אל תקראו חדשות

הודות לצריכה כבדה של חדשות, אנשים רבים איבדו את הרגל הקריאה ומתקשים לקלוט יותר מכמה מאות מילים ברצף. המאמר הזה יראה לכם כיצד לצאת מהמלכודת -- אם אינכם לכודים בה עמוק מדי
X זמן קריאה משוער: חצי שעה

איך זה שאנחנו חשופים לכל כך הרבה מידע, ובכל זאת יודעים כל כך מעט?
הסיבה למצבנו העגום היא שלפני מאתיים שנה המצאנו צורה של ידע שנקראת "חדשות". הגיע הזמן שנכיר בהשפעות המזיקות שיש לחדשות על יחידים ועל החברה כולה, ונעשה מה שדרוש כדי להתגונן מפני הסכנות הטמונות בהן. במהותם, בני אדם אינם אלא אנשי מערות בחליפות ובשמלות. המוח שלנו מותאם לסביבת הציידים-לקטים המקורית שלנו, שבה חיינו בקבוצות קטנות של עשרים וחמישה עד מאה פרטים עם מקורות מזון ומידע מוגבלים. המוח שלנו (וגופנו) מתקיימים היום בעולם הפוך מזה שנוצרנו להתמודד עמו. העובדה הזו חושפת אותנו לסיכון גדול ומביאה להתנהגות בלתי הולמת ואף מסוכנת.

בני המזל שבקרבנו זיהו, במהלך העשורים האחרונים, את הסכנה שבחיים בעולם שופע פחמימות (השמנת יתר, סוכרת) והחלו לשנות את הדרך שבה הם אוכלים. אבל רובנו עדיין לא מבינים שחדשות למוח הן כמו סוכר לגוף. חדשות הן קלות לעיכול. התקשורת מאכילה אותנו בחתיכות קטנות של נושאים קלילים, בפיקנטריה שאין לה קשר אמיתי לחיים שלנו ושלא דורשת מאיתנו לחשוב. לכן אנו כמעט לעולם לא מגיעים לרוויה. בניגוד לקריאת ספרים או מאמרים ארוכים ומעמיקים בכתבי עת (אשר דורשים מחשבה), אנו יכולים לבלוע כמויות בלתי מוגבלות של מבזקי חדשות – מעין סוכריות צבעוניות למוח.

המקום שבו אנו עומדים כיום ביחס לעומס המידע זהה לזה שבו עמדנו לפני עשרים שנה ביחס לתזונתנו. אנו מתחילים להבין עד כמה חדשות יכולות להיות רעילות, ולגבש לעצמנו בתגובה דיאטת מידע. המאמר הזה הוא ניסיון להבהיר את הסכנות הרעילות הטמונות בחדשות – ולהציע מספר דרכי התמודדות. אני נמנע מחדשות מזה שנה, ולכן אני יכול לראות ולהרגיש את ההשפעות של החירות הזו, ולדווח עליהן, ממקור ראשון: פחות הסחות דעת, יותר זמן, פחות חרדה, מחשבה עמוקה יותר, יותר תובנות. זה לא קל, אבל זה שווה את המאמץ. ידידי הטוב נאסים ניקולאס טאלב, מחברו של "הברבור השחור", היה אחד האנשים הראשונים להצביע על כך שצריכת חדשות היא בעיה של ממש. אני חב לו רבות מהתובנות הבאות.

החדשות מטעות

המוח שלנו בנוי כך שיגיב למתקפות של גירויים מהסוג בולט לעין, גדול, שערורייתי, מטלטל, מזעזע, בעל זווית אנושית, במבנה סיפורי, משתנה במהירות, קולני ומפורש. יש לו תשומת לב מוגבלת להקדיש לפיסות מידע שהן חד משמעיות פחות, מן הסוג המופשט, המעורפל, המורכב, המתפתח בהדרגה והשקט, שלא לומר אילם. גופי חדשות מנצלים את ההטיה הזו בשיטתיות. רוב רובם של ערוצי התקשורת מתמקדים בבולט לעין. הם מוסרים מידע שניתן להעביר באמצעות סיפורים סוחפים ותמונות מרעישות, ומתעלמים בשיטתיות מכל מה שהוא מורכב וסבוך, גם אם הוא חשוב יותר. חדשות תופסות את תשומת לבנו; זה המודל העסקי שלהן. גם בלעדי המודל הפרסומי, עדיין היינו בולעים סיפורים חדשותיים כי הם קלים לעיכול וטעימים למדי, באופן שטחי. אבל הבולט לעין מוליך אותנו שולל.

חשבו לדוגמה על האירוע הבא. מכונית נוסעת על גשר, והגשר מתמוטט. במה מתמקד הסיקור החדשותי? במכונית. באדם שבמכונית. מאיפה הוא בא. לאן היו מועדות פניו. איך חווה את התאונה (אם שרד). איזה מין אדם הוא (או היה). אבל כל זה חסר חשיבות לחלוטין. מה חשוב? היציבות המבנית של הגשר. הסכנה החבויה שיכולה להיות טמונה עדיין בגשרים אחרים. זה הלקח שעלינו ללמוד מהאירוע הזה. למכונית עצמה אין כל חשיבות. כל מכונית היתה יכולה לגרום לגשר להתמוטט. הוא היה יכול להתמוטט בגלל רוח חזקה או בגלל כלב שחצה אותו. אז מדוע התקשורת מתמקדת במכונית? כי זה מושך, כי זה דרמטי, כי זה בן אדם (לא מופשט), וכי אלה חדשות שזול לייצר.

חדשות גורמות לנו להתהלך בעולם עם מפת סיכונים שגויה לחלוטין.
אנחנו מייחסים יותר מדי חשיבות לטרוריזם, ופחות מדי למתח כרוני.
אנחנו מייחסים יותר מדי חשיבות להתמוטטות של ליהמן ברדרס, ופחות מדי לחוסר אחריות פיסקאלית.
אנחנו מייחסים יותר מדי חשיבות לאסטרונאוטים, ופחות מדי לאחיות.
אנחנו מייחסים יותר מדי חשיבות לבריטני ספירס, ופחות מדי לדו"חות של הפנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים.
אנחנו מייחסים יותר מדי חשיבות להתרסקויות מטוסים, ופחות מדי לעמידות לאנטיביוטיקה.

אנחנו לא רציונליים מספיק כדי להיות חשופים לתקשורת מחרחרת החדשות. זה עניין מסוכן ביותר, כי מפת ההסתברויות שנוצרת אצלנו בעקבות צריכת חדשות שונה מהותית מהסיכונים האמיתיים העומדים בפנינו. צפייה בהתרסקות מטוס בטלוויזיה תשנה את יחסכם לסיכון הזה, ללא קשר לסבירות האמיתית שלו, לא משנה כמה אתם חכמים ומתוחכמים. אם נדמה לכם שאתם יכולים לפצות על ההטיה הזו בעזרת יכולת ההתבוננות הפנימית שלכם, אתם טועים. ההיסטוריה הוכיחה כי גם בנקאים וכלכלנים – שיש להם אינטרס חזק לפצות על סכנות החדשות – אינם מסוגלים לכך. הפיתרון היחיד: התנתקו מצריכת חדשות לחלוטין.

חדשות אינן רלוונטיות

מתוך 10,000 ידיעות חדשותיות לערך שקראתם בשנים עשר החודשים האחרונים, בחרו אחת שגרמה לכם להחליט החלטה טובה יותר בנושא רציני שהשפיע השפעה של ממש על חייכם, הקריירה שלכם, העבודה שלכם – בהשוואה למה שהייתם יודעים אילולא בלסתם את פיסת החדשות הזו. הנקודה היא: צריכת חדשות אינה רלוונטית לכוחות המשמעותיים בחייכם. כשהיא במיטבה, היא יכולה להיות מבדרת – אך עדיין בלתי רלוונטית.

נניח שכנגד כל הסיכויים, מצאתם ידיעה חדשותית אחת שבאמת שיפרה את איכות חייכם באופן מהותי – בהשוואה לדרך שבה היו חייכם מתפתחים אילולא קראתם או צפיתם בה. כמה פרטים סתמיים נאלץ המוח שלכם לעכל כדי להגיע לפירור החשוב האחד הזה? אפילו השאלה הזו היא ניתוח במבט לאחור. אם נתבונן קדימה, איננו יכולים לדעת מה ערכה של ידיעה חדשותית כלשהי לפני שנתוודע אליה, ולכן אין לנו ברירה אלא לבלוע את כל מה שמציעים לנו במזנון החדשות. האם זה שווה את הזמן? רוב הסיכויים שלא.

העובדות מוכיחות מעל לכל ספק כי תחזיותיהם של עיתונאים ומומחים בתחום הכלכלה, ההתפתחויות החברתיות, העימותים הגלובליים והטכנולוגיה הם כמעט תמיד שגויים לחלוטין

ב-1914, הידיעה על ההתנקשות בסרייבו גימדה את כל יתר החדשות מבחינת חשיבותה בהיסטוריה העולמית; אך היא הייתה רק אחת מאלפי הידיעות שדווחו באותו יום. אף סוכנות ידיעות לא התייחסה לנקודת המפנה ההיסטורית הזו כאל משהו מעבר לעוד התנקשות ממניעים פוליטיים. ב-1995 יצא לאוויר העולם דפדפן האינטרנט הראשון. לידתה הציבורית של התוכנה בעלת החשיבות העצומה הזו בקושי זכתה להתפרסם, למרות ההשפעה העצומה שלה על העתיד.

