אדוות של אמון

הנסיעה הביתה התנהלה בתמהיל של רוגע ועייפות, בסופו של יום עבודה ארוך. בעודי נוהגת בדרך הראשית, הקשב שלי נדד אל פסקול המחשבות שזרמו במתינות במוחי והתמזגו בצלילי הרדיו. לפתע, קלטתי בזווית העין כלי רכב שהגיע מדרך צדדית. כבעלת זכות קדימה לא התכוונתי לעצור, אך נדרכתי ובלי להרגיש האטתי קלות. ההאטה אפשרה לי לבחון את הפרטים בתשומת לב. העין שלי קלטה עוד לפני ההכרה המודעת שלי, שהמכונית שמגיעה מימין אינה מאטה מספיק. דבר זה הגביר את הדריכות שלי ואת היכולת לקלוט פרטים נוספים, כמו למשל: את בלוריתו של הנהג, בלוריתו של נער צעיר למדי, שככל הנראה, קיבל את רישיון הנהיגה שלו לא מזמן.

אז בלמתי.

וטוב שבלמתי. כי הבלימה הזו – על אף שהייתה מעשה ברור של חוסר אמון בזולת – הצילה את חיי ואת חיי הנהג הצעיר שהגיח מהדרך הצדדית. גם הוא לא התכוון לעצור.

החיים שלנו על בלימה, תלויים באמון. תצלום: מריה אקלינד

כמו בנהיגה, כך גם במערכות יחסים, ההחלטה אם לתת אמון או לא אינה החלטת "קצה" של רגע אחד. אמון הוא תמיד חלק מתהליך מתמשך של וויסות והסתגלות למציאות חברתית משתנה. אמון הוא היכולת לנהוג בכבישי החיים תוך הכרה בהוגנות הבסיסית של הזולת, ובהנחה כי נהיגה על פי החוק המקובל משותפת למרבית משתמשי הדרך. לצד זאת, שימור האמון שלנו לאורך זמן בתוך מערכות יחסים מורכבות תלוי גם ביכולת שלנו להעלות, זמנית, את רמת הדריכות שלנו לסימנים מעוררי דאגה בהתנהגותו של האחר. נהיגה לפי "חוקי התנועה" החברתיים בלבד, תוך מתן אמון עיוור בזולת, היא תמימות מסוכנת. מנגד, חשד מתמיד באחרים אינו מאפשר השתלבות פסיכולוגית נינוחה ב"כביש" החברתי עמוס הגירויים.

גם המיומנות שמאפשרת לנו לווסת ולנהל את רמות האמון שלנו ביחס למהימנות הסביבה, אינה מתגבשת ביום אחד. היא תוצר של נטייה מולדת שמקבלת תוקף במערכות היחסים המוקדמות שלנו, ואנחנו ממשיכים לשכלל אותה לאורך החיים עם הניסיון המצטבר שלנו בסביבות חברתיות שונות.

תגובתיות מספקת תוביל את התינוק בתום השנה הראשונה לחייו לפתח יכולת לייצר אמון בסיסי בעולם. אמון זה מאפשר לו לקוות למערכות יחסים טובות, שכוללות גם תיקון במקרה של אכזבה

הפסיכולוג שתיאר לראשונה את התפתחות האמון כפונקציה חברתית-רגשית, הוא אריק ה. אריקסון. אריקסון טען שהוא רק פיתח והרחיב מעט את תאוריית השלבים הפסיכו-סקסואליים של פרויד. אבל בעוד שפרויד תיאר מערכת של התגברות על דחפים ויצרים, אריקסון פתח צוהר להתבוננות שונה לחלוטין על התפתחות האני: אריקסון ראה את האני כמתהווה לאורך כל חייו בתוך רצף של קונפליקטים, שמוכרעים בהקשר של מערכות יחסים. כל שלב התפתחותי כולל בתוכו קונפליקט, שפתרונו מהווה הזדמנות לרכוש הישג פסיכולוגי, שמאפשר יצירת קשרים אנושיים והשתלבות בחברה. את התפתחות האמון שייך אריקסון לשלב האוראלי של פרויד, שנמשך מלידה עד גיל שנה: בשלב זה התינוק תלוי לחלוטין לצורך קיום בסיסי בהזנה של ההורים, ובעיקר של אימו. הזנה קבועה ומותאמת תאפשר לתינוק לרכוש את מעלת האמון, בהיעדרה עלול התינוק לפתח חשדנות בסיסית בעולם. אלא שאריקסון הדגיש כי הזנה בלבד אינה מספיקה ליצירת אמון, וגם לא גילוי חיבה וחום כלפי התינוק. לדבריו, הטיפול האימהי חייב להיות מחובר לחוויית מהימנות נתפשת של התינוק, כאשר האם מתבוננת בו ובצרכיו וכאשר היא מגיבה אליו בצורה מתאימה. תגובתיות מספקת תוביל את התינוק בתום השנה הראשונה לחייו לפתח יכולת לייצר אמון בסיסי בעולם. אמון זה מאפשר לו לקוות למערכות יחסים טובות, שכוללות גם תיקון במקרה של אכזבה.

