אלכסון קלאסיק מנוחה לא שלווה

דרכן של רבות מהגופות הידועות בהיסטוריה התפצלו לחלוטין מזו של בעליהן. סיפורים כמו של דקארט וצ'ארלי צ'אפלין רומזים לשינוי שעברה תרבותנו ביחס למוות ולמתים
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

במרץ 2013, דיווח ה"גרדיאן" הבריטי על מטען רגיש במיוחד שעשה את דרכו מאנגליה לצרפת. היה זה מעיל כחול, מוכתם בדם, שמעולם לא עזב את גבולות הממלכה המאוחדת. כשהגיע המעיל לצרפת ונפרקו ארגזי המשלוח התגלה הנזק במלוא חומרתו- חור מכוער ליד הכתף השמאלית וכמה מקלעות זהב שעיטרו את המעיל ונקרעו ממנו.

למואל פרנסיס אבוט. תת אדמירל הורציו נלסון, 1800

למואל פרנסיס אבוט. תת אדמירל הורשיו נלסון, 1800

אלא שהנזק למעיל נעשה יותר ממאתיים שנה לפני שהמעיל המעוטר נשלח לתערוכה בפריז. זה קרה כשבעליו, תת אדמירל הורשיו נלסון, נהרג בקרב טרפלגר בשנת 1805. נלסון הנהיג אז את הצי הבריטי לניצחון מפואר על ציי צרפת וספרד, שאיחדו כוחות מולו באחד הקרבות הימיים המפורסמים ביותר בהיסטוריה. הצי הבריטי זכה בקרב לאחר שהתארגן, בהנחייתו של המצביא הימי המוכשר, לתצורה התקפית לא שגרתית שהפתיעה את האויב. צלף שהסתתר על תורן של ספינה צרפתית פגע בנלסון ביריה אחת שחדרה לחזהו והגיעה עד קרוב לעמוד השדרה שלו. נלסון מת שעה מאוחר יותר, טובע בדמו שלו, לא לפני שהתבשר על הניצחון ההיסטורי.

מלחיו הלומי הצער השרו את גופתו בברנדי עתיר אלכוהול כדי לשמרה בהפלגה חזרה לאנגליה, שם זכתה לקבורה מלכותית

מומחי רפואה, בדק הגרדיאן, טוענים כי גם היום קשה היה להציל את חייו מפציעה זו. מלחיו הלומי הצער השרו את גופתו בברנדי עתיר אלכוהול כדי לשמרה בהפלגה חזרה לאנגליה, שם זכתה לקבורה מלכותית בכנסיית סט. פול. אך מתברר כי הטיפול בגופתו של נלסון אינו יוצא דופן וכי גופות נוספות זכו לטיפול דומה. אחת מהן הייתה שייכת למשורר האנגלי לורד ביירון, שמת מקדחת בעודו לוחם את מלחמת העצמאות של היוונים בטורקים. ליבו, כך טוענים רבים, נותר ביוון, תרתי משמע. היוונים שהעריצו את המשורר האנגלי על עמידתו לצידם ביקשו לקבור את ליבו בארץ שכה אהב ושאהבה אותו. אך נראה שהיו אלה דווקא ריאותיו וגרונו שנותרו ביוון, לבקשת אלה שביקשו לשמר את קולו ונשימתו של המנוח הנערץ. להם, אגב, לא נותר כל זכר כשהטורקים כבשו, שנתיים מאוחר יותר, את העיר בה גווע ביירון מול רופאים שלא פסקו להקיז מדמו, כצוו הרפואה של אותם ימים.

ביירון ביקש במפורש שגופתו לא תישלח לאנגליה. במכתב שכתב למו"ל שלו ב-1819, חמש שנים לפני מותו, אמר: "אני בטוח שגופתי לא תנוח בקבר אנגלי...ואפילו לא אזין את התולעים בעפר שלכם, אם רק אוכל." אך חבריו התעלמו מבקשתו ושלחו את הגופה החנוטה כשהיא משומרת בשמונה מאות ליטרים של אלכוהול לאנגליה. כשהגיעה הגופה ללונדון, סירבו השלטונות האנגלים לקברה בכנסיית ווסטמיניסטר, שם קבורים גדולי האומה, על רקע מוסריותו המפוקפקת של ביירון (הוא שכב עם אחותו למחצה לאחר שקודם לכן הכריח את אשתו ל"מעשים לא טבעיים") ותמיכתו ביוונים שסתרה את המדיניות הרשמית הבריטית. אך המוני אנגלים שהעריצו את המנוח התגודדו לגדות התמזה כשעברה שם הגופה ואלפים אחרים באו לחלוק למנוח את הכבוד האחרון כשהונח ארונו בבית שבלונדון. רק ב-1969, 124 שנה לאחר מותו תוקן העוול ההיסטורי כאשר פינה לזכרו של ביירון, כנראה הסלבריטאי הראשון בעידן המודרני, הוקמה בכנסיית ווסטמיניסטר היוקרתית.

