המושג 'פיתוח בר-קיימא' מכיל בתוכו את הרעיון של שינוי ושל שימור. הסתירה הזו באה לידי ביטוי גם בהידרדרות היחסים בין אדם לטבע
X זמן קריאה משוער: 6 דקות
מה זה פיתוח בר-קיימא? איך אפשר גם לפתח משהו וגם לשמור עליו שימשיך להתקיים כפי שהוא? הרי כבר ברמה הסמנטית, המושג הזה לא נשמע כל כך הגיוני. הפירוש הכללי של המושג פיתוח הוא לשנות, והפירוש הכללי של המושג קיימות הוא לשמר. שימור ושינוי הן שתי פעולות שסותרות זו את זו. אז איך משכינים אותם יחד תחת אותה קורת גג לשונית (ובהמשך גם מעשית)? באופן הבא: "פיתוח שפוגש את הצרכים של ההווה, מבלי להתפשר על הצרכים של הדורות הבאים [...] תהליך של שינוי, שבו ניצול המשאבים, כיוון ההשקעות, האוריינטציה של הפיתוח הטכנולוגי והשינוי הממסדי נעשים באופן קונסיסטנטי עם הצרכים העתידיים והעכשוויים של הסביבה" 1. כך קבע האו"ם בדו"ח ברונדטלנד משנת 1987.
השימוש במושג צרכים - הן של ההווה, הן של העתיד והן של הסביבה - הוא ניסיון למתן את עליונות האדם הנוכחי (בניגוד לאנשי הדורות הבאים, שהם עדין "תמימים" לגבי הרס הסביבה) על הסביבה. אבל בדרך להגשמת המטרה הזו ניצבים שלושה מכשולים רעיוניים עיקריים, שיפורטו מיד. כשדנים ביחסי אדם-סביבה אפשר לבחור אם למרוד במכשולים הללו או להתמסר אליהם, אבל לכל הפחות יש להכיר אותם. הרי הם מייצגים את רוח התקופה הנוכחית, לפחות בכל הקשור ליחס הרווח של אנשיה אל הסביבה.
מכשול ראשון
כבר בהגדרה הראשונית הזו של האו"ם ברור ידו של מי על העליונה בקונפליקט הצרכים בין האדם לסביבה. הניסוח של דו"ח ברונדטלנד מלמד שפיתוח הוא בעל עדיפות על פני סביבה: "הגנה על הסביבה היא חלק אינטגראלי בתהליך הפיתוח", נכתב שם. זאת אומרת שקיימות (שימור) נעשית בתוך מסגרת של פיתוח (שינוי), ולא להיפך. הנחת המוצא לא קובעת שפיתוח צריך להתקיים אך ורק בתוך המגבלות והגבולות של הסביבה הטבעית, אלא שההתחשבות בסביבה תיעשה תחת מסגרת הפיתוח. בעצם הניסוח של ההגדרה טמונה ההנחה שצמיחה כלכלית מזיקה לסביבה הלא אנושית, אבל לצידה קיימת גם ההבנה שהצורך בצמיחה כלכלית הוא הכרחי ואינו מוטל בספק.
טבע כאשר הוא סביבה הופך להיות נוף, אובייקט של סקרנות מחקרית, מערכת אקולוגית מאוימת שזקוקה להגנה אנושית או כלי קיבול של מזהמים. הוא אינו טבע בפני עצמו, הוא מושא לפעולת האדם
ונדנה שיבא - פילוסופית, אקטיביסטית סביבתית ואחת ממתנגדיה הקולניים של הגלובליזציה - מרחיבה את הטענה הזו ומציינת שבמקום לשנות את השווקים ואת תהליכי הייצור כך שיתאימו ללוגיקה של הטבע, החשיבה הגורפת מאחורי המושג פיתוח בר-קיימא עושה שימוש בלוגיקה של השוק וצבירת ההון הקפיטליסטית כדי לקבוע כיצד ייראה הטבע. 2 פיתוח בר-קיימא, אם כן, הוא קודם כל פיתוח ורק אחר כך בר-קיימא. השיח הסביבתי נגוע כמעט מן היסוד בחשיבה כלכלית. זה לא בהכרח, או לא תמיד רע, אבל ברוב המקרים זה לא טוב לסביבה. אינטרסים כלכליים, כפי שהמציאות מלמדת אותנו, הם חזקים יותר מהרים או מרעיונות מוסריים. אז כשהשיח שמבקש להגן על הסביבה פועל על פי אמות המידה של אחד הגורמים העיקריים למצוקתה, אפילו לאטמוספרה אין סיכוי להינצל.
