אותות מהאף

ניק ג'ונסון סורק את תפריט הצהריים ב"וייט דוג קפה", מערכת של חדרים קטנים ומבואות בסמוך לאוניברסיטת פנסילבניה בפילדלפיה. "אמפנדס עם בשר... הייתי מת לקחת את זה. אבל כל הבשר הצלוי הזה יתבזבז עליי. בפיש-אנד-צ'יפס אני לא נוגע: לכל המאכלים המטוגנים יש אותו טעם. אני חושב שאולי אקח את הטאקו דגים. אני יודע שאצליח לקלוט את החום של החריף וקצת מהניחוח של האננס, ויחד עם הפלפלים והגוואקמולי תהיה שם איזו תחושה בחך".

הוא מזמין את הטאקו, ואנחנו לוקחים בירה מהחבית. היא נקראת "נאגט נקטר", ומיוצרת במבשלת הבוטיק שניק עובד בה בעשר השנים האחרונות. "נאגט נקטר" הייתה הבירה האהובה עליו. "יש לה איזון ממש נחמד בין מתיקות למרירות של הכשות. אבל עכשיו," הוא אומר, ופניו נופלות, "היא איבדה את כל הטעם מבחינתי". הוא יכול לתאר את הריח שלה במילים: ניחוחות של אורן, פירות הדר, ענבים. אבל הוא כבר לא מסוגל להריח אותה.

אנחנו לא תופסים את עצמנו כבעלי חוש ריח מפותח, בייחוד בהשוואה לחיות אחרות. אבל מחקרים מראים שלריחות יש השפעה תת-מודעת רבה על מחשבותינו והתנהגותנו. אנשים שמאבדים את חוש הריח – בעקבות תאונה או מחלה – מדווחים על תחושה חזקה של אובדן, ועל השלכות שמעולם לא העלו בדעתם. יכול להיות שאנחנו לא מדרגים את חוש הריח כאחד החושים החשובים ביותר שלנו כי קשה כל כך להעריך מה הוא תורם לנו – עד שהוא נעלם.

ניק, 34, יכול להצביע על הרגע המדויק שבו איבד את חוש הריח. זה קרה ב-9 בינואר, 2014. הוא שיחק הוקי עם חברים בבריכה קפואה ליד בית הוריו בקולג'וויל, פנסילבניה. "עשיתי את זה מיליון פעם", הוא אומר. "החלקתי אחורה, לאט, ואז נתקלתי בחריץ בקרח. איבדתי שליטה ונפלתי. הראש שלי נחבט בקרקע, בצד ימין מאחור. איבדתי את ההכרה. התעוררתי רק באמבולנס, אנשים ישבו מסביבי ודם ירד לי מהאוזן". הוא קרע את עור התוף וסדק את הגולגולת בשלושה מקומות. היה לו דם במוח, והוא סבל מעוויתות. "לא היה לי מושג מה קורה".

עד לאחרונה חשבנו שבני אדם יכולים לזהות 10,000 ריחות שונים בלבד. אבל אז התרחשה מהפכה מחשבתית בתחום. מאמר שפורסם לאחרונה בכתב העת Science העריך שאנו יכולים לזהות יותר מטריליון ריחות

אבל ניק התאושש במהירות, ושישה שבועות לאחר מכן, כשקיבל אישור לחזור לנהוג, שב לעבודתו כמנהל מכירות אזורי במבשלת טרוגס. תוך זמן קצר הוא מצא את עצמו בפגישה לגבי בירה חדשה. "טעמנו אותה, והאחרים אמרו, 'אתה מריח את הכשות?'... אבל אני לא הרחתי אותה. ואז טעמתי. חלק מהנוכחים אמרו, 'יש פה איזה טעם קל של ביסקוויט'... אבל אני לא הרגשתי את זה. ואז ניסיתי בירה כשותית יותר... אבל לא הצלחתי להריח את הכשות. באותו רגע ירד לי האסימון".

