלכם, אינה שרירותית?

סדרת הטלוויזיה האמריקאית "וויל וגרייס" אולי גרמה לאמריקאים מסוימים להיות יותר פתוחים להומואים, אבל מצד שני אפשר לטעון שהיא כפתה ציפיות "הומו-נורמטיביות" לגבי האופן שבו הומואים אמורים להתנהג

רודלי הוא אחד משני חברי התנועה ששוחחתי איתם שבאים מעולם האמנות. השני הוא מייקל ביטון, סטודנט לתואר מתקדם בהפקה בטורונטו. "רציתי לעשות סרטים, ואז חשבתי, "מה התועלת בזה?" הוא אמר לי. "אז פחות או יותר הפסקתי לרצות לעשות סרטים." למרות הסתייגויותיהם, הן רודלי והן ביטון בוחנים סוגים שונים של פרויקטים יצירתיים בעלי פוטנציאל לעשות כמה שיותר טוב, מתוך הנחה שלעתים יש הצדקה לכך שאלטרואיסטים אפקטיביים ינסו להשפיע על התרבות דרך האמנות והתקשורת. בעיני ביטון זה אומר לבחון האם "ההגדרה המסורתית לגדולה אמנותית, כמו עומק הרעיונות או ההשפעה הרגשית או מקוריות או על-זמניות או פופולאריות", מיתרגמת בהכרח לתוצאות טובות. "מושג היושרה האמנותית עומד בסתירה מהותית לרעיון האלטרואיזם האפקטיבי," הוא אמר לי. "אני חושב שבלתי אפשרי ללכת עם האלטרואיזם האפקטיבי עד הסוף בתור אמן מבלי להתפשר על "היושרה האמנותית שלך"." בתיאוריה, טוען ביטון, "יכול להיות אמן או אמנית שעושים משהו שלא מעניין אותם בשום צורה, שהם לא אוהבים, לא חושבים שהוא מעניין או מצחיק, לא מבינים למה הוא טוב, אבל זו יצירת האמנות הטובה ביותר מבחינת התוצאות לפי החישוב של מחשבון הפלא שלנו..."

רודלי חושב שאמני האלטרואיזם האפקטיבי יכולים ללמוד משהו מימי הביניים, תקופה שבה ערך והשפעה חברתיים היו מטרותיה של האמנות, לפני ש"מיתולוגיית האמנות למען האמנות" שינתה את הפוקוס של האמנות פנימה. קחו לדוגמה את מחזות המיסטריה הנוצריים: "הם היו צורה מוקדמת של יצירות אמנות תועלתניות. רבות מהם שאפו להציל את נשמותיהם של הצופים. ואיזה מעשה תועלתני גדול יותר ממניעת סבל אינסופי?" כמובן שרוב האלטרואיסטים האפקטיביים אינם מאמינים בקיומן של נשמות, ועוד פחות מכך בגיהינום, ולכן הם אינם מציעים לנו לחזור למחזות פסיון ולציורי הסעודה האחרונה. הם יותר מתעניינים בדרכים שבהן נוכל להשתמש באמנות כדי להפחית את סבלם של בני אדם, חיות וישויות עתידיות – כולל מחשבים בעלי בינה מלאכותית, ותודעות משוכפלות.

שוחחתי עם ביטון ורודלי בנפרד, אבל שניהם חזרו על כמה קווי יסוד כלליים לאמן בעל התודעה התועלתנית. ראשית, הערך הבידורי של הפרויקט הוא חולף, ולכן מה שחשוב באמת הוא ההשפעה שלו על התנהגות פוליטית או חברתית. משום כך יש צורך חיוני בעלילה, או לפחות בדרך מסוימת להביע רעיונות מוחשיים. "קשה לראות איך אגרטל או משהו יכול באמת להשפיע על התרבות, כי מה הוא מלמד אותך על החיים?" אמר ביטון. הוא מציע להגניב ממים טובים כמו "גזענות היא רעה" או "סקסיזם הוא רע" לתוך יצירות בדיוניות מיינסטרימיות, ועדיף אם אפשר להימנע מהמגושמות שמתלווה ל"פרק מיוחד מאד".

