הבעיה גדולה ורחבה מאיתנו

במקביל להשמנה הכלל עולמית של המין האנושי, השמינו גם קופי מרמוסט, שימפנזים, עכברים וחתולים. כוהני המשקל הנכון ממשיכים לטעון שהכל תלוי בכוח הרצון של הפרט. הם טועים
X זמן קריאה משוער: 22 דקות

לפני שנים רבות, לאחר טיסה שבה התעמק ב"כתבים מן המחתרת" מאת דוסטויבסקי ובמגזין "שומרי משקל", התיך וודי אלן את שתי החוויות למאמר אחד. "אני שמן," פתח וודי אלן. "אני שמן שזה דוחה. אני האדם השמן ביותר שאני מכיר. אין לי שום דבר פרט לקילוגרמים עודפים על פני כל גופי. האצבעות שלי שמנות. פרקי הידיים שלי שמנים. העיניים שלי שמנות. (אתם מסוגלים לדמיין עיניים שמנות?)".

השנה היתה 1968, תקופה שבה רוב תושבי העולם נהנו פחות או יותר מפרופורציה בין גובה ומשקל, ומיליונים אחרים גוועו ברעב. שומרי משקל היה ארגון חדש שנוסד במטרה לטפל בבעיה חדשה ואקזוטית. עצם הרעיון שהשמנה היא מקור לייסורים הראויים לרומן רוסי נשמע כמו בדיחה.

אבל כל זה נחלת העבר. הבדיחה מ-1968 הפכה לאמת המוסכמת של 2013. לראשונה בהיסטוריה האנושית, יש יותר בני אדם בעלי משקל עודף מאשר בני אדם הסובלים ממחסור במזון, והשמנת יתר היא בעיה רווחת במדינות עשירות ועניות כאחת. שכיחותן של המחלות שהשמנת יתר מגבירה את הסיכון לחלות בהן – סוכרת, מחלות לב, שבץ ואי ספיקת כליות – עולה במהירות בעולם כולו, וארגון הבריאות העולמי צופה כי הן יהיו סיבות המוות המובילות בכל ארצות העולם, אפילו העניות שבהן, בתוך כמה שנים. יתרה מזאת, המחלות ארוכות הטווח של הסובלים מעודף משקל יקרות בהרבה לטיפול מאשר הזיהומים והתאונות שתכנון מערכות הבריאות המודרניות מתבסס עליהם. השמנת יתר מאיימת על יחידים בשנות דמדומים ארוכות בצלן של מחלות, ועל מערכות הבריאות – בפשיטת רגל.

ולפיכך הרשויות אומרות לנו, וחוזרות ואומרות, שאנחנו שמנים – שמנים שזה מגעיל, שמנים שזה מסוכן. אנחנו חייבים לקחת את עצמנו בידיים ולהתמודד עם החולשה שלנו. אחרי הכול, אין ספק מי האשמים בכיסוי הליפידים העבה המכסה את העולם ומפחיד את כולנו: אנחנו. כן, אנחנו, הבוחרים שוב ושוב, מיליארדי פעמים ביום, לאכול יותר מדי ולהתעמל פחות מדי. מה זה עוד יכול להיות? אם אתה סובל מעודף משקל, ברור שאתה לא אומר לא לממתקים ולמזון מהיר ולצ'יפס. אתה אשם בשימוש במעליות ובמכוניות במקום לעשות כפי שעשו אבותיך באצילות: לאמץ את השרירים. איך אתה יכול לעשות את זה לעצמך? ולחברה בכללותה?

חרדה מוסרית נוכח אי המוסריות של כבדי המשקל חלחלה אל היבטים רבים מן החיים, ועוררה בלבול אפילו בקרב מומחים למיניהם. רק לאחרונה, למשל, הפסיכולוג האמריקאי ג'פרי מילר, המתמחה בפסיכולוגיה אבולוציונית, הביע את רוח התקופה בטקסט הבא: "לכל המועמדים השמנים המבקשים להתקבל לדוקטורט: אם אין לכם את כוח הרצון הנדרש כדי להפסיק לאכול פחמימות, גם לא יהיה לכם את כוח הרצון הנדרש כדי לכתוב את הדיסרטציה שלכם. זאת האמת". עסקים עושים רווחים על בסיס החולשות לכאורה של לקוחותיהם.

במקביל, ממשלות כבר אינן מניחות כי אזרחיהן יודעים מה הם עושים כשהם לוקחים ליד תפריט או עגלת קניות. תפיסות השוליים של העבר הופכות לכללים של ההווה – דוגמת הניסיון האחרון של העיר ניו יורק לאסור על מכירת משקאות מתוקים עתירי סוכר בכוסות גדולות או תוספת המס קצרת המועד שהטילה דנמרק על מאכלים המכילים יותר מ-2.3 אחוזים שומן רווי, או מדיניות כרטיסי הטיסה שהנהיגה חברת התעופה "סמואה אייר" ב-2013 הקובעת כי מחיר כרטיס הטיסה של נוסע מבוסס על משקל גופו. ההיגיון של חברת התעופה הוא כזה: אם אתה אדון לעצמך, אתה הקובע את מחיר הכרטיס שלך.

בכמה מדינות תומכת הממשלה בתוכניות לעידוד פעילות גופנית. התוכניות הללו נוטות לזכות בשמות מלאי מרץ דוגמת Let’s Move! (ארה"ב), Change4Life (בריטניה) ו- actionsanté (שווייץ). עם הזמן צצות גם גישות פחות ידידותיות. מאז 2008, דורש החוק היפני מחברות למדוד את היקף המותניים של כל העובדים בין הגילאים 40 ו-74 ולדווח עליו. המטרה, בין השאר, היא שכל מי שהיקף המותניים שלו עולה על ההיקף המומלץ יקבל דוא"ל תוכחה ועצה.

