למה אני לא מייקרית

פעם בכמה זמן שואלים אותי מה אני "מייצרת". זה יכול להיות לצורך האקאתון, או שבמסגרת כנס כלשהו מבקשים ממני לתאר "מה אני מייצרת" כדי לכתוב זאת על התגית שלי.

זה תמיד גורם לי להרגיש לא בנוח. אני תמיד חשה לא בנוח בתרבות שדוחקת בך לאמץ זהות שלמה, במקום להביע היבט כלשהו בזהותך ("יצרנית", במקום "מישהי שמייצרת דברים"). אבל יש דברים מהותיים יותר שמדאיגים אותי.

זהות שבנויה סביב ייצור של דברים – סביב זהות של "מייקר" – נפוצה בתרבות הטכנולוגית, שהרעיון המקובל בה הוא ש"אנשים שמייצרים דברים הם פשוט שונים (קרי: טובים יותר) מאנשים שלא".

אני מבינה מה המקור לכך. יוצרים מתגאים ביצירתם, ובצדק. המטלורגית אורסולה פרנקלין מבדילה בספרה The Real World of Technology בין טכנולוגיות מנחות (perscriptive), שבהן הפרטים מייצרים מרכיבים של השלם (חשבו על מפעל הסיכות של אדם סמית), לבין טכנולוגיות הוליסטיות, שבהן היצרן שולט בתהליך ומבין אותו מתחילתו ועד סופו. בנוסף להוראת שיעורי הנדסת חומרים משלי, אני גם מדריכה בקורס הנדסת חומרים לשנה א', שבו הסטודנטים שלנו עוסקים בתכנון ובייצור. רבים מהם מתנסים בכך לראשונה. ייצור דברים הוא דבר חשוב ביותר, במיוחד לקבוצות שלא הייתה להן הזדמנות לעשות זאת קודם לכן. כשהתבקשתי על-ידי מועדון מדע לבנות מבוסטון לכתוב מכתב לעצמי כמתבגרת (בתור נציגה של בנות מתבגרות בכל מקום), כתבתי בדיוק על זה.

אבל ישנם נושאים חשובים יותר, שנטועים בהיסטוריה החברתית של אלה שמייצרים דברים – ואלה שלא.

שוטטו במוזיאון. התבוננו בעיר סביבכם. כמעט כל החפצים שאנו מעריכים כחברה נעשו על-ידי גברים או בהוראתם. אבל מאחורי כולם ישנה תשתית בלתי נראית של עבודה – בעיקר של עבודות טיפוליות, על היבטיהן השונים – שבדרך כלל מבוצעת על-ידי נשים. כנערה קראתי את איין ראנד, שגרסה שכל עבודה שיש לעשותה יום אחר יום היא חסרת טעם, ושרק יצירה של דברים חדשים היא מאמץ ראוי. בתגובה לכך הפסקתי לסדר את המיטה מדי יום, למגינת לבה של אמי. (אני מודה שיכול להיות שלא הבנתי את הדברים כראוי, כי בפעם האחרונה שקראתי את ראנד הייתי כל כך צעירה שאמא שלי פיקחה על הרגלי הסדר והניקיון שלי, אבל אין לי כל כוונות לחזור אליה בעתיד הנראה לעין.) העליונות התרבותית של היצרנות, במיוחד בתרבות הטכנולוגית – התפיסה שהיא נעלה באופן מהותי על אי-יצרנות, וגם על תיקון, על ניתוח, ובמיוחד על טיפול – מושפעת מההיסטוריה המגדרית של אלה שיצרו דברים, ובמיוחד של אלה שיצרו דברים וחלקו אותם עם העולם, ולא רק בתוך הבית.

תנועת היצרנים, או המייקרים, היא לא תנועה של מורדים לוחמניים שיוצאים נגד השיטה. גם אם מתרחש מעבר מהתאגיד לפרט (מעבר שנתמך כמובן על-ידי חברות אחרות שמוכרות דברים אחרים), בעיקרו הוא מאשר ערכים מוכרים בצורה שונה אך מעט: שחפצים הם חשובים, ואנשים – לא.

אין לי כוונה לומר שיש משהו רע בייצור (אף על פי שלא בטוח שהעולם צריך עוד דברים). הבעיה היא הרעיון שהחלופה לייצור היא בדרך כלל לא לעשות כלום – כשבעצם היא כמעט תמיד לעשות דברים למען אנשים אחרים ויחד איתם, בין אם מדובר בבריסטה או במנהל הקהילה בפייסבוק, בעובד הסוציאלי או ברופאה מנתחת. אנשים שמתארים את עצמם כמייקרים – בלי קשר למה שהם באמת ובעיקר עושים – מנכסים לעצמם את היתרונות הקפיטליסטיים והמגדריים שבלהיות אנשים שיוצרים מוצרים.

בעמק הסיליקון החלוקה הזו היא לעתים קרובות מפורשת: כפי שהעירה קייט לוס, מתכנתים זוכים במשכורות גבוהות, ביוקרה ובאופציות למניות. אנשים שעוסקים בניהול קהילה – דבר שהצלחתן של רבות מחברות הטכנולוגיה מתבססת עליו – לא זוכים באף אחד מאלה. לכן אין פלא שקידוד גולם לתוך הייצור או היצירה. חשבו על הסיפוק המיידי שתחושו למראה "שלום, עולם" על המסך; כנראה שזו הדרך הקלה ביותר "ליצור" דברים, ואין ספק שמחיר הכישלון בה הוא נמוך יותר. קידוד הוא "יצירה" כי הצלחנו להבין איך לארוז ולמכור אותו, וכי לפי התפיסה הרווחת הוא נעשה על-ידי גברים.

