אימפריה בשקיעה תפנימו, קרסתם

חוויתי את התקופה האחרונה של מלחמת אזרחים, לאחר שעברתי בחזרה לסרי לנקה בשנות העשרים שלי, בדיוק כשהפסקת האש התמוטטה. אתם יודעים איך זה היה מבחינתי? נורמלי למדי. הלכתי לעבודה, ביליתי, יצאתי לדייטים. זה מה שאמריקנים אינם מבינים. הם מחכים לרגע שמישהו יחטיף להם אגרוף אישי בפרצוף בשעה שאפר נושר מהשמיים. לא כך קורים דברים כאלו.

ככה זה קורה. בדיוק כפי שאתם מרגישים כעת. הרצף המאלחש של חדשות רעות. השערוריות הגוברות והולכות. אנשים סובלים, מתים ומוחים סביבכם מכל עבר, בעוד אתם חושבים על ארוחת הערב

ככה זה קורה. בדיוק כפי שאתם מרגישים כעת. הרצף המאלחש של חדשות רעות. השערוריות הגוברות והולכות. אנשים סובלים, מתים ומוחים סביבכם מכל עבר, בעוד אתם חושבים על ארוחת הערב. אם אתם מנסים להמשיך כרגיל כשאנשים סביב מתים, הרי שהחברה שלכם אינה קורסת. היא כבר התמוטטה.

עברתי על תצלומים ישנים לצורך כתיבת המאמר הזה, והתערובת שמתגלה בהם נראית לי כעת מזעזעת. כמעט מעליבה ופוגענית. הנה גופה שרופה מול המשרד שלי. ואז אני מופיע בתצלום, שקוע במשחק ״שבץ-נא״ עם חברים. עשן של פצצה מיתמר מול הקניון. ואז אני בהופעה. תור ארוך בתחנת דלק. ואז אני במועדון לילה. וכל זה בתוך שבועיים.

עובר אורח מצלם מגדל מים שהתמוטט בעקבות פיצוץ לקראת סוף מלחמת האזרחים בסרי לנקה. תצלום: אינדי סאמארג'יווה

והיום אני אומר לעצמי: "האם חיינו ככה?" אבל אכן כן. כלומר, אני חייתי כך. האם הייתי נער שעשועים עשיר מקולומבו כאשר אנשים עניים יותר מתו, במיוחד בני מיעוטים? ובכן כן. וכתבתי על כך, אבל למי אכפת.

השאלה האמיתית היא: מי אתם? כלומר, אתם קוראים את הדברים שאני כותב כאן. יש לכם הפנאי להרהר בקריסה האמריקנית כאילו שיש בכלל שאלה. האנשים שבאמת חווים אותה כבר יודעים זאת.

כמי שכבר חווה התמוטטות של חברה, הנה האמת: אמריקה כבר קרסה. מה שאתם מרגישים כעת – זו בדיוק ההרגשה. היום שבת ואתם חושבים על אוכל בזמן שהעולם בוער. זה נורמלי. כאלה הם החיים במהלך קריסה

כמי שכבר חווה התמוטטות של חברה, הנה האמת: אמריקה כבר קרסה. מה שאתם מרגישים כעת – זו בדיוק ההרגשה. היום שבת ואתם חושבים על אוכל בזמן שהעולם בוער. זה נורמלי. כאלה הם החיים במהלך קריסה.

"קריסה" אין פירושה שאתם מתים ברגע זה, באופן אישי. פירושה שכולכם ביחד מתים כעת. המוות לפעמים קרוב ולפעמים רחוק, אבל הוא תמיד שם. פעם נהגתי לשפוט את עדרי האיילות כשאריה טורף אחת מהן וכל היתר ממשיכות בשלהן – אבל לא, אין מה לשפוט אותן, כי בני אדם הם בדיוק אותו הדבר. זאת המשמעות האמיתית של "חסינות העדר". באופן בסיסי, יש לנו חסינות מפני אכפתיות.

העניין באמת נעשה סתמי (לפריבילגים). כשהיינו צעירים בקולומבו נהגנו לצאת, לדאוג בגלל כסף, להתאהב – החיים נמשכו. נהגנו לפתוח את תא המטען לצורך בדיקה ביטחונית. לכבות את האורות בשעת הפצצה אווירית. אני לא אומר ששום דבר לא נגע בנו, לא. אבא של חבר שלי נהרג פתאום, ממוקש. נוח בשלום על משכבך, הדוד ניהאל. אני מכיר אנשים שחטפו מכות, שנעצרו, שיצאו לגלות. אבל לא כך נראים התצלומים שלי מאותן שנים. רובם עוסקים באוכל ובמסיבות ובדברים הרגילים של בן עשרים ומשהו מטופש.