ייתכן שבגלל התרופות והמתח שגרמה הפציעה, ניק לא הבין כבר בשלב מוקדם יותר שהוא איבד את חוש הריח. ההבנה הכתה אותו בתדהמה, הוא אומר. אבל עכשיו הוא מודע באופן מלא לכל ההשלכות של המצב החדש. חוסר הנאה מאוכל ומשקאות הוא תלונה נפוצה בקרב אנשים שאיבדו את חוש הריח. הלשון מסוגלת לזהות מתוק, מלוח, מר, חמוץ ואוּמָמִי. טעמים מורכבים יותר – כמו של אשכולית או סטייק על האש – תלויים בריח. אבל עבור ניק, ועבור תתרנים רבים אחרים, ישנה קטגוריה נוספת של אובדן.

בזמן התאונה הייתה אשתו של ניק בחודש השמיני להיריון עם בתם. בארוחת הצהריים הוא אומר לי: "אני צוחק עם חברים שאני לא יכול להריח את החיתול של הבת שלי. אבל, תביני, אני לא יכול להריח את הבת שלי. היא התעוררה היום בארבע לפנות בוקר. החזקתי אותה, שכבנו במיטה. אני יודע איך הבן שלי הריח כתינוק, כילד. לפעמים לא כל כך טוב, אבל עדיין היה לו ריח נהדר של ילד קטן. איתה אף פעם לא חוויתי את זה".

קלטתם את זה?

ניק שואף עמוקות מכוס ה"נאגט נקטר", הבירה האהובה עליו לשעבר. כימיקלים נדיפים עולים מהנוזל, חודרים לתוך נחיריו ומגיעים עד לתקרת חלל האף, החלק המתמחה בהרחה. ואז הוא לוגם, ואותם כימיקלים מטיילים דרך לועו אל אותו חלק באף. עד כאן הכול עובד כמו שצריך.
ואז, המולקולות נספגות ברירית האף. זהו שלב קריטי ליכולת ההרחה: נכון לעכשיו, אף אחד לא יכול להביט במולקולה ולומר, בהתבסס על המבנה שלה בלבד, איך היא תריח, או אם בכלל יהיה לה ריח. אנחנו רק יודעים שכדי שיהיה אפשר להריח משהו המולקלות שלו צריכות להיות כאלה שמתאדות בקלות (כך שיהיה אפשר לשאוף אותן), אבל הן גם צריכות להיות כאלה שמתמוססות ברירית (כך שאפשר יהיה לזהות אותן).

אבל עדיין לא ברור לנו בדיוק מה קורה לאחר מכן אצל אדם בריא, כלומר מה בדיוק הדבר שמאפשר לו להריח בירה, או את הילד שלו, או חולצה של בן הזוג שלו, ולזהות אותם כמבנה ארומטי שלם ומורכב. בתוך רירית האף שוכנים קצותיהם של קולטני הריח. תאי העצב האלה מובילים ישירות למוח. אף על פי שיש לנו מיליוני תאים כאלה, נראה שיש רק 400 סוגים, וכל אחד קשור למולקולה ספציפית (המספר שנוי במחלוקת; יש הטוענים כי הוא קרוב יותר ל-100, בסך הכול). בהתבסס על דפוס ההפעלה של סוגי קולטנים שונים, אני מזהה את הריח של "נאגט נקטר" כ"בירה". ניק לא מריח שום דבר – סביר להניח שהנפילה שלו פגעה בתאי העצב האחראים על ההרחה, או אף חיסלה אותם, ולכן המוח שלו לא מקבל מידע על ריח המשקה.
לפני הפציעה היה לניק אף רגיש במיוחד. בניגוד אלי, הוא היה מסוגל להבחין בקלות בין "נאגט נקטר" לבירות אחרות. היכולת הזו מתפתחת עם הניסיון. אחרי שאנו קולטים את דפוס אותות הריח ומעבדים אותו, המידע הזה נשלח לחלקים שונים במוח, כולל אזורים הקשורים לזיכרון ורגש, וכן לקליפת המוח, שבה מתרחשת החשיבה. כך אנו לומדים להתאים את דפוסי הפעולה של הקולטנים למקורותיהן של המולקולות הריחניות.