אריקסון הדגיש כי הטיפול ההורי אינו מכוון רק לסיפוק צרכים והכוונה של דחפים, כפי שסבר פרויד, הוא דיבר עליו ככזה שמכוון לתת לתינוק כלים להתמודדות עם השתלבות עתידית בחברה ובתרבות הספציפית, כולל במצבים שבהם חשוב גם לבטא מידה סבירה של חשדנות.

במידה רבה, זה כל הסיפור. תצלום: סוזי קים

בעוד שהענף הפסיכואנליטי שעליו ישב אריקסון נטה לראות באותם ימים את התפתחות מערכות היחסים כמשנית לצורך של התינוק בסיפוק צרכים ראשוניים - בשנות השבעים של המאה הקודמת קמה אסכולה חדשה בפסיכולוגיה, שראתה את התפתחות התינוק באופן שונה לחלוטין: תאוריית ההיקשרות. היו אלו החוקרים ג'ון בולבי (Bowlby) ומרי אינסוורת' (Ainsworth) שהניחו לראשונה את ההשערה כי הקשר האנושי הוא צורך ראשוני בפני עצמו: מטרה ולא אמצעי. לפי תאוריה זו, התינוק נולד עם צורך הישרדותי מולד לחפש מבוגרים ולהיקשר אליהם רגשית, כדי לקבל מהם תחושת ביטחון, הרגעה ונחמה. חידוש נוסף של תאוריית ההיקשרות הוא הרעיון שלצד המערכת ההישרדותית הטבועה בתינוק האנושי, שדוחפת אותו לחפש קרבה אצל המבוגר, מתקיימת מערכת הישרדותית מקבילה גם אצל המטפל האנושי: מערכת הדאגה והטיפוח (Caregiving System). מערכת זו דוחפת את המטפל להגיב רגשית לביטוי חיפוש הקרבה ולמצוקה של התינוק ולספק לו הגנה, הרגעה והקנייה של מיומנויות וויסות. מחקרים בתחום הראו כי מערכת ההיקשרות היא מערכת הדדית של מהימנות ואמון - שהולכים ומשתכללים בריקוד משותף בין התינוק לבין הדמויות המטפלות בו.

אין תינוק שאינו יוצר היקשרות להורה, ואין הורה שאינו מגיב רגשית לניסיונות הקִרבה של הילד. אלא שסגנונות התגובה של ההורה ילמדו את התינוק על רמת האמון שניתן לתת באנשים אחרים

אין תינוק שאינו יוצר היקשרות להורה, ואין הורה שאינו מגיב רגשית לניסיונות הקִרבה של הילד. אלא שסגנונות התגובה של ההורה ילמדו את התינוק על רמת האמון שניתן לתת באנשים אחרים, ובסופו של דבר ייצרו את סוג ההיקשרות שהוא יפתח: הילד שחווה את הוריו ואת המטפלים המרכזיים שלו כמהימנים, זמינים רגשית ומסוגלים להבין את נקודת מבטו, יפתח כלפיהם היקשרות בטוחה. וזה מה שקורה במרבית המקרים. כשזה אינו קורה – הילד יפתח היקשרות לא בטוחה (לרוב, חרדה-אמביוולנטית או נמנעת).

