מרוב עצים לא שומעים את היער

ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים. אז זהו שלא. אנחנו כבר מזמן לא מדברים באותה שפה, ובטח שלא מסוגלים להקשיב ולהבין את הדברים שאומר האחר.

גם אם כולנו דוברי עברית, ילידים, ישראלים, חכמים, יודעים את התורה, עדיין אין לנו היום שפה משותפת. אנחנו פשוט לא מבינים זה את זה. מילולית.

ברור וידוע לכל מי שעוסק בתקשורת ובשפה, שקיים תמיד קושי אינהרנטי ובלתי נמנע בתקשורת בין פרטים ובין קבוצות, אבל המציאות המודרנית והישראלית של השנים האחרונות הביאה את הדברים לשיא, לנקודת קיצון, שמסכנת את היכולת שלנו לתפקד בחברה משותפת.

השפה, שתפקידה לחבר ולקשר, לאפשר שיחה, דיבור והקשבה, איבדה את מקומה ואת יכולתה לחבר והיא משמשת היום לביטוי עצמי נרקסיסטי בלבד, לא לתקשורת. כל אחד מדבר לעצמו ולקבוצה קטנה שאולי מסכימה איתו. אין לנו בסיס משותף: לא עובדתי, לא תרבותי ולא נורמטיבי, והשיח הוא בלתי מובן, דל ועילג. במקרים רבים נוטה השפה לקיצוניות, כדי לחפש שם את המשמעות והבהירות שאבדו. רבים אחרים פשוט ויתרו ומשתמשים בשפה רק כדי לטשטש את המשמעות ולא כדי להבהיר.

כאשר המציאות היא יחסית פשוטה, כאשר האפשרויות מוגבלות, הנוף אחיד, המקום ברור, מגוון המוצרים או השירותים מתוחם וידוע, הערכים משותפים, וגוף הידע המשותף דומה, יש אפשרות טובה לנהל באמצעות השפה, שיחה שבה שני הצדדים מבינים זה את זה, או לפחות קרובים להבנה. התנאים האלה לא מתקיימים עוד בחברה מפוצלת ומסוכסכת.

בעבר הלא רחוק יכולנו לומר את המשפט "אני אוהב קורנפלקס" ולהבין על מה אנחנו מדברים, הרי היה במכולת רק סוג אחד. בקיבוץ, כאשר חבר אמר "אני הולך לאכול", היה ברור לאן הוא הולך, לחדר האוכל, ומה הוא הולך לאכול: מה שיש. היום כמובן אין משמעות דומה למילים הללו. איזה קורנפלקס אתה אוהב? יש מיליון סוגים. חלקם אתה מכיר, חלקם את מכירה, וחלקם לא ידוע לאיש. ומה זה אומר הלכתי לאכול? לאן אתה הולך? ואולי השליח יביא לך את האוכל לכאן? ומה אתה מתכוון לאכול? מגוון האפשרויות הוא ענק, כמעט אין סופי, ולכן נדרש הסבר הרבה יותר מפורט. המציאות החדשה היא עשירה בגוונים, מלאה באפשרויות, כולנו מוצפים במידע, הלומים מההיצע הכביר. זוהי התפתחות שאינה בהכרח שלילית, אך היא מקדימה בהרבה את השפה. כדי להעביר את המסר המדויק יש היום צורך בזמן נוסף, בדיוק רב, במילים נוספות, בתיאורים מלאים, במפרטים שלמים, ויש צורך באמינות גבוהה.

בעולם חופשי ומודרני עם אפשרויות כל כך רבות, עם מגוון כה רחב של קווי פעולה, של מוצרים, של שירותים, של מידע, של חופש פעולה, נדרש מאמץ גדול של השפה על מנת לתאר באופן בהיר ומדויק מה אני עושה ולמה אני מתכוון. "אני אוהב מוזיקה" יאמרו רבים. אבל איזה מוזיקה? מה אתה אוהב בה? אתה אוהב מוזיקה מזרחית? אהה. אבל מה זה בדיוק מוזיקה מזרחית. האם זו מוזיקה ערבית, ים תיכונית, בשפה העברית, פופ אוריינטלי, מוזיקת עולם, מוזיקה מהודו וסין. כדי להבין צריך לצלול לפרטים, להסביר, או להדגים, להשמיע, להראות. לכל קבוצה יש את עולמה שלה, הטעמים, הצבעים, המוזיקה, האוכל, המושגים, הטכנולוגיה. פעם ידענו מה זה מפתח. כל ילד ידע איך זה נראה. המכשיר הקטן שפותח את הדלת בבית או ברכב. היום זה יכול להיות כרטיס חכם, כרטיס אשראי, מחזיק מפתחות בלי מפתח, שלט רחוק, ואפליקציה בסלולאר. ואם לגבי הדברים הפשוטים איבדנו את היכולת להבין, על אחת כמה וכמה, בקשר למושגים מורכבים ומופשטים יותר. מי יודע מה זה אומר היום להיות "מסורתי" , "פעיל זכויות אדם", "צמחוני". אני אוהב את המדינה יאמר אחד ויתכוון למשהו אחר לגמרי ממה שאתם חושבים. ואני, תאמר אחרת, בעד "שוויון האישה". מה זה אומר? שריון מקום לאישה בפריימריס? פנסיה בגיל 68 לנשים? חזקת הגיל הרך בסכסוכים על החזקת ילדים? בקיצור, צריך הרבה הסברים. זה מורכב.