עד לאחרונה חשבנו שבני אדם יכולים לזהות 10,000 ריחות שונים בלבד. אבל אז התרחשה מהפכה מחשבתית בתחום, אומר ג'ואל מיינלנד (Mainland), שחוקר את יסודות הריח במרכז מונל, מכון מוביל לחקר ריח וטעם בפילדלפיה. מאמר שפורסם לאחרונה בכתב העת Science העריך שאנו יכולים לזהות יותר מטריליון ריחות. לאחר מכן נחשפו כמה בעיות מתודולוגיות במחקר, ובכל זאת ישנו דיון ער לגבי המספר האמיתי. מיינלנד, בכל אופן, חושב שלא הערכנו את יכולותינו כראוי.

במסגרת עבודתו השתתף ניק בהכשרות חושיות שמטרתן לשפר את חושי הריח והטעם שלו. סביר להניח שלכולנו יש פוטנציאל בלתי מנוצל. נכון, כלבים ידועים ביכולתם לעקוב אחרי בני אדם בעזרת חוש הריח. כשמיינלנד היה דוקטורנט, המנחה שלו הציע שיבדוק אם אפשר לאמן בני אדם לעשות אותו דבר. מסתבר שאפשר. לכלבים יש סוגים רבים יותר של קולטני ריח מאיתנו – אבל כפי שמיינלנד מציין, לפרות יש יותר מאשר כלבים (כ-1,200 לעומת 800) ואין ראיות לכך שהן טובות הרבה יותר בהרחה. יכול להיות שהמוניטין השלילי של בני האדם נובע מכך שאנו לא מקדישים אותה כמות זמן לרחרוח פעיל ותרגול חוש הריח. מה ישתנה אם כולנו נשקיע מעט יותר מאמץ בהרחת העולם סביבנו?

"הנה, איזה ריח יש לזה?"

המעבדה של ג'ורג' פּרֶטי (Preti) מלאה במנדפים כימיים, מכונות לניתוח גזים ומקפיאים מלאים בדגימות ריר וזיעה ואפילו בחולצות שלבשו נבדקים בניסויים הבוחנים את הריחות שמפיקים בתי השחי שלנו בעתות לחץ. הוא מעביר צנצנת מתחת לאפי. היא מריחה... רע. הוא מחייך. "כביסה מלוכלכת? זה מקבוצת חוקרים יפנית. הם בודדו את הריח הייחודי של הכביסה המלוכלכת. ומה עם זה?". הוא פותח צנצנת נוספת. היא מריחה... רע, אבל בצורה אחרת. "זה 3M2H. אחד הרכיבים המרכזיים בריח של בתי השחי!".

ריח הגוף האישי מושפע מהגנים, ובייחוד מקבוצת הגנים שקובעת אילו חלבונים משתלבים ויוצרים את "מערך התאמת הרקמות הראשי" שלנו

טכנאי המעבדה, שהיה עסוק בהכנת דגימות לסדרה של ניסויים חדשים בנושא לחץ ותשישות, מגחך בשולחן העבודה שלו. "ברוכה הבאה למעבדה של פּרֶטי!" הוא קורא. פּרֶטי חוקר ריחות במרכז מונל כבר עשרות שנים. הוא מתמחה בריחות שבני אדם מפיקים. הבל הפה שלנו, השתן, אפילו הדם, כולם מכילים מולקולות בעלות ריח. אבל מקור ריח הגוף העיקרי שלנו הוא אזור בית השחי. הוא עשיר בבלוטות אפוקריניות, המפיקות הפרשות קלות שבסופו של דבר מייצרות את ריח בית השחי. כשאנחנו בלחץ, אנחנו מייצרים כמות גדולה יותר של הפרשות כאלה.

ריח הגוף האישי מושפע מהגנים, ובייחוד מקבוצת הגנים שקובעת אילו חלבונים משתלבים ויוצרים את "מערך התאמת הרקמות הראשי" שלנו (major histocompatibility complex, או MHC). קבוצת חלבונים זו נמצאת על פני רוב התאים בגופנו. היא מאותתת למערכת החיסון שתא הוא "עצמי", ולכן אין לתקוף אותו. ב-1995 מצאו חוקרים שנשים מעדיפות את ריחם של גברים שמקבצי ה-MHC שלהם שונים משלהן. ב-2013 התגלה במחקר שאנשים יכולים אף לזהות את ריח הגוף של עצמם, בהתבסס על ה-MHC הייחודי להם.

