עברית, קולנוע, נעורים

הייתי בן 16, פחות או יותר, כשעמדתי מול חנות הספרים של קושניר ברחוב אבן גבירול בתל אביב, ליד הקולנוע השכונתי "גת", סמוך לכיכר מלכי ישראל. בוויטרינה (כך קראנו אז לחלון ראווה) היתה קומפוזיציה מופלאה של יוסי בנאי וז'רמן אוניקובסקי עם פאות, ומעליה כיתוב: "קשת – קולנוע". היום היו קוראים לזה שער "קאמפי".

עמדתי רגע ארוך ובהיתי: ספר בעברית על קולנוע? "קשת" על קולנוע? זה אמיתי, התרגשתי. על השער נכתב שהספר כולל אבות מזון בדמות טקסטים של גודאר, קוראסאווה, פרלוב. כשאהרן קושניר ראה אותי נכנס לחנות, הוא ניחש את כוונותיי, פנה למדף והוציא את החוברת בת 200 העמודים, שלא ידעתי שתשנה את חיי. "הנה לך", הוא חייך. יודע נפש צאן מרעיתו.

עטיפת הגיליון הראשון של "קשת- קולנוע" שיצא לאור ב-1968.

בישראל של 1968 הקולנוע לא זכה להכרה כאמנות. לא היו ספרים על קולנוע, כתבי עת, סינמטקים, פסטיבלים לקולנוע, בתי ספר לקולנוע. היו הרצאות של דוד גרינברג בבית ליסין וספר תמונות שהוציא ב"הוצאת מעריב", הקרנות סדירות של סרטים "מסחריים" ו"אמנותיים" בבתי קולנוע, ספר "הקולנוע" המיושן של יהודה הראל, "להיטון" ו"עולם הקולנוע". ג. עיטור מדווח מקאן. הקולנוע הישראלי היה מסחרי, ונכלל תחת החטיבה לתעשיות קלות במשרד המסחר והתעשייה. העולם הקולנועי המסעיר של פליני, ברגמן, אנטוניוני, פאזוליני, קוראסאווה, גודאר, טריפו, "מחברות הקולנוע" והיצ'קוק - היה רחוק.

רבעון "קשת-קולנוע" היה בית הספר לקולנוע שלי ושל בני דורי והוא שינה את השיח על קולנוע בישראל. קראתי כל מאמר אולי עשרים פעמים, כל שורה. חלמתי כל תמונה מסרטים שלא ראיתי, הוקסמתי מעמוס עוז שכתב על "טרזן", צעדתי כאיש מערבון, כמו ג'אד נאמן המחקה את פול ניומן בסרט HUD; התפעלתי מכתיבתו של יגאל בורשטיין על הסרט הקצר כז'אנר עצמאי.
וחזרתי שוב ושוב לראיון עם פרלוב.

הראיון שערך משה נתן עם דוד פרלוב השתרע על פני 73 עמודים. ב-73 העמודים הללו היה הכל: אביו הקוסם, ברזיל, התשוקה לקולנוע, ההגירה, התפתחות תודעתו כאמן, החומרה ורוחות הרפאים שבו. סימפוניה של ראיון.

אני מודה, הייתי כבר קצת "פרלוביסט" כשקראתי את הראיון. ראיתי את "בירושלים" המסעיר, ואפילו השתתפתי כסטטיסט אבוד בסרטו העלילתי "הגלולה", אחד מאלפים שגוייסו בלילה ארוך בו כיוונו עלינו תאורה במשך שעות, באצטדיון יד אליהו. ראיתי את פרלוב מדי יום בבית הקפה השכונתי "קפרי", בשדרות ח"ן פינת ככר מלכי ישראל, שותה קפה, בוהה מבעד החלון, מנהל פגישה או קורא עיתון. "אבל הוא לא עושה כלום", אמר אבי על הבמאי הנערץ עלי, כי הלא אנשים שיושבים בבתי קפה לא עובדים.

עמודי הראיון של משה נתן עם פרלוב היו מקדש לאהבת הקולנוע, תשוקתו ועבודתו – עולם הסינמטק הצרפתי בפאריז, הפריימים המילוליים מ"גריד" של פון שטרוהיים, מ"האזרח קיין" של וולס, מ"לולה" של ז'אק דמי. שמעתי אותו בדמיונותיי מדבר ב-א-י-ט-י-ו-ת במבטא הברזילאי. זעמתי עם פרלוב על הממסד המזמין של שירות הסרטים הישראלי שאינו מבין אותו.