במציאות מורכבת ופתוחה, עם מגוון רחב כל כך של אפשרויות ומחלוקות צריך הרבה זמן כדי לדייק, להקשיב, להבין את האחר, וכאן בדיוק הבעיה שלנו. אין לנו זמן. אני לא מדבר על הזמן הדרוש כדי להסכים, אלא פשוט כדי להבין, ולו למטרת אי-הסכמה. אפילו בשביל זה אין לנו זמן. אנו חיים בקצב הסילון, קצב ההורדה של נתונים במחשב ובסמארטפון. הכל זמין, מיידי, והנה כבר יש לי הודעה חדשה בוואטצאפ. רק שנייה, אני מיד חוזר אלכם. כאשר אנו בהפרעת קשב וריכוז קולקטיבית, רצים במהירות מכאן לשם, רק על מנת לחזור בחזרה, אין לנו זמן כדי להסביר, לדייק, לפרט, ואנו נשארים ברמת הכותרות, הסיסמאות, האמירות הכלליות, שאנו לא יודעים איך הם מובנות. אז אני יכול לבשר לכם, שהם לא מובנות בכלל. במציאות נרקסיסטית שהיא פרי המסכים, הרשת החברתית והטכנולוגיה, אנו קוראים ומפרשים את האחר לפי הרקע שלנו, המחשבה שלנו, והמסגור שלנו. כאשר מישהו אומר לנו שהוא "משורר" אנחנו מיד מקטלגים אותו, בשנייה, מצמידים לו את כל הסטריאוטיפים הנלווים למושג. ואולי הוא בכלל לא כזה? אין לנו זמן להסברים, להקשיב, להכיר ללמוד את הזולת. אנו עסוקים בלפרש את המציאות המורכבת באופן הפשוט ביותר האפשרי, כדי שנוכל לשרוד ולהמשיך לתפקד. הפירוש המהיר ביותר יהיה גם השטחי ביותר. ואם רציתם לדעת, התגובה לוואטצאפ שקיבלתי לפני רגע היא בסמיילי. אין לי זמן ליותר מזה, והמבין יבין. מי שלא הבין: זבש"ו.

דווקא במציאות הכי מורכבת, שצריך זמן רב כדי לדבר, להקשיב, להבין את המסרים שאנו מקבלים, אנו נמצאים בחוסר קיצוני של זמן, ומתרגלים לתקשר באמצעות סמלים וסימנים עמומים, או לתייג בני אדם בסטריאוטיפים שמונעים את היכולת לתקשר איתם ולהבין אותם.

במקרים רבים גם ההסברים לא יגרמו לנו להבין בגלל הפער האידיאולוגי. במציאות ערכית כל כך מקוטבת, השפה מאבדת את משמעותה. צריך לסיים את הכיבוש, יאמרו רבים, אבל אחרים לא מבינים. מה זה "הכיבוש" הזה. אנחנו לא חושבים שיש בכלל כיבוש, יש שחרור, וגם עליו אנו לא מסכימים. האם זה השחרור של 48 או אולי רק של 67. מאחורי כל מילה יש מטען כבד של אידיאולוגיה וערכים, ומחלוקות עמוקות. חוסר הסכמה בסיסי, שמשמעותו, חוסר יכולת לתקשר, ולהבין את השיחה. השפה טעונה במשמעויות אידיאולוגיות, במציאות של פערים ושסעים עמוקים, קשה להבין את הצד השני.

