פנאי יעיל יותר

בשנה שעברה, בערך חצי שנה אחרי שהתחלתי לעבוד בפעם הראשונה במשרה מלאה, הבנתי שאני לא יכול להמשיך לתחזק את הרגלי הצפייה בטלוויזיה שפיתחתי בקולג' (בקצרה: "לצפות פחות או יותר בהכול"). היו לי שתי אפשרויות: לצפות בפחות טלוויזיה, או לבזבז פחות זמן על צפייה. האפשרויות האלה כבר אינן זהות, גם אם הן נראות כך. בזכות יכולות חדשה יחסית לשלוט במהירות הניגון של מדיה דיגיטלית, אפשר למשל לטוס על פני עונה של 12 שעות בהרבה פחות זמן.

אבל בואו ניקח צעד אחורה. עד עידן הקולנוע הביתי רוב צורות הבידור נעו בקצב קבוע ובלתי ניתן לשינוי. שידורי טלוויזיה ורדיו חיים התנהלו, מן הסתם, בזמן אמת (ואי אפשר היה לצפות בהם שוב). רוב הסרטים שהוצגו בבתי הקולנוע נצמדו לסטנדרט של 24 פריימים בשנייה. גם כשצרכנים יכלו לשלוט במהירות של המדיה האנלוגית שלהם, זה לא היה מושלם – כל מי שניגן בטעות תקליט רגיל במהירות 45 מכיר את "אפקט הסנאי" שמעלה את גובה הצליל לרמות צווחניות.

עד שבאמצע יולי 2004 הוסיפה אפל, שהאייפוד שלה החל לבסס אז את שליטתו בשוק נגני ה-3MP, אפשרות חדשה בעדכון התוכנה שלה: "לבחור את מהירות ההקראה בספרי אודיו". כעת יכלו משתמשים להקשיב לקבצים במהירות גבוהה פי שניים או שלושה מהמהירות הרגילה שלהם בלי שתהיה לכך השפעה על גובה הצליל, כך שתיאורטית הקלטה של עשר שעות יכולה הייתה להתנגן בחמש שעות (גם אם המהירויות שאפל מציגה אינן מדויקות). היום זו אפשרות סטנדרטית באפליקציות פודקסטים רבות.

מפתחי נגן המדיה בקוד פתוח VLC לקחו זאת צעד אחד קדימה בספטמבר 2008. VLC 0.9 כלל "ניגון אודיו בקצב איטי/מהיר יותר (עם התאמה של גובה הצליל בעזרת פילטר אודיו חדש של ScaleTempo)". ההתאמה הזו בגובה הצלילי היא נקודת מפנה משמעותית, כי עכשיו השליטה במהירות לא הוגבלה עוד לדיבור, אלא גם לצלילים אחרים. אפילו מוזיקה שהואצה הייתה עכשיו פשוט מהירה יותר – בלי שינוי בגובה הצליל. להתראות, סנאים.

מאז שינתה האפשרות הזו את הדרך שבה אני צופה בטלוויזיה ובסרטים (גם נגנים אחרים מאפשרים כיום שליטה במהירות. קיומה של האפשרות הזו בנגן של יוטיוב הפך את הצפייה שלי ב"ראיון סוף" לנסבלת). מהירות של 1X טובה לדברים שאני רוצה להקדיש להם תשומת לב – דרמות איכות, קומדיות אינטנסיביות. אבל כשאני צריך לראות תכניות או סרטים מסיבות כלכליות יותר – פעם הוטל עליי למשל לצפות בכל 84 הפרקים של ערימת הזבל המכונה קליפורניקיישן – האפשרות להאיץ למהירות של 1.5X או למהירות כפולה היא דרך מצוינת לחסוך זמן וכנראה גם לשמור על השפיות. לא מזמן צרכתי עונה בת 12 שעות של הומלנד בשמונה שעות. איכשהו הפכתי גם את פעילויות הפנאי שלי ליעילות עד אימה.

ישנם יתרונות אחרים להאצה, בעיניי לפחות. מעבר לכך שהיא חוסכת זמן, היא גם מכריחה אותי להתרכז. במקום שהפודקסטים יתנגנו ברקע כשתשומת הלב שלי עולה ויורדת, הקצב המואץ מכריח אותי לשים לב כל הזמן, או שלא אצליח לעקוב. דיונים בפודקסטים במהירות רגילה נשמעים לי עכשיו איטיים להחריד, ואני מקשיב במהירות רגילה רק לפודקסטים שכוללים כמות גדולה של מוזיקה.

