״לא לפני הילדים״

"איזה פיכסה, אוי  ואוף, אתה אופיר, אתה חצוף," אומרים הילדים לאופיר בסיפור הילדים הקלאסי של מרים רות, "תירס חם." קשה שלא לחייך למקרא "פיכסה" הילדותית, החזרה על "אתה" והחריזה של "אוף" ו"חצוף", אבל רגע, אומרים לעצמם ההורים המבולבלים ואולי אפילו מדלגים על הדף; לא יפה לקלל. אולי הילדים היו אמורים להתמודד עם אכזבתם בשל היעדר ה"תירס חם" המובטח באופן אחר? ולמה להכניס לילדים רעיונות לראש?

 "לא לפני הילדים," אומרים ברגעים דרמטיים בסרטים אמריקאיים. יש נושאים שמתאימים לילדים, ונושאים שהם לא לגילם. יש גם שפה שמותר להם לשמוע ולהשתמש בה, ושפה אסורה. האיסורים האלה מכוונים בחלקם ליצירת חציצה בין עולם הילדים והמבוגרים, חציצה היררכית, מעמדית. זה היה ברור יותר בעבר, כשלילדים היה אסור לדבר בלי שפונים אליהם, להתערב בעניינים של גדולים ולהביע דעה כי עוד לא קנו לעצמם את הזכות הזו, שתירכש בדם, יזע ודמעות; היום הם נועדו כביכול להגן עליהם, לחצוץ ביניהם ובין העולם האכזר שבחוץ (למה לספר לילדים על כל הדברים הרעים שבעולם, למה לדבר איתם על מוות ועל מחלות, על מלחמות ועל רוע) ומהשפעותיו המזיקות.

התפיסה הזו מבטלת את היצריות של ילדים ורואה בכל דבר "רע" השפעה חיצונית. כך גם נדמה שאם נתרגל זהות הורית נקייה ליד ילדינו, אם נברור בקפידה את התכנים שהם נחשפים אליהם בספרים ובטלוויזיה, הם יישארו ילדים תמימים. זוהי גם ההנחה שעומדת בבסיס ההחלפה האמריקאית של קללות וגידופים בביפים ממושכים. אבל ילדים מגלים את נפלאות ניבול הפה כבר בשלב ה"פיפי קקי" הנלהב. הפסיכולוג טימותי ג'יי אומר שילדים אוספים קללות פחות או יותר מרגע שהם מתחילים לדבר. "שואבי אבק קטנים של שפה," הוא קורא להם. אוצר המלים הגסות שלהם מתפתח במהירות בין גיל שנה-שנתיים לשלוש-ארבע, ובגיל חמש או שש כבר יהיה להם לקסיקון נאה של קללות לסוגיהן. כשהציג לילדים בגיל זה רשימה של מלים וביקש מהן להכריע אם מדובר במלים גסות, רובם הכירו את כל המלים.

השימוש בשפת טאבו, אומר ג'יי, הוא שלב בהתפתחות תקינה של השפה, שמתרחשת בהקשר של התפתחות קוגניטיבית וחברתית נורמלית: הזינוק ברכישת הלקסיקון הגס מקביל לזינוק הכללי בהתפתחות אוצר המלים. אוצר הקללות של ילדים מתפתח איתם – ילדים קטנים מרבים להתייחס כאמור לאיברי גוף ולתוצריהם, בזמן שילדים מבוגרים יותר משתמשים גם במלים גסות שקשורות למיניות או לדת. לכן אנחנו יכולים לצחוק בלי להתכוון כשילד קטן יגיד "שיט" או "בן זונה", קללה "של מבוגרים". מעניין גם שהגמישות של ילדים קטנים באשר למה שנחשב ל"מילה גסה" גדולה יותר – הם השתמשו במגוון גדול יותר של קללות, או אולי יותר נכון, במספר רב יותר של מלים בתור קללות. ילדים קטנים יותר גם ראו קללות "רכות" כמו wimp (חלשלוש), dork (חנון) ו-fart (פלוץ) כמלים "רעות", יותר מאשר מבוגרים. הנטייה להחמרה הזו יכולה לנבוע מחוסר ביטחון במשמעות המלים, או בראיה דיכוטומית יותר של המציאות.

ילדים מקללים, כי ילדים, כמו מבוגרים, מתעצבנים ומתרגזים. לקללות יש תפקידים חברתיים, למשל הוצאת קיטור שיכולה להחליף אלימות פיזית. לכן צנזורה כפייתית של מלים גסות לא רק שלא עוזרת לרסן את התפרצויות האלימות האמריקאיות, היא עלולה אפילו ללבות אותן. ילדים צריכים ללמוד איך להשתמש במלות טאבו, ממש כמו כל התנהגות חברתית אחרת. אם נופל לך הטלפון לאסלה, זה בסדר לומר "שיט"; לא יפה לקרוא לילדים בשמות, אבל אם אין ברירה, לפעמים עדיף לעשות את זה מלהרביץ להם. לדעת שקללות גזעניות הן לא בסדר, שהומו זה לא קללה, שאפשר לקלל חבר מתוך משחק אבל אי אפשר לקלל את המוכר במכולת, כל אלה הם כללים חברתיים שצריך ללמוד. בפעם הבאה, חשבו פעמיים לפני שאתם מעבירים דף.

 מקורות:המחקר של קריסטין ג'יי וטימותי ג'יי על קללות של ילדים