חיסכון בעיניים

בסוף הקיץ האחרון החלה דון פּקווין (Paquin) להעביר את הכסף שלה לכרטיס "דֶבּיט" (כרטיס חיוב מיידי) של רשת וולמארט, במקום לשמור אותו בחשבון עובר ושב רגיל. השכר מעבודתה במפעל – היא עובדת מתשע עד חמש בבדיקת להבים של מכונות תעשייתיות לפריסת לחם – עובר כעת ישירות לכרטיס הזה, שעליו מוטבע הסימן המסחרי "VISA". היא יכולה להשתמש בו כמו כרטיס חיוב רגיל, אך בניגוד לרוב כרטיסי החיוב הוא אינו מקושר לחשבון עובר ושב או לחשבון בנק. היא עברה להשתמש בכרטיס הזה לאחר שצ'ק בשווי ארבעה דולרים שבו ניסתה לשלם עבור כוס קפה לעצמה ולחברה, הביא לחריגה ממסגרת העובר ושב שלה וחייב אותה בעמלות משיכת יתר בגובה מאה דולר.

כל זה קרה לפני שהיא מצאה את העבודה במפעל, בתקופה שבה לא עבדה במשרה מלאה. פקווין מתגוררת בסיילם שבאילינוי. היא סיפרה לי לאחרונה שבסיילם, אם אין לך תואר אקדמי, אפשרויות התעסוקה שלך מסתכמות ב"מזון מהיר או מפעל". מצבה הכספי היה בכי רע. "אחרי זה נטרתי קצת טינה לבנקים", אמרה ביובש.

הכרטיס החדש נוח יותר, אמרה פקווין, והיא לא צריכה לדאוג בכל פעם שהיא מקבלת את דף החשבון החודשי. היא עוקבת אחרי המצב הכספי שלה ומשלמת את כל החשבונות שלה באמצעות האפליקציה הנלווית לכרטיס. אבל למרות העבודה החדשה, היא לחוצה בכסף. פקווין גרושה פלוס שניים, וחולקת מכונית עם החבר שלה.

סניף של וולמארט. תצלום: מייק מוצרט

כמו אמריקנים רבים, פקווין אומרת לעצמה שחשוב לחסוך אך בפועל אינה חוסכת הרבה. בסקר משנת 2015 שהזמינה מועצת המנהלים של "פדרל ריזרב", הבנק המרכזי של ארצות הברית, 46 אחוז מהמשיבים אמרו שיהיה להם קשה לגרד 400 דולר במקרה חירום. החיים ממשכרות למשכורת הפכו לחוויה נפוצה במעמד הביניים. לכן אף על פי שפקווין שמה לב שאפליקציית Walmart MoneyCard שבה היא משתמשת, שאלה אותה מדי פעם אם היא רוצה "לשים קצת כסף בצד", היא לא טרחה לענות, או אפילו לברר למה הכוונה.

ואז, בסוף השנה שעברה, היא קיבלה מייל שאומר כי לכרטיס שלה נוספה אפשרות בשם "פרסי חיסכון". אם היא תכניס חלק מהכסף שלה ל"כספת" וירטואלית, כך שהכסף לא יעמוד לשימושה המיידי, היא תהיה מועמדת לזכות בסכום מזומן בהגרלה חודשית – עד אלף דולר. כל דולר ב-Walmart MoneyCard Vault, הכספת של האפליקציה, יהיה שקול לכרטיס כניסה אחד להגרלה החודשית. ההצעה סקרנה אותה. פרס כספי עשויה היה לעזור לה מאוד לקנות מכונית. והעניין הזה גם גרם לה לתהות שוב לגבי כל ההצעות האלה של האפליקציה לשים כסף בצד. היא נזכרת שהבינה: "אה, מגניב, זה גם עובד כמו חיסכון". אז היא התחילה לשים חלק מהמשכורת שלה בצד, "עשרה דולרים, עשרים, כמה שיכולתי".