מכשול שני
אל הלוגיקה של השוק, שמניעה פרויקטים העונים להגדרה של פיתוח בר-קיימא, מצטרפת גם תפיסה מדעית רווחת. הנה למשל "אג'נדה 21", אחד המסמכים הסביבתיים המכוננים, שנכתב על ידי נציגי האו"ם בשנת 1992 בתום ועידת ריו לסביבה, מבקש לבסס את הדיון בדבר פיתוח בר-קיימא על המדע. בפסקה 35.3 באג'נדה כתוב: "ידע מדעי צריך להיות מיושם כדי לבטא ולתמוך במטרת הפיתוח בר-הקיימא [...] המדע מסוגל להגביר את ההבנה שלנו את הטבע ולהקל על האינטראקציה בין המדע לבין החברה [...] המטרה של האג'נדה היא לחזק את הבסיס המדעי לניהול בר-קיימא, להגביר את ההבנה המדעית ולבנות קיבולת ויכולת מדעית".
את שורשיה של הגישה המדעית הזו ביחס לסביבה הלא אנושית אפשר למצוא אצל מספר פילוסופים. אחד מהם הוא רנה דקארט, שכתב כך: "ידיעת הכוח של אש, מים, אוויר, הכוכבים, הרקיעים וכל שאר הגופים שמקיפים אותנו באותה חדות אבחנה שבה אנו יודעים את הכישורים השונים של אנשי המלאכה בקרבנו, מאפשרת לנו להשתמש בהם באותו האופן עבור כל המטרות שעבורן הן ראויות, וכך להפוך עצמנו לאדונים ולבעלים של הטבע". פרנסיס בייקון אף הגדיל להגדיר את המדע כ"דרך אל עבר הטבע האמיתי" (כפי שניסח זאת מקס וובר עבורו).
ומה הבעיה עם שימוש בגישה מדעית בשיח של פיתוח בר-קיימא? ובכן, מחקר מדעי הוא פרקטיקה רדוקטיבית ומטריאליסטית, שרואה במערכות טבעיות פלטפורמה שניתן לחלק לרכיבים. זוהי גישה המתייחסת אל הטבע ואל תופעותיו כאלמנטים מדידים, שהופכים בידי החוקרים ל"נתונים". מחקר מדעי תר אחר דפוסים אחידים, ואילו מערכות טבעיות הן שונות זו מזו באופן שלפעמים אי אפשר לפרש ולקטלג. בסופו של דבר, המדע מבקש לחזות תופעות טבעיות במערכת בלתי ניתנת לחיזוי מלכתחילה, למצוא חזרתיות בתוך דינמיקה שמשתנה באופן מתמיד ולהבין תופעות שרב הנסתר בהן על הגלוי. פתרון משברים סביבתיים - שבמקרים רבים נוצרו מלכתחילה בגלל פעילות "מבוססת מדע" של האדם - על ידי "פיתוח מבוסס קיימות", כלומר באמצעות מערכת מסדרת ומארגנת, הוא כמעט בלתי אפשרי.
