רק הזיוף שלנו נכון

בימים אלה קשה לשוטט ברשת – או לצפות בתכניות כלשהן בכבלים – בלי להיתקל בוויכוח לוהט על 'חדשות מזויפות' (Fake News). נראה שעובדות פשוטות ונתונים, ממספרי אנשים בקהל וקולות בוחרים ועד לשאלה האם מחר ירד גשם, נתונים כעת לדיון. צרכני תקשורת רבים עלולים לחשוב שאנחנו חיים בעידן דיסטופי חדש לגמרי, שבו כל עדכון חדשותי או מסיבת עיתונאים משגרים אותנו אל הבלתי נודע.

אבל על אף שהמונח 'חדשות מזויפות' משקף את המציאות הפוליטית המטרידה שבה אנו חיים, זו אינה תופעה חדשה, וכך גם הפסיכולוגיה המסבירה כיצד יתכן שהיא שורדת.

"לאנשים יש נטייה לומר, 'טוב, בגלל כל ערוצי המדיה החברתית שיש לנו היום, הדברים האלה מתפשטים יותר מהר ויש להם יותר השפעה מבעבר'", אומר אדם וייץ, פרופסור לניהול ויעוץ ארגוני בבית הספר 'קלוג' למנהל עסקים. "למעשה, הנושא מורכב יותר. רבים מאתנו זוכרים כיצד אמצעי התקשורת הבולטים ביותר בעולם דיווחו כי לעיראק יש, כנראה, נשק להשמדה המונית. זה היה לפני פייסבוק וטוויטר".

כדי להבין כיצד קורה שאנשים באותה מדינה, או בני אותה משפחה, רואים את המציאות בצורה שונה כל כך, וייץ מציע להתמקד לא בתפקידה של המדיה החברתית, אלא בתפקיד הפסיכולוגיה החברתית – ובעיקר, בהטיה הקוגניטיבית שמקורה במנטליות השבטית שלנו. בעיני וייץ, לפני שנוכל ללמוד כיצד להתמודד עם נטיותינו לעורר מחלוקות, חשוב להבין מה מקורן.

"קיימת הנחה כי חדשות מזויפות מחמירות את הקיטוב", אומר וייץ, "אבל יכול להיות שבעצם הקיטוב הוא שמעודד חדשות מזויפות".

המגוון הגדול של האמיתוֹת

כדי לסייע בהבנת הנטייה שלנו להאמין לחדשות מזויפות, וייץ מצביע על שני מושגים פסיכולוגיים מוכרים מאוד. הראשון הוא 'הסקה מוּנעת' (motivated reasoning), הרעיון שעל פי אנחנו מונעים להאמין במה שמאשש את דעותינו.

"אם אתה מוּנע להאמין בדברים שליליים על אודות הילרי קלינטון, תהיה לך נטייה להאמין לסיפורים שערורייתיים עליה, שעלולים להיות מזויפים", אומר וייץ. "עם הזמן, הסקה מונעת עשויה להוביל לקונצנזוס חברתי שגוי".

המושג השני הוא 'ריאליזם נאיבי', הנטייה שלנו להאמין שתפישת המציאות שלנו היא היחידה המדויקת, וכי למי שאינו מסכים אתנו חסר ידע, או שהוא אינו הגיוני או מוּטה. ריאליזם נאיבי מסביר את הפער העמוק בשיח הפוליטי: במקום לחלוק על יריבנו, אנחנו פוסלים את עצם האפשרות לנהל אתם שיחה. לכן אנחנו גם ממהרים לראות בכל דיווח שמערער על תפישת העולם שלנו, זיוף.

"זה קורה לכל אורך הספקטרום הפוליטי", אומר וייץ, ומזכיר את השמועה המזויפות – שהופצה על ידי ליברלים – לפיה הנשיא טראמפ שינה את מגילת הזכויות האמריקנית כך שכעת כתוב בה 'אזרחים' במקום 'בני אדם'. "כולנו ממהרים להאמין במה שאנחנו מוּנעים להאמין בו, וכולנו מכנים יותר מדי דברים בשם 'חדשות מזויפות', פשוט משום שהם אינם תומכים בתפישת המציאות שלנו".