הפסיכולוגים שחוקרים בעשורים האחרונים את תחום ההיקשרות, מציעים כי דפוסי  ההיקשרות הראשוניים הופכים להיות מעין מודל עבודה פנימי, שמעצב – אם כי אינו מכריע –  את מערך הציפיות של הילד כלפי אנשים אחרים ואת מידת האמון שהוא יטה לתת בכוונותיהם של אחרים בחייו. אבל יותר מזה: מבוגר זמין ומהימן, מספק לילד לא רק הגנה ונחמה בעתות מצוקה וסכנה, אלא גם ובעיקר: הוא מאפשר לו להישאר עירני חקרן וסקרן בנוכחותו השומרת. והלמידה שמתרחשת בעוד הילד חוקר את העולם מאפשרת לו ללמוד ולחקור גם את התנהגותם של המבוגרים המטפלים בו ולהסיק מכך על טיבן של מערכות יחסים. כך, הוא יכול לתקף שוב ושוב את המהימנות שלהם.

יום אחד, גם הקטנה תצטרך לקחת סיכונים. תצלום: צ'רלס צ'אן

גידול ילדים, הוא תהליך רצוף משברים. יודע זאת כל הורה שבנו הפעוט נזכר בדרך לגן ששכח את "שמיכי" בבוקר שבו הוא עצמו מיהר לפגישה חשובה. לכולנו יש רגעי הורות אומללים, שבהם לא נצליח לספק לילד את רצונו. אבל תהליך התפתחות אמון של ילד לא נבנה, למרבה המזל, רק מהרגעים ה"פוטוגניים" שבהם אנחנו פועלים ברגישות ובחום. הרגעים האלה הם אכן חיוניים, כפי שגם אריקסון טען. אבל ההבנה הגדולה של תאורטיקנים מתחום ההיקשרות הוא שהמנוע המרכזי של מערכת ההיקשרות, קשור דווקא ליכולת של ההורה לתקן משברים שנוצרו בינו לבין הילד. כלומר, גם אם הוא אינו יכול לספק לילד את מה שהוא רוצה, הוא עדיין יכול להבין את נקודת מבטו, לשקף ולתקף את רגשותיו, להרגיע ולנחם. אם עשה את זה בחלק ניכר מהמקרים (לא בכולם, הרי ילדים גדלים אצל בני אנוש)  הרי שהילד ילמד שהוא מהימן גם בעת שבר, שניתן להמשיך ולסמוך עליו גם אם נקודת מבטו שונה. כי ההורה נמצא שם כדי לגשר על הפער.

שיח בין הורה לילד, שבו ההורה מנסה להבין את מצבו המנטאלי של הילד והילד לומד שיש שם מישהו שמנסה להבין אותו, הוא קריטי להתפתחות תהליכי אמון

מערכת הדאגה והטיפוח ההורית, מצוידת בנטייה של ההורה לנסות להבין את התנהגותו של הילד. מרבית ההורים, מסוגלים, במרבית המקרים, לחשוב על הילד שלהם לא רק במונחים של התנהגות, אלא גם להרהר בסיבות המנטליות הספציפיות שלה (מחשבות, רגשות, צרכים). הפסיכולוג פיטר פונאגי (Fonagy), קרא לתהליך הזה "מנטליזציה". שיח בין הורה לילד, שבו ההורה מנסה להבין את מצבו המנטאלי של הילד והילד לומד שיש שם מישהו שמנסה להבין אותו, הוא קריטי להתפתחות תהליכי אמון.

