בין הקנקן למה שבתוכו

"אני רוצה גבר טוב לב ומתחשב. זאת בקשה מוגזמת ממיליונר?" – ז'ה ז'ה גאבור

מתי אנחנו מתאהבים? השאלה הזו מעסיקה רבים. במאמר זה אתמקד בשני ממדים חשובים בהקשר זה: בתכונותיו של בן הזוג והקשר בין בני הזוג. הממד הראשון מתייחס לשני דפוסי הערכה בסיסיים: משיכה – כלומר משיכה להופעה (בעיקר) חיצונית, ותכונות ראויות לשבח – כלומר, הערכת מאפייני האישיות של בן הזוג. הממד השני מתייחס להרמוניה, או לפחות להתאמה, בין בני הזוג. ממוצע חיובי גבוה של שני הממדים חיוני להתאהבות ולשימור האהבה. במצבים כאלה יש סבירות נמוכה יותר שיהיה צורך בפשרות רומנטיות.

משיכה ושבחים

"רינה אני אוהב את סנדליך, את אור עיניך, את ארנקך אשר נפל." - נתן אלתרמן

אהבה רומנטית מבטאת הערכה כוללת לזולת המבוססת על שני דפוסי הערכה בסיסיים: משיכה לזולת ושבח של פעולותיו ותכונותיו. אנו מייחלים לכך שאהבתנו או אהבת הזולת אלינו תכלול את שני הדפוסים. כפי שמישהי לא תרצה לשמוע את בן זוגה אומר: "האמת היא שאת די מכוערת ואני לא נמשך אליך, אבל המוח המבריק שלך מפצה על הכול," היא גם לא תרצה שיגיד: "האמת היא שאת די טיפשה, ואני לא מעריך בכלל את דעותיך, אבל הגוף שלך מפצה על הכול". בשירו של המשורר האירי ויליאם באטלר ייטס, "לאן גרגורי", אישה מייחלת להיות נאהבת לא בזכות זהב שערה, המסמל את המשיכה אליה, אלא בזכות עצמה, כלומר בזכות מעשיה ותכונותיה. אדם זקן אומר לה: "רק אלוהים, יקירתי, יכול לאהוב אותך בזכות מה שאת, ולא בזכות שערך הזהוב".

ישנם אנשים שהיו רוצים לשנות את המשקל היחסי של אחד מהדפוסים האלה – לא ביחסו של האהוב כלפיהם, אלא ביחסם שלהם כלפי הזולת. כך, יש כאלה המבקשים לייחס חשיבות פחותה לדפוס המשיכה, העשוי להיחשב כבעל ערך נמוך יותר בטווח הארוך. שחקן הקולנוע השרירי ארנולד שוורצנגר סיפר שנשים (המודעות לרצון בהערכה חיובית בשני הדפוסים הבסיסיים) היו מתקשרות אליו ואומרות שהן נמשכות אליו בעיקר בגלל תבונתו הרבה. אחרים עשויים לבקש את ההיפך, כלומר, שאהבתם תהיה ספונטנית יותר ושקולה פחות; הם מבקשים לייחס משקל רב יותר למשיכה.

מיכל מודעי, אשתו של יצחק מודעי, שר האוצר לשעבר, אמרה על התאהבותה בו: "לא חשבתי שהוא גאון. התאהבתי בו בגלל הצורה, וזו הייתה אהבה בוערת"