בדומה לרשויות המעודדות ביקורת עצמית, כך גם העסקים המוכרים לנו רעיון זה בדמות מוצרים להורדה במשקל, תרופות, שירותים, ניתוחים וטכנולוגיות חדשות. חברת Hapilabs מהונג קונג מציעה למכירה מזלג אלקטרוני העוקב אחר מספר הנגיסות לדקה במטרה למנוע אכילה מהירה: אם אתה דוחף את האוכל מהר מדי, המזלג רוטט וכך מעיר את תשומת לבך. בדו"ח שהוציאה חברת הייעוץ "מקינזי" במאי 2012, היא צופה כי תעשיית הבריאות (health and wellness) העולמית תגיע תוך זמן קצר להיקף של טריליון דולר. "השמנת יתר יקרה במונחים של עלויות לשירותי הבריאות," קבעה קודם לכך שהוסיפה, בבדיחות הדעת, "וגם הטיפול בה היא שוק גדול ושמן."

לסיכום, דומה שיש הסכמה ציבורית כללית לפיה עודף משקל (המוגדר כמדד מסת גוף הגבוה מ-25) והשמנה (מדד מסת גוף הגבוה מ-30) הם תוצאה של בחירה אישית. אין ספק כי חברות אנושיות משקיעות הרבה מאוד זמן וכסף ברעיון זה. ברור גם כי אדוני העולם בתחום העסקים והממשל נמשכים לרעיון זה, ייתכן שכיוון שמשמעת עצמית נוקשה היא שהביאה רבים מהם לזכות במעמדם. מה שלא יודעים הוא האם התיאוריה הזאת נכונה.

בכל אחת מן המדינות שנבדקו נמצא אצל נשים מתאם בין רמת השמנת היתר ובין רמת חוסר השוויון בין המינים

אין ספק שלא זה הרושם המתקבל מן ההתראות שמפרסמות רשויות הבריאות והחברות העסקיות בתחום. אלה ממהרות להבטיח לנו כי זוהי "עובדה מדעית" שהשמנת יתר היא תוצאה של בחירות אישיות בנושאי מזון ופעילות גופנית. מייקל בלומברג, ראש עיריית ניו יורק, ניסח זאת לאחרונה כשיצא להגנת ההצעה לאסור מכירת משקאות קלים ממותקים בכוסות גדולות: אם אתה רוצה להוריד במשקל, אל תאכל. זה לא רפואה, זה תרמודינמיקה. אם אתה מכניס לגוף יותר מאשר אתה צורך, אתה אוגר את זה." (כולם הבינו? זה לא רפואה מורכבת, זה פיזיקה פשוטה, המדע המדעי ביותר).

מישל אובמה הסברה השמנה

מתוך מסע ההסברה האמריקאי: מישל אובמה צופה בילדים "שולטים במשקלם בעזרת כוח הרצון". צילום: לורנס ג'קסון, הבית הלבן

עם זאת, המדענים החוקרים את הביוכימיה של השומן והאפידמיולוגים העוקבים אחר מגמות המשקל כלל אינם תמימי דעים כפי שבלומברג מציג. למעשה, חוקרים רבים מאמינים כי גרגרנות ועצלנות אינן נושאות באחריות הבלעדית לעלייה הכלל עולמית במשקל של המין האנושי. מכאן, כמובן, שהם מאמינים שלכל הפחות חלק מן ההתמקדות הרשמית בהתנהגות אישית היא בזבוז זמן וכסף. כפי שריצ'רד אטקינסון, מבית הספר לרפואה ולמדעי התזונה באוניברסיטת ויסקונסין ועורך כתב העת "International Journal of Obesity", כתב ב-2005: "כבר אין הצדקה לתפיסה המקובלת בקרב רבים מן ההדיוטות ומומחי הבריאות כאחד, כאילו השמנת יתר היא תוצאה של העדר כוח רצון וחוסר יכולת להקפיד על הרגלי אכילה."

חשבו, למשל, על העובדה המטרידה הבאה, שנמסרה ב-2010 מפי דייוויד אליסון, מומחה לביוסטטיסטיקה, ועמיתיו מאוניברסיטת אלבמה בבירמינגהם: ב-20 השנים האחרונות או יותר, לא רק אזרחי ארצות הברית העלו במשקל, אלא גם קופי המרמוסט באמריקה. כמוהם גם קופי מקאו, שימפנזים, קופים ירוקים ועכברים במעבדות, כמו גם כלבי בית, חתולי בית וחולדות, באזורים כפריים ועירוניים כאחד.

למעשה, כשהחוקרים בחנו את המידע הנוגע לשמונה מינים אלה, הם מצאו כי המשקל הממוצע של כל אחד מהם עלה. משקלם של קופי מרמוסט עלה בתשעה אחוזים בממוצע לעשור. משקלם של עכברי מעבדה עלה בכ-11 אחוזים בממוצע לעשור. שימפנזים, מסיבה כלשהי, במצב גרוע במיוחד: משקל הגוף הממוצע שלהם עלה ב-35 אחוזים בממוצע לעשור. אליסון, שהיה מודע לדיווחים על העלייה הבלתי מוסברת במשקלן של חיות מעבדה, בכל זאת הופתע מכך שהדבר נכון לכל המינים הללו. "בכל אוכלוסיית בעלי חיים שבחנו, אשר עמדה בקריטריונים שלנו, נצפתה מגמת עלייה כלשהי," אמר לי.

