נשמת העולם

להשקפה הפילוסופית המוכרת בשם פַּן-פְסיכיזם (Panpsychism) ישנם שורשים קדומים – כבר הפילוסופים הפרה סוקראטיים האמינו בה. במילים פשוטות, מדובר בטענה כי החומר והאנרגיה שניהם בעלי יכולת תפישה או חישה. את אותו רעיון ניתן למצוא בכתביהם של אריסטו ("הנפש נמצאת בכול מקום ביקום כולו") ושל אפלטון ("העולם הזה הינו גוף חי בעל נפש"). בתקופת הרנסנס זכתה התיאוריה לתחייה: הפילוסופים ברוך שפינוזה וגוטפריד וילהלם לייבניץ הציגו גרסאות שונות שלה. ב"תורת המידות" שלו, כתב שפינוזה כי בכל הדברים ישנה מידה של חיוּת.

נכון, ניתן לטעון כי כל זה נשמע כמו בלבול מוח של הִיפּים, ולכן לפני שממשיכים – זהירות: אין לפרש טענות פן-פסיכיסטיות כאלה באופן מילולי מדי.

**

אחד הוויכוחים הממושכים ביותר בפילוסופיה קשור לבעיה המכונה "הבעיה הפיסוכופיזית" (או בעיית גוף-נפש), הקשר בין הנפש או המודעות (שאינה בהכרח פיזית) למוח או לגוף (הפיזי, כמובן). בשדה הקרב הרעיוני הזה מרבית ההוגים נחלקו לשני מחנות עיקריים: מצד אחד, הפיזיקליסטים או המטריאליסטים, הטוענים כי בסופו של דבר ניתן לתרגם את כל מצבי הנפש (או המחשבה) למצבים של המוח. ומנגד – הדואליסטים, או הקרטזיאנים (המכונים כך על שמו של הפילוסוף הצרפתי רנה דקארט), הגורסים כי הנפש (או המחשבה) מתקיימת בעולם משל עצמה, כי המודעוּת קיימת מעל ומעבר לחומר הגשמי – מעין רוח רפאים במכונה. הקרב בין שני הפלגים הללו מתחולל לאורך מאות שנים, והסכם שלום אינו נראה באופק.

אבל פן-פסיכיזם מציע אפשרות שלישית שערורייתית. כפי שדניאל דומברובסקי מאוניברסיטת סיאטל כותב, הפן-פסיכיזם דוחה את הבעיה כולה: במקומה הוא "מציע את האפשרות שכל אירוע במציאות הוא בעל איכות נפשית או לפחות יש בו אפשרות קלה לחוש את ההבדל בינו לבין כל שאר מה שהווה". (הדגש במקור).

נדמה כי במסגרת השקפת העולם (שהפכה להיות) המקובלת במחשבה המערבית, טענה יוצאת דופן כזו דורשת הוכחה יוצאת דופן. והפן-פסיכיסטים, לרוב, אינם – ואולי אינם מסוגלים? – מציעים הוכחה כזו. הפן-פסיכיסט המפורסם ביותר הוא כנראה הפילוסוף בן המאה ה-20 צ'ארלס הרטסהורן (Hartshorn). הוא העדיף להציג את טענות הפן-פסיכיזם באמצעות השוואה כזו: אם אנחנו יכולים לראות את הנפש האנושית כמודעת, למה לא גם את נפשו של כלב? ואם כלב, למה לא חרק? ואם חרק, למה לא אמבה? ולמה לא את התאים הבודדים המרכיבים את המוח? למה לא את האטומים שמרכיבים את אותם תאים? "בדרכנו האנושית", כתב הרטסהורן, "אנחנו חולקים את חיי הרגש התת-אנושיים של תאים; הם, בדרכם אתת-אנושית, חולקים את חיי הרגש שלנו. משום שתאים הם יצורים מוגבלים, בהשוואה אלינו, הערפול... חייב להיות קיצוני בהרבה באופן שבו התא חש את רגשותינו שלנו". כאילו, וואו, כזה, מגניב, בנאדם.

אבל אם תשאלו פן-פסיכיסטים בני זמננו, הם יגידו שהפילוסופיה שלהם רחבת טווח בהרבה מן המטריאליזם המדעי המודרני. (במילים אחרות, "ישנם יותר דברים בשמיים ובארץ, הורציו..."). וגם, הם יוסיפו, הפן-פסיכיזם מכיר לגמרי במדע כשיטת מחקר. כפי שכתב דומברובסקי: "כולנו צריכים להיות מטריאליסטים, בתנאי שבמונח 'מטריאליזם' אנחנו מתכוונים לכך שבני האדם וכל הדברים האחרים עשויים מאותן יחידות משולבות" – כלומר, תאים, מולקולות, אטומים, פרוטונים, קוורקים וכדומה. דברים שניתן לחקור מדעית. הוא מוסיף: "אבל לא זאת הכוונה המקובלת במונח "מטריאליזם". בדרך כלל משמעותו אמונה בחומר חסר כל חיוּת, המשמש אבני בניין לעולם. מכאן ועד לתפישה שלפיה הטבע אינו אלא "משאב" שנועד לשימושם של בני אדם, המרחק קצר מאוד". ואכן, חלק מהפילוסופים המתמחים במוסר וסביבה, כמו האֶקוֹפמיניסטית ואל פלמווד (Plumwood) הצטרפו לגישה הפן-פסיכיסטית (תוך הבעת ביקורת).