דוגמה למלכודת המפתה שהמדע מזמן לשיח הסביבתי אפשר לראות גם מכיוונם של אנשי הסביבה. דיוויד אור, למשל, סביבתן מוביל בעולם, פותח את ספרו הסביבתי "כדור הארץ בתודעה" כך: "אם היום הוא יום טיפוסי על פני כדור הארץ, נאבד בו 300 קמ"ר של יער גשם. נאבד עוד 186 קמ"ר למדבריות המתפשטות כתוצאה מממשק שגוי ומגידול באוכלוסיית האדם. נאבד 40 עד 250 מינים, ואיש אינו יודע אם המספר הוא 40 או 250. היום האוכלוסייה האנושית תגדל ב-250,000. נוסיף היום עוד 2,700 טון של כלורו-פלואורו-פחמנים ו-15 מיליון טון של פחמן דו-חמצני לאטמוספרה. הלילה כדור הארץ יהיה מעט יותר חם, המים שלו יותר חומציים ומרקם החיים פגיע יותר".
ואולם, בספרו של אור קיימת שניות אינהרנטית. מצד אחד הוא טוען שהמדע אינו יכול להיות הציר המרכזי בשיח הסביבתי, בין השאר בגלל שהמשבר הסביבתי הוא תוצר של המדע – זה שמרכז כוח בידי האדם לשלוט בסביבה שלגביה הוא בור . לכן, לטענתו הדיון על הסביבה חייב להיות מונחה על ידי ערכים שאינם מדעיים, אלא רגשיים. אבל מצד שני, ספרו של אור, שלכול אורכו מערער על תפקידו של המדע בשיח הסביבתי, נפתח בעצמו בשורה של ממצאי מחקר מדעיים.
מכשול שלישי
אל הלוגיקה של השוק ותפיסת המדע הרווחת, שמפעילות את השיח של פיתוח בר-קיימא, מצטרפת גם הבניה סמנטית. פיל מקאגטן וג'ון יורי, גיאוגרף וסוציולוג בריטיים, טוענים בספרם "טבע שנוי במחלוקת" שאחד מסימני ההיכר של המודרניות היא הטרנספורמציה של המושג טבע - שמובן במסורות האירופאיות כפראי, בלתי ניתן לשליטה ולעתים ככוח רע - למושג סביבה, שפירושו טבע המנוהל על ידי האדם ובעל מטרה מסוימת לתועלתוix. השלכה נוספת של הפיכת הטבע לסביבה היא נישול חלק מהמשמעויות של הטבע כמו הפראיות והראשוניות שלו או אופיו האובייקטיבי, זה שאינו קשור בהכרח לאדם. כי בעוד שטבע הוא עצמאי, סביבה היא תמיד תלוית קונטקסט.
טבע כאשר הוא סביבה הופך להיות נוף, אובייקט של סקרנות מחקרית, מערכת אקולוגית מאוימת שזקוקה להגנה אנושית או כלי קיבול של מזהמים. הוא אינו טבע בפני עצמו, הוא מושא לפעולת האדם, קשור אליו דרך פעילות תרבותית, חברתית או תועלתנית מסוימת ומקבל תצורה של מערכת המנוהלת על ידי האדם כדי להפיק תוצאות ספציפיות, מדידות ונראות לעין. תוצאות כאלו מתיישבות עם המחקר המדעי, המודד והמנהל. זוהי נקודת מפתח במערכת היחסים המודרנית בין האדם לבין הטבע ולאורה יש לבחון גם את כל הפרויקטים החוסים תחת הכותרת "פיתוח בר-קיימא". למעשה מדובר בפרויקטים שמבקשים להגן על הסביבה ולא על הטבע.
נטע אחיטוב היא עיתונאית. בין כתבותיה המגוונות, אפשר למצוא תחקירים רבים בנושאי סביבה, כתבות העוסקות בנושאים מדעיים ועוד. בעלת תואר ראשון במדעי החיים ומדעי הרוח ותואר שני בלימודי סביבה מאוניברסיטת תל אביב, במהלכו כתבה תזה על פילוסופיה של סביבה.