וולמארט מבקשת לעודד את לקוחותיה שלהם הכנסה נמוכה וממוצעת שאינם משתמשים בחשבונות הבנק המקובלים, לאמץ את ההרגל המשעמם הזה שנקרא חיסכוןזאת פחות או יותר המטרה של הכספת הווירטואלית של וולמארט: לעודד את לקוחותיה, ובייחוד את האמריקנים הרבים שלהם הכנסה נמוכה וממוצעת שאינם משתמשים בחשבונות הבנק המקובלים, לאמץ את ההרגל המשעמם הזה שנקרא חיסכון. התוכנית הושקה בקרב מספר מצומצם של משתמשי MoneyCard באוגוסט. בשלב ההוא הציעה האפליקציה חמש מאות פרסים מדי חודש – אחד בשווי 1,000 דולר, השאר בשווי 25 דולר כל אחד. בדצמבר דיווחה החברה שמספר משתמשי הכספת הווירטואלית גדל ביותר מ-130 אחוז, הגיע ליותר מ-100 אלף משתמשים, ושגובה החיסכון הממוצע טיפס מ-413 דולר ל-572 דולר – עלייה של 38 אחוז.

מובן שדבר זה לבדו אינו פותר את בעיית החסכונות שאמריקנים רבים מתמודדים איתה. אבל מדובר במהלך ראוי לציון ממספר סיבות. הראשונה היא ניצול מתוחכם של נטיות אנושיות שזוהו במחקרי כלכלה התנהגותית – נטיות שרק לעתים רחוקות רותמים אותן למטרות חברתיות טובות. השנייה היא שהמהלך הזה מתמקד ב-67 מיליון אמריקנים המכונים בפשטות unbanked או underbanked. מדובר בקבוצה עצומה של בני אדם שהחדשנים הפיננסיים מתעלמים ממנה זה זמן רב אף על פי שהיא זקוקה יותר מכל קבוצה אחרת באוכלוסייה למעט חדשנות פיננסית.

הקושי של האמריקנים לחסוך, כך אמר לי לאחרונה דניאל אֵקֶרט (Eckert), הוא דוגמה קלאסית לאופן שבו מוחותינו, המתוכנתים להגיב לאיומים ולהזדמנויות בטווח הקצר, מתקשים לחשוב על השלכות ארוכות טווח – ומתקשים אף יותר לנקוט פעולה מיידית כדי למנוע אסון עתידי. אקרט, שמפקח על תחום השירותים הפיננסיים בוולמארט, החל להתעניין בכלכלה התנהגותית כשלמד לתואר שני במנהל עסקים באוניברסיטת שיקגו בתחילת שנות האלפיים.

סיירו בסופרמרקט גדול או בחנות כלבו – בוולמארט, למשל. אתם תחלפו על-פני המון מוצרים בכל קטגוריה, שלטים גדולים שמפרסמים מחירים מפתים, מסכי טלוויזיה המכריזים על שפע מבצעים. אני קונה בוולמארט באופן קבוע, ובמהלך הצעידה הארוכה ממדפי מזון הכלבים למקרר היוגורטים אני מתפתה, במקרה הטוב, לקנות משהו שלא ידעתי שאני צריך כשנכנסתי לחנות.

לקוחה במחלקת מוצרי החלב בסופרמרקט אמריקני. תצלום: רוי אהרם.

כבר שנים שהכלכלה ההתנהגותית מסתננת אט אט למערך השיקולים של קובעי המדיניות. ממשל אובמה אף הקים צוות המוקדש ליישום ממצאיה בעולם האמתי. גם מייסדי חברות סטארט-אפ מסתמכים על מסקנות הכלכלה ההתנהגותית, כמו למשל יוצריה של אפליקציה בשם Digit, המקבלת מימון מזרוע ההון-סיכון של גוגל, שמנתחת את דפוסי ההוצאות שלכם, ועל סמך זאת מעבירה באופן קבוע סכום כספי כלשהו לחשבון אחר. האפליקציה נעזרת במחקרים שנערכים במעבדת Common Cents, שאחד ממקימיה הוא דן אריאלי, כדי לפתח תוספות שיעודדו משתמשים להתחייב מראש לחסוך אחוז מסוים מהחזרי המס שלהם. במעבדה עבדו גם עם יצרני אפליקציה שעוזרת למקבלי תלושי מזון לנהל את התקציב שלהם ביעילות.