במילים אחרות, מה מצדיק את ההנחה – ואחרי הכול, מדובר בהנחה בלבד – שכל החומר והאנרגיה בעולם חסרי חיים? האם לא למדנו שחלקיקים תת-אטומיים נעים בדרכים משונות ביותר  בשזירה קוונטית – כאילו הם ממלאים איזו תכלית גבוהה יותר? והאם כל הדברים החיים – ואפילו אלה שאינם חיים, כמו אלקטרונים – אינם מגיבים לשינויים בסביבתם (במובן הרחב)? בכל העולם החומרי ישנה איכות של חיוּת או תנועה, גם אם אנחנו לא מצליחים לפענח איזה מסר ברור בתנודות האלה.

**

מקובל לייחס לפן-פסיכיזם שתי מעלות – כלומר, הוא פותר באלגנטיות שתיים מהתעלומות העמוקות ביותר ביקום.

1. הוא מסביר כיצד יכולים להיווצר חיים מתוך חומר שאינו חי.
2. הוא מסביר כיצד תודעה יכולה לנבוע מתוך חומר חסר תודעה.

הפן-פסיכיזם פותר את הבעיות האלה בפשטות – על ידי התכחשות לקיומן. מאחר שהחומר והאנרגיה מכל הסוגים הם בעלי יכולת תפישה או חישה ברמות שונות, לא קיים חומר "שאינו חי" או "חסר תודעה" אלא רק חומר שהפוטנציאל שלו לקחת חלק במצבים "גבוהים" יותר טרם התממשה. במילים אחרות: בעלי חיים, תאים ואפילו עצמים דוממים מכילים פוטנציאל לקחת חלק במצבי תודעה גבוהים יותר, ובכלל זה ברציונליות. כפי שהמשורר ויליאם ורדסוורת' אמר על הציפורים בשירו "שורות שנכתבו בראשית האביב" (כאן בתרגום המופיע בפרויקט בן יהודה):

מַחְשְׁבוֹתָם לֹא אוּכַל שָׁעֵר,
אַךְ כָּל זִיז קַל שֶׁבְּקַל, אֵין חֵקֶר,
דְבֵקוּת-שֶׁל-עוֹנֶג דִּבֵּר.

לא כולם מסכימים, כמובן, שהתיאוריה הזו מסוגלת לממש את כל הבטחותיה. הפילוסוף הפוזיטיביסט קרל פופר, למשל, טען בשנת 1977 כי הפן-פסיכיזם כלל לא פתר את התעלומות הללו. לדבריו, המעבר מחומר חסר חיים ליצור חי עדיין מחייב קפיצה אדירה, וקפיצה נוספת כזו נדרשת במעבר מחוסר מודעות למודעות. הפן-פסיכיזם אפילו לא מנסה להסביר כיצד המעברים האלה מתרחשים. ויותר מכך, טוען פופר, העובדה שבני אדם יכולים להשתמש במולקולות מים חסרות תודעה במערכות גופם המודע אין פירושה שהמים מכילים סוג של פוטנציאל "קדם-תודעתי". פופר טוען גם שהמדע הראה כי לאטומים אין זיכרון, ונדמה כי זיכרון מינימלי יידרש כדי שתהיה להם אפילו קדם-תודעה. אלא שהטיעון האחרון הזה – כמו טענות פילוסופיות רבות כל כך הכרוכות במדע של תקופתן – התגלה כנחרץ מדי: מתברר כי בעיבוי בוז-איינשטיין דווקא מתגלה מידה מסוימת של "זיכרון".

למרות הביקורת של פופר, חסידי הפן-פסיכיזם חזרו אט אט לתפוש מקום בתוך המיינסטרים הפילוסופי. הבולט בהם, הפילוסוף דייוויד צ'למרס, החל בשלהי שנות התשעים לטעון כי לעצם קיומה של תיאוריה פן-פסיכיסטת ישנן השלכות לוגיות חשובות על האופן שבו אנחנו מבינים את המטריאליזם המדעי. ובהרצאה שלו משנת 2013 במסגרת האירוע השנתי הנוצץ של הקולג' האמריקני היוקרתי אמהרסט), כמו בסדרה של סרטונים משעשעים ב- Youtube, צ'למרס הצטרף לאחרים שהחלו לתמוך בגלוי בתפישה הפן-פסיכיסטית.