חלק גדול מהנכונות שלנו להאמין לחדשות מזויפות קשור לאופן שבו במוח שלנו מחווט. אנחנו מעדיפים לחשוב שדעותינו הפוליטיות נובעות מאמת גבוהה יותר, אבל למעשה, הן עלולות להיות פחות מוצקות וניתנות לשינוי במידה רבה מכפי שנדמה לנו.

במידה מסוימת, אומר וייץ, הדעות הפוליטיות שלנו אינן שונות מההעדפות שלנו במוזיקה או במזון.

באחד ממחקריו שטרם פורסם, וייץ ועמיתיו החוקרים הציגו בפני נבדקים מספר הצהרות. אלה כללו הצהרות עובדתיות שניתנות לאישוש או להפרכה (כמו, "גביע הגלידה הראשון העשוי וופל הומצא בשיקגו, אילינוי"), הצהרות המבוססות על העדפות שניתן להעריך סובייקטיבית (למשל, "כל גלידה טעימה יותר כשהיא מוגשת בגביע וופל פריך"), והצהרות המבטאות דעות מוסריות-פוליטיות, שניתן להעריך במושגים של צודק או טועה (למשל, "זה לא מוסרי למכור לילדים מוצרים המכילים סוכר").

במחקר אחד, קבוצה של נבדקים נתבקשה לקרוא ולהעריך אילו מההצהרות הן עובדות, אילו הן העדפות ואילו הן אמונות מוסריות. במחקר השני, מוחם של הנבדקים נסרק באמצעות fMRI בזמן שקראו כל אחת מההצהרות הללו וניסו להחליט עד כמה הם מסכימים או מתנגדים להן. אחרי הסריקה, הם השיבו על שאלות כפי שעשו הנבדקים בקבוצה הראשונה.

וייץ ועמיתיו גילו כי בשתי הקבוצות, הנבדקים התייחסו לדעות המוסריות-פוליטיות כאל העדפות יותר מאשר עובדות. לא רק שהמשתתפים נטו לקטלג ישירות את האמירות המוסריות-פוליטיות כ"סוג של העדפה", אומר וייץ, "כשקראו הצהרות כאלה בזמן הסריקה המוחית, ניכרו בסריקה דפוסי פעילות במתאימים להעדפות".

מציאות באמצעות הסכמה חברתית

על אף שהעובדה שהמוח שלנו מתייחס לדעות פוליטיות כמו לטעמים של גלידה עשויה להיות מטרידה, היא גם מעלה את האפשרות שאמונות מסוימות – ממש כמו העדפות – ניתנות לשינוי. "לכולנו קרה שבהתחלה לא אהבנו להקה כלשהי, אבל בהמשך פתאום אהבנו אותה", אומר וייץ. "והטעם שלנו במזון מתפתח, כמובן, במהלך כל חיינו".

הדבר נכון במיוחד בנוגע לאמונות הקשורות לקונצנזוס ציבורי. דעה כמו "ראוי להעסיק ילדים בעבודה", העומדת בניגוד גמור להסכמה הציבורית, מעובדת במוח כמו עובדה. אבל דעות שנויות יותר במחלוקת, כמו "לא ראוי לקיים מרוצי כלבים", ניתנות יותר לשינוי גישה באמצעות שכנעו, ובמרבית המקרים הן תוצר של הסכמה חברתית בקהילה ספציפית.

לכן 'חדשות מזויפות' אינן קשורות רק למדיה החברתית או לנטייה שלנו לרפרף במקום לקרוא חדשות לעומק – למרות שכן, אתרים כמו 'טוויטר' או 'פייסבוק' מעניקים למידע שגוי את האפשרות להתפשט בקצב שמעולם לא ראינו כמותו בעבר, ובערך שישה מכל עשרה אמריקנים קוראים רק את הכותרות. זה נכון לגבי כל המקורות שמהם מגיעות חדשות: השילוב בין הסקה מוּנעת, ריאליזם נאיבי והסכמה חברתית או שבטיות מונעים מאתנו להגיע למסקנות אובייקטיביות.

על פי וייץ, זו גם הסיבה לכך שאין הרבה טעם לנסות לחשוף שקרים כאלה ברשת.