אבל אפשר לחשוב על קידוד גם כעל הפקת סדרת התנהגויות רצויות ומסוימות ממחשבים. זו גרסת "החדר הסיני" של סרל לדבר העמוק יותר, המורכב יותר, המלוכלך יותר, הקשה יותר לחיקוי והקשה הרבה הרבה יותר שאנחנו עושים עם אנשים – משנים את התודעה, את היכולות ואת ההתנהגויות שלהם. אנחנו קוראים לזה "חינוך", ולרוב הוא נעשה על-ידי נשים שזוכות למשכורות ולהערכה נמוכות מדי.

כשמוצרים חדשים מיוצרים, אנו שומעים על חדשנות טכנולוגית מרגשת, ולרוב תופסים אותם כמשהו ששווה לשלם בעבורו. הדיון הציבורי לגבי טיפול, לעומת זאת – בריאות היא התחום הראשון שעולה במחשבה אחרי חינוך – סובב לעתים נדירות סביב העלאת התשלום כדי לשפר את הביצועים, ובדרך כלל מתמקד בדרכים אפשריות להורדת העלות. חשבו על המונח הכלכלי "מחלת באומול": כאילו יש משהו לא בסדר בעובדה שכמות הזמן והאנרגיה שדרושה לרביעיית כלי מיתר כדי להתכונן להופעה – ולפיכך העלות הגלומה בה – לא ירדה באותו שיעור כמו עלות המוצרים, כאילו ערכם של אנשים ושל מה שהם עושים אמור לרדת עם הזמן. (אבל לשם ההגינות, אם מתבוננים במגמות השכר בארצות הברית בשנים האחרונות בערכים ריאליים, נראה שזה בדיוק מה שקורה).

אני לא יצרנית. במערכת ערכים שסובבת סביב ייצור חפצים, בעיקר כאלה שאפשר למכור, הערך שלי כאדם נמוך יותר. העבודה שאני עושה כמחנכת היא אותו דבר על פני השטח, שנה אחר שנה. הסיבה לכך היא שהשינוי האמיתי, ההשפעה האמיתית, מתרחשים שמפגש ביני כמחנכת לבין הסטודנטים שלי, ובחוויה הלימודית שאני יוצרת עבורם. אנשים מודיעים לי בשמחה שאני יוצרת כי אני משתמשת במשפטים כמו "לעצב חוויות לימודיות", ומבלבלים בכך בין מה שאני עושה (הוראה) לבין מה שאני מנסה לעודד (למידה). לאפיין את מה שאני עושה כ"יצירה" פירושו לבלבל בין השיטות – קורסים, סדנאות, מאמרי דעה – לבין התוצאות שלהן. או גרוע מכך, אם אתם אומרים שאני "יוצרת" אנשים אחרים, אתם ממעיטים בערך הסוכנות שלהם ובתפקידם ביצירת משמעות, כאילו הלמידה שלהם היא משהו שאני עושה להם.

דון הון, מנהל התוכן בארגון "קידוד למען אמריקה" כתב לא מזמן "אבל גם למרות המעבר הנוכחי למייקרים (עם כל הכבוד לעקרונות ה"התלהבות" ו"יצירת דברים"), אפילו כאשר אנו כוללים עכשיו ב"יצירת דברים" דברים לא מוחשיים כמו קוד, עדיין יש סטיגמה המתלווה לאלה-שלא-מייצרים. אז זה בולשיט. אני מייצר דברים." אני מבינה את התגובה הזו, אבל אין לי כוונה לבקש מאנשים – ואני כוללת בכך את עצמי – לעוות את מה שהם עושים כדי שיוכלו לקרוא לעצמם "יצרנים". במקום זה, אני אומרת שמה שבולשיט הוא הסטיגמה והתרבות והערכים שמאדירים יצרנות על פני כל השאר.

ישנו ציטוט שמיוחס לעתים קרובות לגלוריה סטיינם: "התחלנו לגדל את בנותינו יותר כמו בנים... אבל למעטים יש אומץ לגדל את הבנים שלנו יותר כמו בנות." תרבות היצרנים, ששואפת לתת לכולם גישה לתחום היצרנות, שהוא גברי באופן מסורתי, מתמקדת בינתיים בחלק הראשון. אבל משמעות ההצלחה שלה היא הפחתה נוספת בערך תחום העבודות הטיפוליות, שהוא נשי באופן מסורתי, על-ידי חזרה על הרעיון שרק ליצירת דברים יש ערך. הייתי רוצה לראות, במקום זאת, שאנו מכירים בעבודתם של מחנכים, של אלה שמנתחים ומאפיינים ומבקרים, של כל אלה שמתקנים דברים, של שאר האנשים שעושים עבודה בעלת משמעות עם אחרים ולמענם – מעל לכול, בעבודתם של המטפלים – שהיא לא משהו שאפשר לשים בקופסה ולמכור.

דבי צ'צ'רה היא מרצה בקולג' אולין להנדסה.