הקושי של האמריקנים לחסוך הוא דוגמה קלאסית לאופן שבו מוחותינו, המתוכנתים להגיב לאיומים ולהזדמנויות בטווח הקצר, מתקשים לחשוב על השלכות ארוכות טווח

ריצ'רד ת'יילר (Thaler), כלכלן מאוניברסיטת שיקגו ואחד מחלוצי התחום, אמר לוול סטריט ג'ורנל ב-2015 שחיסכון לפנסיה הוא "בעיה קלאסית של כלכלה התנהגותית", מכיוון ש"קשה קוגניטיבית – להבין כמה לחסוך – והדבר דורש שליטה עצמית". אחד הפתרונות הוא תכניות פנסיה המפרישות סכומים קבועים מדי חודש. תכנית 401(k) היא הנפוצה ביותר בארצות הברית. השכירים רשאים לבחור לפרוש מהתוכנית, אבל הם מצורפים אליה כברירת מחדל – כלומר במקרה זה תגובה פסיבית היא למעשה התגובה הטובה ביותר. תכניות אחדות אף מתוכננות כך שסכום ההפרשה יגדל בהדרגה, שוב, כברירת מחדל. יש להודות שלא כל תכניות 401(k) עובדות ככה – רוב תכניות החיסכון האוטומטי עדיין דורשות מידה של קבלת החלטות אקטיבית לגבי נושאים כמו גובה ההפרשה. ובכל זאת, תכניות ברירת-מחדל כמו אלה הן "ככל הנראה סיפור ההצלחה הגדול ביותר של הכלכלה ההתנהגותית", אמר ת'יילר.

אבל ההצלחות האלה אינן עוזרות במיוחד לדון פקווין, שהגיעה לעבודה במפעל דרך סוכנות של עובדים זמניים, ולכן אינה מקבלת פנסיה. הן גם אינן עוזרות למיליוני האמריקנים שנמצאים במצב דומה. והן אינן מעודדות חסכונות לטווח קצר, כאלה שיוכלו לעזור בהתמודדות עם מהלומות כלכליות בלתי צפויות. הניסיון לעזור לקבוצה המוחלשת הזאת באמצעות פיתויים כמו הגרלות מזומן, מתבסס על מחקרים מסוג אחר לחלוטין.

האמריקנים הוציאו שבעים מיליארד דולר על כרטיסי לוטו ב-2014 – ממוצע של כשלוש מאות דולר לאדם בוגר. אמריקנים עניים מוציאים נתח גדול יותר מהכנסתם על כרטיסי לוטו מאשר אמריקנים עשירים. ב-1999 ערכו חוקרים מאוניברסיטת דיוק בצפון קרולינה מחקר בנושא לוטו במדינות ארצות הברית השונות, ודיווחו שקרוב למחצית מכל משקי הבית בעלי הכנסה הנמוכה מ-25 אלף דולר לשנה ממלאים לוטו לפחות מדי פעם, אם לא באופן קבוע. זאת למרות העובדה שמהמרי לוטו מפסידים כארבעים ושבעה סנט מכל דולר שהם מוציאים על כרטיסים. למה הם עושים את זה? ההנחה האוטומטית היא שמדובר בבורוּת. אבל במאמר שהתפרסם ב-2008 בכתב העת Journal of Behavioral Decision Making, טענו חוקרים מאוניברסיטת קרנגי מלון שבפנסילבניה שהלוטו "קוסם לעניים" כי הוא מציע להם הזדמנות לרווח כלכלי אדיר שאינו זמין להם בשום דרך אחרת. הלוטו נראה כמו הדרך היחידה להיחלץ מהבוץ. אז הם ממשיכים לנסות.

כרטיסי הגרלה בווייטנאם. תצלום: מרב גיליברנד

הניסיון לשנות את ההרגלים האלה אצל מספר גדול של אנשים באמצעות אפשרויות  בכרטיס חיוב, במקום לנסות לבלום אותם לחלוטין, עודו חדשני יחסית, לפחות בארצות הברית. הוא לא נולד בוולמארט, או באחד הבנקים הגדולים, או בסטארט-אפ מעמק הסיליקון. הוא נולד בפגישה שאורגנה על-ידי עמותה חדורה רצון טוב.