למשל: אם ילד בן שנה וחצי מבקש מאביו "תַן". האב, אינו מבין את הבקשה למרבה התסכול של הילד. האב יכול להסיק לאחר מחשבה קצרה שהמילה "תַן" נגזרת משיבושי ההגיה המאפיינים את גיל הילד, וכי יבבות הבכי של בנו הם תולדה של התסכול, שנוצר בפער שבין הכוונה ליכולת לבטא אותה. הוא יוכל לשקף במבע פניו ובנימת קולו את תסכולו של הילד, אך גם לנסות לייצר תקווה לפתרון. הוא ינסה לעודד את בנו, תוך התחשבות ביכולותיו השפתיות להצביע, על ידי השאלה: "איפה תַן?" ואם  הפעוט יצביע על מערכת השמע, אולי, עם קצת מזל, יגלה האב – למרבה ההקלה של שניהם – כי בנו ביקש ממנו שישמיע לו את השיר "ליצן קטן". היה וצדק, לא רק את השיר "ליצן קטן" קיבל הילד: הוא קיבל מאביו שיעור בוויסות רגשי, בשליטה עצמית, ובמערכות יחסים. הוא למד, שבמצבי תסכול, מתקיים שם אחר נאמן, שלא תמיד יבין אותו, אבל ברוב המקרים הוא יעשה מאמץ סביר לכך. השיעור הזה יתקיים גם אם המבוגר לא יצליח לדייק בהבנתו של הילד אך ייתן תוקף לתסכול של הילד וינחם אותו. דווקא בתוך הקונפליקט, הילד למד כי הוא יכול לתת את אמונו במי שמצליח לדעת עליו ועל צרכיו דברים כל כך חשובים ולנווט את המשבר בהצלחה. יתרה מכך: הילד ילמד לעשות גם מנטליזציה כלפי ההורה, ולגשר על משברים גם מהצד שלו. והכלי הזה, ימשיך ללוות אותו בהמשך חייו, במערכות היחסים הבאות.

והנה הבשורה הטובה: מנטליזציה קשורה ליחסי היקשרות, משום שהתפתחות היקשרות בטוחה, מחייבת את השיח העדין הזה בין ההורה לילד. אך מנטליזציה, שהיא יכולת עם גרעין מולד, ממשיכה להתפתח לאורך החיים. גם מי שהוריו הגיבו בינקותו בחרדה שאינה מווסתת או בהתנכרות לצרכיו והוא פיתח היקשרות לא בטוחה, יקבל הזדמנויות חוזרות מהעולם לבנות אמון, דרך תהליכי מנטליזציה ביחסיו הקרובים הבאים (ופעמים רבות גם מתיקון שיעשו הוריו בהמשך חייו). הוא יוכל לשכלל ולפתח את היכולת הזאת, למרות דפוסי היקשרות לא בטוחים שנרקמו בחייו המוקדמים, ולפתח מערכות יחסים חדשות בטוחות יותר, עם אנשים משמעותיים שיסייעו לו בכך.

סיכון ואמון: גולשים אחורנית, ביחד. תצלום: תומאס דוייר

מכירים את האדם שמטיל ספק בכל דבר שאתם אומרים ועושים? אדם כזה, מחפש בעולם 'הוכחות' לתחושה הפנימית שלו שלפיהן האחרים עשויים לפגוע בו

יחד עם זאת, יכולת המנטליזציה, שמתפתחת בתהליך ההיקשרות, היא הבסיס להתפתחות המשך חקרנות וסקרנות רגשית כלפי אחרים. היא זו שמטפחת בנו אמונה בכך שלאחרים יש ידע אותנטי ורלוונטי לתת לנו (מושג זה נקרא על ידי פונאגי,"אמון אפיסטמי"). ככל שההיקשרות הראשונית של אדם עם מטפליו אינה בטוחה, יידרש מאמץ רב של אנשים משמעותיים בהמשך חייו כדי להפיג את החשדנות הבסיסית הזאת. מכירים את האדם שמטיל ספק בכל דבר שאתם אומרים ועושים? אדם כזה, מחפש בעולם "הוכחות" לתחושה הפנימית שלו שלפיהן האחרים עשויים לפגוע בו. הוא מתנהל בכבישי החיים בדריכות גדולה, לפעמים מתפרץ לכביש בלי להתייחס לאחרים (כי הוא מניח שממילא גם הם לא יתייחסו אליו) ולפעמים בולם וצופר גם למשתמשי דרך שלא איימו עליו. אדם כזה עלול לצבור עוד ועוד חוויות מתסכלות בחייו, שיוכיחו לו שהוא צודק בדריכות שהוא חש כלפי מהימנותם של אחרים. לרוב הוא יפגוש אנשים רבים שיגיבו כלפיו בכעס, לעתים אנשים שינסו להוכיח לו שוב ושוב כי הוא טועה בהנחותיו לגביהם. אך אלו לא יועילו בדרך כלל לתקן את ניסיונו המר. מנגד, ייתכן שהוא יפגוש גם אנשים שיסתכלו עמוק לתוך הכאב, ויוכלו להעניק לאותו אדם את השתתפותם הכנה בכאבו. בכך, הם עשויים להחזיר לו חוויה מהימנה של אחרים שמסוגלים להכיר בחוויה הרגשית שלו.

