בלוז לפראייר האבוד

"אתה לא כמו כל השוטרים" אומרת מימי הזונה (ניצה שאול) לשוטר אזולאי, והוא קצת נעלב. אבל מימי צודקת. בעולם של גנבים פרקטיים ושוטרים ציניים דמותו של השוטר אזולאי יוצאת מן הכלל. השוטר אזולאי בגילומו המופתי של שייקה אופיר הוא אולי הדמות המיתולוגית ביותר שהקולנוע הישראלי העמיד, וזה מפתיע; הוא לא הלך בשדות, לא ניצח על מבצע צבאי מזהיר ולא נמנה על יפי הבלורית שדהתה. מדובר בביש גדא תם שאינו מבין את הכללים לפיהם העולם מתנהל. לכן כל כך מפתה לנסות להבין כיצד שבה שלומיאל זה דורות של צופים.

השוטר אזולאי התחיל את דרכו כדמות משנה בסרטים ארבינקא ותעלת בלאומליך וקיבל את התפקיד המרכזי בסרט "השוטר אזולאי". כדי להבין את דמותו אפשר להשוותה לקשת הגיבורים שהעמיד אפרים קישון, במאי הסרטים האלה. ארבעה מתוך חמשת הסרטים שביים קישון היו לאבני דרך בקולנוע הישראלי. על גיבורי סרטים אלו נאמר כי הם הפכו לנכסי צאן וברזל משום שהם לכדו משהו מן התמצית החמקמקה של הישראליות. אלא שדמותו של השוטר אזולאי יוצאת דופן גם ביחס לגיבורים האיקונים האחרים שקישון העמיד על המסך - סאלח שבתי, ארבינקא ובלאומליך. שלושת הגיבורים הללו למדו דבר או שניים מהרשל'ה בנוגע לאופן שבו ניתן לשטות בבריות ולחבל במערכת, ואילו השוטר אזולאי מוכרע על ידי אותה המערכת; שלושת הגיבורים הללו התמודדו כנגד טמטום הבירוקרטיה, כנגד היהירות והצביעות של הבריות ויכלו להם; שלושתם לחמו את מלחמתו של האדם הקטן בעולם שכמו נולד להכריע את הפרט בתקלות קטנות, וניצחו. אלא שהשוטר אזולאי הפסיד. השוטר אזולאי, שעשה טירונות עם הסמל בז'ורנו (איצקו רחמימוב), עם רב פקד לפקופיץ' (אבנר חזקיהו) ועם שר המשטרה, נותר שוטר מקוף פשוט שמקווה יותר מכל (וכמובן לשווא) שיחדשו לו את חוזה ההעסקה.

גיבוריו של קישון, והשוטר אזולאי בכללם, מוצבים בחלם של המזרח התיכון, במקום בו החברה ניצבת מול הפרט ומתנכלת לו באמצעות משטר בירוקרטי של זעיר-משרדנים קטנוניים

גיבוריו של קישון, והשוטר אזולאי בכללם, מוצבים בחלם של המזרח התיכון, במקום שבו החברה ניצבת מול הפרט ומתנכלת לו באמצעות משטר בירוקרטי של זעיר-משרדנים קטנוניים. ארבינקא, כמו סאלח שבתי, מסתדר ומסדר את המערכת בהצלחה כה מרובה, עד שנדמה שהפועל "מסתדר" הופך לתיאור דמות. כך למשל, סאלח שמעוניין לעבור לדירה בשיכון משתמש באיוולת החוק ומבין כי תחת משטר הפקידות "תמיד מקבלים את מה שלא רוצים". לכן הוא מארגן הפגנה למול משרד השיכון, בדרישה להישאר במעברה. כשהפקיד הזוטר ממשרד השיכון צורח: "כל זה לא עושה רושם עלי. לא אתם תחליטו על מדיניות הקליטה אלא הממשלה ומוסדותיה!" סאלח מבין שההפגנה עשתה את שלה והוא יקבל את שלו, דירה בשיכון. לא כך בנוגע לאזולאי. גם אזולאי משוטט בסמטאותיו של עולם המאצ'ו והקומבינטור, המסתדר והמתמרן, שלעולם, אבל לעולם, לא יצא פראייר, אלא שנדמה כי אין תואר ההולם אותו יותר מאשר זה האחרון.

הביטוי פראייר מקורו בשפות אחרות אלא שנדמה שבאף שפה אחרת הוא אינו מהווה סמל כל כך מרכזי. הביטוי מעולם לא קיבל גושפנקה רשמית מן האקדמיה ללשון, מה שלא הפריע להשתרשותו המלאה בעברית

הביטוי "פראייר" מקורו בשפות אחרות, אלא שנדמה שבאף שפה אחרת הוא אינו מהווה סמל כל כך מרכזי. הביטוי מעולם לא קיבל גושפנקה רשמית מן האקדמיה ללשון, מה שלא הפריע להשתרשותו המלאה בעברית. רוביק רוזנטל, בספרו "הזירה הלשונית", הגדיר זאת כך: "פרייר מייצג את ה'אנטי-מאצ'ו' הישראלי. זהו המפסידן ההגון והחלש, הראוי לבוז". על פניו, נדמה כי ההגדרה הולמת את גיבורנו הישר המדבר צרפתית ויידיש ומדקלם שירה בערבית ספרותית; גיבורנו המשכנע את מפקדו לוותר על מפגן שרירים ובמקום זאת מפזר הפגנת חרדים אלימה בעזרת חידון תנ"ך; גיבורנו עדין הנפש שפונה אל הזונות בנימוס ג'נטלמני בעודו מסייע בידן להיכנס לרכב המעצר. נדמה שגם התואר המפוקפק מפסידן מתאר היטב את אותו שוטר מקוף אומלל, היחיד שאינו מתקדם בתפקיד, שמפספס את הפשעים ומאמין כפתי. יש משהו מעניין בכך שהשוטר אזולאי, אולי הגיבור האהוב ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי, מגלם בדיוק את מה שהתרבות הישראלית הייתה אמורה ללמד אותנו לא להיות- הפראייר. בכדי להבין זאת יותר, שווה לחזור לתחילת הסרט.