עמותת Commonwealth נוסדה בבוסטון ב-2001 במטרה לתת מענה ל"חוסר הביטחון הכלכלי הרווח" בארצות הברית. טימותי פְלַקֶה (Flacke), מנכ"ל העמותה ואחד ממייסדיה, מתאר אותה כחממת חדשנות פיננסית הפועלת לטובת אנשים מוחלשים. לפני שנים אחדות, פיטר טופאנו (Tufano), גם הוא ממייסדי העמותה, וכיום דיקן בית הספר למנהל עסקים של אוקספורד, החל להתעניין בסוגיית ה-Premium Bonds בבריטניה, סוג של אגרות חוב שהושק בשנות החמישים. קניית האג"חים האלה מכניסה את הרוכשים להגרלה בנוסח לוטו עם פרסים קבועים שמגיעים עד מיליון פאונד, הממומנים באמצעות הריבית המצטברת מכלל האג"חים. ה-Premium Bonds האלה פופולריים. לכן תכניות דומות הושקו באמריקה הלטינית, דרום אפריקה, ניו זילנד ובמקומות נוספים.

לוולמארט הייתה היכולת ליישם את הרעיון בקנה מידה שמעטים מלבדה מסוגלים לו: תשעים אחוז מהאמריקנים גרים במרחק של עשרים וחמישה קילומטר לכל היותר מסניף של וולמארט

עמותת Commonwealth רצתה לנסות את הגישה הזאת בארצות הברית. אבל פלקה אומר שלא זאת בלבד שלא היה ברור אם האמריקנים יתלהבו מתוכנית המבוססת על פרסים, אלא שבזמנו עלו גם שאלות לגבי חוקיותה של תכנית מהסוג הזה. רוב המדינות אישרו באופן חריג הפעלת הגרלות לוטו בניהול ממשלתי או הגרלות בניהול עמותות צדקה, אבל ברוב המקומות נאסר על הגרלות פרטיות. ובכל זאת, בדיקה מהירה שבמסגרתה אחד מעמיתיו של פלקה "עמד בוולמארט באזור כפרי באינדיאנה" ותחקר את הלקוחות, לימדה שהצרכנים מתעניינים בהגרלות מהסוג הזה. בסופו של דבר הבינה העמותה שהחוק במישיגן יאפשר לה לנסות שם תכנית מהסוג שפועל בבריטניה ובמדינות אחרות.

העמותה ושותפיה רקחו תכנית בשם Save to Win ("לחסוך כדי לנצח") המציעה פרסי כסף מזומן חודשיים דרך Michigan Credit Union League (התאחדות איגודי האשראי של מישיגן). התוכנית כללה פרס אחד גדול ומקבץ של פרסים קטנים – כלומר פרס המקביל לזכייה בהגרלה ושורה של פרסים הדומים יותר, לפי פלקה, לזכיות בכרטיסי גירוד: אוסף גדול של פרסים קטנים המחולקים בתדירות גבוהה יותר ומשולמים במהירות. מספר גדול של פרסים תכופים הוא גישה המבוססת על "היוון היפרבולי", הנטייה הלא פרופורציונית להעדיף אפשרויות קצרות-טווח על פני רווחים ארוכי-טווח. הסיכוי להשיג עשרים וחמישה דולר ברגע זה מפתה אותנו יותר מאשר ההבטחה שנרוויח מאה דולר לאורך מספר שנים באמצעות ריבית. הוסיפו לכך את האפשרות הקלושה יותר לרווח מיידי גדול הרבה יותר, ולפתע אנשים מתחילים לזקוף אוזניים.

בנוסף לכך, אומר פלקה, לאמריקנים ממשפחות בעלות הכנסה נמוכה "אין הרבה מרחב בחייהם" לפנטז על מה שיעשו עם תוספת כסף. "זה הכוח שמניע את תעשיית הלוטו". הוא מוסיף שיש מין תופעה של "הידבקות מזוכים" – כשלקוח הגיע לסניף של איגוד אשראי כדי לאסוף פרס של עשרים וחמישה דולר על חיסכון, כל מי שחיכה בתור הביע עניין, ורבים רצו להשתתף גם כן.