שיקולים אלה עשויים להסביר למה קשרים שנראו מבטיחים כל כך בהתחלה מבחינת הלב – תשוקה עזה – או מבחינת הראש – רשימה מרשימה של תכונות ראויות לשבח – ואף משתי הבחינות, לא עומדים במבחן הזמן. עומק רומנטי אינו רק עניין של איזון בין תכונות; הוא דורש הרמוניה בין הנאהבים ופעילות המוציאה את הטוב מכל אחד מבני הזוג.המשקל היחסי של דפוסי המשיכה והשבח תלוי גם בגורמים אישיים וחברתיים. לדוגמה, ככל שמתבגרים, המשקל היחסי של כל דפוס עשוי להשתנות; סביר, למשל, שמשקלו היחסי של השבח יגדל. דפוס המשיכה הוא בעל משקל מכריע בתחילת היחסים הרומנטיים; בהמשך עולה המשקל היחסי של התכונות האחרות. מיכל מודעי, אשתו של יצחק מודעי, שר האוצר לשעבר, אמרה על התאהבותה בו: "לא חשבתי שהוא גאון. התאהבתי בו בגלל הצורה, וזו הייתה אהבה בוערת". ברור, אם כן, שאותו אדם עשוי בתקופות שונות בחייו ובזמנים שונים של היחסים להעניק משקל יחסי שונה לגורמים השונים העומדים ביסוד ההתאהבות.

לעתים קרובות אנו שומעים משפטים כמו: "את לא אוהבת אותי, את אוהבת רק את הגוף שלי (או את היופי, הכסף, טוּב הלב, חוש ההומור, או השכל שלי)". צריך לשים לב שהמשפט הזה יכול להתייחס גם לתכונות מהותיות, כמו טוב-לב, חוש הומור וחוכמה, המשקפים היבטים עמוקים יותר שלנו. למרות זאת, טוב-לב או חוכמה בלבד אינם טעמים מספיקים לאהבה רומנטית מכיוון שזו דורשת את נוכחות שני הדפוסים. הניסיון המוכר והכושל לאהוב את האדם ה"נכון" מעיד על חשיבות המשיכה באהבה. החוויה המוכרת של משיכה לאדם עד לרגע שבו הוא פותח את הפה, מעידה על חשיבות השבח באהבה.

סקר של מאות נשים איטלקיות מראה ששני שלישים מהן מפיקות סיפוק מיני רב יותר מ"גברים רבי עוצמה בעמדות חברתיות מכובדות"

ואולם, שני סוגי דפוסי ההערכה באהבה הרומנטית אינם בלתי תלויים: הערכה חיובית של תכונות בן הזוג מושפעת רבות מרמת המשיכה אליו. יש ראיות רבות המראות כי משיכה פיזית מגבירה משמעותית את דירוגי האינטליגנציה, החברותיות והמוסריות של הזולת. תופעה שכיחה במערכות יחסים רומנטיות היא "הילת המשיכה": כשאנו חושבים שמישהו יפה, אנו מניחים שיש לו תכונות חיוביות נוספות ¹. התופעה ההפוכה היא התגברות המשיכה הפיזית לאדם מסוים מפני שיש לו תכונות אחרות הראויות לשבח, כגון חוכמה ומעמד חברתי. אנשים המעניקים לנו מעמד חברתי, כגון העשירים, המפורסמים ורבי העוצמה, מייצרים תשוקה מינית וסיפוק מיני עזים יותר. במקרים אלה, יש סיכוי נמוך יותר שנרגיש כי אנו מתפשרים. סקר של מאות נשים איטלקיות מראה ששני שלישים מהן מפיקות סיפוק מיני רב יותר מ"גברים רבי עוצמה בעמדות חברתיות מכובדות" – בקיצור, נדמה לנו שבוסים טובים יותר במיטה.

בניגוד לאהבה רומנטית, שבה שני דפוסי ההערכה חיוניים, המשיכה הפיזית דומיננטית יותר בכל הנוגע לתשוקה מינית. תשוקה מינית היא עמדה פשוטה יותר המבוססת ברובה על הערכות ספונטניות וללא שיקול דעת, בעוד שאהבה רומנטית דורשת לעתים קרובות הערכות ספונטניות ששלובים בהן שיקולים שכליים. תשוקה מינית מבוססת בעיקרה על תפיסה (ודמיון), בעוד שאהבה מעניקה מקום רב יותר ליכולות כגון חשיבה וזיכרון, החשובות להערכת מאפייני אישיות. תשוקה מינית מתמקדת בדרך כלל בהיבטי ההופעה חיצונית; במובן זה, אהבה רומנטית היא מקיפה יותר.