קשה מאד לאנשים להחליט מה רלוונטי. הרבה יותר קל לזהות מה חדש. אנו לא מצוידים באיברי חישה לרלוונטיות. רלוונטיות היא לא משהו שבא לנו בקלות. חדשות כן. לכן התקשורת עובדת על החדש. (אילו המוח שלנו היה בנוי אחרת, אין ספק שהיא הייתה עובדת על הרלוונטי). הרלוונטי מול החדש – זה הקרב המכריע של האדם המודרני.

חדשות מציפות אתכם בהשקפת עולם בלתי רלוונטית לחיים שלכם. מה היא רלוונטיות? הכוונה היא: מה שחשוב לכם באופן אישי. רלוונטיות היא בחירה אישית. אל תקנו את נקודת המבט של התקשורת. כל סיפור שמוכר הרבה גיליונות הוא רלוונטי בעיני התקשורת – דארפור, פריס הילטון, תאונת רכבת בסין, שיא עולם מטופש כלשהו (כמו מישהו שאכל 78 המבורגרים בשעה). ההונאה הזו עומדת בבסיס המודל העסקי של תעשיית החדשות. היא מוכרת את הרלוונטי, אבל מספקת את החדש.

גופי התקשורת רוצים לגרום לכם להאמין שחדשות מעניקות לאנשים יתרון תחרותי כלשהו. הרבה אנשים מאמינים לזה. ניתוק מזרם החדשות גורם לנו חרדה. אנחנו חוששים להפסיד משהו חשוב. אבל במציאות, צריכת חדשות היא חסרון תחרותי. ככל שאתם צורכים פחות חדשות, כך היתרון שלכם גדל. מפחדים להפסיד "משהו חשוב"? מניסיוני, אם יקרה משהו חשוב באמת, אתם תשמעו על זה, גם אם אתם גרים בבועה שמגוננת עליכם מפני חדשות. חברים ועמיתים יספרו לכם על התרחשויות חשובות באופן אמין בהרבה מכל גוף תקשורת. הם יספקו לכם גם שכבת-על נוספת של מידע, כי הם מכירים את סדרי העדיפויות ואת צורת החשיבה שלכם. תלמדו הרבה יותר על התרחשויות חשובות באמת ועל שינויים חברתיים מתוך קריאה בכתבי עת מקצועיים, במגזינים מעמיקים ובספרים טובים, או מתוך שיחה עם אנשים שמבינים בתחום.

חדשות מגבילות את ההבנה שלנו

דוכן העיתונים האחרון בשדרה השישית בניו יורק, 2010

דוכן העיתונים האחרון בשדרה השישית בניו יורק, 2010

חדשות לא יכולות להסביר כלום. ידיעות חדשותיות הם כמו בועות קטנטנות שמתפוצצות על פני השטח של עולם עמוק יותר. גופי תקשורת מתגאים בסיקור מדויק של העובדות, אבל העובדות שהם מקדשים אינן אלא תוצר לוואי של סיבות עמוקות יותר. הן גופי התקשורת והן צרכני החדשות מבלבלים בין ידיעה של המוני עובדות לבין הבנה של העולם. מה שחשוב אינו "העובדות החדשותיות" אלא החוטים שמחברים ביניהן. מה שאנחנו באמת רוצים זה להבין את התהליכים שמתחת לפני השטח, איך דברים קורים. לרוע המזל, אמצעי תקשורת מעטים מצליחים להסביר סיבה ותוצאה, כי התהליכים הסמויים אשר מכוונים תנועות חברתיות, פוליטיות וסביבתיות משמעותיות הם ברובם בלתי-נראים. הם מורכבים, לא-ליניאריים וקשים למוח שלנו (ושל העיתונאים) להבין אותן. מדוע התקשורת נוטה לבחור בנושאים קלילים, באנקדוטות, בשערוריות, ב"סיפורים אנושיים" ובתמונות? התשובה פשוטה: כי זול יותר לייצר אותם.

הסיפורים החשובים הם לא-סיפורים: תנועות איטיות ורבות עוצמה שמתרחשות מתחת לרדאר של העיתונאים אך יש להן השפעה מהפכנית. רוב האנשים מאמינים שיותר מידע עוזר להם להחליט החלטות טובות יותר. שלא במפתיע, אמצעי התקשורת תומכים בטענה הזו; זה האינטרס שלהם. האם צבירת עובדות תעזור לכם להבין את העולם? למרבה הצער, לא. למען האמת, זה עובד בדיוק להפך – ככל שתעכלו יותר "עובדות" חדשותיות, כך תבינו פחות מהתמונה הגדולה.

אף אחד לא מבקר בפריז בשעה אחת או רץ את המוזיאון לאמנות מודרנית בשתי דקות. למה לא? כי המוח צריך זמן להתניע. כדי ליצור ריכוז, עלינו לקרוא במשך עשר דקות לפחות

אין שום ראיות המוכיחות כי מכורים לחדשות טובים יותר בקבלת החלטות. הם בלי ספק לא מצליחים יותר מהאדם הממוצע. אילו יותר מידע היה מוביל להצלחה כלכלית, היינו מצפים למצוא את העיתונאים בראש טבלת המשתכרים. אבל זה לא המצב. אנחנו לא יודעים מה הופך אנשים למצליחים, אבל ברור שהאבסה עצמית במידע חדשותי אינה התשובה. עדיף לא לקרוא כלום מאשר לקרוא חדשות בניסיון להבין את העולם. והכי טוב: התנתקו לחלוטין מצריכת חדשות יומיומית. קראו ספרים וכתבי עת בעלי עומק במקום לבלוע כותרות צעקניות.

חדשות רעילות לגוף שלכם

חדשות גורמות לגירוי בלתי פוסק של המערכת הלימבית. ידיעות חרדתיות מעודדות הפרשת כמויות גדולות של גלוקוקורטיקואיד (קורטיזול), אשר משבש את פעילות המערכת החיסונית ומעכב את הפרשתם של הורמוני גדילה. במילים אחרות, הגוף שלכם נכנס למצב של מתח כרוני. רמות גבוהות של גלוקוקורטיקואיד פוגמות בתהליך העיכול, מעכבות צמיחה (של תאים, שיער ועצמות), גורמות לעצבנות ומגדילות את פגיעותכם לזיהומים. צרכני חדשות מסכנים את בריאותם הגופנית. תופעות לוואי אחרות של צריכת חדשות הן פחד, תוקפנות, ראיית מנהרה והקהיית רגישות.

חדשות מעלות את הסיכון לטעויות קוגניטיביות

חדשות מזינות את הטעות הקוגניטיבית הגדולה מכולן: הטיית אישור. אנו מסננים באופן אוטומטי ושיטתי נתונים שסותרים את הדעה המוקדמת שלנו לטובת נתונים שמאשרים את אמונותינו. אם לצטט את וורן באפט: "הדבר שאנשים יודעים לעשות הכי טוב זה לפרש כל מידע חדש כך שלא יערער את המסקנות שהסיקו בעבר." התופעה הזו נקראת הטיית אישור. צריכת חדשות, ובעיקר חדשות בהתאמה אישית, מעצימה את הכשל האנושי הזה. כתוצאה מכך אנו מתהלכים בעולם בתוך ענן של נתונים שלכאורה מאשרים את מה שאנחנו חושבים - גם אם התיאוריות שלנו לגבי העולם ולגבי עצמנו שגויות מן היסוד. מתפתחת אצלנו נטייה לביטחון עצמי מופרז, אנו לוקחים סיכונים מטופשים וטועים בהערכת הזדמנויות.

חדשות לא רק מזינות את הטיית האישור, הן גם מעצימות טעות קוגניטיבית נוספת: הטיית הסיפור. המוח שלנו צמא לסיפורים "הגיוניים" – גם אם אין קשר בינם לבין המציאות. ואמצעי התקשורת מספקים לנו את הסיפורים המזויפים הללו בשמחה. במקום לדווח כי חלה ירידה (או עליה) של שני אחוזים בשוק המניות, קרייני חדשות בטלוויזיה מכריזים ש"השוק ירד בשני אחוזים בגלל איקס". האיקס הזה יכול להיות תחזית רווח של אחד הבנקים, חששות לגבי האירו, נתונים על מצב התעסוקה, החלטה שהתקבלה על-ידי הממשל הפדרלי, התקפת טרור במדריד, שביתה ברכבת התחתית בניו יורק, לחיצת יד בין שני נשיאים; באמת, כל דבר.