תוך שנה, 11,600 חברים בשמונה איגודי אשראי, שמחציתם אמרו שלא נהגו לחסוך באופן קבוע בעבר, הפקידו 8.5 מיליון דולר בחשבונות החיסכון החדשים, ממוצע של כ-730 דולר לאדם. מנכ"ל אחד מאיגודי האשראי המשתתפים שם לב באות זמן ש-Save to Win מצליחה לדרבן את לקוחותיו לחסוך הרבה יותר מאשר תכניות תמריצים קודמות, כולל תעודות פיקדון בשיעור ריבית מדהים של עשרה אחוז. עמותת Commonwealth החלה לעבוד עם מחוקקים בכדי להשיג אישורים ליישם את התכנית גם במדינות אחרות ולקדם חקיקה פדרלית שתהפוך אותה לחוקית בכל ארצות הברית. עד היום, אומרים בעמותה, התכנית עזרה ליותר משמונים אלף איש לחסוך יותר מ-170 מיליון דולר.

אף-על-פי-כן, הגישה הזאת עדיין לא יושמה אז באופן שיטתי. לכן ב-2014, עמותת Commonwealth והמרכז לחדשנות בשירותים פיננסיים, החותר למטרות דומות, אירחו יחד כנס בשיתוף עם הפדרל ריזרב של בוסטון, שבו הזמינו מגוון גורמים מתעשיית הדביט המתפתחת לדבר על רעיונות להגדלת חסכונות.

תעשיית הדביט אינה ידועה כתעשייה המרבה לעסוק בצדקה. הכרטיסים אינם מניבים ריבית. המשתמשים משלמים עמלות כדי לקבל את הכרטיס עצמו, לטעון בו כסף ולמשוך באמצעותו כספים במכשירי הכספומט. יש חברות שגובות עמלה חודשית אלא אם המאזן עולה מעל לרמה מוגדרת. הרגולטורים הורו לאחרונה ל-RushCard, אחת החברות הראשונות והמוכרות ביותר, ול"מאסטרקארד" המטפלת עבורה בתשלומים, לשלם 13 מיליון דולר בקנסות ובפיצויים על טעות טכנית עצומה שב-2015 מנעה מאלפי משתמשים גישה לכספם. בכרטיס MoneyCard של וולמארט הייתה תקלה דומה בשנה שעברה, אם כי חמורה פחות.

מכשיר לחיוב בכרטיסי אשראי רגילים ברשת קמעונאית בארה"ב. תצלום: מייק מוצרט

עם זאת, מכיוון שמהפכת הסמארטפונים הפכה את השימוש בכרטיסים מסוג זה לנוח הרבה יותר, הם הופכים בהדרגה לחלופה פופולרית לבנקאות המסורתית. ב-2016 אגרו האמריקנים כמאה מיליארד דולר בכרטיסים נטענים. לשם השוואה, ב-2003 עמד הסכום על פחות ממיליארד דולר. מחקר של PEW Charitable Trusts מעריך שליותר מרבע ממשתמשי הכרטיסים הנטענים אין חשבון בנק.

הכנס בבוסטון כלל סדנה בנושא חסכונות ופרסים. פלקה, שהעביר את הסדנה, מספר שהוא אמר לקבוצה, "תראו, חבר'ה, יש לכם פלטפורמה חשובה באמת שמשרתת הרבה לקוחות הנמצאים במצב פיננסי פגיע, אבל לא נעשה בה שימוש רב כדי לעזור לאנשים האלה להתקדם. הכול מתמקד בעסקאות. אתם צריכים לחשוב על חסכונות". אקרט, מוולמארט, אמר לי שכשהוא שמע את ההרצאה של פלקה בנושא חסכונות המבוססים על פרסים באותו כנס, הוא חשב לעצמו: אנחנו יכולים לעשות את זה.