Joseph-Denis Odevaere לורד ביירון על ערש דווי, 1826

Joseph-Denis Odevaere לורד ביירון על ערש דווי, 1826

על גורל שאריו ושאריותיו של לורד ביירון למדתי מספר חדש שפורסם לאחרונה ומבקש להתחקות אחר דרכן של כמה מהגופות הידועות בהיסטוריה, במקרים רבים, בנפרד לחלוטין מדרכם של בעליהן. שמה מלא שמחת החיים של מחברת אסופת אנקדוטות היסטוריות זאת, Lovejoy, אינו רומז על אופיו המורבידי של הספר וכמו שכותב על כריכת הספר אחד הממליצים, סימון וינצ'סטר (מי שכתב בעצמו רב מכר בשם "גולגלות"): "אם, אמנם, כולנו יושבים בחדר ההמתנה של הקברן, אזי ספר זה הוא חומר הקריאה המושלם - הכנה לרגע בו מופיעה האחות מתוך הצללים וקוראת בשמך בקול רך".

"נוח בשלום", בתרגום לא נאמן של שם הספר (שיכול לעשות רק מי שמבין שחטא התרגום הלא מדויק היא הסיבה האחרונה שבגללה עשויה גופתו להיות נדונה לשריפה, גניבה, מכירה, השריה בברנדי, ואפילו תיוק במשרד עורך דין), הוא ספר הנוסך בקורא רוגע. זה אותו רוגע המזומן למי שהבין כי גורל גופתו אינו בידיו ואין להשחית זמן יקר בנסיון להבטיח את שלמותה או אפילו את מקום קבורתה.

לא מפתיע גם שחלקן מאבדות אברים חשובים בתהליך כמו גופתו של דקארט את הגולגולת, איינשטיין את המוח ורספוטין (כנראה) את אבר המין שלו

בהקדמה לספר, מבהירה לבג'וי כי גופות של של אישים מפורסמים אינן שייכות רק למשפחתם או חבריהם. בין תובעי הזכויות לגופה נמצא את הכנסיה, המדינה, מעריצים ואויבים. לא פלא, אפוא, שגופות נרכשות ונמכרות, נגנבות, מבותרות וחלקיהן משמשים יסודות לבנין כנסיות ,ערים ואפילו אימפריות. לא מפתיע גם שחלקן מאבדות אברים חשובים בתהליך כמו גופתו של דקארט את הגולגולת, איינשטיין את המוח ורספוטין (כנראה) את אבר המין שלו.

בס לבג'וי. מחברת הספר

בס לבג'וי. מחברת הספר, עוסקת במוות, גופות ושאר עניינים מורבידיים

קשה שלא לתהות אחר הנסיבות שבגללן נמשכת צעירה כמו לבג'וי לגופות מושאי סיפוריה

אבל זה אינו ספר על המתים יותר ממה שהוא ספר על החיים, על תרבותם, על אמונותיהם ועל מאפייני התקופה שבה פעלו. קשה שלא לתהות על הקשר בין הדרך בה חיו חלק מגיבורי הספר את חייהם והקורות את גופתם, אומרת המחברת בדברי הפתיחה לספר. כך גופתה של אווה פרון התוססת שנקברה והוצאה מקברה כמה פעמים עד שהגיעה למקום מנוחתה הסופי, בעוד גופתו של גאון כמו בטהובן זכתה מלכתחילה ליחס השמור לאוצר לאומי. מה אפשר להקיש על אנגליה של תקופת הרסטורציה שתלתה את גופתו של אוליבר קרומוול לאחר מותו, או על הפרנויה של ארצות הברית בשנות הששים של המאה הקודמת שהביאה להוצאת גופתו של לי אוסוולד, רוצח קנדי, מקברה כדי לברר אם אינו מרגל רוסי.