זה מזכיר לי את התיכון. ספר הלימוד שלי בהיסטוריה ציין שבע (לא שש, לא שמונה) סיבות לפריצתה של המהפכה הצרפתית. אבל האמת היא שאנחנו לא יודעים למה פרצה המהפכה הצרפתית. ובמיוחד לא מדוע היא פרצה דווקא ב-1789. ואנחנו לא יודעים למה שוק המניות מתנהג כמו שהוא מתנהג. יותר מדי גורמים מעורבים בשינויים כאלה. אנחנו לא יודעים למה פורצת מלחמה, למה מתרחשת פריצת דרך טכנולוגית או חלה קפיצה במחירי הנפט. כל עיתונאי שכותב, "התנודה בשוק חלה עקב איקס", או "החברה פשטה רגל בגלל וואי" הוא אידיוט. כמובן שיכול להיות שלאיקס הייתה השפעה מקרית, אך העניין רחוק מלהיות מוכח, וייתכן שחלקם של גורמים אחרים היה גדול בהרבה. במידה רבה, ידיעות חדשותיות אינן מכילים דבר פרט לסיפורים ואנקדוטות שבסופו של דבר תופסים את מקומם של ניתוחים קוהרנטיים. נמאס לי מהדרך הזולה הזו "להסביר" את העולם. זה לא ראוי, זה לא רציונלי, זה זיוף – ואני לא מוכן לתת לזה להמשיך לזהם את המחשבה שלי.

חדשות מדכאות מחשבה

חשיבה דורשת ריכוז. ריכוז דורש זמן נקי מהפרעות. ידיעות חדשותיות הן כמו רדיקלים שמרחפים בחלל בחופשיות ומפריעים לכם לחשוב בבהירות. ידיעות חדשותיות מתוכנתות במכוון כדי להפריע לכם. הם כמו וירוסים שנועדו להסיט את תשומת לבכם למטרותיהם הם. העניין אינו שהן גוזלות את זמנכם (ראו סעיף 8). העניין הוא שהן מונעות מכם לחשוב בבהירות, כי אתם חשופים לשטף עובדות מפוקפקות שמסיח את דעתכם. חדשות משטיחות את החשיבה שלנו. ואפילו יותר גרוע – לחדשות יש השפעה חמורה על הזיכרון שלנו. ישנם שני סוגים של זיכרון. התכולה של הזיכרון לטווח ארוך שלנו היא כמעט אינסופית, אולם זיכרון העבודה שלנו מוגבל לכמות מינימלית של מידע חמקמק (נסו לחזור על מספר טלפון בן עשר ספרות שאתם שומעים לראשונה). הדרך מן הזיכרון קצר הטווח לזיכרון ארוך הטווח היא צוואר בקבוק במוח, אבל כל מה שאנחנו רוצים להבין חייב לעבור דרכה. אם משהו משבש את הנתיב, שום דבר לא יכול לעבור. חדשות פוגמות בריכוז, ולכן מחלישות את יכולת ההבנה שלנו באופן אקטיבי.

חדשות הן כמו סם. כשסיפורים חדשותיים מתפתחים, אנחנו באופן טבעי רוצים לדעת מה יהיה בהמשך. התשוקה הזו נעשית יותר ויותר סוחפת כשיש לנו בראש מאות קווי עלילה אקראיים, ונהיה לנו קשה יותר להתעלם ממנה

אף אחד לא מבקר בפריז בשעה אחת או רץ את המוזיאון לאמנות מודרנית בשתי דקות. למה לא? כי המוח צריך זמן להתניע. כדי ליצור ריכוז, עלינו לקרוא במשך עשר דקות לפחות. זמן קצר יותר יאפשר למוח שלכם לעבד את המידע באופן שטחי בלבד, והוא בקושי יישמר בו. חדשות הן כמו הרוח שמכה לכם בלחיים. שאלו את עצמכם: מה היו עשרת האייטמים החדשותיים החמים ביותר לפני חודש (שאינם עוד בחדשות)? אם קשה לכם להיזכר, אתם לא לבד. למה לכם לצרוך משהו שלא מתווסף לידע שלכם? לקריאת חדשות באינטרנט יש השפעה חמורה עוד יותר. שני חוקרים מקנדה הראו במחקר מ-2001 כי רמת ההבנה יורדת ככל שיש במסמך יותר קישורים חיצוניים. למה? כי בכל פעם שאתם נתקלים בקישור, המוח שלכם צריך לכל הפחות להחליט לא ללחוץ, וזה כשלעצמו פוגם בריכוז. צרכני חדשות הם קרבנות של חוסר רלוונטיות, וצרכני חדשות באינטרנט הם הקרבנות הגדולים מכולם. חדשות היא מערכת הפרעה. היא לוכדת את תשומת הלב שלכם רק כדי להפר אותה. חוץ ממחסור בגלוקוז בדם, הסחת דעת שהיא תוצר של חדשות היא המכשול הגדול ביותר לחשיבה בהירה.

חדשות משנות את מבנה המוח שלכם

חדשות הן כמו סם. כשסיפורים חדשותיים מתפתחים, אנחנו באופן טבעי רוצים לדעת מה יהיה בהמשך. התשוקה הזו נעשית יותר ויותר סוחפת כשיש לנו בראש מאות קווי עלילה אקראיים, ונהיה לנו קשה יותר להתעלם ממנה. למה חדשות ממכרות? מרגע שהתרגלתם להתעדכן בחדשות, תרצו לעשות זאת לעתים קרובות יותר ויותר. מכיוון שתשומת הלב שלכם מכוונת לאירועים חמים וחדשים, אתם צמאים לעוד מידע עליהם. זה קשור לתהליך בשם Long term potentiation (LTP) ולמנגנוני התגמול במוח שלכם. מכורים זקוקים לכמות גדולה יותר של החומר הממכר - הם זקוקים לגירוי חזק יותר מאשר לא-מכורים כדי להגיע לסף תגמול מספק. אם תפנו תשומת הלב שלכם לדברים אחרים – כמו ספרות, מדע, אמנות, היסטוריה, בישול, טיפוח חיות מחמד או מה שלא יהיה – תהיו יותר ממוקדים בדברים האלה. ככה המוח עובד.

בעבר נהוג היה לחשוב שמבנה המוח שלנו, הקישורים הצפופים שנוצרו בין 100 מיליארד תאי העצב שבתוך הגולגולת שלנו, מתקבע ברובו עד הגיענו לבגרות. היום אנו יודעים שזה לא כך. המוח האנושי הוא דבר גמיש למדי. תאי עצב הורסים קישורים ישנים ובונים חדשים כל הזמן. כאשר אנו מסתגלים לתופעה תרבותית חדשה, כמו למשל צריכת חדשות, המוח שלנו משתנה. ההסתגלות לחדשות מתרחשת ברמה הביולוגית. חדשות מתכנתות אותנו מחדש. זה אומר שהמוח שלנו פועל באופן שונה, לא רק ברגעים שבהם אנו צורכים חדשות, אלא כל הזמן. וזה מסוכן.

ככל שאנו צורכים יותר חדשות, כך אנו מפעילים יותר את המעגלים העצביים המוקדשים לרפרוף ולביצוע של פעילות במקביל, ומתעלמים מאלה המשמשים לקריאה מעמיקה ולחשיבה ממוקדת. רוב צרכני החדשות – גם אם היו בעבר קוראי ספרים נלהבים – איבדו את היכולת לקרוא ולספוג מאמרים ארוכים או ספרים. אחרי ארבעה או חמישה עמודים הם מתעייפים, מאבדים את הריכוז ונעשים חסרי מנוחה. זה לא בגלל הגיל ולא כי לוח הזמנים שלהם נעשה עמוס יותר. זה בגלל שהמבנה הפיזי של המוח שלהם השתנה. אם לצטט את פרופסור מייקל מרזניץ (אוניברסיטת קליפורניה, סן פרנסיסקו), חלוץ בתחום חקר גמישות המוח, "אנו מאמנים את המוח שלנו לשים לב לשטויות."

אי אפשר להפריד קריאה לעומק מחשיבה לעומק. כשאתם צורכים חדשות, מבנה המוח שלכם משתנה. זה אומר שאופן החשיבה שלכם משתנה. אם תרצו להשיב לעצמכם את יכולת הריכוז וההתבוננות, לא תהיה לכם ברירה אלא לנקוט במשטר קיצוני של הימנעות מחדשות.

חדשות הן יקרות

חדשות גוזלות זמן, והמחיר שהן גובות מופרז.
חדשות גוזלות מהיעילות שלנו בשלושה אופנים. ראשית, חשבו את הזמן שדורשת צריכת החדשות עצמה - הזמן שאתם מבזבזים בקריאה, בהאזנה או בצפייה בחדשות. שנית, הוסיפו את זמן המיקוד מחדש, או עלות ההחלפה. זה הזמן שאתם מבזבזים בניסיון לחזור למה שעשיתם לפני שהחדשות הסיחו את דעתכם. אתם צריכים למקד מחדש את המחשבות שלכם. מה בדיוק התכוונתם לעשות? בכל פעם שאתם מפסיקים את עבודתכם כדי להתעדכן בחדשות, לוקח לכם יותר זמן להתמקד מחדש. ולבסוף, חדשות ממשיכות לפגום בריכוז שלנו גם שעות לאחר שקראנו או צפינו באייטמים החמים של היום. ידיעות ותמונות עלולות לצוץ בדעתכם שעות ואפילו ימים לאחר שנתקלתם בהן, ולקטוע ללא הרף את חוט המחשבה שלכם. למה שתרצו לעשות לעצמכם דבר כזה?