נדרשה יותר משנה לתכנן את המהלך. וולמארט השתמשה במודל הגרלה שאפשר לה לעקוף את המגבלות החלות על הגרלות לוטו: אף על פי שהחקיקה הפדרלית ש-Commonwealth ניסתה לקדם כדי לעודד את השימוש בניסויי לוטו-וחיסכון, ולהקל אותה, אכן התקבלה, ההמתנה עד שכל חמישים המדינות יחוקקו את השינויים הנדרשים, האטה את המהלך. לוולמארט הייתה היכולת ליישם את הרעיון בקנה מידה שמעטים מלבדה מסוגלים לו: תשעים אחוז מהאמריקנים גרים במרחק של עשרים וחמישה קילומטר לכל היותר מסניף של וולמארט.

לורטה טיילור (Taylor), שגרה במאוּנט ורנוֹן שבדרום אילינוי, התחילה להשתמש בכרטיס MoneyCard של וולמארט לאחר שסניף הבנק המקומי שלה נסגר בסוף השנה שעברה, והיא נאלצה לנסוע שלושת רבעי שעה רק כדי להפקיד כסף בסניף אחר. טיילור, אחות מוסמכת, עובדת לאחרונה בעיקר כמטפלת סיעודית, ולעתים מקבלת את השכר שלה במזומן, שאותו היא יכולה לטעון בכרטיס (תמורת עמלה של שלושה דולרים) בסניף וולמארט סמוך. "אני לא מרוויחה הרבה עכשיו", אמרה לי לאחרונה. אבל בתחילת ינואר היא החליטה לשים עשרים ושלושה דולר ב"כספת" של הכרטיס – וזכתה בפרס של עשרים וחמישה דולר. טיילור לא סגרה את חשבון הבנק הרגיל שלה, והיא נשמעת מעט ספקנית בנוגע למניעים של וולמארט. אבל היא המשיכה להשתמש בכספת, וכשדיברנו בתחילת פברואר היא כבר הספיקה לחסוך שבעים וחמישה, כולל הפרס שזכתה בו.

אצל אנשים כמו טיילור, ייתכן שהשימוש בכרטיס חיוב משקף בעיקר היעדר אפשרויות טובות יותר: תעשיית כרטיסי הדביט פונה לשוק שהבנקים הרגילים אינם מיטיבים לשרת, ולעתים אינם משרתים כלל.

הכרטיס של וולמארט הוא מוצר של Green Dot Corporation, אחת מענקיות תעשיית הכרטיסים הנטענים. כשמנכ"ל החברה, סטיבן סטריט (Streit), הקים אותה ב-1999, הוא קרא לה i-Gen ותכנן לפנות לשוק של צעירים בעלי גישה לטכנולוגיה. "העיצוב של המוצר פנה לילדים. השיווק כיוון בעיקר למתבגרים מגניבים שגולשים ברשת", אמר לי לאחרונה. הוא חתם עסקה על מכירת כרטיסים ברשת בתי המרקחת Rite Aid.

אבל מי שקנה את הכרטיסים לא היו בני נוער, אלא מבוגרים בעלי הכנסה נמוכה. החברה התחילה לשאול את האנשים שהתקשרו למרכז השירות שלה מדוע הם משתמשים במוצר, והתשובה הייתה בדרך כלל שאין להם חשבון בנק. "אז הבנתי", אומר סטריט, "ואו, יש לנו את המוצר הנכון, אבל את הדמוגרפיה הלא נכונה". המוצר עוצב מחדש, והחברה שינתה את שמה ל-Green Dot והתחיל לחתום עסקאות חדשות – כולל העסקה שנחתמה על וולמארט ליצירת MoneyCard, שהושק ב-2007.

נהוג לחשוב שחברות המטפלות בניכיון צ'קים, חברות שנותנות הלוואות קצרות מועד ועסקים דומים, מנצלים עניים – שלפי הדעה הרווחת אינם טובים בקבלת החלטות פיננסיות. ליסה סֶרְבוֹן (Servon), מרצה לתכנון עירוני ומחוזי מאוניברסיטת פנסילבניה, מציעה נקודת מבט אחרת בספרה The Unbanking of America: How the New Middle Class Survives. במהלך המחקר שלה, כשסרבון עבדה ככספרית בחברה לניכיון צ'קים והלוואות קצרות מועד, אמרו לה לקוחות שמבנה העמלות של החלופות הלא-בנקאיות הוא שקוף וצפוי יותר מאשר מבנה העמלות של הבנקים הרגילים – וזה הרי הבדל מכריע עבור כל מי שחי בתקציב זעום.