מבין 37 תרבויות שונות שנחקרו, אין אף תרבות אחת שבה ההופעה החיצונית חשובה יותר לנשים מאשר לגברים

דפוסי ההערכה של המשיכה הפיזית מקושרים לשינוי (כפי שמאי ווסט אמרה, "כשעלי לבחור בין שני חטאים, אני תמיד בוחרת בזה שמעולם לא התנסיתי בו"), בעוד שהדפוס של השבח מקושר יותר להיכרות ("To know you is to love you") .
לעתים תכופות, במערכות יחסים ארוכות טווח, מידת השבח עולה אך מידה המשיכה יורדת. אך עם הגיל, אנשים נוטים לייחס משקל מועט יותר למשיכה. במובן זה אפשר לזהות כמה הבדלים בין נשים לגברים. יש הטוענים, למשל, שגברים אוהבים את הנשים שהם נמשכים אליהן, בעוד שנשים נמשכות לגברים שהן אוהבות. משיכה פיזית אכן חשובה יותר בקביעת מידת האהבה של גברים לנשים מאשר להיפך. טענה זו מגובה במחקרים המראים כי מבין 37 תרבויות שונות שנחקרו, אין אף תרבות אחת שבה ההופעה החיצונית חשובה יותר לנשים מאשר לגברים.

בדרך-כלל אנו לא מודים במשקל הרב שאנו מייחסים להופעתו החיצונית של בן הזוג, ולעתים אנו כלל לא מודעים למשקל זה ונוטים לטעון שאנו מייחסים משקל רב יותר לתכונות הראויות לשבח של האדם. שיר-עם ישן קובע ש"אין זה משנה מה התספורת שלך; מה שמשנה הוא מה שיש בפנים". אך זה לא מדויק. עובדה היא שההופעה החיצונית משפיעה עלינו: ואפילו מה שבפנים הוא הדבר החשוב ביותר, "התספורת" קובעת כיצד יעריכו אנשים את מה שמתחתיה. אנו מצווים לא להסתכל בקנקן, אלא במה שיש בו, אך לרבים מאתנו חשוב מאוד הקנקן. גברים עם אישה יפה חשים לעתים קרובות כאילו ניצחו גברים אחרים במרוץ למעמד חברתי עדיף; מכאן שנשים כאלה נחשבות ל"נשות פרס", שזוכים בהן לאחר ניצחון בתחרות. עמוס עוז כתב למשל בסיפורו "הגן האבוד": "מסיבות סתומות-קצת, הופיעו נשות הסרטים לא כיצורי-אנוש, לא כצד בכל עניין שהוא, אלא תמיד כקורבן בהתחלה וכפרס בסוף: מין גמול עילאי, הנחשב משום-מה מתוק יותר מאשר הכסף, התהילה וההערצה - הדובדבן בראש כל העוגות". באופן כללי, השגת בת זוג מושכת מחזקת את מעמדו של הגבר יותר מאשר בן זוג מושך מחזק את זה של האישה. ואילו כאשר מתגלה כי הגבר קיים יחסי-מין עם אישה לא יפה - חל פיחות במעמדו וביוקרתו בעיני בני קבוצתו החברתית.

לבחור את בן הזוג המושלם

כדי שתתפתח אהבה רומנטית, יש צורך בממוצע חיובי גבוה של שני דפוסי ההערכה - המשיכה והשבח. אך זה לבדו לא מספיק. אופי החיבור בין בני הזוג חשוב מאוד גם הוא בשלב ההתאהבות, ואף חשוב יותר לשימור והעצמת האהבה לאורך זמן. יש לא מעט אנשים שאינם מאוהבים באדם אף על פי שיש לו לכאורה כל התכונות שהם מעריצים. בדומה לכך, אנו לא נוהגים לבקר אדם שמאוהב עמוקות באישה רק כי אנחנו חושבים שהוא יכול להשיג מישהי "טובה יותר" מבחינת תכונותיה השונות.  החיפוש אחר בן זוג מושלם מתמקד בדרך כלל בתכונות שמאפיינות אדם מושלם. הפגם המהותי בחיפוש מסוג זה הוא ההתעלמות מהממד השני, העוסק באופי הקשר שבין בני הזוג: האדם יכול להיות בעל תכונות נעלות אך הוא לא מתאים לי כבן-זוג.