רודלי, מצדו, הצביע על עיצוב סאונד ניסיוני כדוגמה למבוי סתום אנטי-תועלתני. האוונגרד חשוד באופן כללי כי ההשפעה של האמנות גדלה ככל שהיא מגיעה לקהל רחב יותר, ולכן יש יתרון לספרים, סרטים, שירים מרגשים, משחקי ווידאו ואפליקציות של טלפנים חכמים שיכולים להפוך רעיונות אלטרואיסטיים לקלים לעיכול. "אנלוגיית האגם הרדוד של סינגר, למשל," אמר רודלי, "היא סוג של משל בדיוני, אמנותי. היא די חזקה ויש לה רבים מהמאפיינים של עבודה יצירתית."
אבל אילו היינו יכולים להיוועץ במחשבון התוצאות התועלתני המופלא שלנו, כמה פעמים הוא היה אומר לנו בכלל לטרוח לעשות אמנות? אמנות משכנעת ופרוגרסיבית אולי יותר טובה מכלום, אבל זה לא הופך אותה להיות ניצול אופטימלי של זמן ומשאבים. גם אם יצירה בעלת תודעה חברתית מקבלת מספיק תשומת לב כדי להשפיע באופן חיובי (עניין נדיר בפני עצמו), ההשפעות המורגשות שלה הן לעתים קרובות מעורבות.

רודלי אומר שסדרת הטלוויזיה האמריקאית "וויל וגרייס" אולי גרמה לאמריקאים מסוימים להיות יותר פתוחים להומואים, אבל מצד שני אפשר לטעון שהיא כפתה ציפיות "הומו-נורמטיביות" לגבי האופן שבו הומואים אמורים להתנהג. "אוהל הדוד תום" (1852) של הרייט ביצ'ר סטו ככל הנראה גרם לאמריקאים רבים להתנגד לעבדות, אך בו בזמן הנציח סטריאוטיפים מזיקים. סרט התעודה האמריקאי "מחפשים את שוגרמן" (2012) טוען שהמוזיקה של סיקסטו רודריגז השפיעה על מפגינים כנגד האפרטהייד בדרום אפריקה, אבל מציגה את ההתרחשות הזאת כתופעת לוואי מקרית ולא כמשהו שרודריגז היה יכול להתכוון אליו באופן מודע. לאמנים מפורסמים יש הרבה השפעה וכסף שהם יכולים לתרום למען מטרות טובות. אבל, אומר רודלי: "בהגדרה, רוב האמנים הם בינוניים, והאמנות שלהם לא גורמת להרבה אנשים הנאה, אם בכלל."

אם אתם רוצים להפוך את העולם למקום טוב יותר, אולי נדמה לכם שקצת משעמם לרפא אנשים רבים ממחלות ניתנות למניעה באמצעות תרומת כסף, בהשוואה למהפכה התודעתית שתתרחש בלי צל של ספק כשתפרסמו את הרומן שלכם. אבל גם אם נדמה לכם שתרומה לצדקה היא קצת כללית, החיים שהיא מצילה הם לא. והשורה התחתונה של כל זה היא שכשחשבתי שכתיבת תסריט לסרט היא הדרך הטובה ביותר שבה אני יכול לתרום לעולם, ככל הנראה עבדתי על עצמי. ובמידה מסוימת, זה מה שכולנו עושים. "אם מקבלים את אנלוגיית האגם הרדוד, כולנו מחרידים מבחינה מוסרית," אמר רודלי. "אפילו פיטר סינגר בעצמו. כולנו יכולים לעשות יותר ממה שאנחנו עושים כרגע." לעת עתה אצטרך להסתפק בהצדקה הזו. אני לא מוכן לוותר על הכתיבה שלי. אני לא מוכן לקחת איזו עבודה מכניסה מאד שאשנא כדי להפחית את הסבל בעולם. אולי זה ישתנה. בינתיים, קראו לי נט-פוזיטיב מן.

(c) AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ריס סאות'ן, Aeon .


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

8 תגובות על האם זה בסדר לעשות אמנות?

01
איתמר נחום

המאמר מעלה שאלה נכונה, האם אני עושה מספיק למען הפחתת הסבל של אחרים? אבל בו בזמן קורא לביטול העצמי למען מטרה זו. וזו דרישה קיצונית מדי. התנועה לא קוראת רק לאמנים לוותר על היצירה, אלא בעצם לכל אדם, לעזוב את מה שהוא עושה, כי מישהו אחר יכול לעשות את זה, בזמן שהוא יוצא להציל את העולם. לדעתי זה מופרך מדי.