פורעי חוק היו תמיד, וחלקם יעדיף תמיד, פשעים שבהם הקורבן אינו יכול להתנגד בתוקף הנסיבות. כך נגנבו גופות שנמכרו בניגוד לחוק לפרחי רפואה הלומדים אנטומיה ולאספני גופות וחלקי גופות שונים. זייפנים ניסו לגנוב את גופתו של אברהם לינקולן כדי לדרוש עבורה את שיחרורו מהכלא של חברם, זייפן כספים ידוע. גופתו של צ'רלי צ'פלין נחטפה מבית הקברות בשוויץ, חודשיים לאחר שנקבר, כדי לדרוש ממשפחתו כופר וגופתו של המלחין היידן איבדה את ראשה בגל של גניבת גולגלות שהיכה באירופה במאה ה-19 עם התפשטות הרעיון שניתן לקבוע את אופיו של אדם על פי צורת גולגלתו (פרנולוגיה).

גופתו של צ'רלי צ'פלין נחטפה מבית הקברות בשוויץ, חודשיים לאחר שנקבר, כדי לדרוש ממשפחתו כופר

הסיפורים רומזים גם לשינוי שעברה תרבותנו ביחס למוות ולמתים. בעבר, לא היה מוזר לשמור על גולגולת של מישהו חשוב או לענוד טבעת ובה קווצת שיער של חבר קרוב שנפטר. היום יוכלו לעשות זאת רק אלה שעובדים מהבית ונשארים שם. הספר גם חושף כמה ממרכיבי אי השוויון המובנה בתרבותנו. מאחר והמחברת הגבילה את המקרים שסקרה לגופותיהם של מפורסמים בלבד, קשה שלא להבחין כי באסופת תולדותיהם של יותר מחמישים הגופות המתוארות בספר יש מקרים ספורים בלבד של נשים ( שניים: אווה פרון ודורותי פרקר) או של מי שאינם לבנים (מקרה בודד: ג'ים ת'ורפ, האתלט האינדיאני המפורסם שגופתו נדדה חודשים רבים בטרם נקברה).

ג'ים ת'ורפ

ג'ים ת'ורפ (1910), מגדולי האתלטים בהיסטוריה, האינדיאני הראשון שזכה בזהב אולימפי עבור ארה"ב. שרידיו נדדו חודשים בטרם נקברו. תצלום: הארכיון הלאומי של ארה"ב, ויקיפדיה

קיימות אפשרויות רבות כדי לחלק ספר מסוג זה לפרקים. תקופות היסטוריות הן אפשרות אחת ותחומי העניין של בעליהן עשויה להיות אפשרות אחרת. ללא חשש מתביעות משפטיות אפשריות, חילקה המחברת את סיפורי הגופות לתשעה פרקים, כשלכל אחד מהם מכנה משותף כמו "החטא ועונשו", "קדושים וחוטאים", "אבדות ומציאות" והפרק האחרון "משאלות אחרונות", מתייחס לשאיפתם של המתים לשלוט במה שיקרה לגופותיהם גם לאחר מותם.

ועתה, די להסחת הדעת, הגיע הזמן לחתוך בבשר המת. לפניכם כמה מסיפורי הגופות שמביאה לבג'וי. אף לא אחד באמת מפחיד.

התקפת שיעול בלתי מרוסנת על הבמה בפריז, דווקא בעיצומה של הצגת "החולה המדומה", בישרה את מותו הקרוב של מולייר (1673-1622), מגדולי המחזאים של צרפת. אף שהיה חולה בשחפת, בא מותו בהפתעה שלא הותירה אפילו לכומר זמן למשיחה האחרונה ואפילו לא למולייר את האפשרות להתכחש בפניו למקצועו - באותה תקופה נחשב מקצוע המשחק לבזוי ומנע מבעליו להיקבר באדמה מקודשת.