פאולו ופרנצ׳סקה, מאת לואיס רוביו

ברומן "פרויקט רוזי" של גרהם סימסיון, המרצה דון טילמן מחפש בת זוג ומכין רשימת מפורטת של התכונות שהוא מחפש באישה המושלמת: אינטליגנטית, בשלנית טובה, דייקנית, לא מעשנת, לא שותה, כושר גופני טוב. הוא שולל נשים רבות עד שהוא פוגש את רוזי, ברמנית שמעשנת, שותה ולא עונה על רוב הקריטריונים שלו לבת זוג רומנטית מוצלחת. יחד הם מחפשים את אביה הביולוגי של רוזי, ובמהלך החיפוש דון מתאהב בה. זה לא קורה בגלל התכונות השונות שלה, אלא בגלל ההרמוניה שקיימת בקשר ביניהם. בדומה לזה, גרד גיגרנצר (2007) מבקר את העצה שנתן בנג'מין פרנקלין לאחיינו; פרנקלין אמר לו שכאשר הוא מקבל החלטות חשובות, כגון בחירת האישה הנכונה, עליו לנהוג כמנהל חשבונות – לערוך רשימה של בעד ונגד ורק אז לקבל החלטה לאחר שקילת כל ההיבטים. גיגרנצר הראה שגרסאות ממוחשבות של הרציונל הקלאסי של פרנקלין (שנערכו בתוכנה המודדת 18 מדדים שונים) מדויקות פחות מאשר כלל האצבע שאומר: "תמצאו סיבה אחת טובה והתעלמו מכל שאר המידע."

 הצורך היסודי לחיות את חייך עם מישהו שבאמת מבין מי אתה עשוי לעלות על כל 'דרישה' אחרת שאפשר לתאר

מערכות יחסים אוהבות ועמוקות הן אלה שמתאפיינות באינטראקציות הרמוניות, כלומר כששני בני הזוג פורחים בתוך מערכת היחסים הכוללת פעילויות משותפות רבות. כל אחד מהם עוסק בפעילויות אישיות בעלות ערך כשלעצמן, והם תופסים את רוב פעילויותיהם המשותפות כפעילויות שכאלו. מידת ההרמוניה נקבעת לפי מידת ההתאמה של בני הזוג זה לזה, ולא לפי התכונות האישיות שלהם. ההיבט המכריע כאן הוא האופן שבו תכונותיהם השונות של כל אחד מבני הזוג פועלות יחד, עוזרות להם להגשים את הצרכים המהותיים שלהם, ומעצימות את פריחתם האישית והזוגית. אהבה היא דבר נפלא, אך אם האהבה פוגעת בפריחה האישית, מערכת היחסים לא תימשך זמן רב. אהבה עמוקה יכולה לשרוד זמן רב כשהעוצמה הרומנטית משתמרת במידה סבירה (לפחות) וכשמערכת היחסים תורמת לפריחה האישית והמשותפת של בני הזוג. הגשמה רומנטית אינה רק תחושה סובייקטיבית נעימה או עניין של הערצה אינטלקטואלית, אלא שביעות רצון הנובעת מתרומת מערכת היחסים לפריחת בני הזוג, יחד ולחוד.

במובן זה אפשר להבחין בין הרמוניה להתאמה, המעידות שתיהן על שתי מערכות (או חלקים) אשר פועלות יחד היטב. אפשר לומר כי התאמה מתארת, למעשה, את היעדרם של מאפיינים שעשויים למנוע את השתלבות המערכות, בעוד שהרמוניה מייצגת גם את ההיבט הנורמטיבי של קשר ערכי משביע רצון; הרמוניה מרמזת גם על שלווה פנימית ופריחה משמעותית. ההתאמה בין תכונותיהם של בני זוג מונעת אווירת עוינות בנישואים. אחד המאפיינים המהותיים של הרמוניה היא תהודה רומנטית, כלומר תגובתיות משמעותית לאהוב; באהבה עמוקה יש תגובתיות הדדית המאפשרת פעילויות הרמוניות משותפות. הרמוניה זו מונעת פשרות רומנטיות או מפחיתה משמעותית את כמותן.