תגובות פייסבוק
4 תגובות על שלושה מכשולים בשיח הסביבתי
לדעתי, הבעיה העיקרית בשיח היא האם הסביבה נועדה לשרת את צרכי האדם או שיש לה ערך אינהרנטי משל עצמה (בדומה לזכויות אדם) ובכך אני מתחבר מאוד לפסקה השלישית במאמר. עד עכשיו אנחנו היינו במקרה הראשון ואילו לאט לאט קיים ניסיון לייצר מציאות שהמקרה השני הוא הכלל. אני חושב שמבחינה מוסרית סביבה בעלת ערך אינהרנטי הינה השלב הבא באבולוצית המוסר (אחרי בעיית זכויות בעלי חיים) אבל הינה בלתי מציאותית בעליל. אין קיום לאדם ללא שימוש הולך ומתמשך בסביבה (התנגשות ערכית עם זכות האדם לחיי רווחה).
מאמר מעולה, גרם לי להבין משהו, בעצם מכיוון שהמנוע למעבר למוצר החדש של פיתוח הניקרא "פיתוח בר-קיימא" היה מתוך צרכים כלכליים, אפילו אם אלו היו מעורבים על ידי מודעות הולכת וגוברת להשפעות השליליות שיש לאדם על הטבע. מתוך כך, הפיתוח הבר קיימא שואף להגיע למצב שבו הטרנספורמציה של הטבע הפראי לסביבה בה האדם יכול להתקיים יתאפשר, מבלי שהסביבה העתידית הזו תינזק ותסכן בעצם את השרדותו של האדם. זאת אומרת, פיתוח בר קיימא עדיין יוצא מתוך השקפת עולם בה האדם נימצא במרכז העולם וכל העולם סובב סביבו, לא כך?
טיעון מס.2 סותר את טיעון מס.1. כי אם לא היינו חוקרים את הטבע לא היינו יודעים כלל שאנחנו פוגעים בו. בפרט, לא היה לנו סיכוי לדעת מה "המגבלות והגבולות של הסביבה הטבעית", שאנחנו אמורים להתחשב בהן.
פרט לכך, אכן חשוב להבין את מסגרת החשיבה של "פיתוח בן קיימא", ואני מסכים עם העקרונות כפי שהצגת ב-100%.
כל עוד לא נאמץ נקודת מבט הוליסטית יותר, נמשיך לפספס משהו מאוד משמעותי: אי-אפשר לבודד חלק אחד מכל המערכת, למדוד אותו לבד ולחשוב שאתה מבין אותו. כל הדברים מחוברים במארג אחד גדול. כמות ההשפעה של כל דבר מחי ועד דומם לא ניתנת למדידה על ידי הכלים המדעיים הקיימים כיום ולכן חשיבה כמו זו של דקארט לא מדוייקת ללמידת הטבע או האדם (למרות שבעצם הם אותו הדבר).
סיפורו של אסעד
The Forgiveness Project״מעולם לא התוודיתי על ההרג שהייתי אחראי לו, כי לא ראיתי בו...
X 4 דקות
כראוי ושלא כראוי
בתחום הלשון, ה"מה" הוא אדיר בהיקפו. מספר התופעות, העובדות, המרכיבים והמבנים עצומה מאוד. קשה להקיף את הכול. אפילו ביחס לשפה אחת, נדרשים לכך יותר מחיים שלמים של אדם, וגם חדי העין ועמוקי התפישה ביותר יחמיצו חלקים מן המכלול. קשה לחשוב על יצירה אנושית מורכבת יותר: כל שפה מגלמת פעילות של אינספור בני אדם על פני פרק זמן ארוך ביותר, שרובו הגדול אינו מתועד בכתובים. האנלוגיה המיידית, הטבעית – תרתי משמע – היא הביולוגיה, מערכות החיים.
מתוך כל ה"מה" העצום הזה, יתכן שנוכל לדבר מעט על דברים מתחום ה"איך". כשה"איך" מתייחס לציר הזמן, האפשרויות שלנו להשיב עליו יהיו מוגבלות מאוד. לעומת זאת, כאשר ה"איך" מתייחס למכלול של מבנים, אולי נוכל להשיב על ידי צירוף של מספר תופעות, עם נימוק סביר לכך שאנו מציגים אותן ביחד. או-אז נעמוד מול מה שכיניתי כאן בעבר "סעיף בספר הדקדוק של הלשון" ולומר פשוט: "הנה, כך".