בלי בנקים: החלפת כסף באינדונזיה. תצלום: Bindalfrodo

כרטיסים נטענים מציעים ללקוחות את היכולת הזאת לעקוב ביתר קלות אחר העמלות, ועם הזמן יצא להם מוניטין של שקיפות (בשנה שעברה, הלשכה להגנה פיננסית על הצרכן הודיעה על כללים חדשים שייכנסו לתוקף בהמשך השנה וידרשו ממנפיקי הכרטיסים לצרף למוצרים שלהם עם טופס פירוט עמלות תקני. רפובליקנים אחדים בקונגרס מנסים כעת לקדם חקיקה שעלולה לבלום את השינוי הזה). סרבון מציינת שמקורות מידע מקוונים, כמו NerdWallet.com, מספקים הערכות מפורטות לכרטיסים נטענים ופורומים שעוזרים ללקוחות לבחור כרטיס. אבל לא ברור כמה אמריקנים בעלי הכנסה נמוכה מודעים לקיומם של המקורות האלה, ולכמה מהם יש זמן להתעמק בהם. "הרבה [מהמידע הזה] עובר מפה לאוזן או מבוסס על חוויות אישיות", אמרה לי סרבון.

זה עדיין נכון, אף שתחום שהכרטיסים הנטענים הצליח מאוד. שאלתי את סטריט מ-Green Dot אם הוא חושש שהבנקים הגדולים יבינו מה קורה וינסו לנגוס בבסיס הלקוחות הגדל והולך שלו. תשובתו הייתה: לא ממש. "המשוכה שצריך להתגבר עליה עם עניים, היא שהם עניים", אמר. "כדי להרוויח רווח גדול מלקוח, הבנק זקוק ללקוחות שזכאים משכנתאות, הלוואות לרכישת מכוניות חדשות או לשיפוצים, הלוואות לצורך השקעה בשוק ההון, לקוחות שמשלמים עמלות ניהול". הוא אמר שמבחינת חברות ניהול שירותים רגילות, הגיוני יותר לשאוף למספר קטן יותר של לקוחות בעלי הכנסה גבוהה מאשר לרצות להגיע לכל אדם ואדם.

לפני שש שנים השיגה Green Dot רישיון להתנהל כבנק, שפתח בפניה אפשרויות נוספות להצעת שירותים פיננסיים. ב-2013 היא השיקה שירות עובר ושב חדש בשם GoBank (שהוצע בהמשך דרך וולמארט) הכולל גם כספת, כדי שהלקוחות יוכלו להקצות חלק מכספם לחיסכון. האפשרות הזאת נדדה אחר כך ל-MoneyCard, אבל משתמשים רבים, כולל דון פקווין, התעלמו ממנה עד שההגרלות שולבו בה. יש לציין שוולמארט היא היכל הצרכנות הגדול של ארצות הברית, והיא ספגה ביקורת בלתי פוסקת על האופן שבו היא משלמת לעובדיה ומתייחסת אליהם. כרטיס החיסכון החדש עשוי להיראות כניסיון לנקות את תדמיתה. ובכל זאת, עסק קמעונאי בהגדרתו מנסה לפתות אותך להוציא כסף, לא להימנע מהוצאות. שאלתי את אקרט, ראש מחלקת השירותים הפיננסיים של וולמארט, ישירות: מה וולמארט מרוויחה כשהיא עוזרת לאנשים לחסוך?

"אנשים תמיד מחפשים מה לא בסדר", ענה לי בחיוך עייף. תשובתו נטתה בעיקר למחוזות האחריות החברתית: מה שטוב ללקוחות וולמארט טוב לאמריקה, ולוולמארט יש יכולת ייחודית להגיע לאנשים רבים, ומערכת יחסים ישירה עם הלקוחות שבאמת רוצים עזרה או צריכים עזרה כדי לגמור את החודש. "לא היה מניע מסחרי נוסף", אמר ביובש.