אם אתם מקדישים רבע שעה לקריאת חדשות בכל בוקר, ואז עוד רבע שעה בצהריים ורבע שעה לפני שאתם הולכים לישון, אתם מבזבזים כמות נכבדה של זמן. הוסיפו לזה חמש דקות פה ושם במהלך שעות העבודה, ואת הסחת הדעת והזמן שנדרש לכם להשיב לעצמכם את הריכוז. השעות הפרודוקטיביות שאתם מאבדים מסתכמות בלפחות חצי יום בכל שבוע. חצי יום – בשביל מה? ברמה הגלובלית, הפגיעה ביצרנות הפוטנציאלית עצומה. חשבו למשל על התקפות הטרור במומבאי ב-2008, שבמהלכן טרוריסטים רצחו כמאתיים איש באקט של אקסהיביציוניזם מצמרר.

נניח שמיליארד אנשים בקירוב הקדישו בממוצע שעה מזמנם לטרגדיה במומבאי: למעקב אחר החדשות, לצפייה ב"ראשים מדברים" בטלוויזיה, למחשבה על האירועים. המספר הוא בגדר ניחוש, אבל הניחוש אינו מופרך כלל. בהודו לבדה יש יותר ממיליארד איש. רבים מהם בילו ימים שלמים במעקב אחר האסון. מיליארד אנשים כפול שעה שווה מיליארד שעות, שהן יותר ממאה אלף שנה. תוחלת החיים הממוצעת היום היא שישים ושש שנה. אם כך, צריכת חדשות כילתה כמעט אלפיים חיים, מספר גבוה בהרבה ממספר האנשים שנרצחו. במובן מסוים אפשר לומר ששדרני החדשות הפכו לשותפים שלא מרצון לטרוריסטים. לפחות להתקפה במומבאי היו השלכות של ממש. לעומת זאת, חשבו על השעות שאבדו כשמייקל ג'קסון מת – כתבות ריקות מתוכן של ממש, ומיליונים של שעות שבוזבזו לשווא. מידע איננו עוד מצרך נדיר, בניגוד לתשומת לב. אם כך, למה להעניק אותה בנדיבות כזו? אינכם מתנהגים בחוסר אחריות כזו עם כספכם, המוניטין שלכם או בריאותכם. אז למה אתם מתנהגים כך לגבי התודעה שלכם?

חדשות הורסות את הקשר בין מוניטין להישגים

מוניטין משפיעים על הדרך שבה בני אדם משתפים פעולה בחברה. בעברנו הקדום, היה קשר ישיר בין המוניטין של אדם להישגיו. ראית שבן השבט שלך הרג נמר לגמרי בעצמו והפצת את השמועה על דבר אומץ לבו. בעידן של חדשות בייצור המוני, נכנס לחברה שלנו הרעיון המוזר של "פרסום". פרסום הוא עניין מטעה כי בדרך כלל הסיבה שבגללה הפכו אנשים למפורסמים לא מאד רלוונטית לחיים שלנו. התקשורת מעניקה פרסום לכוכבי סרטים ולמגישי חדשות מסיבות קלושות ביותר. חדשות הורסות את הקשר בין מוניטין לבין הישגים. הטרגדיה היא שהידוענות ההמונית דוחקת החוצה את הישגיהם של אלה שתורמים תרומות משמעותיות יותר.

חדשות מיוצרות על-ידי עיתונאים

עיתונאים טובים ומקצועיים מקדישים את הזמן הדרוש לכתיבת הכתבות שלהם, מאמתים את העובדות ומנסים לחשוב על דברים עד הסוף. אבל כמו בכל מקצוע, גם כמה מהעוסקים בעיתונות הם בלתי מוכשרים ובלתי הוגנים, ואין להם זמן – או יכולת – לניתוח מעמיק. לא בטוח שתוכלו להבחין בין דיווח מקצועי מלוטש לבין מאמר מרושל של עיתונאי בעל מניעים נסתרים שמשתכר לפי שעה. שניהם נראים כמו חדשות.

לפי ההערכה שלי, פחות מעשרה אחוזים מהכתבות החדשותיות הן מקוריות. פחות מאחוז אחד הם תחקירים אמיתיים. ורק פעם בחמישים שנה מצליחים עיתונאים לחשוף משהו בסדר הגודל של ווטרגייט. עיתונאים רבים מקוששים שאריות חדשות מדיווחיהם של אחרים, ומוסיפים לזה ידע כללי, חשיבה שטחית ואת מה שהצליחו למצוא באינטרנט. חלק מהעיתונאים מעתיקים זה מזה או מתייחסים לכתבות ישנות, ולאו דווקא טורחים להתעדכן בתיקונים שחלו מאז. ההעתקה וההעתקה מההעתקה מרבה את הפגמים בכתבות ואת חוסר הרלוונטיות שלהן.

העובדות לעתים שגויות, והתחזיות – תמיד

לפעמים העובדות בדיווחים החדשותיים פשוט שגויות. עקב הצטמקות תקציבי העריכה בגופי התקשורת הגדולים, נראה כי מוסד אימות העובדות נמצא בסכנת הכחדה. מגזין ה-New Yorker מפורסם בתהליך אימות העובדות הקפדני שלו. לפי האגדה, אם מאמר כלשהו התייחס לבניין האמפייר סטייט, מישהו ממחלקת אימות העובדות היה הולך לוודא שאכן, הבניין עדיין עומד על תלו. איני יודע אם הסיפור נכון, אבל הנקודה ברורה. היום בודק העובדות הוא מין שמצוי בסכנת הכחדה ברוב חברות החדשות (אף על פי שהוא עדיין קיים ב-New Yorker).

עיתונאות חוקרת חשובה לכל חברה. אנו זקוקים ליותר עיתונאים של ממש שיחפרו בקרביהם של סיפורים בעלי משמעות. אנחנו צריכים עיתונות שתפקח על החברה שלנו ותחשוף את האמת

כתבות חדשותיות רבות כוללות תחזיות, אולם בלתי אפשרי לחזות משהו באופן מדויק בעולם מורכב כמו שלנו. העובדות מוכיחות מעל לכל ספק כי תחזיותיהם של עיתונאים ומומחים בתחום הכלכלה, ההתפתחויות החברתיות, העימותים הגלובליים והטכנולוגיה הם כמעט תמיד שגויים לחלוטין. אז למה לצרוך את הזבל הזה? האם העיתונים חזו את מלחמת העולם הראשונה, את השפל הגדול, המהפכה המינית, נפילת ברית המועצות, עליית האינטרנט, העמידות לאנטיביוטיקה, הירידה בילודה באירופה או מגפת הדיכאון? אולי תמצאו תחזית נכונה או שתיים בים של מיליוני תחזיות שגויות. תחזיות לא נכונות אינן רק חסרות תועלת, הן גם מזיקות. כדי לשפר את רמת הדיוק של התחזיות שלכם, התנתקו מהחדשות והטילו קובייה, או אם אתם מוכנים להתמודדות עם עומק, קראו ספרים ומגזינים רציניים כדי להבין את הגורמים הסמויים מהעין המניעים את העולם שלנו.

חדשות הן מניפולטיביות

האבולוציה של המין האנושי ציידה אותנו בגלאי טוב לזהות שרלטנות בתקשורת פנים אל פנים. רמזים רבים שחורגים מהמסר המילולי עוזרים לנו לזהות מניפולציות: תנועות גוף, הבעות פנים וסימני עצבנות כמו כפות ידיים מזיעות, הסמקה וריח גוף. כאשר חיינו בקבוצות קטנות של אנשים, כמעט תמיד הכרנו את הרקע ממנו בא השליח, ומידע כמעט תמיד בא עם שכבה עשירה של מידע-על. היום, אפילו קוראים מודעים מתקשים להבחין בין דיווחים חדשותיים הוגנים ושקולים לבין כאלה שעומדת מאחוריהם אג'נדה פרטית. למה לעבור את כל זה? כתבות נבחרות ונכתבות באופן שמיועד להשביע את רצון המפרסמים (הטיית פרסום) או את בעלי גוף התקשורת (הטיית תאגיד), ולכל אמצעי תקשורת יש נטייה לדווח על מה שכל השאר מדווחים, ולהימנע מכתבות שעלולות לפגוע במישהו (הטיית מיינסטרים).

תעשיית יחסי הציבור גדולה כמו תעשיית החדשות – ההוכחה הטובה ביותר לכך שאפשר לתמרן עיתונאים וגופי תקשורת, או לכל הפחות להשפיע עליהם. תאגידים, קבוצות אינטרסים וארגונים אחרים לא היו מבזבזים סכומים עצומים כאלה על יחסי ציבור אם זה לא היה עובד. אם אלופי הספינים יכולים לתמרן עיתונאים, שמטבעם הם ספקנים כלפי ארגונים בעלי עוצמה, למה נדמה לכם שאתם יכולים להימלט מהתרגילים שלהם?