שנה לאחר מכן, בקיץ 69 נסעתי בעקבות הראיון עם פרלוב ללונדון ולפאריז. פעם ראשונה בחוץ לארץ. העתיד שלי לא היה לי ברור עדיין, במאי תיאטרון או במאי קולנוע, אך היו לי שלושה חלומות שהגשמתם היתה בעבורי פסגת הגדולה: שהקריקטוריסט 'זאב' יצייר אותי, שיעקב אגמון יראיין אותי ב"שאלות אישיות" בגלי צה"ל וששמי יופיע ברשימת המשתתפים של רבעון "קשת".

כמו ג'אנקי אמיתי הזרקתי לעצמי, יום ולילה, עוד ועוד סרטים: ראיתי את "האזרח קיין" ב-Everyman בהמפסטד, את סרטי לינדזי אנדרסן ב- National Film Theater בלונדון, קומדיות של צ'פלין וקיטון וסרטים נסיוניים של מאיה דרן בסינמטק הצרפתי של לנגלואה בארמון טרוקדרו בפריז. באחד הלילות, כשיצאתי מהקרנה של "נפוליאון" האילם של אבל גאנס והלכתי על נהר הסיין, גמלה בלבי החלטה להיות במאי קולנוע. כמו גאנס, כמו טריפו, כמו פרלוב.

ב-2013 מלאו 50 שנה לסרטו של פרלוב "בירושלים", ובבית הספר סם שפיגל החלטנו לערוך לו מחווה: 50 שנה אחרי הסרט פורץ הדרך, יצלמו תלמידי בית הספר ובוגריו פרגמנטים חדשים, המתכתבים עם פרלוב, אשר יחוברו לסרט מחווה שיכלול את "בירושלים" ויוקרן בעשור למותו כסרט תיעודי באורך מלא. כרובד נוסף, וכמלווה למחווה, החלטנו גם לבחון הוצאה מחודשת לאור של "קשת-קולנוע". בעקבות ההחלטה, ניגשתי שוב לחוברת הבלויה שלי וקראתי בה. להפתעתי, גיליתי שמרבית המאמרים והראיונות בספר עומדים במבחן הזמן כחומר קריאה חווייתי-תובנתי, וכיום הם בלתי זמינים לקורא. יותר מכך, הם מהווים חלק מרכזי בליבת סיפור הקולנוע הישראלי החדש.

בשנת 1977 הקמנו - קבוצה של צעירים, שכללה את עוזי פרס, ניסים דיין, יעוד לבנון, רחל נאמן ואני – את קבוצת קי"ץ – קולנוע ישראלי צעיר. נפעמנו מהקולנוע הגרמני הצעיר של פאסבינדר- הרצוג- ונדרס ורצינו קולנוע ישראלי אמנותי, חברתי-פוליטי, קולנוע של "מחברים", של במאים תחת הקולנוע הישראלי המסחרי והממוסחר שהיה נפוץ אז בארץ. אבל האנגלית שלנו היתה צברית והאפשרות לערוך תחקיר היתה קלושה. לקראת כתיבת המניפסט של קי"ץ חזרנו לקרוא במאמר של זאב רב-נוף ב"קשת-קולנוע" על הקולנוע הגרמני החדש ו"מינשר אוברהאוזן" ופעלנו ברוחו.

פעילות קי"ץ הקצרה שינתה את השיח על הקולנוע הישראלי ובעקבותיה יזמנו – ג'אד נאמן, יעוד לבנון ואני – את הקמת קרן הקולנוע הישראלי ואת המעבר של הקולנוע ממשרד המסחר והתעשייה למשרד החינוך והתרבות, מעשה שמשמעותו הכרה בקולנוע כתרבות. היה זה שינוי הנקודה הארכימדית של הקולנוע הישראלי מקולנוע של מפיקים ומפיצים לקולנוע של במאים, לקולנוע של "קשת-קולנוע".

45 שנה עברו מהוצאת "קשת-קולנוע".

כיכר מלכי ישראל היתה לכיכר רבין, חנות הספרים של קושניר היתה לחנות שוקולטרי. קפה "קפרי" החליף ארבע או חמש ידיים. אני, נמוך וכפוף יותר, עומד מול חלון הראווה של קושניר ונזכר ב"קשת-קולנוע" ובטריפו הילד שרואה בוויטרינת בית הקולנוע תמונה מתוך "האזרח קיין".

המחשבה מבוססת על מאמרו בהוצאה המחודשת של הרבעון "קשת – קולנוע" שרואה אור בימים אלה. קטעים מהגיליון יראו אור בשבוע הבא ב"אלכסון".