הסרט נפתח בשוטר אזולאי הצועד עם חברו אלברט ומסביר לו את רזי המקצוע. הוא מתרברב על כישוריו כשוטר ומספר כי התברך בחוש שישי לגילוי פשיעה. באותה העת, הצופה המציץ מעבר לכתפו של אזולאי רואה בסוף הפריים פריצה שמתרחשת מתחת לאפו ומגחיכה את דבריו. המיזנסצנה מחלקת את הפריים לשני חלקים המשליכים זה על זה, ומעמידה את הצופה באותה עמדה שקישון הגדיר כמשותפת להומוריסטן ולנוכל: "שניהם חיים לגמרי לא רע מטיפשותם של בני אדם". הצופה, אם כן, מתחיל את הסרט מעמדה המכילה את הפיצול בין הנאמר לנעשה, וצוחק. הצופה הוא המפוכח והשוטר אזולאי הוא שוטה. אך ההומור מתחיל במקום שבו הצחוק נגמר.

הדמויות בסרט, כמו גם הצופה בשתי קצוות הפריים, יודעים להכיל את הפער בין מה שאומרים למה שעושים, בין מה שאמור להיות לבין מה שיש. אך זהו בדיוק הפער שאזולאי עצמו אינו מפנים

כל הרחובות והסמטאות שבהם השוטר אזולאי משוטט מאוכלסים בציניקנים היודעים איך העולם עובד. בעולם זה פשיטה משטרתית היא ירידה לצורך עלייה, וזמן המאסר תלוי לא בחומרת המעשה, אלא באיכות העו"ד ובשופט המכהן. הדמויות בסרט, כמו גם הצופה בשני קצוות הפריים, יודעים להכיל את הפער בין מה שאומרים למה שעושים, בין מה שאמור להיות לבין מה שיש. אך זהו בדיוק הפער שאזולאי עצמו אינו מפנים. השוטר אזולאי הוא לא רק טוב לב. הוא תם וטמבל. שלם שאינו מפוצל, טמבל המאמין בחוק (בלי קריצה) ובהגינות (פשוט כך). בסצנת הסיום, לאחר שאיבד את תכלית חייו ופוטר, השוטר אזולאי יוצא לחצר האימונים אל תרגילי הסדר שבהם כה אהב לצפות. השוטרים מצדיעים לו בפעם האחרונה. הוא בוכה ואנחנו איתו. הצופה שלעג, בתחילת הסרט, לאותו אדם שאינו מבין את העולם הרוחש סביבו ורומס אותו, מגלה במהלך הסרט תובנה חדשה. הוא מגלה כי ה"טיפשות" של השוטר אזולאי מצילה אותו מהרפש שבו אנו פושים. השוטר אזולאי אינו ציניקן, אי הבנתו אינה אלא כנות תמה, מוסר שלם. בשוט האחרון של הסרט הצופה איננו עוד בעמדת הציניקן המביט מרחוק על התהום הפעורה בין הרעיונות והמעשים, במקום, הוא מביט בשוטר אזולאי ובמבטו העצוב בתקריב ממוקד והירואי, ארוך ומצער.

בעוד הפקד לפקוביץ' נוזף באזולאי ומכנה אותו אידיוט, הוא אינו מבין את שאנחנו כבר הבנו. השוטר אזולאי אינו גיבור על אף שהוא שוטה; השוטר אזולאי הוא גיבור משום שהוא שוטה. השוטר אזולאי איננו סתם אידיוט, הוא כסילוסוף של ממש - כסילותו מאפשרת את החוכמה, את החיפוש ואת השאלה. בטיפשותו השוטר אזולאי הוא היחיד שמעמיד אלטרנטיבה, תמימות שאיננה אלא מוצא, קו מילוט עדין מבירוקרטיית הפיצול והטינופת. זהו אמנם מוצא אבוד, אלטרנטיבה לא אטרקטיבית, אך היא היחידה בעולם הסרט, ואולי לא רק.

השוטר אזולאי אינו גיבור על אף שהוא שוטה, השוטר אזולאי הוא גיבור משום שהוא שוטה. השוטר אזולאי איננו סתם אידיוט, הוא כסילוסוף של ממש - כסילותו מאפשרת את החוכמה, את החיפוש ואת השאלה

השוטר אזולאי, בתמימותו הקיצונית, הוא גיבור ייחודי. עם זאת, כיתר גיבוריו של קישון, הוא לוכד משהו מן התמצית החמקמקה של הישראליות. הוא לוכד את המרכיבים שאבדו לתרבות הישראלית כאשר גיבשה את האיסור לצאת פראייר. כך, אותה הגמוניה המייצרת את תרבות המאצ'ו-מסתדר-קומבינטור, מבכה בה בעת את האבדן הכרוך בה. כמו אליפלט, הפראייר ההירואי של אלתרמן, המקריב עצמו לטובת הקולקטיב, גם השוטר אזולאי מבצע אקט של גבורה. משום כך הוא צובט את הלב גם 44 שנה אחרי צאתו של הסרט לאקרנים. סיפורו של השוטר אזולאי הוא קינה על מה שאיבדנו, ואולי עוד אפשר להשיב.