חשבו למשל על הסיפור של האחות נאיירה. נאיירה הייתה נערה כוויתית בת חמש שערה שהעידה בפני הקונגרס האמריקאי זמן קצר לפני מלחמת המפרץ. היא טענה שהייתה עדה לרצח של פעוטות כוויתים בידי חיילים עיראקיים בכווית. כל ערוצי המדיה פחות או יותר כיסו את הסיפור. הציבור האמריקאי הזדעזע, ובעקבות כך גבר הלחץ על הקונגרס לאשר את המלחמה. עדותה, שכל אמצעי התקשורת התייחסו אליה אז כאמינה, נחשבת היום לתעמולת מלחמה.

עיתונות מעצבת את תמונת העולם המשותפת ואת מערכת הנרטיבים המשותפת שמהווה בסיס לדיון. היא קובעת את סדר היום הציבורי. חכו רגע: האם אנחנו באמת רוצים שעיתונאים יקבעו את סדר היום הציבורי? אני חושב שזו פשוט צורה רעה של דמוקרטיה.

חדשות הופכות אותנו לפאסיביים

הרוב המכריע של החדשות עוסק בדברים שמחוץ לשליטתכם. זה גורם לקוראים לפתח השקפה פטליסטית על העולם.
בעבר הקדום שלנו, לעומת זאת, יכולנו להגיב כמעט לכל פיסת חדשות שנתקלנו בה. העבר האבולוציוני שלנו הכין אותנו לפעול בעקבות חדשות, אך החזרה היומיומית על דברים שאין לנו השפעה עליהם הופכת אותנו לפאסיביים. היא מכלה את האנרגיה שלנו. היא שוחקת אותנו עד שאנו מאמצים השקפת עולם פסימיסטית, קהת חושים, סרקסטית ופטליסטית.

אם המוח האנושי נתקל במבול של מידע מעורפל מבלי שתהיה לו היכולת להגיב על המידע הזה, התוצאה עלולה להיות פסיביות ותחושת קורבנות. המונח המדעי הוא חוסר אונים נרכש. אולי זו הגזמה, אבל לא אתפלא אם צריכת חדשות אפילו תורמת, לפחות במידה חלקית, להתפשטותה של מגיפת הדיכאון. התפשטותו של הדיכאון חופפת באופן כמעט מושלם מבחינה לוחות הזמנית את צמיחתה והבשלתה של תקשורת ההמונים. אולי מדובר בצירוף מקרים, או שהמתקפה הבלתי פוסקת של אש, רעב, שיטפון וכישלון תורמת לדיכאון, גם אם הדיווחים העגומים באים ממקומות מרוחקים.

חדשות נותנות לנו אשליה של אכפתיות

קתלין נוריס ניסחה זאת בצורה הטובה ביותר (גם אם איני מסכים עם דעותיה בדרך כלל):"אנו אולי רוצים להאמין שעדיין אכפת לנו, כשעינינו נודדות מקריין החדשות המספר על הזוועה האחרונה לתוצאות ה-NBA ולביצועי שוק המניות הזורמים בתחתית המסך. אולם ההפגזה הבלתי פוסקת בתמונות ובגיבובי מילים הופכת אותנו לחסינים בפני אכפתיות."

חדשות עוטפות אותנו בתחושה גלובלית חמימה. כולנו אזרחי העולם. כולנו מחוברים. העולם אינו אלא כפר גלובלי. אנו שרים "אנחנו העולם" ומניפים את הלהבות הזעירות של המציתים שלנו בתיאום מושלם עם אלפי בני אדם אחרים. זה נותן לנו תחושה נעימה וחמימה שיוצרת אשליה של אכפתיות אבל לא מקדמת אותנו כלל. הפיתוי שבכל מה שמייצג אחווה עולמית מריח כמו אשליה ענקית. האמת היא שצריכת חדשות אינה הופכת אותנו למחוברים יותר זה לזה. אנחנו מחוברים כי אנו מתקשרים וסוחרים.

חדשות הורגות את היצירתיות שלנו

דברים שאנחנו כבר יודעים מגבילים את היצירתיות שלנו. זו הסיבה לכך שמתמטיקאים, סופרים, מלחינים ויזמים יוצרים לעתים קרובות את העבודות היצירתיות ביותר שלהם בגיל צעיר. הם אינם מודעים להרבה ממה שכבר נוסה. המוח שלהם נהנה ממרחב גדול וריק שנותן להם את האומץ לחשוב על רעיונות חדשים וללכת בעקבותיהם.

אני לא מכיר אף אדם יצירתי באמת שהוא מכור לחדשות - אף כותב, מלחין, מתמטיקאי, פיזיקאי, מדען, מוזיקאי, מעצב, ארכיטקט או צייר. מצד שני, אני מכיר כמות נאה של אנשים לא יצירתיים באופן איום שצורכים חדשות כאילו הן סם. ייתכן שלהשפעה האנטי-יצירתית של החדשות יש סיבה פשוטה יותר, שהזכרנו קודם: הסחת דעת. אני פשוט לא יכול לדמיין איך אפשר לחשוב על רעיונות חדשניים עם הסחת הדעת התמידית שחדשות יוצרות. אם אתם רוצים להגיע לפתרונות ישנים, קראו חדשות. אם אתם מחפשים פתרונות חדשים, אל תקראו חדשות.

מה לעשות במקום

תחיו בלי חדשות. התנתקו לחלוטין. התחילו בתכנית גמילה.
הקשו על הגישה לחדשות ככל האפשר. מחקו את אפליקציות החדשות מהאייפון שלכם. מכרו את הטלוויזיה. בטלו את המינויים לעיתונים. אל תרימו את העיתונים והמגזינים שמונחים בשדות תעופה ותחנות רכבת. אל תגדירו אתר חדשות כדף הבית שלכם בדפדפן. בחרו אתר שלא משתנה לעולם. שיהיה כמה שיותר משעמם. מחקו את כל אתרי החדשות מרשימת המועדפים שלכם. נקו את המחשב שלכם מיישומי חדשות. אם אתם רוצים להמשיך להחזיק באשליה שאתם "לא מפסידים שום דבר חשוב", אני מציע שתעיפו מבט בדף המסכם של האקונומיסט פעם בשבוע. אל תקדישו לו יותר מחמש דקות.

קראו מגזינים וספרים שמסבירים את העולם - Science, Nature, ה-New Yorker, ה-Atlantic Monthly. בחרו מגזינים שיודעים לעשות אחד ועוד אחד, ואינם חוששים להציג את החיים על מורכבויותיהם - או מלספק לכם בידור טהור. העולם מסובך, ואין לנו מה לעשות לגבי זה. לכן אתם חייבים לקרוא מאמרים וספרים עמוקים וארוכים שמשקפים את המורכבות שלו. נסו לקרוא ספר בשבוע, עדיף שניים או שלושה. היסטוריה זה טוב. ביולוגיה. פסיכולוגיה. כך תלמדו להבין את המנגנונים הסמויים שמניעים את העולם. לכו על עמוק ולא על רחב. תיהנו מחומר קריאה שמעניין אתכם באמת. תיהנו מהקריאה.

השבוע הראשון יהיה הקשה ביותר. דרושה משמעת כדי להחליט לא לבדוק מה חדש בזמן שאתם חושבים, כותבים או קוראים. אתם נלחמים בנטייה המובנית של מוחכם. תחילה תרגישו לא בענייניים ואולי אפילו מבודדים מבחינה חברתית. בכל יום תתמודדו עם הפיתוי להציץ באתר החדשות המועדף עליכם. אל תעשו זאת. היצמדו לתכנית הגמילה. השלימו שלושים יום ללא חדשות. בסיומם, היחס שלכם לחדשות יהיה רגוע יותר. תגלו שיש לכם יותר זמן, יותר ריכוז והבנה טובה יותר של העולם. אחרי זמן מה, תבינו שלמרות האיפול האישי שהטלתם על חדשות, לא הפסדתם – ואתם לא עומדים להפסיד – אף עובדה חשובה. אם מידע כלשהו חשוב באמת למקצוע, לעסק, למשפחה או לקהילה שלכם, תשמעו עליו בזמן – מהחברים שלכם, חמותכם או מי שאתם לא מדברים או נפגשים איתו. כשאתם פוגשים חברים, שאלו אותם אם קורה משהו חשוב בעולם. זו דרך נפלאה להתחיל שיחה. התשובה, בדרך כלל, היא "לא ממש".
חוששים שקיום נקי מחדשות יהפוך אתכם למנודים במסיבות? יכול להיות שלא תדעו שלינדסי לוהן נכנסה לכלא, אבל יהיו לכם יותר עובדות מעניינות לשתף – על המשמעות התרבותית של האוכל שאתם אוכלים או על הגילוי של כוכבי לכת מחוץ למערכת השמש. לעולם אל תתביישו לדבר על דיאטת החדשות שלכם. זה תמיד מרתק.

חדשות טובות

החברה זקוקה לעיתונאים – אבל באופן שונה.

עיתונאות חוקרת חשובה לכל חברה. אנו זקוקים ליותר עיתונאים של ממש שיחפרו בקרביהם של סיפורים בעלי משמעות. אנחנו צריכים עיתונות שתפקח על החברה שלנו ותחשוף את האמת. הדוגמא הטובה ביותר היא ווטרגייט. אבל גילויים חשובים לא חייבים לבוא בצורת חדשות. לעתים קרובות, עיתונות אינה תלויה בזמן. מאמרים ארוכים במגזינים וספרים מעמיקים הם הצורה הטובה ביותר של עיתונות חוקרת – ועכשיו כשנגמלתם מחדשות, יהיה לכם זמן לקרוא אותם.