על פניו בני האדם, האוכלים יותר בעצמם, מאכילים גם את חיות המחמד המפונקות שלהם בכמויות מזון גדולות יותר, ומשאירים זבל מתוק ומשמין יותר לחתולי הרחוב ולמכרסמים. אך תוצאות אלה אינן מסבירות את העלייה במשקל אצל מינים שבני האדם אינם מפנקים, דוגמת בעלי חיים במעבדות, שהתזונה שלהם מצויה תחת פיקוח קפדני. למעשה, חייהן של חיות מעבדה נבחנים ונמדדים בצורה מדויקת עד כדי כך שהחוקרים פוסלים אפשרות של השפעה אנושית לא מכוונת: הנתונים מלמדים כי בחלוקה לעשורים, בעלי חיים אלה העלו במשקל ללא כל שינוי ראוי לציון בתזונה או בפעילות שלהם. ברור כי אם בעלי החיים הולכים ומשמינים איתנו, זה לא רק כיוון שהם אוכלים יותר ממתקים ונוסעים לעבודה במכוניתם הפרטית. נהפוך הוא, מן המגמה עולה קיומה של סיבה משותפת כלשהי, המצויה מעבר לשליטתם של פרטים ותורמת להשמנת היתר אצל מינים רבים.

גורם גלובלי נסתר (או גורמים נסתרים) עשויים גם לסייע במתן תשובה לשאלה מדוע אנשים עולים במשקל באופן הדרגתי, לאורך עשרות שנים, באופן שנראה כעומד בניגוד לתרמודינמיקה של בלומברג. לכאורה, העלייה האטית במאגרי השומן מעידה שהם אוכלים רק קצת יותר בכל חודש לעומת מה שהם מוציאים. אך כפי שציין ג'ונתן וולס, מומחה לתזונת ילדים מהקולג' האוניברסיטאי של לונדון, אם זה ההסבר היחיד, לא היה כל קושי לרדת במשקל.

לאחרונה פורסם מודל לפיו אכילה של 30 קלוריות בלבד ליום יותר מהקלוריות שהגוף צורך מספיקה כדי להביא לעלייה משמעותית במשקל. בהתחשב בתזונה הקלורית ליום (1,500 – 2,000 קלוריות במדינות עניות, 2,500 – 4,000 בעשירות), 30 קלוריות בטלות בשישים. אם זה כל מה שצריך להוריד מהתזונה היומית כדי למנוע עלייה במשקל, ירידה של כמה ק"ג במשקל אמורה להיות קלה ופשוטה. אלא שכפי שאנו יודעים, לא זה המצב.

יש עוד היבטים רבים לעלייה הכלל עולמית במשקל שקשה להסבירם במודל של "זה-בסך-הכול-תרמודינמיקה." במדינות עשירות, השמנת יתר נפוצה יותר אצל אנשים עם פחות כסף, השכלה ומעמד. על פי סקר שפורסם בשנה שעברה ב-International Journal of Obesity, אפילו בכמה מן המדינות העניות, עלייה במשקל לאורך זמן מתמקדת בשכבות הנמוכות. והמשקל העודף אינו מחולק בין המינים באופן שווה. במחקר שפורסם ב-Social Science and Medicine Journal בשנה שעברה, מצאו וולס ועמיתיו כי במדגם שכלל 68 מדינות, על כל שני גברים שסבלו מהשמנת יתר, היו שלוש נשים. יתרה מזאת, בכל אחת ממדינות אלה נמצא אצל נשים מתאם בין רמת השמנת היתר ובין רמת חוסר השוויון בין המינים. אם משקל גוף עודף הוא תוצאה של בחירות אישיות בנוגע לאכילה, מדוע הוא מושפע מהבדלים בעושר או ממערכת היחסים בין המינים?

מכאן, שהמודל המבוסס על תרמודינמיקה-ותו-לא אינו מספיק. מן הנתונים עולה בבירור שהוא נתון להשפעות עקיפות סבוכות. ייתכן שהסיפור הולך ככה: זה מלחיץ להיות עני, ולחץ מעודד אכילה, והמזון הזול ביותר הוא זה שיש בו הרבה "קלוריות ריקות," ולכן האנשים העניים יותר שמנים יותר מאלה שמצבם הכלכלי טוב יותר. החיבור הזה בין הגורמים נדרש לאור העובדה שהמנטרה של המודל התרמודינמי היא ש"קלוריה היא קלוריה היא קלוריה": מי שאתה ומה שאתה אוכל אינם רלוונטיים לשאלה האם תעלה במשקל. הדבר הרע באוכל "רע", דוגמת חטיף מלוח, הוא העובדה שאכילתו מקלה על צריכת קלוריות רבה, בהשוואה לברוקולי או לתפוח.

עם זאת, בין החוקרים יש המאמינים, כפי שוולס עצמו כתב השנה ב-European Journal of Clinical Nutrition, כי "לא כל הקלוריות שוות זו לזו." הבעיה בתזונה מרובת בשר, שומנים או סוכר אינה טמונה רק בעובדה שהם מרובי קלוריות, אלה שהם משנים את הביוכימיה של אגירת השומן וניצולו, ומטים את מערכות הגוף לטובת אגירת שומן. וולס מציין, למשל, כי נמצא שסוכר, שומני טראנס ואלכוהול קשורים לשינויים ב"איתות האינסולין," המשפיע על אופן עיבוד הפחמימות בגוף. ההבחנה אולי נשמעת טכנית בלבד. למען האמת, זהו שינוי פרדיגמה: אם הבעיה אינה נעוצה במספר הקלוריות אלא בהשפעות ביוכימיות על תהליכי ייצור השומן ואגירתו, אזי כמות המזון או השתייה הם לא הגורמים המכריעים היחידים השולטים בעלייה במשקל. אם הכימיה של ממתקים מטה את הגוף אל עבר שומן, אזי עצם העובדה שאדם צורך אותם חשובה לא פחות מהכמות שהוא צורך.