נציגי כל העסקים הגדולים התרגלו לומר שהם רוצים בטובת הלקוחות. מבחינת הרווח המעשי, וולמארט מוכרת את הכרטיס תמורת דולר אחד, ו-GreenDot גובה את העמלות הנלוות הרגילות: חמישה דולר לחודש, אם המאזן שלכם מתחת לאלף דולר, שני דולרים וחצי על משיכות מכספומט, וכו'. העמלות האלה יכולות להצטבר די מהר אצל משתמשים בעלי הכנסה נמוכה שצריכים לעבוד קשה כדי לחסוך. וולמארט ו-GreenDot אינן מוכנות לפרט כמה כסף הן מרוויחות בפועל מהכרטיס, או מהן העלויות הנובעות מתכנית פרסי החסכונות. אבל לפחות מבחינת וולמארט, סביר להניח שהרווח הגדול באמת לא יהיה מוחשי בטווח המיידי. וולמארט מתנסה בשירותים פיננסיים כבר שנים, ושוקלת להשיג רישיון בנקאות אמתי, אך עד כה היא העדיפה לעבוד עם שותפים כמו GreenDot, Jackson Hewitt Tax Service, MoneyGram ו"אמריקן אקספרס". השותפים האלה הופכים בפועל את החנויות שלה לאתרים המציעים מגוון של שירותים כספיים או שירותים נלווים שלקוחותיה עשויים להזדקק להם.

כשאקרט אומר שלוולמארט יש תמריץ אמתי לעזור ללקוחותיה לחסוך, זאת אינה אלא דרכו לומר שלוולמארט יש תמריץ אמתי להפוך למקום שהלקוחות רואים לנגד עיניהם כשהם חושבים על עתידם הכלכלי. לקוחות וולמארט רבים אינם מקבלים שירות הולם מהבנקים או ממוסדות פיננסיים אחרים, אומר אקרט. הניסויים של החברה במוצרים ושירותים פיננסיים עוזרים ללקוחות "לא רק לחסוך כסף אלא גם לקבל גישה למערכת אקולוגית כלכלית שהם נדחקו ממנה". הגישה הזאת משמרת את נאמנותם לוולמארט ומעודדת אותם לשוב ולקנות בסניפיה. אם הם קונים יותר מזון לכלבים או יוגורט או כל דבר אחר שהם זקוקים לו או רוצים אותו בזמן שהם שם – טוב, זה כבר עניינם.

פלקה מ-Commonwealth מתבונן באחד המותגים הגדולים בעולם שעובד עם שחקנית מרכזית בתעשיית כרטיסי החיוב המתפתחת על דבר שבאמת עשוי לעזור לאמריקנים בעלי הכנסה נמוכה לחסוך. והוא מקווה שאחרים יחקו זאת.

בסוף ינואר קיבלה דון פקווין שיחת טלפון מנציג של GreenDot, שהודיע לה שהיא זכתה באלף דולר. היא חשדה שמדובר בתרמית, אבל ימים ספורים לאחר מכן הופיע הכסף ב"כספת" של כרטיס וולמארט שלה. היא נתנה לכל אחד מהבנים שלה חמישים דולר, הזמינה אותם ואת החבר שלה לארוחת ערב, וקנתה זוג נעליים חדש שהייתה זקוקה לו מאוד. את שאר הכסף השאירה בכספת, שמכילה כעת מעט יותר משמונה מאות דולר – סכום גדול יותר משחסכה זה זמן מה. היא עדיין חולמת על מכונית חדשה, אבל היא מחכה לראות אם העבודה שלה במפעל תהפוך לעבודה קבועה, כמו שהיא מקווה. "זה כיף", היא אומרת, "שיש לי כסף בצד".

רוב ווקר (Walker) כותב את הטור  The Workologist בניו יורק טיימס. הוא אחד מעורכי האנתולוגיה Significant Objects: 100 Extraordinary Stories About Ordinary Things.

כל הזכויות שמורות לאלכסון.

Copyright 2017 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: "כסף", תצלום: פביאן בלנק, unsplash.com