התבוסה הקסומה של הגוף

הלכתי ללמוד רפואה, בין היתר, כדי להבין את המוות ואולי גם להשלים איתו. וכפי שגיליתי, אותם מניעים היו גם לרבים מחבריי הרופאים. מגיע היום – בדרך כלל כשאנחנו צעירים, אם כי לפעמים הוא מגיע מאוחר יותר – שבו מכה בנו המחשבה: אנחנו באמת נמות. זה רגע מטלטל, מפחיד, נורא. אנחנו מנסים להעמיד פנים שזה לא קרה (הרי זאת בסך הכול מחשבה) וממשיכים בשגרת חיינו, עם הדאגות היומיומיות הרגילות, עד הרגע שבו אנחנו מניחים יד על הצוואר – במקלחת, למשל – ו... מה זה? מהם הגושים הקשים האלה שלא אמורים להיות שם? הרי מיד כשאנו נוגעים בהם ברור לנו שהם אינם אמורים להיות שם. אבל הם שם, ופירושם מוות. המוות שלנו, ואי אפשר להמשיך להעמיד פנים.

"עד שהמוות יפריד בינינו", תצלום: ג'יימס דיסקומב

לא רציתי להיות מופתעת ככה, וחשבתי שאם אהיה רופאה ואיחשף שוב ושוב למוות, אולי אני אתרגל אליו – אולי הוא לא יוכל להפתיע אותי ואני אלמד לחיות איתו. האסטרטגיה שלי עבדה לא רע. לאורך עשרות שנים לימדו אותי מטופליי שאני אהיה בסדר עד שאחלה, ואף על פי שאוכל לעשות כל מיני דברים כדי לדחות את הקץ, בסופו של דבר השליטה שלי בעניין מוגבלת. למדתי שאני צריכה לחיות כאילו אמות מחר, אבל גם כאילו אחיה לנצח. בה בעת, ראיתי איך שירותי הרפואה – כלומר שירותים שמטרתם לטפל באנשים שכבר חלו – הופכים לשירותי הבריאות, המנסים לדאוג לכך שאנשים יישארו בריאים, בעלויות גדלות והולכות.

מה שהופך את המוות לגורל בלתי נסבל כל כך הוא האמון שאנו נותנים במדע שמבטיח להעניק לנו דבר שאין לו יכולת להעניק לנו – שליטה מוחלטת בגופנו

בספרה החדש צוללת ברברה ארנרייך (Ehrenreich) לתוך אחד התחומים החמים בספרות העיונית כיום – תחום ההזדקנות, המחלות והמוות. היא מתארת כיצד היא עצמה החלה לסלוד מהתרבות הרפואית והחברתית, שאינה מסוגלת להתמודד עם היותנו בני תמותה. והיא טוענת ש"מה שהופך את המוות לגורל בלתי נסבל כל כך" הוא האמון שאנו נותנים במדע רדוקטיבי שמבטיח להעניק לנו דבר שאין לו יכולת להעניק לנו – שליטה מוחלטת בגופנו. היא טוענת שהגיע הזמן לשקול שוב אם באמת יש לנו צורך בשליטה כזאת, ולהשלים עם המחשבה שאולי זה בכלל לא אפשרי.

ארנרייך מצוידת היטב למשימה זו: יש לה דוקטורט בביולוגיה וניסיון רב בפעילות חברתית ופוליטית, והיא כותבת כבר עשרות שנים. נחשפתי לכתיבתה לראשונה במהלך לימודי הרפואה, כשקראתי את אחד מספריה הראשונים, Witches, Midwives, and Nurses: A History of Women Healers (משנת 1973). מהספר הזה למדתי שתשע הנשים הבודדות במחזור 1977 הגברי ברובו – ובהן אני – הן חלק ממסורת ארוכה ונשכחת. למדתי גם שקדמה חברתית לא תמיד מובילה אותנו מעלה. ארנרייך, שחיברה יותר מתריסר ספרים, ידועה כמי שמתעדת תמורות תרבותיות לפני שאחרים מבחינים בהן. היא אוהבת להתעמת עם הנחות מושרשות, עם אשליות נפוצות ועם שאיפות גרנדיוזיות – ולזהות את השלכותיהן הבלתי צפויות.