בצר לה, פנתה אלמנתו של מולייר לארכיבישוף של פריז בבקשה להעניק לבעלה קבורה ראויה וכשזה לא נענה, פנתה למלך לואי ה-14 עצמו. המלך ביקש מהארכיבישוף למצוא פתרון וזה הסכים לבסוף לקבור את המנוח בבית הקברות סנט ג'וזף בנוכחות שני כמרים בלבד, ללא מודעות אבל וללא טקס. יש מי שאומרים שהגופה נקברה בעומק של ארבעה מטרים, נמוך יותר מהעומק שמקדש צו הכנסיה (פחות משלושה מטרים). ארמנדה, האלמנה הטרייה, קיבלה את ההסדר אבל לא ממש קיימה אותו. ארבעה כמרים התייצבו לטקס ונחיל של חברים נושאי לפידים הגיע כדי לחלוק את הכבוד האחרון למנוח. אך למרות העדים הרבים לא היה ברור היכן בדיוק נטמנה הגופה. העניין לא הטריד איש עד שיותר ממאה שנים מאוחר יותר, כאשר בתקופת המהפכה הצרפתית, הפכה גופתו של מולייר למצרך מבוקש.

העצמות המקוריות של מולייר בילו שבע שנים נוספות במרתפי הכנסייה של סנט ג'וזף לפני שצורפו לשרידיו של דקארט וצרפתים ידועים אחרים במוזיאון הפריזאי של גדולי האומה

המהפכנים שחיפשו נואשות גיבורים חילוניים, מצאו במולייר את הדמות האידאלית. כמי שהתקיף את הכנסייה והבורגנים גם יחד, נקראה שכונה חדשה על שמו ופרנסיה עשו דרכם לבית הקברות כדי לחלץ את שרידיו (ואת אלה של המשורר ז'אן דה לה פונטיין), ולקבור אותו מחדש בשכונה החדשה. הם לא הוטרדו כלל מאי הידיעה על מקום הקבורה המדוייק, שלפו שני שלדים באקראי וחזרו לקבור אותם בשכונה שהוקמה זה מקרוב. העצמות המקוריות של מולייר בילו שבע שנים נוספות במרתפי הכנסייה של סנט ג'וזף לפני שצורפו לשרידיו של דקארט וצרפתים ידועים אחרים ב-Jardin Elysée, במוזיאון הפריזאי של גדולי האומה.

בשנת 1817 יצאו מי שנחשבו עצמותיו של מולייר למסע בלתי צפוי נוסף. ניקולס פרושו, הקים בית קברות חדש בפאתי העיר בשם Père Lachaise וחיפש לקבור שם שרידי סלבריטאים כדי לקדם את ה"מוצר" הנדל"ני החדש שיזם. הידוענית הראשונה שהצליח להשיג הייתה מלכתו של אנרי השלישי מלך צרפת, לואיז דה לוריין, ומאוחר יותר רכש גם את שרידיהם של מולייר, פונטיין וזוג נאהבים מפורסם מימי הביניים. האסטרטגיה של פרושו הוכיחה את עצמה ובית הקברות הפך אתר קבורה למאות אלפים ונקודת עניין לשני מיליון תיירים בשנה, הבאים לפקוד בין השאר את קבריהם של אוסקר ווילד, שופן, שרה ברנהרד וג'ים מוריסון הסולן המיתולוגי של להקת "הדלתות". אך העצמות המיוחסות למולייר, ממשיכה וכותבת לבג'וי, ממשיכות בתפקיד השחקן. העצמות האמיתיות נמצאות כנראה הרחק משם, אי שם בקטקומבות של פריז.

ג'ים מוריסון

זכה למנוחה אחרונה, ודווקא נמצא בבית הקברות Père Lachaise, בפריס. תצלום: סוזן אקרידג'

הדרך שבה משרתים המתים את החיים עברה שינוי גדול במהלך ההיסטוריה, מאז שהרומאים שתו את דמם של הגלדיאטורים הטבוחים כדי לזכות באומץ ליבם ועד לתרומת האברים המוסדרת של היום. אך בדרך היו כמה פיתולים. לורנס סטרן היה כומר בריטי שזכה לפרסום בגיל מאוחר יחסית כשכתב את היצירה המפורסמת שלו "חייו ודעותיו של טריסטן שנדי, ג'נטלמן". הספר, שלא זכה לביקורות אוהדות כשהופיע ושזוכה לכאלה היום, דווקא זכה מאז ומתמיד לאהדת הקהל. מחברו נפטר בביתו מסיבוך הקשור למחלת השחפת ממנה סבל והוא בן 54 ( בתקופה זאת לא מציינים "בלבד"). בפרק המוקדש לגופתו מציינת לבג'וי כי כמו רבים מהכוכבים של היום, חי סטרן מעבר לאמצעיו. חובותיו היו כפולים מסך נכסיו ולפיכך זכה ללוויה צנועה בהתאם (פעמוני הכנסיה לא צלצלו). הוא נקבר בכנסיית סט. ג'ורג' ארבעה ימים לאחר מותו.