גילוי נאות:ההצהרות שלעיל משקפות את ההשקפה הכנה ביותר שאני מסוגל לה בזמן כתיבתן. אני שומר לעצמי את הזכות לשנות את דעתי בכל עת. אני עשוי אפילו לנצל את החירות לסתור את עצמי. עשיתי זאת בעבר ואין כל ספק שאעשה זאת בעתיד. הסיבה היחידה שתגרום לי לשנות את השקפתי (שינוי שבלי ספק יזכה לתשומת לבה של "משטרת העקביות" (על פי רוב עיתונאים עם תעודות בגרות טובות)) היא כי הגרסה החדשה קרובה יותר לאמת, ולעולם לא בגלל רווח אישי.

רולף דובלי הוא יזם וסופר שוויצרי. ספרו "כיצד לחשוב בבהירות" היה לרב-מכר בינלאומי. הוא היו"ר של קהילת ZurichMinds  , היוזמת כנסים, ספרים וימי עיון בסוגיות אינטלקטואליות שונות.  

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי רולף דובלי.
Z רכישת קובץ קולי של מאמר זה


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

23 תגובות על אל תקראו חדשות

01
יוסי

המאמר רצוף בכל כך הרבה טעויות, הטעיות וסתם דמגוגיה שהחלטתי להתייחס לפי הסדר, בהתאם לכל כותרת משנה במאמר.
כשראיתי לבסוף שהוא מחברו של רב מכר שנקרא "כיצד לחשוב בבהירות" הרשיתי לעצמי טפיחת שכם עצמית.
להלן ההתייחסות.

החדשות מטעות
בראש ובראשונה הדבר תלוי באיכות החדשות הנצרכות. אם הכותב טוען ש"אנחנו מייחסים יותר מדי חשיבות לבריטני ספירס, ופחות מדי לדו"חות של הפנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים", ועוד מאשים את החדשות בהטיה הזו, הוא צריך פשוט לשנות את מינון הצהובונים שהוא צורך, לא יותר.
נכון אמנם, שצפיה בחדשות בהתרסקות מטוס תגרום לנו לתת הערכת יתר לסיכון הזה, אולם הדבר נכון בגלל נטייתם של דברים חריגים ודרמטיים למשוך קשב – אם רכב יסטה מדרכו ויעלה על המדרכה לכיווננו הדבר יעורר בנו חרדות הרבה יותר מאשר כשחצינו כביש ללא תשומת לב והרכב איים עלינו באותה מידה (כלומר סיכון משמעותי הרבה יותר). אז נכון, בחלק מהמקרים הסלקציה הקשבית או הלימודית הזו גורמת להטיה, אבל לרוב היא משרתת אותנו היטב. כמובן שהיא שירתה אותנו טוב יותר בעולם בו גירויים היו אמתיים ועצמתם הייתה יחסית לחשיבותם, אולם היות הגירויים כיום מוגזמים ולא מייצגים לא קשורה בחדשות אלא בכלל בעולם המודרני ובראש בטכנולוגיה.

חדשות אינן רלוונטיות
הכותב מנופף בהעדר קשר חד-חד-ערכי בין ידיעה לבין החלטה, אולם הקשרים נבנים דרך תפיסת העולם והבנת החברה בה אנו חיים. "כתבי עת מקצועיים, מגזינים מעמיקים וספרים טובים" מספקים חכמה שלאחר מעשה, ו"שיחה עם אנשים שמבינים בתחום" לא זמינה לרבים מאיתנו.

חדשות מגבילות את ההבנה שלנו
סעיף זה הוא תחושות הכותב בלבד, ללא כל ביסוס, וטיעון נוסח "אילו יותר מידע היה מוביל להצלחה כלכלית, היינו מצפים למצוא את העיתונאים בראש טבלת המשתכרים" הוא זלזול בקורא.

חדשות רעילות לגוף שלכם
בסעיף הזה הכותב צודק לחלוטין, אבל הדבר נכון על ספרים, סרטים, טלויזיה, משחקי מחשב וכל אמצעי בידורי אחר שאינו דורש פעילות ספורטיבית. אנו מגיבים לסכנה מדומה כמו לסכנה אמתית אך התגובות הגופניות לא יעילות כשאין צורך לקום מהספה אלא רק להפוך דף בספר.

חדשות מעלות את הסיכון לטעויות קוגניטיביות
פה הכותב שולל את הדרך שלנו ללמוד דברים על העולם ולנסות להתפתח, כמו גם את הפרקטיקה המדעית המקובלת: כשהוא אומר "יותר מדי גורמים מעורבים בשינויים כאלה... כמובן שיכול להיות שלאיקס הייתה השפעה מקרית, אך העניין רחוק מלהיות מוכח, וייתכן שחלקם של גורמים אחרים היה גדול בהרבה" הוא בעצם טוען שאין טעם לנסות להבין כי לא נהיה מדוייקים מספיק. פה ושם אף עולה ניחוח של פוסט-מודרניזם מהסוג הרע, כזה שאומר שאם אין אמת מוחלטת אין טעם לנסות לטעון משהו.
כשהכותב מפנה את טענתו על החדשות גם כלפי ספר הלימוד בהיסטוריה שלמרבה הזעזוע ציין שבע סיבות לפרוץ המהפכה הצרפתית, הוא ממחיש בדיוק את טענתי זו – אין לו ביקורת כלפי חדשות אלא כלפי נסיונות צבירת וארגון ידע בכלל. קשה לי להאמין שהכותב אכן מעוניין לוותר על זה.

חדשות מדכאות מחשבה
כאן הכותב מערב בין שתי טענות נפרדות, ואטען כנגד כל אחת מהן:
ראשית, החשיפה "לשטף עובדות מפוקפקות שמסיח את דעתכם" "כמו וירוסים שנועדו להסיט את תשומת לבכם למטרותיהם הם... מונעות מכם לחשוב בבהירות" אין לה ולחדשות כהוא זה. צריכת חדשות בעיתון בוקר, או אפילו בשידור חדשות הערב בטלוויזיה, לא חושפת לאיום שכזה כלל. האיום הזה נוצר מטבעו של האינטרנט המודרני והרשתות החברתיות, והוא מטביע בתוכו גם דרך מסויימת של צריכת חדשות כמו עוד הרבה דברים אחרים.
שנית, הכותב מפנה אותנו לשאלה " מה היו עשרת האייטמים החדשותיים החמים ביותר לפני חודש (שאינם עוד בחדשות)?" ומהעדר תשובה מסיק שלא הייתה בהם תועלת. אך גם כשאשאל מה היו המסקנות העיקריות של עשר הרצאות ששמעתי בחודש שעבר לא אדע לענות. עדיין, כשאתקל במצב בו אדרש לידע מאותן הרצאות אזי או שאזכר בחלק החשוב או שאדע בקלות לאתר ולשחזר את המידע הזה, וכמו כן כשאתקל במידע שונה יעלו לראשי טיעונים סותרים. הדבר נכון גם לאייטמים שכעת אינני זוכר אך עדיין השפיעו על תפיסתי וישמשו אותי בהתמודדות עם אירועים עתידיים בשלל דרכים.

חדשות משנות את מבנה המוח שלכם
הכנסת המושג LTP בהקשר זה גרמה לי לא להתייחס ברצינות יתרה לפסקה זו. מנגנוני התגמול קשורים למה שמתואר כאן, LTP לא.
באופן כללי נראה לי שחלק מהטיעונים בפיסקה זו שוללים את הטענה על חוסר ההשפעה שנטענה קודם, חלקם רלוונטיים לרשתות חברתיות ולא לחדשות כאמור לעיל, והמשפט "חדשות מתכנתות אותנו מחדש. זה אומר שהמוח שלנו פועל באופן שונה, לא רק ברגעים שבהם אנו צורכים חדשות, אלא כל הזמן. וזה מסוכן" הוא דמגוגיה קונספירטיבית במיטבה.

חדשות הן יקרות
פיסקה זו מתבססת על הנחת יסוד שחדשות זה מיותר. הסעיפים האחרים ניסו לטעון זאת אך פיסקה זו לא מוסיפה שום דבר לטיעון המרכזי של המאמר. פריטת התנהגויות מסויימות לדקות היממה שהן לוקחות משתמשת בהנחה מובלעת שזהו בזבוז זמן, אך המאמר מנסה לטעון שחדשות הן מיותרות. לטעון שמשהו מיותר כי הוא מבזבז זמן זהו טיעון מעגלי.

חדשות הורסות את הקשר בין מוניטין להישגים
הבעיה אכן יסודית ומשמעותית, והיא רחבה הרבה מעבר לחדשות. אבל גם בעבר היא הייתה קיימת: אכן כשראית את שכנך הורג נמר הייתה זו העברת מידע נכון וראוי, אך כשהעברת מידע על אל פלוני או חיה אלמונית שעשו את מעשי הגבורה הנוראיים הידועים חטאת כמעט באותו חטא מודרני.