לעתים קרובות היא משלבת בכתיבתה את חוויותיה האישיות. עבור ספרה הידוע ביותר, "כלכלה בגרוש: איך (לא) להצליח באמריקה" (משנת 2001), היא בילתה שנה בעבודות שמניבות הכנסה נמוכה. בספרה Living With a Wild God (משנת 2014), היא מתארת את ההתגלויות הרוחניות שהיא עצמה עברה בגיל ההתבגרות ואת קשייה, כאתאיסטית מושבעת, להבין את "המפגש הסוער עם דבר מה חי שהתנפל עליי מבעד לכל הדברים בעת ובעונה אחת". ועוד לפני כן, ב-2000, היא גילתה שהיא חולה בסרטן השד והתחילה להקדיש תשומת לב מיוחדת למחקרים החדשים העוסקים בסרטן, בתאים ובמערכת החיסון. כיום, ארנרייך בת ה-76 בוחנת את תחום המחקר הזה בספרה Natural Causes: An Epidemic of Wellness, the Certainty of Dying, and Killing Ourselves to Live Longer. גם הפעם היא נסחפת בשאלות הגדולות, כמו האם העולם החי מת, או שמא הוא למעשה דבר חי המתנהג בדרכים בלתי צפויות ובלתי עקביות שמהן אנו יכולים ללמוד רבות על גישתנו לסוגיית המוות.

"מותו של קסאחמאס" (1901), פבלו פיקאסו. תצלום: Wikiart.org

בפתח הספר היא בוחנת את הליכי הרפואה המונעת הרבים שמערכת הבריאות מעודדת אותנו, ואף מציקה לנו, לבצע –בדיקות גופניות שגרתיות, קולונוסקופיות, בדיקות דם, ממוגרפיות. היא תמיד הקפידה להישמע להוראות הרופאים (עברה כימותרפיה) כי הניחה שהגיוני לטפל במחלה לפני שהיא מכניעה את הגוף. אבל אחרי שהיא ראתה כל מיני אנשים עם אובססיה לכושר גופני מתים מוקדם, והבינה שהיא עצמה כבר "זקנה מספיק למות", היא התחילה להטיל ספק בהנחה הזאת. איפה הראיות שמוכיחות כי כל מאמצי המניעה האלה מצילים חיים או מעכבים את המוות?

לפעמים הליכים רפואים מסבים יותר נזק מתועלת. ממוגרפיות, למשל, מזהות גידולים שאינם בהכרח קטלניים, ושעלולים להוביל למצב של טיפול יתר הטומן בחובו סיכונים אחרים

היא גילתה שקשה למצוא אותן. אצל אנשים עם היסטוריה משפחתית מובהקת של מחלות לב, הטיפול בכולסטרול גבוה אכן מפחית את שיעורי התמותה, בממוצע. אבל אצל אנשים ללא היסטוריה כזאת, הטיפול בכולסטרול גבוה אינו מפחית את שיעורי התמותה הממוצעים. לגבי קולונוסקופיות, לא הוכח שהן יעילות יותר בהפחתת שיעורי התמותה מסרטן המעי הגס מאשר טיפולים זולים יותר ופולשניים פחות. לפעמים הליכים רפואים מסבים יותר נזק מתועלת. ממוגרפיות, למשל, מזהות גידולים שאינם בהכרח קטלניים, ושעלולים להוביל למצב של טיפול יתר הטומן בחובו סיכונים אחרים. התובנה שעולה מכך נוגדת את ההיגיון הבריא – אף על פי שזיהוי מוקדם של מחלות אמור להאריך חיים, מסתמן שהבדיקות שאנו עוברים אינן מפחיתות את שיעורי התמותה הכלליים. בעקבות התחקיר שלה, ארנרייך החליטה שהיא מפסיקה לעבור את מרבת הטיפולים המונעים.

היא בוחנת במבט מפוכח גם גישות אחרות להאטת הדעיכה האנושית – התעמלות, שינויים תזונתיים, מדיטציה. אף שבגיל העמידה היא הפכה ל"חסידה מושבעת של כושר גופני", הרי שבבוֹאה לבחון את האובססיות שלנו לכושר ולתזונה בארבעים השנה האחרונות, היא מזהה בעיקר תסמינים של אי-שקט תרבותי, ולא סימנים לתועלות בריאותיות. תוכניות הבריאות שחברות מציעות לעובדיהן אינן מפחיתות את הוצאות הבריאות המידיות שלהן, ולטענת ארנרייך, הרדיפה אחר כושר גופני היא לעתים קרובות "סממן מעמדי" ותו לא. אימוני כושר הופכים בקלות לעבודה קשה, לדבר נוסף התובע מאיתנו משמעת עצמית, תחרותיות ושליטה. למרבה האירוניה, כשהיא הגיעה לשנות השבעים לחייה, הברכיים שלה התחילו לעשות בעיות - ולא בגלל דלקת מפרקים, כפי שהיה אפשר לצפות, אלא בגלל הפעלתן המופרזת לאורך השנים.

הריצה אחר הנעורים. תצלום: מרטין ון דן האוול

לאחר שהיא מטילה ספק ביעילותן של הרפואה המונעת ושל תרבות הכושר כאסטרטגיות לדחיית המוות, ארנרייך עוברת לנושא שמטריד אותה אף יותר: מחקרים אחדים מלמדים שמערכת החיסון שלנו אינה מערכת ההגנה המופלאה שהיא למדה עליה בבית הספר לרפואה. מה שדוחף אותה לבחון מחדש את ההנחות המדעיות שלה בעניין זה, הם גילויים חדשים באשר למקרופאגים – תאי דם לבנים מיוחדים שהיא חשבה שיגנו עליה תמיד, גם אם תלך בגיא צלמוות.

המקרופאגים נחשבים לחלק מקו ההגנה הראשון הקריטי מפני מחלות. הם נמצאים בכל רחבי הגוף – בעצמות, במוח, בקשרי הלימפה, בריאות ובשדיים – ומשייטים בזרם הדם. הם נראים כמו האמבּות שלמדנו עליהן בתיכון, יצורים חד-תאיים חלקלקים ועצמאיים שנעים על-ידי התמתחות והתכווצות וגם אוכלים בצורה משונה – כורכים את עצמם סביב הטרף שלהם וסופגים אותו לתוכם. הנה מה שתמיד אמרו על המקרופאגים: בכל פעם שהם מוצאים בתוך גופנו איומים על בריאותנו – חיידקים, נגיפים, פטריות, תאים סרטניים – הם הורגים אותם, עוטפים אותם וסופגים אותם לתוכם. ארנרייך הניחה שתחזוק המערכת החיסונית שלה – והמקרופאגים הנועזים המצויים בה – באמצעות התעמלות, הקפדה על התזונה וחשיבה חיובית, הוא הסוד לשמירה על הבריאות, להימנעות מסרטן ולעיכוב תסמיני ההזדקנות.

המקרופאגים לא תמיד הורגים את התאים הסרטניים שלנו, ולפעמים הם אפילו עוזרים להם לגדול ולהתפשט

אבל מחקרים שנערכו בסביבות סוף שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים הציגו תמונה אחרת. המקרופאגים לא תמיד הורגים את התאים הסרטניים שלנו, ולפעמים הם אפילו עוזרים להם לגדול ולהתפשט. הם מלווים תאים סרטניים מסוימים במעבר דרך הקירות הצפופים של כלי הדם ומגינים עליהם בעודם משייטים בזרם הדם שלנו ומחפשים בית חדש ונוח. כשהם מוצאים אתר כזה – בעצם או בשד, בכבד או בריאה – המקרופאגים מסייעים להם להתפתח ולהפוך לגרורות שיהרגו אותנו.

ירקות. בריאים, כמובן. אבל לא בהכרח יעילים נגד סרטן, או מוות. תצלום: אלכסנדר פודבלני.

חוקרים מגלים כעת שמקרופאגים עלולים להיות סוכנים כפולים גם במקרים של מחלות אחרות: הם עלולים להיות מעורבים בהפרעות אוטו-אימוניות, ואפילו בבעיות השכיחות של ההזדקנות – התקפי לב, שבצים, דלקת מפרקים. חשבנו שאנחנו יודעים מה הסיבות לבעיות האלה (כולסטרול, סיגריות, חוסר פעילות) וכפועל יוצא גם מה הפתרונות (שינוי תזונתי, התנזרות, התעמלות). אבל מתברר שגם דלקות, הנגרמות לא אחת על-ידי המקרופאגים שלנו, עלולות לגרום להם. השאלה שארנרייך מעלה בשלב זה היא בבחינת כפירה: האם יכול להיות שבמקום לנסות לשמור על בריאותה של מערכת החיסון שלנו, אנחנו אמורים לעשות את ההיפך?

אבל ארנרייך אינה אבירת אי-הבריאות, וספרה אינו ספר של עצות מעשיות. היא מתמקדת בהשלכות הקונספטואליות והמוסריות העמוקות של הגילויים שהצגתי כאן, לפיהם מערכת החיסון עלולה לסייע ל"מרד תאי נגד האורגניזם". מה אם התפישה "ההוליסטית, אוטופית" הנוחה שלנו, תפישת "הגוף-נפש", תפישת "המנגנון המאורגן" – שאותו אנו משאירים במצב של הרמוניה באמצעות חשיבה חיובית ותחזוקה בלתי פוסקת – שגויה?

ארנרייך מציגה בפנינו מדריך מרתק למחקרים המלמדים שהתאים שלנו, כמו המקרופאגים שלעתים משמידים ולעתים מגינים, עלולים להתנהג באורח בלתי צפוי אך לא אקראי. כאילו שהתאים שלנו מחליטים בכוחות עצמם מתי ואיך להתנהג – ללא השגחת שום מנגנון דטרמינסטי. אבל אם זה נכון, פירוש הדבר הוא שלתאים יש "יכולת ליזום פעולות בעצמם". אבל מה משתמע מכך? הרי אם המקרופאגים מקבלים בעצמם את ההחלטה אילו תאי סרטן להרוס ואילו לשמר, "אז אולי, גם אם זה נשמע מטורף, הם אינם נשמעים ל'הנחיות' כלשהן, אלא עושים מה שבא להם לעשות".

תפישה של הגוף כקונפדרציה של חלקים הנתונים במאבק יש בה משהו משחרר, משהו שיכול ללמד אותנו ענווה: כי איננו שולטים באופן בלעדי על גורלנו. או על שום דבר אחר

ארנרייך מדווחת שחוקרים מגלים כעת שאותו כושר יוזמה קיים בכל מקום – בזבובי פירות; בנגיפים; באטומים, אלקטרונים ופוטונים. פירושן של תגליות כגון אלה הוא שהיכולת לקבל החלטות – אלקטרונים שקופצים לרמת האנרגיה הבאה או לא, פוטונים שעוברים דרך חור אחד במסך ולא דרך חור אחר – אינה יכולת אנושית ייחודית כפי שחשבנו בעבר.

ארנרייך מזהה שינוי פרדיגמה בהתהוות – התרחקות מהוליזם והתקרבות אל "תפישה ביולוגית המתבססת על העימות המתרחש בתוך הגוף בין התאים שלו, המתחרים ביניהם על מרחב ועל מזון ועל חמצן". תפישה זו של הגוף כ"קונפדרציה של חלקים" הנתונים במאבק – ההיפך משלם המנוהל על-ידי מנגנון של שליטה ובקרה – הרי זו תפישה "דיסטופית", כותבת ארנרייך. ואף-על-פי-כן יש בה משהו משחרר, משהו שיכול ללמד אותנו ענווה. "הלקח שאפשר ללמוד כאן", היא טוענת, הוא ש"אנחנו לא שולטים באופן בלעדי בגורלנו או בכל דבר אחר". מובן שאולי לעולם לא נצליח לעמוד בפני הניסיון לנצח את הקרבות בתוך גופנו. מי יודע? אולי נמציא טכנולוגיות שיעודדו, ואף ישכנעו, את התאים החיסוניים הבוגדניים שלנו לפעול למען בריאותנו. אבל יהיו אשר יהיו הפלאים הטכנולוגיים של העתיד, ארנרייך מקווה שנדע להשלים עם כך שהתוצאה הסופית לא תהיה בשליטתנו, כפי שהיה תמיד.

הגוף: גם מערכת שיש בה בקרה, גם חלקים הנאבקים ביניהם. תצלום: סמואל זלר

ייתכן שההשלמה עם המוות היא היבט התפתחותי של האדם, כמו הילדות, גיל ההתבגרות, הבגרות והזקנה

ובכל זאת אני שואלת את עצמי: זה באמת מה שהיא מקווה לו? אחרי ככלות הכול, אך טבעי לנסות להישאר בריאים ככל האפשר, ולנסות להחלים כשאנו חולים. נדמה לי שארנרייך מדברת בעצם על עצמה – על הרצון שלה להילחם על שליטה, על התשוקה שלה להיות מסוגלת להיכנע ולהשלים עם הסוף בבוא הזמן. האם היא תוכל לוותר על השליטה ולקבל את גורלה? כן ולא. ואם לדייק, לא וכן. לא, היא לא יכולה, וכן, היא תקבל את גורלה.

לא – כי שמתי לב, במהלך הקריירה שלי כרופאה, שמה שאומרים הוא באמת נכון: אנשים מתים כמו שהם חיים (אפילו הדמנטים ואפילו, איכשהו, אנשים במצב של מוות מוחי). האמיצים מתים באומץ; הסקרנים מתים בתחושת סקרנות; האופטימיים, באופטימיות. מי שנוטה מטבעו להשלים עם מצבו, משלים עם המוות; מי שנוטה מטבעו להילחם על שליטה, נלחם על שליטה עד הרגע האחרון, וארנרייך היא מהלוחמות.

כן – כי בכל פעם שראיתי מישהו מת, שמתי לב שהוא בכל זאת משלים בסוף עם אובדן השליטה הבלתי נמנע הכרוך במוות, שהרי המוות אינו פוסח על איש. בדרך כלל זה קורה לאורך שבועות או חודשים, ולעתים לאורך שנים. במקרים אחדים זה קורה תוך ימים, שעות ואף דקות. ייתכן שההשלמה הזאת היא היבט התפתחותי של האדם, כמו הילדות, גיל ההתבגרות, הבגרות והזקנה. בסופו של דבר, נראה שמשהו קסום מתרחש באותם רגעים – משהו יפה, משהו יוצא דופן – והוא מרפא את הנפש, משכך את פחדיה, ומכריע, אחת ולתמיד, את מאבק השליטה.

ויקטוריה סוויט (Sweet) היא מחברת הספרים Slow Medicine: The Way to Healing (משנת 2017) ו-God’s Hotel: A Doctor, a Hospital, and a Pilgrimage to the Heart of Medicine (משנת 2013).

Copyright 2018 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency. The original article appeared here.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: "הקרב על הגוף", תצלום: ג'ייק דייויס, unsplash.com

Photo by Jake Davies on Unsplash