אבל נראה שישנם רכיבים ריחניים אחרים בריח הגוף האנושי שאנו מסוגלים לזהות, רכיבים שמשפיעים עלינו. פרטי ועמיתיו מצאו כי לא רק שתמציות של ריחות מבית השחי הגברי מסוגלות להשפיע על הפיזיולוגיה הנשית ולשנות את רמות ההורמונים המעורבים בוויסות המחזור החודשי, אלא שהן מסוגלות גם לגרום לנשים להרגיש רגועות יותר ומתוחות פחות. "אף אחת מהנשים לא זיהתה הבדלים בין הריחות של תמציות הביקורת והניסוי", הוא אומר. "הייתה שם השפעה, אבל היא לא הייתה מודעת".

פרטי ופאם דלטון (Dalton) חקרו גם את השפעת הלחץ על ריח הגוף. במאמר שראה אור ב-2013 הם מתארים ניסוי שבו אספו דגימות ריח גוף מאנשים שחוו לחץ בתנאי מעבדה. חברי קבוצה נוספת הריחו את הדגימות האלה בשעה שצפו בסרטונים המציגים נשים במצבים מלחיצים בפוטנציה – למשל בבוקר, כשהן צריכות לארגן את הילדים לבית הספר ובאותו זמן להכין ארוחת בוקר – שלא נראות לחוצות בעצמן ("סרקנו מאות – אם לא יותר – סרטונים כדי לנסות למצוא רצף שעובד!" נזכרת דלטון).

כשהצופים נחשפו לריחות הגוף ה"לחוצים", הם דירגו את הנשים בסרטונים כלחוצות יותר מאשר כשהם נחשפו לניחוח ניטרלי קל או לריחות גוף שנאספו ממתנדבים לאחר פעילות גופנית. כשצופים גברים נחשפו לריחות ה"לחוצים", הם אף דירגו את הנשים בסרטונים כמהימנות פחות, יעילות פחות ובטוחות פחות. עם זאת, הצופים לא דירגו את אף אחד משלושת הריחות כנעימים יותר או פחות מהאחרים, ואפילו לא חשבו שהריחות שונים מאוד אלה מאלה. הצוות הסיק שמתרחש כאן תהליך כלשהו של איתות בלתי מודע.

אמנם עדיין לא ידוע לנו בדיוק אילו כימיקלים מעבירים מידע לגבי מצבנו הרגשי דרך ריח, אבל דלטון אומרת שעצם הידיעה שהם קיימים מאפשרת לנו להביא אותם בחשבון. מכיוון שהיא מרגישה שהיא עצמה לא מייצרת ריח גוף רב, היא לא משתמשת לעתים קרובות בדיאודורנט. אבל היא מקפידה להשתמש אם היא יודעת שתהיה במצב מלחיץ – היא רוצה להגן על עצמה מאותות ריח שעלולים להזיק לה פסיכולוגית. היא חושבת שכולנו נהנה מהבנה טובה יותר של האופן שבו ריחות משפיעים עלינו: "אנחנו לא יכולים להתגונן בפני מה שאנחנו לא מודעים לו", היא מסבירה.

להריח שמחה ועצב

ניק ג'ונסון מודע עד כאב לכך שהוא לא מסוגל עוד להריח את עצמו, את בתו, או אף אחד אחר. ולא רק מפני שהוא יודע מה הוא מפסיד. תתרנים מלידה עלולים להתקשות לזהות את המצבים הרגשיים שאנשים אחרים שרויים בהם, אומר ג'ואל מיינלנד. הם מבינים כי בעוד שהם מסתמכים על הבעות פנים, לדוגמה, אנשים בעלי חוש ריח קולטים אותות מסוימים שהם מחמיצים. האותות האלה חזקים אף יותר מהאותות הרגשיים הטמונים בחיוך או בפנים זועפות.