בסוף המאה ה-17, עם הגידול המהיר באוכלוסייתה, חוותה לונדון פריחה של מוסדות לימוד רפואה ועימה מחסור חמור בגופות ללימוד אנטומיה

איתרע מזלו של סטרן ובסוף המאה ה-17, עם הגידול המהיר באוכלוסייתה, חוותה לונדון פריחה של מוסדות לימוד רפואה ועימה מחסור חמור בגופות ללימוד אנטומיה. הגופות היחידות שעמדו לרשותם של פרחי הרפואה צמאי הידע היו אלה של פושעים שניתלו. אך למרות שבאותה תקופה הספיקו פשעים קלים יחסית לחרוץ את גורלו של אדם, לא הצליחו תלייני הכתר לספק את הביקוש הגובר לגופות. תעשיה חדשה של "מחיי מתים" פרחה במהירות וקברנים ומנתחים ידועים מצאו עצמם מעורבים בה.
לילה אחד אחרי קבורתו של לורנס סטרן, חפרו חוטפי הגופות את קברו מחדש ומכרו את גופתו הטרייה לפרופסור בקיימברידג', שהיה גם המוסד החינוכי בו התחנך סטרן. כשעלתה הגופה על שולחן המנתחים הופתע אחד מהם לזהות את מכרו המנוח והתעלף.

מקורות שונים, אותם איתרה המחברת, אינם תמימי דעים אם הצוות המשיך בנתיחת הגופה לאחר מכן, אך נראה שהגופה חזרה לכנסיה ממנה נגנבה, ב"חתיכה אחת", פחות או יותר. בית הקברות של הכנסיה בה נקבר עבר שינויים רבים מאז ובמלחמת העולם השנייה הוכשרה החצר לגידול ירקות. אך, מוסיפה ומסבירה לבג'וי, השלטונות דאגו להוסיף שכבת עפר של יותר ממטר כדי להבטיח כי "תושבי לונדון לא יעלו עצמות אדם לצד הגזרים שלהם".

לורנס סטרן, ג'ושוע ריינולדס

עלילות גופתו וגלגוליה יכלו לפרנס רומן פרי עטו: לורנס סטרן (1760), דיוקן מאת סר ג'ושוע ריינולדס. תצלום: ויקיפדיה

ב-1964 נמכר השטח לבניית מגורים. מתוך כוונה למנוע שיבושים בבנייה מאוחר יותר, פרסמה החברה הרוכשת מודעה בעיתונות, הקוראת לקרובי הקבורים בשטח שרכשה לבוא ולקבל את שרידי קרוביהם. משום שאיש מקרובי סטרן לא התייצב, עשה זאת אזרח בריטי בשם קנת מונקמן, כתב ה-BBC ומעריץ מושבע של סטרן. מונקמן ביקש לקבור את עצמותיו של הסופר שכה החשיב, בכנסיה בה נהג סטרן לכהן ככומר. אלא שלאחר שהוצאה הגופה מהקבר והוחזרה אליו, נותרה עמימות מסוימת באשר למיקום המדויק של הקבורה מחדש, מה עוד שאפילו על המצבה נכתב שסטרן קבור "בקרבת מקום".

ברביעי ביוני 1964 התייצבו מונקמן ונציגי החברת שרכשה את השטח כדי לחפור את האתר. חמש גולגלות נחשפו חיש קל כמו גם עצמות פזורות לרוב. גולגולת אחת נשאה סימני ניסור שאפיינו את ניתוחי האנטומיה של אמצע המאה ה-18 וכמה עצמות התאימו לגובהו של סטרן. הגולגולת הוחשה לביתו של מונקמן שם נשמר פסל של פלג גופו העליון של סטרן בגודל טבעי. הגולגולת התאימה לגוף באופן מושלם ושרידי הגופה נקברו בכנסיה בה שימש סטרן.