חשוב מכך, "גורמים המשנים את מטבוליזם השומן בגוף" היא קטגוריה רחבה בהרבה מאשר מזון. חוסר שינה ולחץ, למשל, נמצאו קשורים להפרעות בהשפעותיו של לפטין, הורמון המודיע למוח כי הגוף אכל די צורכו. אילו עוד גורמים עשויים לפעול כאן? נגיפים, חיידקים וכימיקלים תעשייתיים נמצאו כולם רלוונטיים למחקר על השמנת יתר. כך גם היבטים של החיים המודרניים דוגמת אור חשמל, חום ומיזוג אוויר. ראיות כלשהן הובילו לכך שכל הגורמים הללו צוינו בתור סיבות ישירות אפשריות לעלייה במשקל: הטיעון אינו כי לחץ גורם לאדם לאכול יותר, אלא שהוא גורם לעלייה במשקל על ידי כך שהוא משנה – באופן ישיר - את פעילות תאי הגוף. אם אחדים מן הגורמים הללו או כולם אכן תורמים למגמת ההשמנה הכלל עולמית, משמעות הדבר היא כי המודל התרמודינמי שגוי.

אנחנו מוקפים בכימיקלים תעשייתיים. פרופ' פרדריק פום זאל, מומחה למדעים ביולוגיים מאוניברסיטת מיזורי, מסביר כי תרכובת אורגנית בשם ביספינול-A (ובקיצור, BPA) הנפוצה במוצרי פלסטיק ביתיים, משנה את ויסות השומן בחיות מעבדה. ובמחקר עדכני שפרסמו לאונרדו טרסנדה ועמיתיו מבית הספר לרפואה באוניברסיטת ניו יורק, על פי מדגם של 2,838 ילדים ובני נוער אמריקניים, נמצא כי אצל רובם, בעלי הרמות הגבוהות ביותר של BPA בשתן היו בסבירות גבוהה פי חמש לסבול מהשמנת יתר בהשוואה לאלה שהרמות שלהם היו הנמוכות ביותר.

השימוש ב-BPA כה נפוץ – בכל דבר מכוסות שתייה לילדים ועד לאלומיניום בפחיות של משקאות קלים – עד שכמעט לכל תושבי המדינות המפותחות יש שרידים שלו בשתן. אין משמעות הדבר כי BPA מיוחד. בכל מדינה מפותחת או מתפתחת, יש תרכובות רבות בשרשרת המזון שנראות, לכל הפחות, שוות מחקר בתור "אובזוגנים" ("obesogens") אפשריים, תרכובות המשפיעות על המטבוליזם של הגוף לכיוון השמנת יתר. למשל, מחקר שערכה ה-Environmental Working Group על חבל הטבור של עשרה תינוקות אשר נולדו בבתי חולים בארצות הברית ב-2004, מצאה 287 כימיקלים תעשייתיים שונים בדמם. הפרופ' לרפואה ביאטריס גולומב מאוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו הציגה רשימת מועמדים ארוכה – כולם כימיקלים שהיא מאמינה שמפריעים לתהליך הנורמלי של אגירת אנרגיה וניצולה בתאים. החשודים שלה כוללים מתכות כבדות במזון, כימיקלים בקרמים להגנה מן השמש, מוצרי וחומרי ניקיון, מוצרי קוסמטיקה וחומרים דוחי אש המוחדרים למצעים ולפיג'מות.

ייתכן שכימיקלים ומתכות תורמים להשמנת יתר בטווח הקצר באמצעות שינוי אופן ייצור ואגירת האנרגיה בתאים, או באמצעות שינוי האיתות בתהליך אגירת השומן הגורם לכך שהגוף מייצר יותר תאי שומן או תאי שומן גדולים יותר. ייתכן גם שהם משפיעים על ההורמונים המעוררים או מפחיתים את התיאבון. במילים אחרות, צריכת כימיקלים ביום א' עשויה לגרום לאגירת שומן מוגברת ביום ב'.

תינוק שמן

רגלי תינוק, 2013. צילום: גטי אימייג'

ייתכן גם שגורמי הפרעה כימיים משפיעים על הכימיה בגוף לטווח רחוק יותר – החל, למשל, עוד לפני הלידה. בשונה מהדימוי המקובל של עובר, הצף ברחם בשלווה בלתי מופרעת, בפועל מתאפיין עובר מתפתח ברגישות רבה לסביבה שהוא עתיד להיוולד לתוכה, ומקור מידע חשוב על הסביבה הוא התזונה שהוא מקבל דרך חבל הטבור. כפי שהבחין פרופ' דייוויד ברקר, מומחה לאפידמיולוגיה קלינית באוניברסיטת סאות'המפטון לפני כ-20 שנה, כאשר אמהות רעבות, לצאצאים שלהן סיכון גדול יותר לסבול מהשמנת יתר. הסביבה הטרום לידתית, טען ברקר, משפיעה על המטבוליזם של הילודים ומכווננת אותו לחיים של מחסור, מכינה אותם לאגור שומן כשהם רק יכולים, כדי שיעברו בשלום תקופות של חסר. אם תקופות המחסור לעולם אינן מתרחשות, הנטייה של הילד לאגור שומן חדלה להיות יתרון. 40,000 התינוקות אשר היו עוברים במהלך "חורף הרעב" בהולנד, בשנים 1944– 1945, גדלו לסבול מיותר השמנת יתר, סוכרת ובעיות לב לעומת חבריהם אשר התפתחו ללא השפעת הרעב, תוצאתה של המלחמה.