אם אתם מחכים לרגע שבו תגידו לעצמכם "זהו זה", אני אומר לכם שרגע כזה אינו מגיע לעולם. איש אינו מופיע בטלוויזיה ומודיע: "המצב גרוע, וזאת הודעה רשמית". אין מסיבה השקה לשקיעה של מדינה. כל העניין הוא הצטברות של שערוריות וזוועות בין גילויים של חברות ומסיבות חתונה ואולי גם כמות לא רגילה של אלכוהול.

אולי אתם מחכים לרגע כלשהו שבו האדרנלין יעשה את שלו, ואתם לוחמים ללא הרף בווירוס או בפשיזם, אבל לא כך זה עובד. החיים אינם סרט, ואילו הם היו, אתם בהחלט אינכם הכוכבים של הסרט. אתם בסך הכול ניצבים. אם משהו טוב או רע יקרה לכם, האירוע יהיה מקרי ולאף אחד לא יהיה אכפת. אם מזלכם לא יתמזל לם, תהיו נתון סטטיסטי. ואם יתמזל מזלכם – אף אחד לא יבחין בכם.

קריסה היא בסך הכול סדרה של ימים רגילים בין בולשיט יוצא דופן, שרובו קורה למישהו אחר. זה כל הסיפור.

יום אחד, הייתי בעבודה כשמישהו הניח פצצה בחנות הבגדים NOLIMIT. היא התפוצצה. 17 בני אדם נהרגו. כשאירועים טראומתיים כאלו קורים, אין שני אנשים שחווים את אותו הדבר. עבורי, החוויה הייתה שקווי הטלפון קרסו מרוב עומס במשך שעה. עבור אשתי, החוויה הייתה להרגיש את הפיצוץ במרחק של חצי קילומטר מביתה. אך עבור המשפחות של 17 הקורבנות, זה היה הסוף. והכאב שלהם נמשך.

אין מדובר בחוויה אחידה של כאוס. עבור אנשים מסוימים, מדובר בהרס הגוף, עבור אחרים – בחורבן הלב. אך עבור רוב בני האדם מדובר בהמהום עמום ברקע התודעה

כפי שאתם רואים, אין מדובר בחוויה אחידה של כאוס. עבור אנשים מסוימים, מדובר בהרס הגוף, עבור אחרים – בחורבן הלב. אך עבור רוב בני האדם מדובר בהמהום עמום ברקע התודעה. מה הזמזום שאתם שומעים עכשיו, ברגע זה?

אני מניח שהלכתם לעבודה היום. יש חדשות רעות מכל עבר, והן חונקות את המדיה החברתית שלכם, את השיחות שלכם. אולי העניין היכה בקרבתכם. צר לי. איפשהו בארץ שלכם, אלף אנשים מתו. צר לי על כל אחד מהם. אלף משפחות דואבות הלילה. אלף נוספות מצטרפות אליהן מדי יום. הכאב אינו נעלם, הוא פשוט הופך לריהוט עשוי מעצמות, באלף אלפי בתים.

כאומה, נראה שאינכם מתאבלים על מתיכם, אך משפחות המתים בהחלט מתאבלות. גם הקהילות שלהם. גם ישו מתייפח. אך עבור רוב האנשים, מדובר פשוט בעוד יום. נגמר לכם הקפה. יש מֶם מצחיק ברשת. "זאת לא יכולה להיות קריסה, כי מבחינתי, שום דבר אינו קורס".

אך כך בדיוק מרגישה קריסה. כך הרגשתי אני. כך הרגישו מיליוני בני אדם, כולל מהגרים רבים החיים בקרבכם. אנחנו מנסים לומר לכם בקול רם ככל יכולתנו. אתם יכולים להיחלץ מזה, אבל אתם חייבים להבין היכן עליכם לבצע פנייה. ולצערי, זהו אחד הדברים הרבים שאמריקנים אינם מבינים. אתם אומרים לעצמכם שאמריקה אינה יכולה לקרוס. בינתיים, הביטו סביבכם.

בשלושת החודשים האחרונים אמריקה איבדה יותר בני אדם ממספר הקורבנות של סרי לנקה ב-30 שנות מלחמת אזרחים. אם זאת אינה קריסה, הרי שלמלה "קריסה" אין כל משמעות. אתם בוודאי עדיין חושבים שסרי לנקה היא איזשהו חור מסריח, על אף שהמלחמה נגמרה לפני יותר מעשור ואנחנו במצב טוב (יחסית). מה זה אומר עליכם?

אמריקה נפלה. אתם צריכים לשאת עיניים אל אנשים שאתם רגילים להתנשא עליהם. אנחנו מנסים לומר לכם משהו. אני כבר חוויתי קריסה, ואתם כבר שם. עד שתבינו את זה, תמשיכו ליפול עוד ועוד.

אינדי סאמארג'יווה (Indi Samarajiva) הוא כותב עצמאי המתגורר בקולומבו, סרי לנקה.