חדשות מיוצרות על-ידי עיתונאים
רק להחליף את "חדשות" ב"פרסומים מדעיים".

העובדות לעתים שגויות, והתחזיות – תמיד
תחזיות של מכוני מחקר וחברות יעוץ מחמיצים באותה מידה. לזכותן של החדשות יאמר שתפקידם, בניגוד לחברות הנ"ל, הוא לדווח על אירועים שקרו ואולי להוסיף פרשנות, אך לא לתת תחזית (למעט דיווח על תחזית מזג האוויר).

חדשות הן מניפולטיביות
זהו הטיעון הראשון שהוא גם רלוונטי וגם נכון, אם כי לטעמי לא מספיק כדי לגרום להתנזרות מחדשות אלא לצריכה מודעת וזהירה יותר.
יש לציין גם שכיכרות העיר והמוקדים בפייסבוק סובלים מהטיות אלו ביתר שאת.

חדשות הופכות אותנו לפאסיביים
זה לא שנראה לנו שאין לנו שליטה על דברים רבים – באמת אין לנו. גם בעולם המודרני וגם במאות שלפניו האדם היחיד איבד שליטה על היבטים נרחבים מאוד מחייו. יתכן שההבדל הוא רק שבניגוד לצמית שעיבד את האדמה והיה נתון לגחמותיו של בעל השררה המקומי, כיום אנו מצפים ליותר שליטה והפער בין השאיפה למציאות הוא הגורם לדיכאון.

חדשות נותנות לנו אשליה של אכפתיות
זו הטענה השניה שהיא גם רלוונטית וגם נכונה. אני מטיל ספק בכך שהדרך להתמודד איתה היא לא להיות מודע.

חדשות הורגות את היצירתיות שלנו
שוב חזרה לטיעונים לא מבוססים הנובעים מתפיסתו הסובייקטיבית של הכותב (ואני מדבר על יש/אין אנשים יצירתיים/לא יצירתיים שצורכים/לא צורכים חדשות). כמו כן, ירידת היצירתיות נובעת לרוב מהתמקצעות יתר בהיבט מסויים של האמנות או מושא המחקר, ואין שום קשר לצריכת חדשות.

02
חשל קלטוילנסון

יוסי, יוסי,
מדוע אתה תוקף את הכותב ולא את הכתוב?
הכותב מצהיר פעמים רבות שזוהי דעתו ואילו הביקורת שלך מנוסחת כאילו בכתבה נטען מדעית שהעולם שטוח.
לדעתי, כתיבה יצירתית, מהנה ובעלת ערך אין צורך בביסוס מדעי. רעיונות טובים נוצרים תוך נסיון, הבנה ויכולת הבחנה טובה בין עיקר לטפל. המאמר אינו מאמר מדעי אולם הניתוח שלך מתייחס אליו כאילו הוא כזה. אינני קראתי את ספרו של רולף. גם אתה בטח לא קראת אותו ויש גם סיכוי שאתה עיתונאי ממורמר.
״נחוץ רק דבר אחד - שכל אדם יאמר את מה שהוא באמת חושב ומרגיש או לפחות שאינו יאמר את שאינו חושב״ לב טולסטוי.
אני מקווה שריבוי טפיחותך על שכם עצמך לא הקהו את דעתך.
יום נעים.

    03
    יוסי

    בשום מקום בגוף הדברים (למעט טפיחת השכם) לא תקפתי את הכותב אלא את הכתוב. אמנם הניסוח הוא פעמים רבות "הכותב", אך אינני יכול לטעון, לדוגמה, שהכתוב מערב 2 טענות נפרדות, שכן הטענות לא התערבבו מעצמן.
    כמובן שכתיבה יצירתית, מהנה ובעלת ערך לא צריכה ביסוס מדעי, וטענתי לא הייתה שאין לה ביסוס מדעי אלא שהיא שוגה בעובדות או בהקשר (ולעתים חוטאת בדמגוגיה). יש כאן שלל טענות כנגד חדשות אך לרוב הן או לא נכונות או לא רלוונטיות לחדשות, ולכן הן לא עונות להגדרה "בעלת ערך" ולפיכך לטעמי גם לא ל"מהנה".
    [משל, אם יטען בפניי מישהו שנסיעה באוטובוס מסרטנת כי יש חולי סרטן שעברו ממקום למקום, ואטען כנגדו 3 טענות: שמעבר ממקום למקום כולל הרבה מעבר לנסיעה באוטובוס, שיש חולי סרטן שלא עברו ממקום למקום ושגם אם הטענה נכונה הסיכון קלוש מכדי להימנע מנסיעה. הרי שגם אם כל טיעוניו נכונים הם לא בעלי ערך ולא מהנים, אם כי יצירתיים למדי. כדי לטעון את טענותיי לא נזקקתי לביסוס או לשלילה מדעיים.]
    נ.ב. דווקא אתה גלשת לתקיפה שלי חלף התייחסות לאיזו נקודה מתוכן דברי. אני ביולוג, וציינתי טפיחת שכם אחת ולא ריבוי שכאלה.

06
רובי קליין

מסכים עם כמעט כל מילה (מאמר ארוך מדי...) ותומך בהנחה ש"חדשות" נהפכו למוצר שצורכים. לפני רק 20 שנה חדשות דיווחו אירוע, היום חדשות יוצרות מאניפולציה בכוונה למשוך תשומת לב שתעזור למכור עוד פרסומות. כאדם שחי כבר 15 שנים ללא טלוויזיה בחייו אני ממליץ על פילטרים רציניים שייושמו על חדשות שרואים (התמונות תמיד יוצרות עיוות מאוד רגשי) ושטיפה שיווי משקל ופרופורציות יוספו דרך חדשות שקוראים.

נהדר, יוסי. מצטרף לכל דבריך. ומוסיף -
בעיקר הפריעו לי שתי נקודות.

א. הפגימה בייצור. בחייך, בנאדם, קפיטליזם? זה הערך העליון שלנו? כל מה שפוגע בייצור הוא בעייתי? כי ספרות מבזבזת הרבה יותר זמן, אתה יודע. גם סרטים, גם מאמרים, גם כל דבר שאינו עבודה נטו.

ב. העובדות על מבנה המוח. הניסיון לתת בסיס מדעי לכל הנאמר. אם זו דעתך, וכולי וכולי, למה אתה צריך את הבסיס המדעי? זה היה נשמע לי ממבו-ג'מבו של עובדות. [אודה ואתוודה: אני לא חוקר מוח. יתכן שזה נכון. זה פשוט הפריע לי].

חדשות לעולם יעסקו בטפל ולא בעיקר, מה אמר ביבי לבנט ומי "ניצח את מי" במקום , ביוקר המחייה, פערי ההכנסות וקשרי הון-שלטון. חדשות לעולם יעסקו בנושא חשוב ככול שיהיה עד 72 שעות וגם זה, בעת קטסטרופה ואז, קדימה, "לסיפור הבא". חדשות לעולם יעוותו מציאות. הידיעה ש"אדם רצח את שכנו כי תפס לו את החניה" תתפוס חצי עמוד. בחיים האמיתיים, מיליון אנשים תפסו חניה לשכן ולא נרצחו. זאת המציאות. זה כתוב בעיתון?. המציאות הרי משעממת, שגרתית, חוזרת על עצמה. הדרמה קיימת רק במוחם של עורכי החדשות. צודק כותב המאמר , החדשות מעוותות את בוחן המציאות , משבשות את תפיסת העולם, מרדדות את המחשבה וכולנו חשופים לנזקם של מרעילי הבארות הללו, באשר הם.

09
חשל קלטוילנסון

אני מרגיש שאני חייב להתנצל בפני יוסי, אכן נגררתי להיות מגיב ״טוקבקיסט״ אימפולסיבי.
יוסי, אנא סלח לי. תגובתי נבעה מהתיסכול הגובר שאני חש כלפי התקשורת הפופולרית והשמחה שחשתי כאשר גיליתי את ״אלכסון״ לא מזמן.
עם זאת, אינני מצדד לא בכותב ולא ביוסי. תחושתי היא מעין עירבוב של שניהם.
כמו כל סם, על צורך החדשות מוטלת האחריות לווסת את התמכרותו ולאזן אותה עם שאר פעילויות חברתיות / בידוריות ומקורות מידע מהימנים ומועילים יותר. יותר מידי אמנם לא יהרוג אדם, אך ללא ספק יעוות את תפישת המציאות. (כמו גם צריכה מוגזמת של סרטים, ספרים וכו)
אי צריכת חדשות לעומת זאת אין בה בכדי לנכר אדם מהחברה אך הדבר עלול לגרום לאי נוחות מסויימת כי העובדה בשטח היא שהתקשורת הפופולרית מעצבת את דעת הקהל הרחב במידת מה. והבנה כללית על הזבל שהציבור צורך יכולה להועיל במידת מה לשיח ציבורי פורה. מה שמעלה סוגיות מעניינות על מקומה של הרשת החברתית בכל הברדק הזה. אבל אולי זה כבר נושא למאמר אחר.

10
חנוך ב.