גם אם הפן-פסיכיזם נשמע הזוי, תחייתו מועילה לפילוסופיה וגם למדע. ההיפותזה הזו היא לכל הפחות מסקרנת, ואינה קלה להפרכה. הביקורת של פופר נשמעת בעיקר כמו דברים של מישהו הנחוש לשלוף, מתוך מסקנה שהגיע אליה מראש, טיעון כנגד מה שהוא – כחסיד מסור של ענף נוקשה במיוחד של הפילוסופיה של המדע – מתנגד לו אינסטינקטיבית. העובדה שפן-פסיכיזם, ממש כמו המדע עצמו, אינו מסביר הכול – כמו את האופן שבו התפתחו המינים – מובנת מאליה. וכמוה גם העובדה שזה אינו ההסבר היחיד האפשרי לקשר שבין המחשבה למוח. אבל האם ישנן סיבות טובות לביטול כלאחר יד של אחת האלטרנטיבות היותר מסקרנות לתפישה המערבית המקובלת של הנפש? האם אנחנו צריכים לבטל מבלי לבדוק לעומק השקפה שעניינה אפילו את אפלטון ואריסטו? נדמה שכדאי להמליץ לפופר לפתוח את דלתות התפישה.

יתכן כי החיסרון הגדול ביותר של הפן-פסיכיזם הוא העובדה שהוא נראה "מוזר ביותר" – מטורלל ורוחני – בעידן שבו התרבות השלטת נוהה אחר רעיונות של דיוק מדעי, לוגיקה מוקפדת ודיוק כמותי. במילים אחרות, הפן-פסיכיזם מעז לדבר על טבעו היסודי של העולם בסגנון לא מדויק ושופע מטפורות. הפנפסיכיסטים מדברים על "רגשות" או "רצון" של חומר, על "טבע הזהה לאל", על "נשמת העולם". אלה משפטים שהשיח שלנו כבר מזמן הגלה למחסן, ביחד עם האלכימיה, האסטרולוגיה, מעשי הכשפים והקסם.

אבל מה שמפתיע במצב הזה הוא קוצר הרואי בכל הקשור להתקדמות המדעית – בכל הקשור לגבולות המדהימים של הלא נודע – המשתקפים בפן-פסיכיזם. כאילו ששנת 2015 – נקודת זמן אקראית לגמרי במקום אקראי לחלוטין במרחב העצום והמורכב של רצף החלל-זמן – היא רגע הידע והוודאות. למה לא להסתכן ולהרחיב את תפישתנו? אם הפן-פסיכיזם צודק, ואם, כפי נטען על ידי פיזיקאים בני זמננו, היקום הולך ומתפשט, האם איננו יכולים לחשוב על היקום כעל תפישה מתרחבת, נשמת עולם שצומחת?

כפי שהארטסהורן כתב בגיל 80 – מבלי להתייחס לתגליות עתידיות אפשריות – התועלת של הפן-פסיכיזם לתקופתנו (כנראה) אינה ביכולתו ליצור תובנות או טכנולוגיות חדשות, אלא בהשפעה המהממת שיכולה להיות לאפשרות קיומה של נשמת-עולם על מגוון רחב של נושאים "לגמרי פילוסופים, דתיים, אסתטיים ומוסריים". ונדמה שברור כי אלה מעולם לא חדלו להיות נושאים בוערים.

מקורות:

Weak Panpsychism and Environmental Ethics, JOHN ANDREWS, Environmental Values, Vol. 7, No. 4 (November 1998), pp. 381-396, White Horse PressDoes a Rock Implement Every Finite-State Automation?, David J. Chalmers, Synthese, Vol. 108, No. 3, Computation, Cognition and AI (Sep., 1996), pp. 309-333, SpringerPanpsychism and the Philosophy of Charles Hartshorne, D. S. CLARKE, The Journal of Speculative Philosophy New Series, Vol. 16, No. 3 (2002), pp. 151-166, Penn State University PressPanpsychism, Daniel Dombrowski, The Wordsworth Circle, Vol. 19, No. 1 (WINTER, 1988), pp. 38-45, Marilyn GaullSome Remarks on Panpsychism and Epiphenomenalism. Karl R. POPPER, Dialectica, Vol. 31, No. 1/2 (1977), pp. 177-186, Wiley

בנג'מין וינטרהָלטר (Winterhalter) הוא עורך ב-JSTOR Daily

הקטע המקורי הופיע באתר JSTOR Daily, כאן.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: "מרווח", תצלום: Sarah Giboni