הרמוניה אינה מושג מיתי. אף על פי שקשה לחזות את קיומה במערכת יחסים נתונה, הדבר אינו בלתי אפשרי. כדי ליצור הרמוניה כזו לא מספיקות רמות זהות של משיכה ושבח; היא דורשת עניין עמוק בפעילויותיו של בן הזוג, הפעילויות אשר מאפשרות את פריחתו. במאמר בכתב העת "Psychology Today" טוען ליאון זלצר (2013) ש"סימן להתאמה ארוכת טווח היא יכולתם של בני הזוג להשלים זה את משפטיו של זה. ישנה זיקה הרמונית, מעין 'סימפטיקו', שלצד המשיכה הפיזית המתבקשת מגבירה את תשוקתם להיות יחד." הזוגות האלה חשים שהם ברי מזל ושהם נועדו זה לזה. במערכות יחסים כאלה אנשים מרגישים שבני הזוג שלהם "מבינים אותך כמעט ללא מאמץ וגורמים לך להרגיש בנוח... הם רגישים לא רק ליתרונות שלך, אלא גם לחסרונות ולרגישויות שלך." במקרה זה, הצורך היסודי לחיות את חייך עם מישהו שבאמת מבין מי אתה עשוי לעלות על כל 'דרישה' אחרת שאפשר לתאר.

בהרמוניה, שנולדת מתוך האינטראקציה בין שני נאהבים, כובד המשקל נע מהערך ה"אובייקטיבי" הכללי של בן הזוג – למשל, עד כמה הוא מושך, גבוה, או חכם – לאופן שבו האישיות שלו מחזקת את פריחתי האישית ואת ההרמוניה שבקשר בינינו. קשר ברמה גבוהה עוד יותר הוא זה שמכיל בנוסף להרמוניה גם את היכולת להוציא מהזולת את הטוב ביותר. זהו קשר שמאפשר לשני בני הזוג להיות במיטבם באופן הקרוב ביותר לאני האידיאלי שלהם.

תופעת מיכאלאנג׳לו

אני נושא את לבך עמי (אני נושא אותו בלבי) אני תמיד איתו (לאן שאני הולך את הולכת, יקירתי; וכל מה שנעשה בידי הוא מעשה ידיך, יקירתי). אי אי קמינגס

 

מחקרים הראו שכאשר בן זוגנו תופס אותנו ומתנהג אלינו בצורה שתואמת את העצמי האידאלי שלנו, אנחנו נעים לעבר אותו עצמי אידאלי – דבר המכונה "תופעת מיכאלאנג'לו". כפי שמיכאלאנג'לו שחרר את הצורה האידאלית מתוך השיש, בני זוגנו "מפסלים" אותנו לאור העצמי האידאלי שלנו. בני זוג קרובים מפסלים זה את זה בצורה שמקרבת כל אדם לעצמי האידאלי שלו, וכך מחלצים ממנו את המיטב. במערכות יחסים כאלה ניכרות צמיחה ופריחה אישית, ולרוב הדבר בא לידי ביטוי בטענות כגון: "אני אדם טוב יותר כשאני איתה." ².

בני זוג קרובים מפסלים זה את זה בצורה שמקרבת כל אדם לעצמי האידאלי שלו, וכך מחלצים ממנו את המיטב

סטיבן דריגוטס טוען שהתופעה הזאת מייצגת דפוס אוהד של תלות-הדדית שבו בני זוג קרובים מפסלים זה את זה ומקרבים זה את זה לעצמי האידאלי שלהם. לאורך האינטראקציה הזו, בן הזוג מתחיל להתנהג בצורה הקרובה מאוד לציפיותיו של אהובו. לפיכך, בני זוג מפסלים זה את העצמי של זה, מסירים היבטים מסוימים מהעצמי וחושפים אחרים. לדוגמה, בארוחת ערב גבר עשוי להנחות את השיחה לנושאים שנוחים לזוגתו – נושאים שיאפשרו לה להפגין חוש הומור וידע. בן הזוג מתנהג כאן בצורה שמחלצת את המיטב מזוגתו, ועושה אותה אדם טוב ומעניין יותר.