כאשר התרבות היא משותפת, הנופים מוכרים, ואותם הסיפורים ידועים לכולם, ניתן לתקשר בקלות. נכסי צאן ברזל יוצרים שפה. כאשר שאלת ישראלי "מה שבע?", ידעת שתקבל את התשובה "מה כמה?". היום יש ישראלים שחושבים ש"הגשש החיוור" זה שם של יחידה בצבא. כור ההיתוך הישראלי נכשל, ואיתו גם הניסיון לייצר תרבות ושפה משותפים. בעקבות הויתור על כור ההיתוך נעלמה גם המשמעות הברורה של מושגים כגון המשורר הלאומי, הזמר הלאומי, או התיאטרון הלאומי. אך לא רק מושגים לאומיים קרסו, גם השפה המתארת את היום יום אינה ברורה. פעם היו אמהות אלמנות או גרושות. היום יש לנו "אם חד הורית". מה זה בדיוק? האם יש לילדים אבא? האם הוא בחיים? ואולי יש שתי אמהות. הרי גם מושג המגדר נכנס לחיינו והוא לגמרי לא ברור.

אנחנו תמיד יודעים טוב יותר מהדובר עצמו, מה הוא באמת התכוון לומר, וברור שזה משהו רע, או סתם נגדנו. אם אנחנו יודעים יותר טוב מה הדובר התכוון, המשמעות היא שאנו מדברים ומתקשרים עם עצמנו בלבד.

בהיעדר יכולת לדבר, להקשיב, להבין, ולתקשר אנו פונים לתחליפים של השפה התיקנית. והם פחות טובים. הם ודאי לא עוזרים לנו להבין זה את זה. הם הרבה פחות טובים.

תחליף אחד הוא דווקא נחמד, שימושי ויעיל להפליא. כולנו משתמשים בו הרבה. אני קורא לו בשם קוד: "סבבה". זוהי מילה בשפת הסלנג דלה במשמעות, חסרת דיוק ונטולת צבע. לכן היא מושלמת. הנה נמצאה התגובה הטובה ביותר בעולם שבו אתה לא מבין כלום, ואף אחד לא מבין אותך. ממש כמו הסמיילי ששלחתי לפני רגע כתגובה בוואטצאפ. "אז אתה בא למסיבה"? "סבבה!" – לא ברור אם זה כן או לא, אם הוא מבין ויודע על המסיבה ואם הוא מתכוון לבוא אליה, אבל ניהלנו שיחה טובה.

"ואגב, אתה צריך גם לגלח את הזקן הנורא הזה שהתחלת לגדל!" – "סבבה". כלומר, זוהי דעתך ואתה יכול ללכת איתה לעזאזל.

התחליף השני, והוא לאסוננו רווח עוד יותר במקומותינו, הוא שימוש בשפה קיצונית וחריפה. להבדיל מהתחליף הראשון, שיש בו ויתור מראש על הצורך להיות מובן, זהו ניסיון לחדד את המסר. אולי אם נאמר דברים חריפים וחד משמעיים, יבינו אותו, ואפילו יקשיבו לנו. במקרים אלה אנו בוחרים לעשות שימוש בשפה בסיסית בוטה מעליבה שאותה, לכאורה, כל אחד מבין. בשפה הזו הדברים נראים לנו הרבה יותר ברורים. לא צריך להתעמק בכוונות ובפרשנות, לא לרדת לעומק המשמעות, וגם לא צריך זמן כדי לפרט את הניואנסים. כל האמת בפרצוף. שפת ההשפלה, הקללות, האיומים, שפה שהיא ביטוי גלוי וחשוף של רגשות כעס, עוינות ואלימות. את זה כולם מבינים אנחנו חושבים לעצמנו.

אבל האמת היא שגם השפה החריפה הקיצונית והבוטה לא עוזרת לנו להיות ברורים יותר. להפך, היא מרחיקה עוד יותר. לא מובנת ומחריפה את השסעים. אמרת עלי שאני בוגד, אז אתה נאצי. לא ברור מה הכוונה במילה "בוגד" וגם לא במילה "נאצי". אלה חילופי גידופים, כמעט כמו השמעה של קולות חסרי פשר, שרק מבטאים תסכול כעס וכאב. כאב על אובדן השפה המשותפת.

אנחנו חיים במגדל בבל. אנחנו צועקים אבל כולנו חרשים, וככל שאנו צועקים, החרשות גוברת. האם יתכן שהבחירה שבידינו הוא בין צעקות ואלימות מילולית ובין סמיילי בסבבה?