ברמה האתית, העיסוק התיאורי בלשון דורש צניעות ומלמד אותנו ענווה. תמיד נצטרך לזכור שמולנו יש תמונה חלקית, נתונים ספציפיים, צלליות והשתקפויות של אינספור השפעות ותהליכים, בעוד אנו מנסים לתאר את המכלול שמעניין אותנו: קטע מסוים ממבנה ענק, שגם משתנה כל העת. כשאנו מוצאים את עצמנו מול טקסט, אנחנו מול מה שמכונה בצרפתית état de langue, כלומר מצב נתון של שפה, ששונה ממצבים אחרים – כלומר מהעולה מטקסטים אחרים, ובוודאי בתקופה אחרת. וגם מול טקסט מסוים, או מול קורפוס של טקסטים שיש היגיון לצרפם יחד לצורך התחקות אחר תופעה, מתגלה לנו שהכול מורכב מאוד, ולא פעם גם מפתיע. ובכל זאת, אין מדובר בעבודה סיזיפית, אלא בהתקדמות איטית ורבת יופי ביערות עד של עושר מופלא, שבהם אנחנו פוסעים בזהירות, מביטים, רושמים, מתעדים ולאחר מכן מסדרים.
ההקדמה התאורטית הזאת טובה לכל רשימה מהרשימות במדור הזה, ויש לקוות שכל זמן טוב לה גם מבחינת הקוראים והקוראות. והנה מיד דוגמה לתופעה שאפשר להעלות קווים ל"מה" שלה, אך ה"איך" והרבה יותר מכך ה"למה", הם מעבר לאופק, אם בכלל.
ובכן. חברת כנסת בשם אסנת מארק עמדה להתמנות לתפקיד ממשלתי בכיר. וכך נכתב בעיתון:
"לדברי מקורות המעורים בפרטים, ועדת המינויים תכננה שלא לאשר את המועמדות של מארק, והח"כית לשעבר בחרה למשוך אותה בטרם התבשרה על כך".
חברת הכנסת "בחרה למשוך אותה [= את המועמדות]", לאחר שוועדת המינויים "תכננה שלא לאשר את המועמדות". בשתי הפסוקיות, יש לנו מקור פועל שמשמש כמושא: "בחרה למשוך" ו"תכננה שלא לאשר". אלא שבמקרה הראשון מופיע מקור הפועל, "למשוך" כך כפי שהוא, ואילו במקרה השני, "לא לאשר" מופיע כשלפניו "ש-".
נפנה מיד לדוגמה נוספת, מעיתון אחר, יום למחרת הידיעה על חברת הכנסת מארק. הפעם מדובר בעיתון ספורט, שעוסק בעתידו של אסף נמני, מאמן קבוצת הכדורגל הפועל חדרה: "בחדרה החליטו שלא לדון בעתידו של אסף נמני". הם לא החליטו לדון, אלא החליטו שלא לדון.
דוגמאות כאלה אפשר לאסוף מדי יום, ודומה שברור למדי שכשמדובר במקור פועל שלול, יכולה להופיע לפניו "ש-", ואילו כשמדובר במקור פועל שאינו שלול, לא תופיע לפניו "ש-" בשום מקרה. עד כה, מדובר במקור פועל שהוא מושא לפועל נטוי: החליטו לדון או החליטו שלא לדון, בחרה למשוך או תכננה שלא לאשר. הפיתוי לשאול "למה קיים הבדל כזה?" ברור וטבעי. ויש מי שעבורם ברור וטבעי עניין נוסף: שאמורה להיות סימטריה בין חיוב ושלילה. כלומר שתת-מערכת של צורה חיובית תהיה סימטרית לתת-מערכת של צורה שלילית. והנה, הדוגמאות, שתי הדוגמאות הקטנות, מראות אנטי-סימטריה ברורה: לפני מקור פועל חיובי אין "ש-" ולפני מקור פועל שלול יכולה להיות "ש-". ואני אומר "יכולה להיות" כי יש דוגמאות למקור פועל שלול ללא "ש-", עניין שכל מי שייגש לתאר את התופעה באורח מלא יצטרך להתמודד איתו.