ייתכן שתאורת חשמל מעודדת השמנת יתר בכך שהיא גורמת לבני האדם לאכול בשעות הלילה, שעות שבהן אבותינו היו שקועים בשינה

רק כדי להגביר את מורכבות השאלה עוד יותר, יש גם חוקרים המאמינים כי התרכובות התעשייתיות עשויות אף הן להשפיע על עוברים. לדוגמה, ברוס בלמברג, פרופ' לביולוגיה התפתחותית וביולוגיה של התא באוניברסיטת קליפורניה, מצא כי עכברות הרות אשר נחשפו לחומר בשם אורגנו-טין (תרכובות כימיות מבוססות בדיל המשמשות בתעשיות רבות ושונות) יולידו צאצאים במשקל גבוה יותר לעומת עכברים באותה מעבדה שלא נחשפו להן. במילים אחרות, ייתכן שהכימיקלים משנים את האיתות המשמש את העובר המתפתח כדי לקבוע את המטבוליזם שלו. עובדה מטרידה עוד יותר היא קיומן של ראיות לכך ש"תכנות עוברי" זה עשוי להשפיע על יותר מדור אחד. מנבא טוב למשקלך בלידה, למשל, הוא המשקל של אמא שלך בלידתה היא.

מאחורי חשודים עיקריים אלה, יש גם אפשרויות נעלמות שטרם נחקרו דין בהקשר של השמנת יתר. למשל, העובדה שמתאפשרת לנו שליטה הולכת וגדלה בטמפרטורת הסביבה שלנו. לבני אדם "טווח תרמו-ניטרלי", שבו הגוף האנושי שומר על הטמפרטורה הפנימית הנורמלית שלו מבלי לבזבז אנרגיה. מחוץ לטווח זה, בטמפרטורות גבוהות המובילות להזעה או טמפרטורות נמוכות המובילות לרעד בלתי נשלט, על גוף האדם להוציא אנרגיה כדי לשמור על הומיאוסטזה.

הוכח כי טמפרטורות הגבוהות או נמוכות מן הטווח הניטרלי גורמות הן לבני אדם והן לבעלי חיים לשרוף שומן, ולטמפרטורות גבוהות יש גם השפעה עקיפה: הפחתה בצריכת המזון. כאשר מזגן מתקלקל במסעדה ביום חם, גורר הדבר ירידה חדה במכירות (כן, מישהו חקר את הנושא). ייתכן שאנחנו משמינים בין השאר כתוצאה מן השימוש במזגני אוויר ובתנורי חימום המשאירים את גופנו בטווח התרמו-ניטרלי.

ומה בנוגע לאור? במחקר שערכו לאורה פונקן ועמיתיה באוניברסיטת אוהיו בקולומבוס, אשר פורסם ב-2010 ב- Proceedings of the National Academy of Sciences, נמצא כי עכברים שנחשפו לאור עודף (רק אור ללא חשיכה, או חשיכה חלקית בלבד) העלו במשקלם כמעט 50 אחוזים יותר לעומת עכברים שקיבלו את אותה התזונה במחזור אור-חושך רגיל, בהתאם לשעות היום והלילה. אחת ההשערות היא שהאור התמידי פגע באותות הטבעיים הקובעים את זמני האכילה. בטבע, עכברים אוכלים בלילה, אך ייתכן שעכברים שאין להם לילה אוכלים במהלך היום, בזמן "שגוי" מבחינה פיזיולוגית. ייתכן שתאורת החשמל מעודדת השמנת יתר בכך שהיא גורמת לבני האדם לאכול בשעות הלילה, שעות שבהן אבותינו היו שקועים בשינה.

יש גם אפשרות כי השמנת יתר מדבקת, פשוטו כמשמעו. נגיף בשם Ad-36, הגורם לזיהומי עיניים וזיהומים נשימתיים בבני אדם, עושה דבר מה נוסף: גורם לעלייה במשקל אצל תרנגולות, חולדות, עכברים וקופים. כמובן שמבחינה אתית אסור לבחון השפעה זו על בני אדם, אך ידוע כי נוגדנים לנגיף נמצאים באחוזים גבוהים בהרבה אצל אנשים בעלי עודף משקל רב לעומת אנשים שמשקלם נורמלי. סקירת מחקר מאת טומוהייד ימאדה ועמיתיו באוניברסיטת טוקיו ביפן, אשר פורסמה בשנה שעברה ב- PLoS One, נמצא כי בני אדם אשר נשאו את נגיף Ad-36 היו בעלי BMI גבוה בצורה מובהקת לעומת מי שלא נשאו אותו.

כמו נגיפים, כך גם חיידקים. בניסויים שערכו לי קפלן ועמיתיו בבית החולים הכללי של מסצ'וסטס בבוסטון בראשית 2013, הם מצאו כי כאשר העבירו חיידק מעכברים אשר איבדו ממשקלם לעכברים אחרים, הם איבדו ממשקלם ככל הנראה כתוצאה מאותו חיידק. ומחקר נוסף השנה הוא מחקר על בני אדם שערכו ד"ר רוצ'י מתור ועמיתיה במרכז הרפואי סיידרס-סייניי בלוס אנג'לס והתפרסם ב- Journal of Clinical Endocrinology and Metabolism , ובו נמצא כי בעלי עודף משקל היו בסבירות גבוהה מאחרים להיות בעלי אוכלוסיות גדולות במיוחד של מיקרואורגניזמים פנימיים בשם Methanobrevibacter smithii. החוקרים מעריכים כי אורגניזמים אלה מצטיינים בעיכול מזון עד כדי כך שהם מפיקים מהמזון יותר חומרים מזינים, ובאופן זה תורמים לעלייה במשקל.