תופעת מיכאלאנג'לו מקושרת לפריחה מוגברת של כל אחד בני הזוג וגם לפריחת מערכת היחסים עצמה. מחקרים רבים מעידים על קשר בין שביעות רצון בחיים לבין הצלחה במערכת היחסים. למערכות יחסים קרובות יש השפעה עמוקה על הבריאות הפיזית והנפשית שלנו. דריגוטאס ממשיך וטוען שתופעת מיכאלאנג'לו מקושרת גם לשביעות רצון במערכת היחסים וגם לפריחה האישית. התנועה לעבר העצמי האידאלי, הנובעת מבן זוג המתנהג בצורה שתואמת את אותו עצמי אידאלי, תורמת לפריחה האישית הכללית, ולא משנה מה מידת שביעות הרצון ממערכת היחסים. ההעצמה שמייצר בן הזוג יעילה ביותר כאשר היא נוגעת בתכונות המהוות את מרכיבי הליבה של העצמי האידאלי של אותו אדם. יש להבחין בין תופעת מיכאלאנג'לו לתופעת פיגמליון, המתרחשת כשאדם חזק ועיקש יותר מעצב אדם אחר, מפותח פחות, בהתאם לרצונו הוא.

יש להדגיש שאנו לא מדברים כאן על אשליות חיוביות או על תופעת ה"משקפיים הוורודים"; לא מדובר במבט אשלייתי באדם אחר, אלא בהעצמת בן הזוג. לכן אדם שמפסל את בן זוגו בהתאם לעצמי האידאלי שלו אינו משפר רק את מערכת היחסים – הוא תורם גם לפריחה האישית של בן זוגו. אין זה רק שבן-הזוג שלי מתייחס אלי בצורה כל כך אוהדת, אלא שהתנהגותו תואמת באופן הרמוני את האידיאל העצמי שלי. התנהגות זו תורמת לאמון, למחויבות ולשביעות רצון גבוהים במערכת היחסים. בניגוד לפיסול גושי שיש, פיסול בן הזוג הוא תהליך בלתי פוסק (כל עוד מערכת היחסים נמשכת). במערכת יחסים אוהבת כזו אין הרגשה של התפשרות רומנטיות – אין חלופה מוצלחת יותר לבן זוג שמחלץ ממך את המיטב.

הלקח שאפשר ללמוד מהדיון עד כה הוא שבן הזוג המושלם שלכם אינו בהכרח האדם המושלם שעליו אתם חולמים, והוא אינו בהכרח יפה או מפורסם, אלא מישהו שתואם אתכם, רגיש לצרכים שלכם ומוכן להשקיע בפריחתכם ובהפקת הטוב ביותר מתוכם. הצורך בפשרות רומנטיות נעלם, או פוחת משמעותית, כשאתם מפסיקים להשוות את בן הזוג לאחרים ומתמקדים בקשר בינכם אנחנו יכולים לאהוב אדם שאינו הנאה או החכם ביותר בעולם (באופן "אובייקטיבי"), כיוון שיש לו בכל זאת תכונות אחרות החשובות לנו ביותר. יחד עם זאת, אי אפשר להתעלם מהמאפיינים האובייקטיביים של המציאות. גישה סוביקטיבית חיובית (שיש בה אף מידה רבה של אשליות) יעילה רק במידה. ייתכן שהאהבה מחכה מעבר לפינה, אך לא כל פינה מתאימה לנו.

המאמר מתבסס בחלקו על מאמר שלי שהתפרסם בכתב העת Psychology Today