הנה: התיאור של ה"מה" קודם, והוא רחוק מלהיות שלם. האם אכן בחיוב אין "ש-"? האם בשלילה יש "ש-" תמיד? ואם לא, מה התנאים שבהם יש "ש-" לעומת התנאים שבהם אין "ש-"? אנחנו עמוק בניסיון ראשוני לגשת לתיאור ה"מה", וכבר ברור שהעבודה רבה וככל הנראה היא אינה פשוטה.
זאת ועוד: אפילו לא מיצינו את קמצוץ הדוגמאות שהבאתי כאן. בשתיהן ראינו מקור פועל כמושא של פועל נטוי. האם ה"ש-" מופיע או לא מופיע במקור הפועל השלול בתלות בפועל הנטוי, בסוג הפועל מבחינה סמנטית? ובכלל, האם יש תת-קבוצה הניתנת לאפיון של פעלים שאם יש להם מושא שהוא מקור הפועל הוא יופיע כשלפניו "ש-"? יכול להיות. את זאת נוכל לבדוק לאחר שנאסוף הרבה מאוד דוגמאות מתוך קורפוס של טקסטים. דרישה בסיסית והכרחית.
ואולי אנחנו מחפשים מתחת לפנס צר מדי? יש בעברית המודרנית מצבים של "ש-" שלעתים מופיע ולעתים אינו מופיע, שגם הם ראויים לתיעוד, למיפוי, לבירור ולתיאור. למשל, "הם עובדים כראוי" לעומת "הם מתנהגים שלא כראוי". שוב נראה, במבט ראשוני וחטוף, שה"ש-" ייטה להופיע עם הצורה השלילית. עוד "מה" לעבוד עליו. ורק לאחר מכן יתכן שנוכל לקשור בין תופעות דומות בשני מבנים שונים.
יתכן שבמהלך הניסיון להבין את המבנים הללו נפנה לביטויים כמו בכותרת המאמר הזה, או לביטויים קדומים יותר המעלים תהייה בעניין שימושים ב"ש-", כמו "מתוך שלא לשמה בא לשמה", ששייכים ל-état de langue אחר, ואולי יוכלו להאיר לנו מנגנון שעינינו אינן רואות מיד, ואולי לא. עסק מורכב, אמרנו. תענוג.
כשקונור פגש את טום
זה התחיל כבדיחה. השחקן האמריקני קונור ראטליף (Connor Ratliff) לוהק אי-אז בשנת 2000 לתפקיד הטוראי ג׳ון זילינסקי בסדרה ״אחים לנשק״ של HBO. הצילומים החלו, וזמן קצר לאחר מכן ראטליף פוטר, ועל פי השמועות שהגיעו לאוזניו, זה קרה משום שטום הנקס, אחד מיוצרי הסדרה, אמר ש״יש לו עיניים מתות״.
עשרים שנה לאחר מכן, ראטליף חזר אל האירוע ההוא בפודקאסט Dead Eyes, תחקיר מקיף שנועד, כהגדרתו, ״לפתור תעלומה טיפשית ביותר״, לברר מדוע הוא פוטר ובאותה הזדמנות לבחון לעומק את שאלת הדחייה ששחקנים חווים שוב ושוב ואת ההתנהלות הקשורה בכך בהוליווד ובתעשיית הבידור בכלל (כולל, למשל הפקות בבתי ספר).
שלא במפתיע, הפודקאסט צבר פופלריות רבה ובעונה השלישית שלו הגיע הפרק שמאזינים רבים חיכו לו בדריכות, Tom, ובו ראטליף מראיין את טום הנקס, שצילו - כפי שמעיד הלוגו של הפודקאסט - העיב עליו במשך כל השנים הללו. זהו הפרק ה-31 בפודקאסט ומומלץ מאוד להאזין גם לקודמיו.