הראשון להעלות את ההשערה בדבר קיומו של קשר נגיפי היה חוקר אשר ב-1992 הבחין בכך שתרנגולות אשר מתו מזיהום אדנווירוס בהודו היו שמנמנות ולא כחושות כצפוי. החוקר, פרופ' ניקיל דרנדאר עובד כיום במרכז פנינגטון למחקר ביו-רפואי בלואיזיאנה. הוא גם הציע מונח קליט להתפשטות משקל עודף באמצעות חיידקים ונגיפים: "infectobesity".

איש לא טען, ואיש גם לא צריך לטעון, כי איזו מן האפשרויות הנעלמות היא הסיבה בה"א הידיעה להשמנת יתר, זו אשר תגרש את אלילת השקר – הבחירה האישית. כמו כן, אין לראות בקיומן של תיאוריות אלטרנטיביות סימן לכך שראוי שממשלות יחדלו ממאמציהן למנוע את האיום המשמעותי לבריאות הציבור בדמות השמנת יתר. חשיבותן של תיאוריות אלה נעוצה בסיבה אחרת. עצם קיומן – העובדה שהן מתקבלות על הדעת, כולל ראיות התומכות בהן והצעות למחקר נוסף – שולל את התפיסה לפיה השמנת יתר היא שאלה סגורה שהמדע כבר אמר עליה את המילה האחרונה. ייתכן כי כל אחת מאותן אפשרויות נעלמות תורמת להשמנת היתר הכלל עולמית. ייתכן שחלק מהן תורמות במקומות מסוימים ולא באחרים. הסוגיה מתאפיינת בפתיחות, שמשמעותה שהשמנת יתר אינה ניסוי פשוט בפיזיקה ותו לא.

אנחנו לומדים לדעת כי פשטני לראות בהשמנת יתר תוצאה של אחריות אישית ותו לא

להלן הרעיון רחב היריעה ביותר ככל הנראה מבין התיאוריות האלטרנטיביות להשמנת יתר, כפי שניסח אותו ג'ונתן וולס. על פי הבנתי, לתפיסתו של וולס, השמנת יתר דומה לעוני, לגאות או שפל כלכלי או למלחמה – התרחשות בקנה מידה נרחב שאיש לא כיוון אליה, אך היא מתגבשת מתוך מיליוני פעולות נפרדות ואירועים קטנים שביחד יוצרים את ההיסטוריה האנושית. על פי המודל שלו, הסופר הרוסי החשוב ביותר בהקשר להשמנת יתר אינו דוסטויבסקי, עם ייסורי ההלקאה העצמית שלו, אלא טולסטוי, עם נקודת המבט הרחבה שלו על כוחות ההיסטוריה.

על פי התיאוריה של וולס, הטענה כי בחירות אישיות הן שמניעות עלייה כלל עולמית במשקל היא אשליה – כמו האשליה כי יחידים הם שמנווטים את גורלם בנפרד מן ההיסטוריה. במציאות, כתב טולסטוי באפילוג ל"מלחמה ושלום" (1869), אנו מונעים על ידי כוחות חברתיים שאיננו מודעים להם, כפי שאיננו מרגישים את הכוחות המניעים את כדור הארץ בחלל. זה גם האופי שנושא ההסבר של וולס להשמנת היתר בזמננו. בשנה שעברה כתב וולס ב- American Journal of Human Biology כי שורש התופעה הוא לא אחר מאשר ההיסטוריה של הקפיטליזם.

להלן אנסה להעביר את תמצית הטיעון הסבוך של וולס (היחיד שאי פעם קראתי המתייחס הן לנתיבי הקולטן ללפטין והן לנתונים על גודל הכלכלה בהודו של המאה ה-18). המדובר בסאגה המשתרעת על פני דורות רבים. סיפורנו מתחיל באיכר עני המגדל את מזונו במדינה ענייה באפריקה או באסיה. בחיפוש קפיטליסטי אחר שווקים חדשים, חומרים זולים וכוח עבודה זול, משתלטים האירופים על הכלכלה במדינה שלו בשלהי המאה ה-18 וראשית המאה ה-19. באמצעות מסים, תשלומים ולעתים גם דיכוי אלים, השיטה החדשה שהם מנהיגים מפעילה לחץ ה"מעודד" את האיכר ואת שכניו להפסיק לגדל את המזון שהם צורכים, ולהתחיל לטפח סחורה שיווקית יותר: קפה לייצוא, למשל.

עכשיו כשהם כבר לא מגדלים מזון, נאלצים האיכרים לקנות אותו. אך מכיוון שכולם עסוקים בהשגת הרווח המרבי, רוכשי יבול הקפה מנסים לשלם מעט ככל האפשר תמורת היבול. כתוצאה מכך, סובלים האיכרים מרעב. שנים אחר כך, כשילדי האיכר יוצאים לעבוד בבתי חרושת, הם נתקלים בבעיה דומה: גם להם משלמים מעט ככל האפשר כשכר על עבודתם. באמצעות שינוי שיטת החקלאות, הקפיטליזם קודם כל מסיר את ההגנות המסורתיות המונעות רעב, ואז דוחף אנשים, רבים מהם כאלה שעד אז גידלו את מזונם באופן בלתי תלוי, אל הנישה הכלכלית שאינה מציעה תשלום מספיק כדי לאכול היטב.