ישנה אמירה נפוצה בקרב אנשי חינוך: "הילדים שכל כך קשה לאהוב אותם, הם אלו שהכי זקוקים לאהבה". ואכן, האנשים שהכי מתקשים לתת אמון, הם מי שהכי זקוקים מאיתנו למהימנות רגשית במערכות יחסים, ולמאמץ שלנו לנסות להבין את נקודת מבטם.

*

ההתפתחות הקוגניציה החברתית מתרחשת לאורך הדורות בתוך הקשרים חברתיים ותרבותיים משתנים. אין חינוך הורי שיכול להכין ילד לכל המצבים החברתיים האפשריים. מי שגידלו ילדים בשנות השבעים לא יכלו לנבא עולם אינטרנטי שנגוע בחדשות כוזבות ובכאוס פוליטי, ולא יכלו לצייד אותם בכלים לשיח החברתי ברשתות ומחוצה להן, ששינה כל כך את התרבות שלנו.

נראה שמאחורי מקלדות הפסקנו לדבר זה עם זה, ושאנחנו מנסים לנצח בריב אינסופי. הסביבה החברתית שלנו, רוויית הדחפים והאמירות הכוזבות, נהיתה עמומה ובלתי מהימנה, והדריכות של כולנו עולה, ובצדק. על כביש חברתי שחוקי התנועה המקובלים בו אינם ברורים, כולנו הופכים, לעתים קרובות, לנהג הדרוך או המתפרץ: יש בנו כאלה החושדים בכל דבר ויש שוויתרו על הדריכות על ידי מסירת אמונם באופן גורף לאידיאולוגיות, למנהיגים או לקבוצות פוליטיות כאלה ואחרות.

אולי כדאי שנזכור, כי ההיקשרות הראשונית של רובנו ציידה אותנו בכלים להתמודדות גם עם מצבים חברתיים עמומים למדי: השיח האנושי, המגע הבלתי-אמצעי עם האחר. בהשתהות, בהקשבה, בנימת הקול ובמבע הפנים הטעון ברגש אנושי. בסקרנות. רובנו למדנו מילדותנו, דרך תהליכי מנטליזציה, להתנהל בתוך שיח של אמון.

אמון הוא הנכונות להניח כי לאחרים יש נקודת מבט אותנטית ורלוונטית עבורנו, גם אם היא אחרת וגם אם האחרים טועים לפעמים

שיח של אמון, הוא ריקוד משותף בין אנשים שעמדותיהם שונות. הוא ההפך מחיפוש הסכמה עדרית וגורפת עם אחרים שדומים לנו. אמון הוא הנכונות להניח כי לאחרים יש נקודת מבט אותנטית ורלוונטית עבורנו, גם אם היא אחרת וגם אם האחרים טועים לפעמים. זו היכולת לראות את הדברים באורח שונה מנקודת מבטו של אחר ועדיין להתאמץ ולהקשיב לה. כשאנחנו עושים זאת, המאמץ שלנו יוצר אדוות של אמון כלפי אחרים ומאפשר להם לעשות כך כלפינו וכלפי אנשים נוספים. כי כך אנחנו בנויים. אדוות של אמון שנשלחות בין אנשים, מתרחבות בהדרגה לשיח אנושי קהילתי, מהימן.

ענת מאירי היא פסיכולוגית חינוכית מדריכה, חברת צוות ניהול בשירות הפסיכולוגי-חינוכי בבאר יעקב ואחראית תחום תקשורת (ילדים על הרצף האוטיסטי). היא בעלת קליניקה פרטית ומעבירה סדנאות והשתלמויות לצוותי חינוך ולהורים בנושאים הקשורים לרווחה רגשית של ילדים.

תמונה ראשית: לתת אמון או לחשוד? לצאת לעולם או להסתתר מתחת לשמיכה? תצלום: אלכסנדר גריי, unsplash.com