למשל, בשיחה אחרי מפגש עם חברים, מסביר מיינלנד, אחד מהחברים יגיד לידידה תתרנית: "שמעי, היא לא הייתה מרוצה בכלל". והתתרנית תאמר, "היא נראתה מרוצה". והחבר יאמר, "כן, היא נראתה מרוצה, אבל היה ברור לגמרי שהיא לא מרוצה". ההערכות לגבי שיעור התתרנים בחברה מדברות בדרך כלל על אחוזים ספורים מכלל המבוגרים. זה אומר שמיליוני אנשים חיים ללא חוש ריח – חלקם נולדים בלעדיו, אחרים איבדו אותו. מחלת סינוסים כרונית היא אחד הגורמים הנפוצים ביותר לאובדן חוש הריח בקרב צעירים. סיכון נוסף נובע מהעובדה שקולטני הריח שלנו מגיעים עד הנחיריים, שם הם חשופים לנזק מרעלנים וזיהומים סביבתיים.

ישנם טיפולים יעילים לחלק מהאנשים שאיבדו את חוש הריח. אם האובדן נובע ממחלת סינוסים כרונית, אפשר לטפל בה ולהשיב את המצב לקדמותו – ולעתים במהירות אדירה. אבל למטופלים כמו ניק אי אפשר לעזור

אצל אנשים מבוגרים יותר, אך לא קשישים, אובדן חוש הריח נובע לעתים קרובות מזיהומים ויראליים. אפילו שפעת עלולה לגרום לזה, אם כי לא ברור מדוע היא מסוגלת לחסל את חוש הריח של אנשים מסוימים אך לא של אחרים. עד שאנו מגיעים לגילאי 70 ו-80, רובנו חווים הידרדרות משמעותית בחוש הריח. למערכת הזו יש כושר התחדשות: תאי העצב מתים ומתחלפים כל הזמן. אבל ככל שאנו מתבגרים התהליך מאט, ושטחים גדולים יותר ויותר של רקמת האף נותרים ללא קולטנים.

במקרה של ניק, הגורם לתתרנות הוא ככל הנראה נזק קטסטרופלי לקולטני החישה. תאי עצב אלה, המתפרשים מהאף עד למוח, עוברים דרך מבנה עצם דמוי מסננת. כשראשו של ניק נחבט בקרח, התנועה הפתאומית של מוחו בתוך הגולגולת הייתה עלולה לרסק, או אפילו לחתוך אותם, על גבי העצם. ולכן נוצר מצב שבו אותות מהאף לא מסוגלים להגיע למוח.
ברגע שהבין כי הוא איבד את חוש הריח חזר ניק לנוירולוג שלו והופתע לגלות שאין מה לעשות. "הוא אמר לי, 'יכול להיות שחוש הריח שלך יחזור אליך תוך שישה עד שמונה חודשים, תוך שנה. ויכול להיות שהוא לא יחזור אף פעם'".

"אחרי כל מה שקרה לי, רק רציתי תשובה. והוא אמר לי, בעצם, שאין תשובה". ישנם טיפולים יעילים לחלק מהאנשים שאיבדו את חוש הריח. אם האובדן נובע ממחלת סינוסים כרונית, אפשר לטפל בה ולהשיב את המצב לקדמותו – ולעתים במהירות אדירה. אבל למטופלים כמו ניק אי אפשר לעזור. הוא בא למרכז מונל כדי לשאול את החוקרים כאן אם יש להם עצה, וההמלצה העיקרית שקיבל הייתה להריח דברים שונים כמה פעמים ביום, כיוון שיש ראיות המוכיחות כי הרחה פעילה עוזרת לנו לגרות את המערכת ועשויה לסייע להחלמה.

ייתכן שבעתיד המצב יהיה שונה. צוות חוקרים במונל עורך ניסויים בתאי גזע אפּיים. בשלב זה הם חוקרים את הדרכים היעילות ביותר להפוך את תאי הגזע האלה לתאי עצב. הם מקווים שהטכניקה הזאת תוכל לספק קולטני ריח חדשים לתתרנים מלידה, או לאנשים שחוש הריח שלהם ניזוק במהלך חייהם. הצוות שואף להתחיל ניסויים בבעלי חיים בסביבות ספטמבר 2015, ואם אלה יצליחו, ניסויים בבני אדם יחלו בתוך חמש עד עשר שנים.
אבל בשלב זה ייאלץ ניק לחיות עם הידיעה שהוא עלול להיות תתרן לעד.