80 שנה אחר כך, צאצאי האיכר יצאו מבין שורות העניים והצטרפו, הודות לגלובליזציה ולמיקור חוץ, אל הקבוצה הצומחת במהרה של צרכני המעמד הבינוני בני המאה ה-21. הקפיטליזם מקדם את פניהם בברכה: צאצאים אלה הם עכשיו מטרות מן המעלה הראשונה לחיות חיים אובזוגניים (obesogenic) (הכימיקלים, הלחץ, מיזוג האוויר, המעליות-במקום-מדרגות) ולרכוש מזונות ומשקאות שהם "גורמי הפרעה מטבוליים" (metabolic disturbers).

פחות מדי מזון בעבר, בשילוב עם יותר מדי מזון בהווה, יוצרת את המלכודת של השמנת יתר

אלא שהמצב גרוע עוד יותר. כפי שהזכרתי, תגובתו של הגוף האנושי לתזונה עשויה להימשך כל חייו, ואולי אף לעבור הלאה לדור הבא. אם אדם מסוים, הוריו או ההורים של הוריו סבלו מתזונה לקויה, קיימת סבירות גבוהה יותר שבסביבה עשירה במזון, יסבול אותו אדם מהשמנת יתר. יתרה מזאת, כאשר אנשים הסובלים מהשמנת יתר מולידים ילדים, הם מעבירים הלאה את השינויים במטבוליזם היוצרים גם אצל הדור הבא את הנטייה להשמנת יתר. בדומה לילדיהם של מי שלא היה לו די מזון, המטבוליזם של ילדיו של מי שהיה לו יותר מדי מזון נקבע בדרכים הנוטות לעודד השמנת יתר. משמעות הדבר היא שפחות מדי מזון בעבר, בשילוב עם יותר מדי מזון בהווה, יוצרת את המלכודת של השמנת יתר.

וולס מכנה את המכשול הכפול "הגטו המטבולי", וזה גטו שאי אפשר להימלט ממנו רק על ידי כך שאדם עני הופך לצרכן מן המעמד הבינוני: השגשוג שבא אחרי עוני הוא בדיוק מה שמפעיל את המלכודת. "השמנת יתר," הוא כותב, "בדומה לתזונה חסרה, היא ביסודה מצב של תזונה לקויה, שבכל מקרה מונעת בכוחן של מניפולציות רבות עוצמה המופעלות על האספקה והאיכות הגלובליים של מזון מתוך מטרה להפיק רווח."

והמלכודת עמוקה עוד יותר. ה"היגיון המאחד של הקפיטליזם," ממשיך וולס, דורש מחברות המזון לשאוף לרווח מיידי ולהצלחה ארוכת טווח, והאסטרטגיה הטובה ביותר למלא את הציפיות כרוכה בעידוד אנשים לבחור במזונות הרווחיים ביותר לייצור ומכירה – "הן ברמה ההתנהגותית - באמצעות פרסום, מניפולציות על מחירים והגבלת הבחירה, והן ברמה הפיזיולוגית - באמצעות חיזוק התכונות הממכרות של מזונות" (בכך הוא מתייחס לסוכרים ולשומנים היוצרים מזונות שהם "גורמי הפרעה מטבוליים" בכך שיש להם מאפיינים מעודדי התמכרות). בקצרה, כתב לי וולס בדוא"ל, "עלינו להבין שטרם עלה בידנו להבין כיצד להתמודד עם המצב, אך אנחנו לומדים לדעת כי פשטני לראות בהשמנת יתר תוצאה של אחריות אישית ותו לא." במקום לעסוק רק באחריות אישית, מאמין וולס, עלינו להתבונן גם בשיטת הכלכלה הגלובלית, ולחפש דרכים לערוך בה שינויים במטרה ליצור עולם שבו לכל אדם תהיה גישה למזון מזין. יש להודות כי מדובר במטרה קשה להשגה. אך שווה לבחון את הטיעון, ולו רק בתור אמצעי לבחינה ביקורתית של אידיאולוגית האחריות האישית שלנו על השמנה.

מה אמורים אנחנו, המשקיפים – שאינם פעילים וגם לא מדענים – להסיק מן ההתנצחויות המדעיות? תגובה אפשרית אחת היא להחליט שאין כל אפשרות לקבוע מדיניות בנוגע להשמנת יתר מאחר ש"למדע אין תשובה חד משמעית." אך זו תשובתו של טיפש: למדע לעולם אין תשובה חד משמעית לחלוטין. הוא תמיד במצב של שינוי ובחינה עצמית, והוא אינו מציע תשובות סופיות. לעולם אין במדע רגע שבו אין עוד כל ספקות וכל השאלות זכו לתשובה, ומכאן שהטיעון "המתן לקביעת המדע" הוא טיעון שנתמך על ידי תעשיות שאינן מעוניינות בהתערבות בסטטוס קוו שלהן.

קביעת מדיניות, כפי שניסח הפוליטיקאי הבריטי וויילנד יאנג, היא "האמנות שבקבלת החלטות טובות בהתבסס על ראיות בלתי מספיקות." ממשלות, הניצבות מול סימנים להתהוות משבר חמור בתחום הבריאות הציבורית, צודקות בניסיונן לעשות משהו, תוך שימוש במידע הטוב ביותר שיש למדע להציע, ומתוך ידיעה ברורה כי למדע יהיה מידע שונה להציע בתוך 10 או 20 שנה.