בתחילת 2013 ביקרתי במוזיאון של לונדון בתערוכה מיוחדת תחת השם "רופאים, נתיחות שלאחר המוות ומחיי המתים (שמם של גנבי הגופות באותה תקופה)". התערוכה נולדה בעקבות גילויו של בית קברות נשכח שהיה פעיל בין השנים 1825-1841 לצידו של בית החולים המלכותי בוייטצ'אפל. החפירות גילו 262 קברים, ברבים מהם תערובת עצמות ושרידי רקמות אחרות ששימשו את רופאי בית החולים כעזרי הוראה. רק מי שמכיר את הקסם שמהלכים על הבריטים מיתות משונות יוכל להבין את הצורך בהזמנת כרטיסים מראש לתערוכה זאת.

אלכסנדר הגדול לא חשב על עצמו כבן תמותה כלל. כבנה של אם שייחסה את מוצאה לגיבור אכילס ולאב שראה עצמו צאצא לשושלת שהחלו הרקולס והאל דיוניסוס, נזכר אלכסנדר (לדבריו) שהוא בן תמותה רק כשנזקק לשינה או במהלך קיום יחסי מין

אלכסנדר הגדול לא חשב על עצמו כבן תמותה כלל, כותבת לבג'וי. כבנה של אם שייחסה את מוצאה לגיבור אכילס ולאב שראה עצמו צאצא לשושלת שהחלו הרקולס והאל דיוניסוס, נזכר אלכסנדר (לדבריו) שהוא בן תמותה רק כשנזקק לשינה או במהלך קיום יחסי מין. כמי שיצר את האימפריה הגדולה בעולם מעולם, הפכה גם גופתו לגופה הפוליטית המפורסמת הראשונה, הגם שקורותיה אינם נהנים מהתיעוד המדויק יחסית של שאר הגופות בספר.

בשנת 323 לפני הספירה והוא בן 33 בלבד, נפל אלכסנדר למשכב במהלך משתה בבבל. אם הייתה זאת הרעלה, קדחת אקזוטית או ערב של שתיה יתרה (כולן השערות מלומדות), לא נדע לעולם. המחלה הפתיעה את מצביאיו שהקיפו את מיטתו (מיתתו?). ללא יורש מוכר, הבינו כולם כי מי שינחל את אלכסנדר יהיה זה שיגבר על המצביאים האחרים. כאשר נשאל אלכסנדר על ידי אחד מאלופיו את מי ירצה לראות כיורשו אמר "החזק ביותר". מאוחר יותר באותו לילה החזיר את נשמתו לבורא.

שחזור של הלווייתו של אלכסנדר הגדול מהמאה ה-19. מקור לא ידוע

שחזור של הלווייתו של אלכסנדר הגדול מהמאה ה-19. מקור לא ידוע

החונטים המצריים שהובהלו כדי לחנוט את גופתו נרתעו בתחילה מהגופה שנראתה כה רעננה ומלאת כוח. משסיימו את מלאכתם, נחה הגופה החנוטה בארמונו של נבוכדנצר בבבל במשך שנתיים בעוד מפקדי צבאו נתונים במלחמת ירושה. מי שיזם ונטל בעלות על הגופה היה תלמיי, חבר ילדות של אלכסנדר שהפך מאוחר יותר גם לאחד משומרי ראשו. הוא הבין כי איש זולת אלכסנדר לא יוכל לקיים את האימפריה בממימדים שהצליח אלכסנדר לכבוש ועשה דרכו עם מרכבת הקבורה המפוארת למצרים שהייתה לדעתו המדינה החשובה שבאימפריה ובה ביקש לשלוט.

על פי התרבות המקדונית, קבורת השליט הקודם מעניקה כוח לשליט החדש ותלמיי החליט לבחון את האמונה בעזרת גופתו החנוטה של חבר נעוריו. את משכנו קבע בממפיס ובסיועם של כמה כהנים מצריים בכירים יצר אל חדש, סרפיס, תערובת של אלים מצריים ויווניים אותו ביקש לעבוד במקביל לאלכסנדר. בין השאר כי טען כי אלכסנדר נשא את שם האל החדש על שפתיו רגע לפני שיצאה נשמתו.