02
אפקטיבית

https://www.ted.com/talks/peter_singer_the_why_and_how_of_effective_altruism#t-372978
בעקבות הכתבה צפיתי בסרטון הזה בטד. במהלכו הוא מהלל את ביל גייטס כאלטוראיסט האפקטיבי ביותר. אני לא מזלזלת ומודה מראש שאין לי הרבה מושג (+נטייה למחשבות קונספרטיביות) אבל כשהפתרונות מגיעים מאנשים הכי עשירים בעולם זה מרגיש יותר כמו פלסטר מאשר מניעת בעיות. עצם השיטה שמאפשרת החזקת משאבים כה רבים בידיו של מישהו אחד היא היא אולי סיבה מהותית לעוני ברחבי העולם. ביל גייטס הציל 5 מיליון ילדים, כל כך הרבה חברות ענק גורמנות להדרדרות מצבם של עוד יותר מליוני ילדים. משהו פה מרגיש פחות אפקטיבי

03
מיכל

אני רק שאלה
אם כך הדבר לגבי יצירת אמנות, האם אפשר להסיק גזרה שווה גם לגבי צריכת אמנות? בכל פעם שקניתם ספר, דיסק, הלכתם לסרט, הכסף שבזבזתם לא נתרם לקניית ארוחה חמה לילד רעב. גם את הזמן שאנחנו מבזבזים כרגע בדיון הזה יכולנו לנצל בהתנדבות בבית אבות או בהעברת גור חתולים את הכביש. ברוכים הבאים לעולם הצדק הטוטליטרי.
בגלל זה אני מוצאת יותר תבונה ב "כל המציל נפש אחת" . אחרת רפיון הידיים שנוצר מכך שאיננו יכולים להציל עכשיו ומיד את כל העולם מדרדר בדרך כלל לשיתוק מוחלט.

04
מיכל

והלאה עד לאבסורד: יש 3 סוגים של בני אדם: הנזקק, המציל היעיל וכל השאר שאשמים בכך שלא עשו מספיק. למה רק אמנות? אכלת משהו טעים? יש לך יותר משתי חולצות אחת לכביסה ואחת לך? יש לך בבית חדר שלא משמש למגורים של 4 אנשים לפחות? יכולת לעשות יותר. אפשר לחיות אבל בשביל מה?

05
מיכל

אחרונות ודי.
הנזקק, כיוון ששב בו מנזקקותו עקב כל המאמצים, המותר לו לפעמים ללכת לסרט?
ואם כן, האם חייב הוא ללכת לסרט הטוב ביותר שנעשה איפעם, (על דעתו של מי?) או שמא רשאי הוא ללכת לסרט בינוני, ואולי אפילו גרוע ממש?
אלטרואיסטים חביבים, הדרך לגהנום מעולם לא הייתה רצופה בכוונות טובות יותר.

06
לי

מחרה-מחזיקה אחרי מיכל.
ונכון, עניין התנומה ליד האגם הוא מזעזע ונכון.
ועדיין, להסתכל על אמנות מנקודת מבט תועלתנית - מעביר בי חלחלה. וזה מחזיר שוב למשהו שכתבה מיכל, על הכוונות הטובות והדרך לגיהינום.

    07
    מיכל

    לי, תודה על החיזוק. מה שניסיתי לומר בין השאר שההסתכלות פה היא לא רק על האמנות מנקודת מבט תועלתנית אלא על החיים עצמם. באגם יש טובעים רבים. לא צריך לישון. צריך לעזור. אבל יש קו שאם נחצה אותו נטבע כולנו.

08
עמית ריבון

האמת שמבחינתי, ההתייחסות במאמר לאומנות היא נוראית.
פחות או יותר הנחה כי רוב האומנים בינוניים במילא, וגם אתה, חמוד שלי, אז לך לעזור לילדים רעבים באפריקה.
ההתייחסות לאומנות כמשהו מספרי, שניתן לחשב את התועלת שלו במספרים, היא פשוט מזעזעת. אין התייחסות כמעט במאמר לעומק המחשבתי או הרגשי במאמר, לאומנות כמובילת מהפיכות בכל הנושאים ובכל העולם, ומגדירה את האומנים כאנשים אנוכיים ובינוניים שסתם רוצים לעשות "אומנות מגניבה" ולזכות בתהילת עולם נצחית.
וכמובן שבואו פשוט נזניח את העובדה שהתפרנסות מאומנות היא כמעט ובלתי אפשרית, כן?
מה שהמאמר אומר, בעצם, זה שמכיוון שאומנים לא חשובים מספיק (פשוט, וואו), הם צריכים להקריב את החיים שלהם כדי להציל אחרים, ובלי לגעת בעובדה שאולי המחיר כבד מדי.