תיקון אי-דיוקים או שקרים של ממש שהועלו לרשת או צויצו על ידי יריבים פוליטיים עשוי אולי לגרום לנו סיפוק – ופרשת 'הטבח בבאולינג גרין' אכן סיפקה רגע כזה של התרוממות רוח לליברלים – אבל גם הפנייה למקורות רשמיים לא תשנה את הדינמיקה הבסיסית הזו.

"למדנו", אומר וייץ, "שוויכוחים המבוססים על עובדות לא תמיד מועילים". קחו, למשל, את המחקר של ברנדן ניהאן (Nyhan) משנת 2014, פרופסור למדע המדינה בדרתמאות' קולג', ניו המפשייר. מן המחקר של ניהאן עולה כי אפילו כשמציגים בפני הורים הוכחות מדעיות מבוססות כי חיסונים אינם גורמים לאוטיזם, אין סיכוי לשכנע אותם ולשנות את דעתם.

פתרון אפשרי

אז איך מתגברים על ההטיות הלא רציונאליות ומתמודדים עם הקיטוב שמזין 'חדשות מזויפות'? וייץ אומר שהפסיכולוגיה החברתית מציעה פתרונות.

למרבה השמחה, ישנם ממצאים המעידים כי כשמסבים את תשומת לבנו להטיות שלנו, אנחנו נוטים פחות לקבל אותן כמובן מאליו. מחקר שכלל ישראלים ופלסטינים – שתי קבוצות המבוצרות היטב בריאליזם נאיבי – הראה כי כשמושג הריאליזם הנאיבי הוסבר לנבדקים משתי הקבוצות, הם גילו פחות עוינות אלה כלפי אלה. "כשנאמר להם: 'היי, שימו לב לקיומה של הטיה כזו', אפילו הנצים הקיצוניים הפכו פשרנים יותר", אומר וייץ.

מחקרים נוספים מבציעים על כך שאנשים מסוגלים להתגבר על הריאליזם הנאיבי כשהם מכירים בלגיטימיות של אחד הטיעונים הלגיטימיים (או הלגיטימיים למחצה) של יריביהם.

"אם דמוקרט ורפובליקני יושבים יחד, וכל אחד מהם מציג טיעון בודד מקרב טיעוני הצד השני, זה גורם להם להיפתח לאפשרות שתפישת המציאות שלהם אינה התפישה האפשרית היחידה", אומר וייץ. מעניין לגלות כי במחקרים שבהם הוצע לנבדקים תמריץ כלכלי כדי שיהרהרו בדעותיהם הסותרות את דעותיהם, הם נטו לשפוט את הצד השני באופן מוטה הרבה פחות.

וייץ מציין גם, כי יתכן שהרמה הנוכחית של אי ההסכמה הפוליטית לא תשרוד לנצח, לפחות בכול הנוגע לנושאים המשפיעים על חיי היומיום. זאת משום שההטיות הקוגניטיביות משפיעות עלינו בקלות רבה יותר כשאנחנו מעבדים מידע ברמה שטחית בלבד. "אנחנו יודעים שאנשים מעבדים מידע באופן עמוק יותר, כשישנו סיכוי שייגרם להם הפסד", הוא אומר.

אבל כדי לגשר בין תפישות מציאות מנוגדות נדרשת מעורבות עמוקה יותר, וגם נתונים ומקורות מידע מגוונים יותר, מעבר למה שטוויטר ופייסבוק מסוגלים להציע.

"הסכנה הגדולה ביותר אינה באמת חדשות מזויפות אלא השבטיות", אומר וייץ. "את הקיטוב מסוגלים לבטל רק מי שיש להם די אומץ לצאת בגלוי כנגד השבט שאליו הם משתייכים".

(מבוסס על תובנותיו של אדם וייץ)

אדם וייץ (Waytz) הוא מרצה למנהל בבית הספר למנהל עסקים של אוניברסיטת נורת'ווסטרן, אילינוי. במחקריו הוא מיישם שיטות מתחום הפסיכולוגיה החברתית וחקר המוח כדי לחקור תהליכים של השפעה חברתית, אתיקה ועוד.

המאמר התפרסם במקור בכתב עת של בית הספר למנהל Kellog באוניברסיטת Northwestern.

Previously published in Kellogg Insight. Reprinted with permission of the Kellogg School of Management

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: מתוך "חדשות", תצלום: מאט פופוביץ', unsplash.com