אבל סתם האצה לא הספיקה לחלק מהאנשים. מפתח ה-Instapaper מרקו ארמנט השיק ביולי האחרון את אפליקציית הפודקסטים החדשה שלו, Overcast, הכוללת תכונה שהוא מכנה "מהירות חכמה" (Smart Speed). "'מהירות חכמה' מקצרת שתיקות," הוא כתב. "נגינה במהירויות מואצות תמיד עזרה לאנשים לפנות זמן להאזנה לעוד פודקסטים, אבל בדרך כלל זה היה במחיר פגיעה באיכות הצליל ובהבנה". במקום סתם לנגן קובץ במהירות גבוהה יותר, האלגוריתם של ארמנט מזהה את הרגעים המתים ומגלח חצאי שניות ושתיקות מביכות ארוכות מדי.

זה בדרך כלל עובד, למרות שכמעט בלתי אפשרי לשמוע את זה בפעולה (אף שבנעימות פתיחה או סיום כמו ב-Serial השינוי ברור יותר). לפי תפריט האפשרויות של האפליקציה, בששת החודשים האחרונים "'מהירות חכמה' חסכה [לי] 10 שעות מעבר להתאמות המהירות". לא רע בשביל משהו שמורכב מאלפי מקטעים זעירים של שקט.

האם אני מפסיד משהו כשאני צופה או מקשיב לדברים במהירות מואצת? The Verge דן במהירות הנגינה של פודקסטים לפני כמה שבועות וטען שהאצת המהירות ל-1.5X "מאלצת את המוח שלנו לעבוד באוברדרייב, במקרה הטוב, ובמקרה הרע, היא הורסת את אמנות התזמון". הנקודה הראשונה היא לא מבוססת, השנייה היא עניין של דעה.

מבחינת הזיכרון, אפשר לטעון שאני באמת זוכר פחות כשאני צופה או מאזין במהירות מואצת. במאמר מ-1969 בשם Review of Research on the Intelligibility and Comprehension of Accelerated Speech בחנו פסיכולוגים מספר מחקרים שחקרו את הקשר בין קצב הדיבור להבנה אצל המאזין. באופן בלתי מפתיע, המחקרים מצאו שככל שקצב המילים לדקה עלה, הבנת המאזינים ירדה באיטיות, ואז בקצב מהיר יותר (בעקומה, במילים אחרות). החוקרים גם "מצאו שיעילות הלמידה עלתה עם קצב הדיבור, עד קצב של כ-280 מילים לדקה". אז כל עוד אתם לא עוברים את הגבול הזה, אתם אמורי להיות בסדר. הם מצאו גם ש"נראה שלקצב המילים של קטע מסוים אין השפעה מיוחדת על קצב השכחה". במילים של הדיוטות, אני לא הולך לשכוח מה קרה בפרק האיטי של מד מן משבוע שעבר רק כי צפיתי בו בהילוך מהיר. כל עוד אני יכול להבין את כל מה שהדמויות אומרות הזיכרון שלי לא ייפגע, בלי קשר לקצב.

מבחינה אמנותית אפשר לטעון שצפייה בסרט מואץ מעט משאירה פחות מקום להתפתחות של מתח דרמטי, פחות מקום להבין בדיחות או להבחין בפרטים ויזואליים, או שהיא פוגעת בחזון המקורי של האמן. יש בכך משהו, אבל כצרכני מדיה אנחנו מתפשרים על החזון האמנותי של היוצר כבר הרבה מאוד זמן. סרטים שמשודרים בטלוויזיה נקטעים לצורך הפסקות פרסומות, ולעתים קרובות סצנות שלמות נקטעות משיקולי זמן. אנחנו צופים בסרטים שנועדו למסכי IMAX בטלפון הנייד שלנו. אם אנחנו יכולים לעשות פשרות ויזואליות, למה שלא נעשה אותו דבר לגבי אודיו או זמן? רציתי לראות את אווטאר בתלת ממד ב-MAX בקצב המקורי שלו; אני לא יכול לומר שחשתי אותו דבר לגבי "ראיון סוף". זה עניין של פשרה אישית, לא מחויבות חברתית.

  Copyright 2015 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency