העיוור שטווה רשת נצחית

שני המלכים ושני המבוכים*

 מספרים אלו הראויים לאמון (אך אללה מיטיב לדעת) שבימי קדם היה מלך באיי בבל שאסף את אדריכליו ומכשפיו והורה להם לבנות מבוך כה סבוך ומתוחכם שהגברים הנבונים ביותר לא העזו להיכנס אליו ואלו שנכנסו היו מאבדים את דרכם. המפעל הזה היה שערורייה, כיוון שהבלבול וההפלאה הם פעולות הראויות לאלוהים ולא לבני האדם. עם חלוף הזמן בא לחצרו מלך ממלכי הערבים, ומלך בבל (כדי ללעוג לתמימותו של אורחו) גרם לו להיכנס למבוך, שם הוא תעה, נעלב ומבולבל, עד לרדת הערב. או-אז הוא התחנן לגאולת האל ונתקל בדלת. משפתיו לא יצאה כל תלונה, אך הוא אמר למלך בבל שבערב יש לו מבוך אחר ושאם האל יואיל לאפשר זאת, הוא יכיר לו אותו ביום מן הימים. לאחר מכן הוא שב לערב, אסף את קציניו ומפקדיו, ועשה שמות בממלכות בבל בהצלחה כה רבה שהוא החריב את מבצריה, היכה את אנשיה ולקח בשבי את המלך עצמו. הוא קשר אותו על גב גמל מהיר ולקח אותו למדבר. הם רכבו שלושה ימים ואז הוא אמר לו: "הו, מלך הזמן ומהות וסימן העידן! בבבל רצית לאבד אותי במבוך של ארד עם מדרגות, דלתות וקירות לאינספור; כעת הכול-יכול הואיל שאראה לך את המבוך שלי, שאין בו מדרגות לעלות בהן וגם לא דלתות לפרוץ אותן ולא אכסדרות מתישות להלך כל אורכן או חומות שתמנענה ממך מעבר".

לאחר מכן הוא התיר את הכבלים ונטש אותו בלב המדבר, שם הוא מת ברעב ובצמא. יתהלל זה שאינו מת לעולם.

* זה הסיפור שהכומר הפיץ ברבים מן הבימה. ראה  "אבן חכם אל-בוחארי" ¹

הקריאה בסיפור הקצרצר של בורחס, "שני המלכים ושני המבוכים", כמוה ככניסה ללבירינת. הקורא מוכה בהלם מתוכנו של הסיפור, במיוחד מסופו, והתהליך של קריאתו מסבך אותו בשילוב של תמיהה אינטלקטואלית עם תגובה רגשית בעלת עוצמה. הקורא משקיע מאמץ מרוכז בפענוח הטקסט אשר בסופו של דבר מכריז על עצמו כבלתי ניתן לפענוח.

אנו נותרים בסיום סיפורו של בורחס בתחושת חרדה של אסיר בכלוב של השפה והתודעה. מן המבוך השני אין מוצא

הפעולה הפרשנית של קריאתו כרוכה בתסכול של אדם הכלוא במעגל שממנו אין הוא מצליח להיחלץ. בניגוד ליציאה המוצלחת מן המבוך של הגן המלכותי בבבל, אנו נותרים בסיום סיפורו של בורחס בתחושת חרדה של אסיר בכלוב של השפה והתודעה. מן המבוך השני אין מוצא.

רוקם המבוכים שגם טייל בהם בגאונותו: חורחס לואיס בורחס (1967), תצלום: אן-מארי היינריך, ויקיפדיה

כותרת הסיפור רומזת לשני מאבקים – על כוח ועל השקפת עולם. שני מלכים משתי תרבויות נפגשים לעימות אלים. המסגרת הגיאוגרפית מדגישה את קיצוניותו של העימות: איי בבל לעומת מדבר ערב, כלומר חלקת הארץ המוגדרת היטב מבחינה טופוגרפית כנגד הטריטוריה הכי פחות מוגדרת. מים לעומת ישימון. השניות שורה על הסיפור כולו. את הניגוד הגיאוגרפי משלים המפגש הבלתי אפשרי מבחינה היסטורית בין בבל העתיקה לבין ערב המוסלמית, מפגש פרדוקסלי שבו קורס הזמן ההיסטורי באופן המסמן ששני הייצוגים המנוגדים מוציאים זה את זה.

המדבר הוא התפאורה לפרישה של אדם המבקש לחקור את עצמו ואת אלוהיו במקום להפנות את סקרנותו אל העולם שמסביבו ולממש את משאלתו לשלוט בו

בבל, ערש התרבות, היא הארץ של הסהר הפורה, מקום התרבות החקלאית והסדר הפוליטי. ערב היא ארץ צחיחה, שנופה קמאי ושיד אדם לא התערבה בו, חלקת ארץ של נוודים שאינם כבולים לא על ידי משטר מדיני ולא על ידי משטור חברתי. בבל היא תרבות של מותרות וראוותנות, כמו גם של אבחנות מעודנות. ערב מתוארת כמקום שבו בוחרים אלה המבקשים למצוא מפלט מערכים עירוניים אלה. המדבר הוא מקום ההתבודדות הנזירית, מקדש המעט של מי שנושא נפשו לנטוש את הציוויליזציה ואת החיים החברתיים לטובת קשר ישיר עם העולם הטרנסצנדנטי, העל-אנושי. המדבר הוא התפאורה לפרישה של אדם המבקש לחקור את עצמו ואת אלוהיו במקום להפנות את סקרנותו אל העולם שמסביבו ולממש את משאלתו לשלוט בו. יתרה מזו, בבל (כפי שאנו זוכרים מן המגדל המקראי) היא מקום השפה; המדבר הוא מקום השתיקה.

המבוך אינו יציר הטבע אלא המצאה של האדם, אך בה בעת הוא מהווה גם הסגת גבולו של האלוהי וניסיון נואל לתפוס את שלטון האל על העולם הטבעי

בורחס מסתמך על היכרות קוראיו עם אסוציאציות אלה כרקע למשל המרוכז שלו. מלך בבל בונה מבוך. המבוך הוא סמל מובהק של ציוויליזציה, בהיותו סביבה שהיא יציר כפיו המלאכותי של האדם. המבוך אינו יציר הטבע אלא המצאה של האדם, אך בה בעת הוא מהווה גם הסגת גבולו של האלוהי וניסיון נואל לתפוס את שלטון האל על העולם הטבעי. יש לציין ששני הסוגים של אנשי המקצוע המגויסים למפעל הבבלי השאפתני הם האדריכלים והמכשפים, שכן בניית מבוך דורשת שילוב של הכוח הרציונלי של הטכנולוגיה והתכנון יחד עם כוחות מאגיים החורגים מן התבונה האנושית. הן המדע והן המאגיה קוראים תיגר על סמכותו של האל. התוצאה של מפעל המבוך היא הצלחה כפולה: אנשים נרתעים מפני הכניסה למבוך, או – אם הם נכנסים אליו – אין הם מוצאים את דרכם החוצה. מלך בבל מפעיל כך את כוחו הפוליטי המוחלט. בעזרת האדריכלות והכישוף הוא כובש גם את הטבע עצמו.

אבל, אומר בורחס, מפעל המבוך היה בגדר חילול שם שמיים ושערורייה, והטעם לכך הוא מפתיע – "כיוון שהבלבול וההפלאה הם פעולות הראויות לאלוהים ולא לבני האדם". זהו היפוכה של ההשקפה הפילוסופית המסורתית , שעל פיה החוק והסדר במובנם המוחלט מיוחסים לתחום האלוהי, בעוד שהבלבול והכאוס הם עניינו של הטבע הפיזיקלי הקונטינגנטי ושל הטבע האנושי הפגום מבחינה אפיסטמולוגית ומוסרית. חטא הגאווה של מלך בבל מוביל אותו ליטול לעצמו את הכוח האלוהי של בורא נפלאות, התרסה כלפי שמיא הדומה לזו של בוני מגדל בבל ששאפו להגיע למרום. המבוך הוא האבסורד שביצירה מלאכותית של בלבול, כלומר סדר הנועד לייצג אי-סדר, או תכנון אדריכלי שכל כוונתו ליצור דיסאוריינטציה. זהו, כפי שנראה, מפעל המסכל את עצמו, בדיוק כמו התקדים המקראי שבו השפה, שתכליתה להוות אמצעי ליצירת תקשורת נכשלת ביומרתה לתפוס את הבלתי נתפש: "עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל יְהוָה שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם יְהוָה עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ״ (בראשית, י'א, ט').

פרט מחומות בבל. תצלום: מאט בות'

הבלבול, כמו הניסים, שייכים לאל. כל ניסיון אנושי לבנות אותם נועד לכישלון, שכן כל בנייה והבנייה בהכרח יוצרים סדר. למבוך של בבל חייבת להיות כניסה ויציאה. עקרונות "הבלבול" הם באופן בלתי נמנע רציונליים ולכן בלבול שהוא הבנייה אנושית לעולם אינו יכול להיות ממשי. אין אנו יכולים לחלץ את עצמנו מכוחה של התבונה שאותה אנו משליכים על העולם. רק האל יכול ליצור בלבול או אי-סדר של ממש שכן הוא אינו כבול לסדר קודם כלשהו. הסופי הוא בהכרח מוגבל לחוקים ולכללים, טעמים וסיבות. רק האינסופי הוא מקומו של הפלא ושל האקראיות האמיתית.

מלך ערב מתמצת את האלטרנטיבה היסודית להשקפת העולם הבבלית. בניגוד לתחכום של החצר הבבלית, הוא נודע ב"תמימותו". בניגוד לבבלים "הנבונים", הוא נכנס למבוך, ולמרות תחכומו הוא אף מצליח להיחלץ ממנו. תמימותו אמנם הופכת אותו לקורבן של הפיתוי להיכנס למלכודת האנושית, אבל היא זו שגם מובילה אותו החוצה בעזרת שמיים, עזרה המוענקת לו בזכות אמונתו הפשוטה. בעקבות חווייתו מזמין מלך ערב את מלך בבל לבחון את המבוך שלו. למעשה, לא ניתנת למלך בבל הזדמנות להתפתות להיכנס למבוך הערבי, כפי שניתנה למלך ערב, שכן מלך ערב מאלץ אותו בכוח הזרוע להיכנס למבוך שלו. במקום להתפתות על ידי יופי (ארד) או סקרנות, אתגר אינטלקטואלי ושאפתנות אישית (טיפוס במדרגות, פתיחת דלתות, התגברות על קירות), מלך בבל מובל בכוח טבעי (גמל) אל אמצע המדבר, הסביבה הקשוחה ביותר בטבע, שם נוטשים אותו למות מצמא ומרעב. בסופו של דבר מלך בבל הוא זה שמתגלה כ"תמים" האמיתי, קורבן של הקסם הילדותי של מבוכים.

המדבר מוכיח את עצמו כלבירינת לא פחות יעיל. הוא ניגודו הקוטבי של מקבילו הבבלי: במקום ציוני הדרך המטעים של המבוך הבבלי, אין במבוך הערבי כל ציוני דרך שהם

מרגע שמלך בבל מתנתק מארמונו (למלך ערב אין ארמון!), מסביבתו המלאכותית - האדריכלית והפוליטית – הוא מאבד את כוחו לשרוד ומת. המדבר מוכיח את עצמו כלבירינת לא פחות יעיל. הוא ניגודו הקוטבי של מקבילו הבבלי: במקום ציוני הדרך המטעים של המבוך הבבלי, אין במבוך הערבי כל ציוני דרך שהם. במקום רשת מבלבלת של משעולים וגרמי מדרגות, המבוך הערבי אינו מציע שום כיוון מלכתחילה. אין בו כל סימני דרך. הוא ריק. בעצם, המדבר הוא האנטי-מבוך המובהק, הסביבה הכי פחות מעוצבת או מאורגנת על ידי אדם. הריק אינו יכול "לבלבל", שכן אין בו דבר העשוי לבלבל. בניגוד למבוך הבבלי (זה המוכר לנו), אין במבוך המדברי כניסה ויציאה. והנורא מכל, היציאה היחידה ממנו היא מוות, האַינוּת הגמורה.

המדבר אינו רק הניגוד המוחלט של תרבות המבוך הבבלית ברמת החלל אלא גם באותה מידה ברמת הזמן. במופע היחיד של דיבור ישיר בסיפור פונה מלך בבל אל יריבו בתואר האירוני "הו, מלך הזמן ומהות וסימן העידן!", העומד בניגוד לתואר של האל במשפט האחרון של המשל – "זה שאינו מת לעולם" (כלומר שקיומו הוא מחוץ לזמן). במקביל לניסיון של איש הציוויליזציה לארגן את החלל והטריטוריה יש לו גם השאיפה לכפוף את הזמן ולשלוט בו על ידי חלוקה וספירה באמצעות מרכיבים תקופתיים. לוחות השנה הבבליים והרישומים ההיסטוריים הם המקבילות הטמפורליות לארמונות, לגנים ולמבוכים המרחביים.

שיירת גמלים בחולות: איך נמדוד את הזמן? איך נסדר את המרחב? תצלום: hl_1001

הכוח המניע את מלך בבל הוא ההיבריס האינטלקטואלי והלגלוג המשפיל, שממנו הוא שואב סיפוק עצמי בדבר עליונותו התרבותית

כפי שציינו בתחילת הדברים העימות בין שני המבוכים אינו רק התנגשות בין שתי תפישות עולם אלא גם בין שני טיפוסי אדם הנאבקים על שליטה. אפשר להבחין בדחפים הרגשיים רבי העוצמה המונחים ביסוד העימות בעל האופי המטפיסי בין שתי השקפות העולם. הכוח המניע את מלך בבל הוא ההיבריס האינטלקטואלי והלגלוג המשפיל, שממנו הוא שואב סיפוק עצמי בדבר עליונותו התרבותית. חצרו מורכבת מאדריכלים וקוסמים. לעומתו, מלך ערב מונע על ידי זעם ונקמנות, דחפים טבעיים בסיסיים יותר, שאותם מפגין המלך באופן אלים וחסר פרופורציה (פרופורציה היא גם סימנה של חברה בת תרבות). חצרו כוללת שרי צבא וקצינים. מלך בבל הפגאני משחק מִשחק אינטלקטואלי שבו הוא ממציא תעלולים ותחבולות ממולחים ומקסימים. מלך ערב, מאמין פונדמנטליסטי באל אחד, אינו מתוחכם ואינו מתחכם. אין לו סבלנות לאסתטיקה הבבלית המתנשאת. כאיקונוקלסט פוריטני הוא הורס כל סימן של התרבות השנואה: הוא  מחריב את ממלכת בבל ומכניע את יושביה – מה שמתקרב להפיכת בבל למדבר. במטפורה עכשווית ניתן לומר שהוא "משטֵח" לא רק את ארמונות בבל אלא גם את כל ההבחנות הדקות, סימני הדרך וקווי המשמעות של תרבותה. מה שנותר הוא אין, עולם המזכיר את עונש המבול שבו גם כן המים "משַטחים" את הציוויליזציה כולה.

ההיבריס המתפנק של מלך בבל המתנשא אינו מעורר יותר סימפתיה מאשר הזעם הנקמני של יריבו הערבי

בורחס משקיע מאמץ ספרותי כדי לנטרל כל הזדהות עם מי משני המלכים. ההיבריס המתפנק של מלך בבל המתנשא אינו מעורר יותר סימפתיה מאשר הזעם הנקמני של יריבו הערבי. כמו כן, שתי תפישות העולם מוצעות כחלופות בלא שסמכות המספר נוטה לכיוונה של מי מהן. אמנם, מלך בבל מת בסופו של המשל, אך אין בכך כדי לסמן את עליונותו של מדבר הישימון על פני איי בבל הפוריים והמתורבתים. הקבלה הפסיבית של היעדר משמעות גמור אינו מבטיח יותר מאשר האשליה של ממשות מובנית באופן אלגנטי. המבוך המדברי מוצע למלך בבל כמבוך אחר – לא כמבוך טוב יותר. ² שני המבוכים מסמנים שתי נקודות מבט קיצוניות שאין אנו יכולים להימלט כליל מאף אחת מהן. אין אנו יכולים להימנע מיצירת קווי מתאר שבעזרתם נכוון את חיינו וננווט בעולמנו. אך ברגעים של מודעות עצמית חריפה, שבורחס ("הבבלי" במובהק) מבקש לעורר בנו, אנו יודעים שכל אלה הם פרי יצירת האדם, השלכות אנושיות שהן משלות ומוליכות שולל למרות התדמית האובייקטיבית שהן לובשות.

אלוהים הוא אמת המידה הלוגית, אפיסטמית ומטפיסית על פיה אנו יכולים להעריך את השאיפות האנושיות. הוא כל-יודע במובן זה שאפילו המסורות המוסמכות ביותר נתונות בספק מנקודת מבטו. הוא מקומם של הפליאה והבלבול, שלאורו אנו מטילים ספק בתפישה האנושית של העולם כסדר תבוני

נקודת מבט אירונית יכולה עקרונית להתקיים רק על רקע של דואליות. הערכה ביקורתית של התרבות הבבלית היא אפשרית רק תוך עימות עם היפוכה הרדיקלי. באותה מידה, המשמעות הקטלנית של האנטי-מבוך המדברי עשויה להתגלות רק דרך הביקור הגיאוגרפי, האינטלקטואלי והחווייתי בהמצאה המתוחכמת והמפתה באיי בבל. ואולם שני הביקורים המלכותיים המהווים היפוך פרספקטיבות חד מותירים אותנו כלואים בנקודת המבט האנושית שלנו. ניתן להתעלות מעבר למפעל האנתרופוצנטרי של בניית מבוך רק עלי ידי הפנייה לאלוהים (אלוהים מאוזכר שש פעמים במשל קצר זה). אלוהים הוא אמת המידה הלוגית, אפיסטמית ומטפיסית על פיה אנו יכולים להעריך את השאיפות האנושיות. הוא כל-יודע במובן זה שאפילו המסורות המוסמכות ביותר נתונות בספק מנקודת מבטו. כפי שהזכרנו, הוא מקומם של הפליאה והבלבול, שלאורו אנו מטילים ספק בתפישה האנושית של העולם כקוסמוס (שפירושו ביוונית - סדר תבוני). האלוהים הוא הנקודה הארכימדית היחידה המאפשרת לנו להיחלץ מן המבוך של התרבות הכולאת אותנו בעולם מושגינו שלנו (כפי שמוכיח מלך ערב בדרך שבה הוא יוצא מן המבוך הבבלי). האל הוא הגורל עצמו, ההכרח של כל האירועים והנסיבות (כולל אלה המובילות את מלך בבל אל המדבר). הוא קנה המידה המוסרי העליון (זה העושה צדק בין שני המלכים). והוא אלמותי ובכך מאיר את כל המאמץ האנושי באור פתטי.

"אלוהים הוא גאומטריקן", ציור גותי מהמאה ה-13.

רק על ידי חריגה מנקודת המבט הפנימית והתבוננות בלבירינת מבחוץ ניתן לקוות לפתור את סודו. במילים פשוטות: חִשבו על תצלומי אוויר של המבוך המפורסם בהמפטון קורט בלונדון. ממעוף הציפור, לא זו בלבד שהאשליה של המבוך מתפוגגת (יחד עם החרדה והשעשוע של התנועה בתוך המבוך עצמו), אלא מורכבותו של המבוך נראית פתאום פשוטה להפליא. לבבלים, כמובן, לא היו תצלומי אוויר ומלך ערב לא יכול היה להתכונן לביקורו במבוך בעזרת צילומים במדריכי תיירים.

הנושא החוזר של המבוכים ביצירתו מתייחס בראש ובראשונה לשפה ולאמנות, או באופן ספציפי יותר לטקסטים שלו עצמו

אך כפי שכבר ציינו חוקרי בורחס אחדים, הנושא החוזר של המבוכים ביצירתו מתייחס בראש ובראשונה לשפה ולאמנות, או באופן ספציפי יותר לטקסטים שלו עצמו. כל קורא של המשל שלפנינו חש שהוא לכוד במבוך ספרותי, המושך אותו אל תוך רשת של מדרגות ודלתות המאתגרות את יכולת הפענוח שלו, את כושרו לתת משמעות בטקסט מורכב, בנחישות שלו להבין את פרטי הפרטים של המשל המסקרן. ובורחס עצמו, אדריכל-העל של מבוכים ספרותיים, מודע היטב למיומנותו כסופר אך גם לחוסר התוחלת של מבוכיו. הוא מכיר היטב את גורלו של דדאלוס מכרתים, אדריכל-העל מן העת העתיקה שבנה לבירינת שאין ממנו מפלט (אלא בעזרת עזרה חיצונית, זו של אריאדנה) אך איבד את בנו בניסיונו חסר הסיכוי להמריא אל על. בורחס יודע שהשפה היא האמצעי היחיד שבעזרתו בני אדם עשויים להטיל סדר בעולם, לנווט בו ולהעניק משמעות למה שהוא כאוטי ("בלבול") במהותו. אבל השפה והאמנות מוליכות אותנו שולל בהציען בפנינו חידות שכביכול יש להן פתרונות. אמנם, אפילו למבוך המסובך ביותר כְּזה של מלך בבל יש מוצא, פתרון, אבל בניגוד למבוכים פרי יצירתו של האדם העולם עצמו הוא בגדר מסתורין, ולמסתורין, על פי הגדרתו, אין פתרון. יתרה מזו, להציע לו פתרון הוא בגדר אחיזת עיניים, אפילו הסגת גבול של האלוהי.

המכוונות העצמית (self-reference) של הסיפור של בורחס היא חריפה. לא זו בלבד שהתוכן של הסיפור הוא פרדוקסלי ומשמעותו אינה ברורה; סמכותו מוטלת בספק. מחבר הסיפור אינו מקור הסמכות שלו, שכן הוא רק מדווח על מסורת. אמנם הסיפור מכריז במשפט הראשון על המסורת כמקור אמין ("מספרים אלו הראויים לאמון"), אך בצידה של ההכרזה גם סייג – ("אך אללה מיטיב לדעת"). סייג זה מטיל צל של ספק על כל הסיפור. אין לנו דרך מוצא מן המבוך של העדויות ההיסטוריות שהן המקור היחיד לידיעותינו על מה שהתרחש בעבר. לעולם לא נדע לבטח אם האירועים התרחשו בהיסטוריה או שהם פרי הדמיון והבדיון, שכן רק מנקודת מבט חיצונית, טרנסצנדנטלית ניתן להבחין בין ממשות לאשליה. אך גם בתוך עולם הבדיון, הספרות, אנו לכודים במבוך אינסופי. לסיפור שלפנינו יש הערת שוליים כבר בכותרתו (כאן מסומנת בכוכבית), הפניה לטקסט אחר באותו כרך של סיפורי בורחס, "אִבְּן חַכַּם אֶל-בּוחַרי, מת במבוכו", שהוא סיפור אחר על אודות לבירינת. והסיפור על אבן חכם אל-בוחרי אף הוא נפתח במוטו "כמשל העכביש אשר עשה לו בית..." שדרכו בורחס מפנה לעוד טקסט נוסף, הפעם למקור רחוק יותר, הנמצא מעבר ליצירתו של בורחס ומעבר לכרך שבו אוחז הקורא – הקוראן (29:40). הקוראן באותה פרשה ("פרשת העכביש") מביא משל על אודות העכביש ש"עשה לו בית. ואכן נקלה בבתים בית העכביש" וכך גם האנשים הסומכים על הבית שבנו במקום על אלוהים. והקורא הבקיא במקורות מוזמן להיזכר על דרך האסוציאציה, הפעם בלי הפניה מפורשת של בורחס, במקור המקראי של המשל בקוראן, הלא הוא ספר איוב ח', י'ד-ט'ו ("אֲשֶׁר יָקוֹט כִּסְלוֹ וּבֵית עַכָּבִישׁ מִבְטַחוֹ. יִשָּׁעֵן עַל בֵּיתוֹ וְלֹא יַעֲמֹד יַחֲזִיק בּוֹ וְלֹא יָקוּם"), שהוא עצמו מזכיר את תהילים קכ'ז, א' ("אִם־יְהוָה לֹא־יִבְנֶה בַ֗יִת שָׁ֤וְא עָמְל֣וּ בוֹנָ֣יו בּוֹ"), העשוי להזכיר לנו את הגרסה הנוצרית של הפסוק הזה במזמור Nisi Dominus, ואף את הלחן שהלחין לו ויוולדי, וכן הלאה וכן הלאה...

מבוך המפטון קורט, לונדון. תצלום: אמנדה סלייטר

כמו מלך בבל האנתרופוצנטרי, העכביש יוצר אך ורק מתוך משאביו שלו. הוא בונה את ביתו מתוך גופו ורשת הקואורדינטות שעל פיהן הוא מתנועע ולוכד את טרפו מעוצבת באופן שיטתי ואסתטי, מה שהופך אותו למפתה במיוחד

רשת המשמעויות והאסוציאציות, הקשרים והקישורים, הציטוטים והמקורות יוצרת מבוך אינסופי שבחלקו הוא מעוצב ומכוון על ידי הסופר ובחלקו נותר לדמיונו של הקורא הנאבק על מתן משמעות לטקסט. העכביש הוא מטפורה ליצירת אמנות, וכן לפעילות של פרשנות של טקסט (ויש לזכור שהמילה היוונית "טקסט" מקורה בטוויה, במארג). כמו מלך בבל האנתרופוצנטרי, העכביש יוצר אך ורק מתוך משאביו שלו. הוא בונה את ביתו מתוך גופו ורשת הקואורדינטות שעל פיהן הוא מתנועע ולוכד את טרפו מעוצבת באופן שיטתי ואסתטי, מה שהופך אותו למפתה במיוחד. קוראי בורחס דומים לחרקים הנשבים ברשת המעוצבת להפליא של סיפוריו. אך כפי ששלוש הדתות המונותאיסטיות הבחינו, ביתו של העכביש הוא חילול שם שמיים שכן הוא מניח את היומרה למספיקות עצמית. מנקודת מבט מטפיסית בית העכביש הוא המבוזה בין כל הבתים. אך בורחס מאמין שהאומנות (תרבות בבל) היא פיתוי שלא ניתן לעמוד בפניו וכלי הכרחי להביע את חוסר התוחלת של המאמץ האנושי לתפוש את הממשות דמוית המדבר. האלטרנטיבה היחידה לאמנות היא השתיקה. אבל השתיקה היא מוות.

נחזור לתחילת המאמר ולתחילת הטקסט. כותרת הסיפור רומזת לא רק למאבק הכפול של כוח והשקפות עולם אלא גם לאפיון העמוק של כל מחשבה אנושית. ז'אן פיאז'ה כינה אותו סימטריה. אפלטון כינה אותו דיאירזיס (diaresis) או דיאלקטיקה. האינטלקט שלנו פועל בהשוואות ובאבחנות, בחלוקות לשניים הקובעות דמיון (זהות) ושוני. אלה הפונקציות היסודיות של התודעה ועל כן השוואת המבוכים (והמלכים) היא הדרך להעניק להם משמעות. אבל לתודעה יש היכולת הייחודית לחשוב על מה שנמצא מעבר לאבחנות אלה ובכך היא הופכת את ההשוואות לדו-משמעיות וללא-סימטריות. למשל, האם שני המבוכים חולקים רק שם משותף אך לא מעבר לכך? ההבחנה הדואלית בתחילת הסיפור – שני מלכים, שני מבוכים – מתפוגגת בסופו ומשנה את צורתה להבחנה הדואלית בין המוות (של האדם) לבין אלמותיות (האל).

כל שנותר לנו הוא היומרה הילדותית של בונה המבוך הבבלי (וגם של מחבר המשל עצמו), המנסה לתפוש את העולם באמצעות החשיבה השכלית, או ההשלמה הפסיבית עם כך שאין בעולם קווי מתאר או נקודות ציון שבעזרתם אנו יכולים לתארו או אפילו לתאר את אובדן הדרך בו

אובדן הדרך במבוך של הטקסט הבורחסי מסמן את חוסר התוחלת של תיאור העולם כמבוך, שכן רק בצאתנו מן המבוך אנו יכולים לנסח את החוויה של הליכה לאיבוד (בתוכו). בהיותנו כלואים בתודעה שממנה אין אנו יכולים למשוך את עצמנו בציציות ראשנו, כל שנותר לנו הוא היומרה הילדותית של בונה המבוך הבבלי (וגם של מחבר המשל עצמו), המנסה לתפוש את העולם באמצעות החשיבה השכלית, או ההשלמה הפסיבית עם כך שאין בעולם קווי מתאר או נקודות ציון שבעזרתם אנו יכולים לתארו או אפילו לתאר את אובדן הדרך בו. הרעיון המשעשע שלפיו אנו יכולים לנהל את חיינו דרך משעולים רבים לאינספור וצמתים מאתגרים מסוכל על ידי תחושת האיום של האין הגמור.

אף שחווית הניווט בקריאת המשל של בורחס (כמו חווית ההליכה במבוך) היא בעיקר אינטלקטואלית, אל לנו להתעלם מן התגובה הרגשית המתעוררת בקורא. הזכרנו כבר את הזעם והנקמנות של מלך ערב בחצרו של מלך בבל ואת תגובתו הלא פרופורציונית להשפלתו. אמנם טענו שהמחבר נזהר מליצור בנו תגובה אוהדת יותר לאחד מן המלכים, אך נשים לב לכך שתגובתנו הרגשית לטקסט עצמו גם היא כפולה: מצד אחד קסם, הקשור בעבודה הבלשית של פענוח משמעותו של המשל, ומנגד תסכול או אפילו זעם על היעדר פתרון לקונפליקט (בדיוק במקביל לאדם המהלך במבוך שהוא גם משועשע וגם רגוז על כך שמהתלים בו ואין הוא מוצא את הדרך החוצה). הדואליות של משחק וטינה מוצאת את ביטויה המפוצל בדמויות של שני המלכים, אך בתגובה של קוראי המשל אין היא ניתנת להפרדה. והאם אין זה גורלו של כל אדם חושב המוקסם מאתגרים וחידות במדע או בפילוסופיה אך בה בעת מתייאש כאשר הוא עומד מול גבולות הכרתו, גבולות השפה? ברגע כלשהו הוא מתמלא תסכול וזעם, כמו אסיר הנוקש ברוב ייאושו בקירות תא המאסר שלו.

חורחה לואיס בורחס מת ממש לפני תחילת עידן האינטרנט, אבל הוא השכיל לטוות רשת כלל-עולמית זמן רב לפני מימושה האלקטרוני.

דוד הד הוא פרופסור (אמריטוס) בחוג לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית בירושלים

ד"ר ג'ון לנדא הוא חוקר ספרות אנגלית

המאמר ראה אור במקור באנגלית בגיליון מספר 59 של כתב העת Iberoromania, משנת 2004 (ע' 59-69) תחת הכותרת WWW.Borges, ותורגם לעברית על ידי פרופ' דוד הד.

תמונה ראשית: מתוך "ורדים הרואיים" (1938), פול קלה, המוזיאון לאמנות בדיסלדורף. תצלום: ויקיפדיה