השאלה הראויה היא האם מדיניות הממשלה ותוכניות החברות העסקיות אכן עושות כמיטב יכולתן לאור הראיות שכבר נמצאות בידיהן. האם המדע מצדיק את ההנחה כי השמנת יתר היא בסך הכול תוצר של יחידים המרשים לעצמם לאכול יותר מדי? אם התשובה חיובית, מדיניות מסוג חובת המדידה של היקף המותניים של יפן ומוצרים כמו Hapifork אמורים להיות אפקטיביים, אם, מאידך, יש בהשמנת יתר יותר מאשר תרמודינמיקה פשוטה, כמה מן המיליארדים המושקעים במדיניות ובמוצרים הממוקדים ביחיד ככל הנראה מבוזבזים. במקרה זה, הגיע הזמן לנסות אפשרויות שונות של מדיניות אלטרנטיבית, בהתבסס על תיאוריות אלטרנטיביות, ואז לעלות שוב על המשקל.

בימינו, כוהני המשקל התקין, הפועלים בשם מניעת השמנת היתר, טוענים בביטחון ובסמכותיות כי הם יודעים את התשובה. כך עשה גם ברונו בטלהיים בשנות ה-50', כשטען שאוטיזם נגרם כתוצאה מקרירות רגשית מצד אמהות הילדים. כך טענו גם כוהני הדת בני המאה ה-18 בליסבון, שהטיפו לכך שרעידות אדמה נגרמות בשל חטאיהם של בני האדם. ההיסטוריה ממהרת לשפוט לחומרה רשויות שהדוֹגמוֹת השגויות שלהן גורמות סבל מיותר ומאמץ חסר טעם, בעוד הן מתעלמות מן הסיבות האמיתיות לבעיה. וההיסטוריה של עידן ההשמנה עוד לא נכתבה.

דייוויד ברבי הוא כתב מדע ומחבר הספר "Us and Them: The Science of Identity" (2008). הוא גר בניו יורק.

(C) 2013 Aeon Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more from Aeon, follow them on Twitter 

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי דייוויד ברבי, Aeon .


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

6 תגובות על הבעיה גדולה ורחבה מאיתנו

02
שרון אבני

קחו את כל ה"גורמים הנסתרים" והגלויים, תלבישו אותם על עשרה גברים ועשר נשים, שמנים ושמנות. תציעו לכל אחד מהם מיליון דולר בתום שנה במידה ויצליחו להרזות ולהיכנס לתחום הבריא. ואחר כך תזרקו את כל המאמר הזה לפח האשפה.

03
אורי

ברור שהשפעות תרבותיות משפיעות על התזונה שאנחנו אוכלים, צריך להיות בעל הבנה לוגית לקויה כדי לא להבין את זה. אין שום חידוש. בעיקר בעולם חברתי בו אנו צורכים מזון שאנשים אחרים יצרו עבורנו. אבל "אחריות אישית" חייבת לבוא עם מידע וידע. חוסר מודעות להשפעות הסביבה עלינו יוצרות פגמים בחיים שלנו ומנציחות את ההגבלות על החופש של הפרטים... מבחינה סביבתית, הבעיה היא לא בחשיפה מתמשכת לאור או חיידקים (זה דבר חדש, חיידקים?) אלא בקורפורציות שנתמכות על ידי ממשלותיהן וחוקי המקום, שדוחפות "צרכים כוזבים" של מאכלים שזול ליצרם ואיכותן גורמת לדלקות בגוף (אומגה 6, עודפי פחמימות בגוף והשפעותיו). מבחינה אישית - כמובן שבמקומות עניים יותר, יש פחות בחירה, ומכאן המודעות אינה משנה דבר. לקבל את כל חומצות האמינו החיוניות, שומן איכותי כמו אומגה 3 מדגים זה יקר, מאוד. כשהיו דייגים בעיקר באזורים מסוימים בעולם, לא היו הבעיות הללו. אז כדי לשבוע אפשר לאכול הרבה חיטה ומאכלים מבוססי תירס, סוכר, אומגה 6, שמשנים את מאזני ההורמונים בגוף, ויסות הרעב וצריכה קלורית עצומה שאינה באה לידי ביטוי בשובע ורעב. צרכים כוזבים לסוכר ופחמימות מתוך הרגל ותרבות, חוסר בויטמינים ומינרלים, כל אלו מביאים למצבים דלקתיים וירידה בתפקודי הגוף, השמנה היא רק ביטוי אחד. מרבית האנשים הרזים אינם "בריאים".

05
רון האקראיון

רק שתי הערות לשוניות.
״מצא כי עכברות הרות אשר נחשפו לחומר בשם אורגנו-טין (תרכובות כימיות מבוססות בדיל המשמשות בתעשיות רבות ושונות) יולידו צאצאים במשקל גבוה יותר לעומת עכברים באותה מעבדה שלא נחשפו להן.״ האם חקרו עכברות או עכברים? הראשונות יולדות (או משריצות) והאחרונים מולידים.
״בהתבסס על תיאוריות אלטרנטיביות, ואז לעלות שוב על המשקל.״ אשרי מי שיכול/ה לעלות על המשקל (שהוא מיספר).

06
יאיר

השמנה נגרמת עקב מאזן קלורי חיובי. זאת אומרת שכמות הקלוריות שנכנסת (באוכל) גדולה משמעותית מכמות הקלוריות שהגוף משתמש - וההפרש נשמר בגוף ברקמת השומן. המשמעות היא שמי שיאכל לאורך זמן הרבה יותר ממה שהוא צריך ולא יזוז יותר מדי ישמין. זאת הביולוגיה שלנו. גם סוג האוכל משפיע כי אוכל עם הרבה פחמימות ריקות (כמו סוכר) משמין הרבה יותר מירקות