גופתו של אלכסנדר נשארה בממפיס לעשרים שנה נוספות עד שהועברה לאלכסנדריה, העיר שהקים. מספרים כי הגופה החנוטה הוצאה מהארון המוזהב והושמה בתיבת זכוכית במהלך שהעניק את ההשראה לחונטי לנין 2200 שנה מאוחר יותר. קברו הפך מקום עליה לרגל לקיסרי רומי לעתיד לבוא. יוליום קיסר ואוגוסטוס היו בין המבקרים ולבג'וי טוענת כי האחרון השחית את אפו של המנוח כשרכן לנשק אותו. קליגולה לא הסתפק בהבעת כבוד ונטל עימו את מגן החזה של אלכסנדר כדי להופיע איתו במצעד חגיגי ברומא. קליגולה גם היה המבקר החשוב האחרון שביקורו תועד. בשנת 365 לספירה, שנים רבות לאחר שזוהרו של אלכסנדר עומעם, החריבו רעידת אדמה וצונמי את ממפיס ואיתה את הקבר המפורסם שהפך מאז למשאת נפש נחשקת לארכאולוגים לדורותיהם. אחת לזמן טוען מישהו לגילויו של הקבר רק כדי להתאכזב נוכח בדיקה מעמיקה יותר של הנתונים. שלטונות אלכסנדריה נדרשים, גם היום, לאשר תכניות חפירה הזויות לגילוי הקבר הנעלם. אחד מהחופרים, מלצר יווני בשם סטליוס קומוטסוס השקיע, בשנות הששים של המאה הקודמת, את כל חסכונותיו בחיפוש העקשני אחר הקבר לפני שנואש והציע את המידע שבידו תמורת פנסיה ומכונית מרצדס.

המחשבה על המוות היא שותף טוב לריקוד, ככל שתרקוד יותר כך תפחד פחות

לבג'וי מגישה תערובת מרתקת, משעשעת לפרקים, של סיפורים אנושיים ( גם לגופות, מתברר, יש חיים) ופרטי טריוויה משובבי נפש המשרטטים את תמונותיהן של תקופות הסטוריות שבהן היה אולי מספיק מקום בבתי הקברות אך היו סיבות רבות שמנעו מגופות ראויות להגיע לשם. רשימת המקורות שבסוף הספר נראית כמו רשימות דומות שבספרי העיון המעמיקים ביותר ומחזקת את אמינותם של סיפורי החיים והמוות שחולקת הסופרת עם הקוראים.

אך למראה הפנים הצעירות המעטרות את דש הספר האחורי קשה שלא לתהות אחר הנסיבות שבגללן נמשכת צעירה כמו לבג'וי לגופות מושאי סיפוריה. הסופרת עצמה מספקת את התשובה כבר בהקדמה לספר. לטענתה, מי שמישיר מבט אל הדברים שרובנו מנסים להימנע מלחשוב עליהם, מתמודד טוב יותר עם המחשבות על סופו הבלתי נמנע. והיא מצטטת את קירקגור: "המחשבה על המוות היא שותף טוב לריקוד". לפני שהיא מסכמת: "ככל שתרקוד יותר כך תפחד פחות".

המאמר מובא לכם כחלק מיוזמה שלנו, "אלכסון קלאסיק", שמביאה מדי פעם דברים שפרסמנו בעבר, חשובים במיוחד, עבור עשרות אלפי קוראינו החדשים שאולי לא הכירו את האוצרות שצברנו ושלא נס ליחם.

המאמר התפרסם לראשונה ב"אלכסון" ב-22 באפריל 2013

תמונה ראשית: מתוך "הלוויה של שלי" (1889), לואי אדואר פורנייה. תצלום: Google Art Project, ויקיפדיה

מאמר זה התפרסם באלכסון ב

תגובות פייסבוק

3 תגובות על מנוחה לא שלווה

01
קובי בלום

אני חייב להודות שמזמן לא צחקתי כל כך, ועוד על רקע קריאת החומר המורבידי האולטימטיבי.
מי אמר שהמוות הוא נושא רציני?

03
יעל ש.ק.

הגדילה לעשות גופתו של ישו! אשר עד היום מתנוססת צלובה בכנסיות ברחבי העולם. אייקון הצלוב הנוצרי שאפילו לא ידע שהוא כזה.