א.כשקוראים כתבה, קודם כל צריך להבין לאיזה קהל יעד היא נועדה ומה המסר שהיא מנסה להעביר לו. מי שמנסה לחפש במאמר פופוליסטי אמיתות כלליות על החיים שמתאימות לכל אחד בכל מצב צפוי מראש לאכזבה.
אז למי הכותב כיוון? לי נראה שניתן לשלול שתי קבוצות:
1. הקורא האינטלקטואלי בעל חוש ביקורת מפותח. לפי הביקורת המפורטת של יוסי לעיל, לא נראה שהוא ייפול לכל פח תיקשורתי שהמדיה מנסה למכור לנו מתוך אינטרסים כאלו ואחרים. קבוצה כזו לא תיקח את הכתוב בעיתון כמובן מאליו ורק בקושי כמידע אמין.
2. האדם הפשוט, שמקבל את כל הכתוב בעיתון שהתרגל אליו כדבר קדוש. בן אדם כזה ממילא לא ייפתח מאמר אינטלקטואלי מימיו ולא מתעניין באמת במה שקורה מעבר לקצה הרחוב שלו. אנשים כאלב ממילא קוראים את החדשות כמעיין בידור שבא יחד עם הכוס קפה שמספק עוד הזדמנות לקלל את הממשלה. בשביל מה להרוס להם את ההנאה?
לכן נראה לי שהמאמר מדובר לאנשים שנמצאים באמצע, שחוש הביקורת שלהם לא מפותח במיוחד, אך הם עדיין מסוגלים לפתוח כתבה מעמיקה ולהפיק ממנה משהו, רק שבד"כ אין ממש כוח לזה. למישהו כזה כדאי להזכיר מדי פעם שהוא צריך לעזוב מדי פעם את השטויות שבעיתון ולעבור למשהו קצת יותר מחכים.
ב. הטיעון שהחדשות פונות בעיקר לרגש ופחות לשכל הוא נכון בעיקרו, אך קשה להאשים את הכתב הממוצע שהוא עושה זאת בכוונה תחילה:
1. תפקיד הכתב הוא דבר ראשון לדווח, וזו ההכשרה שנדרשת ממנו. נכון שבדוגמא של הגשר חשוב יותר להבין מהי הסיבה שגרמה לו להתמוטט מאשר המכונית שנפלה, אבל לכמה כתבים יש את הידע המספיק כדי להבין, שלא לדבר על להסביר לקהל הרחב מה קרה מבחינה מדעית במילים פשוטות, ועוד לדווח על זה בשידור חי? זה פשוט לא חלק מההכשרה שלהם.
2. גם את היכולת להבחין בין עיקר לטפל אין, כמו שהכותב עצמו מודה, לרוב האנשים. ובכלל, על מנת להבין את חשיבותו של מאורע במהלך ההיסטוריה בדרך כלל צריך לראות אותו ממרחק של זמן, לאחר נשימה עמוקה, בהקשר שלו לכל מהלך העניינים סביב. רק אז ניתן לקבל את הפרספקטיבה הנכונה. הזמן הזה של העיכול האיטי של המאורע לא קיים עבור הכתב, הוא אמור לנסות לעכל את כל המקרה תוך יום שלם לכל היותר, וליצור מזה סיפור שלם קוהרנטי. אין פלא שבתוצאה הסופית
האבחנה בין עיקר לטפל כמעט שלא קיימת.
3. והסיבה האחרונה, שלצערי משפיעה מאוד, והיא שכתבות מבוססות רגש וכמה שפחות אינפורמציה הן מה שהקהל הרחב דורש. לדעתי, אם לא היה לרבים כל כך טעם גרוע עד מזעזע באיזה תוכן הם רוצים לצפות, לא היינו מקבלים כאלה תוכניות תת-רמה בערוצים המסחריים 2 ו10.
ג. לכן אני חושב שתגובה קיצונית כמו לזרוק את הרדיו לפח ולהתנתק מהעולם החיצון היא כמובן לא רצויה, אך בהחלט צריך להסתכל על אמצעי התקשורת מפרספקטיבה מאוזנת יותר. צריך לראות בחדשות פחות מקור מידע אמין ויותר כלי חברתי. כי כמו שאנשים מדברים על תחזית מזג האוויר, גם העולם הדמיוני שבתוכו חי ג'והן קרי הוא דרך מצוינת לפתוח בשיחה, ובכלל כל מני פרטי מידע חסר חשיבות שמסתובבים בין אנשים בדרך כלל נועדים לצרכים חברתיים, לא אינפורמטיביים.
ד.ולגבי הטענה החוזרת ונשנית על שימוש ב'דמגוגיה' במקום ב'עובדות':
אני חושב שצריך להזהר מאוד לפני ששופטים אדם שאתה בכלל לא מכיר ולא פגשת מימיך. כי למען האמת, רוב האנשים לא יודעים לחשוב וודאי שלא התנסח בצורה מדעית או אפילו קוהרנטית, לכן את הטיעונים שלהם הם בד"כ ינסו להעביר ע"י רגשות, לא עובדות. למצער, בימינו רבים נוטים לזלזל ברגשות, ולא יתייחסו לכתבה שאינה מנומקת היטב, ולכן אין ברירה לכותבי מאמרים רבים אלא לכתוב בצורה שאינה מתאימה להם, וממילא הבלבול הרב בין טיעונים מנומקים לבין דעתו של הכותב. גם הנסיון ליצור קשר קונספירטיבי לשימוש ציני בין הנושא של המאמר לבין הספר של הכותב איננו מחזיק מים. סביר יותר להניח שאם מישהו הקדיש את מיטב מרצו לכתוב ספר בנושא מסוים, אזי מדובר בנושא שמעניין אותו. מכאן קל להסיק שישנה סבירות גבוהה שאותו אדם יכתוב גם מאמרים נוספים באותו עניין, פשוט כי הוא חושב שיש לו מה לחדש באותו נושא. בכלל, לחשוד במישהו במניעים לא כשרים מותר לדעתי רק אם הוא מראה מניפולטיביות עקבית וברורה, מה שלא ניתן להסיק ממאמר אחד.

    כשהתודעה מופצצת בלהג אין סופי, בבליל "תוכניות אקטואליה", חסרות משמעות שכעבור 5 דקות, אינך זוכר בהם דבר (אל מול קונטרסט הפומפוזיות והדרמטיות. של המנחה, מצרור דרך ברקאי ועד קרן נויבך ואסתי פרז, כולם כמשל) במיליון פריטי טריויה הזויים, "זה אמר וההוא אמר וההיא אמרה" והנורא מכול, במתקפת שיווק ברוטאלית, חסרת רחמים, בלתי מתפשרת, גלויה וסמויה, יש להגן על התודעה, בכול דרך, זה לא פשוט אבל הכרחי. מאמר כזה מסייע במשהו, אבל הסכנה עמוקה מאוד ויש לתקף עיצה מולה.

    12
    יוסי

    אני מסכים מאוד עם הרבה דברים שכתבת.

    לגבי א, אני נוטה להסכים איתך לגבי קהל היעד. דווקא הרמה הגבוהה לרוב של "אלכסון" גורמת לי להיות ביקורתי יותר כלפי האמור בו ללא הנחות לאינטליגנציה של הנמען.

    בנקודה הראשונה שבסעיף ב, מעבר להסכמה הבסיסית שהכתב לא הוכשר למעבר לדיווח השוטף, זו גם הסיבה שאני נמנע משידורי "גל פתוח" שבהגדרתם מחזיקים נושא "חם" באוויר בלי שיש מה להוסיף עליו. אני כן בודק מדי פעם מה התחדש, מה הכותרות שהצטברו במשך הזמן הזה, וגם פרשנויות ברמות שונות (שגם כאלה יש, כמובן פחות מדיווחים, וצריך לדעת למצוא ולסנן), מה שמוביל לחלק הבא.
    בנקודה השניה אתה נוגע במשהו רחב יותר - בזמן אמת אכן קשה לדעת לסנן, ולכן הכותב מפנה למגזינים עונתיים שמנתחים את מה שהתברר למפרע כמשמעותי, אבל להסתפק בניתוח מאוחר שכזה זה סיכון משמעותי כי חכמה שלאחר מעשה לא יודעת לשקף את רוח הדברים כפי שהיו בעת התרחשותם על השפעתם החברתית המיידית, ולפעמים אף חוטאת עובדתית לאמת - לא מתוך כוונה רעה אלא כי במבט לאחור יש הרבה יותר הטיות מאשר במידע גולמי.

    בסעיף ג, זוהי הבחנה מאוד חשובה - "פרטי מידע חסר חשיבות שמסתובבים בין אנשים בדרך כלל נועדים לצרכים חברתיים, לא אינפורמטיביים" ואוסיף - כבני אדם, אנו יצורים חברתיים, לא מאגרי מידע ולא מכונת החלטות. הידע הנרכש בחדשות נושא בעיקר משמעות חברתית (ולכן גם מעקר את שאלות הכותב על התועלת המעשית המופקת מהן).

    בעניין ד - יתכן שהובנתי שלא כהלכה ולכן אבהיר: אינני טוען שהכותב מספק במכוון מידע מוטעה שעולה בקנה אחד עם ספרו ובכך מקדם את דעותיו/ספריו. כשציינתי שהעובדה שהוא מחבר של ספר כאמור חיזקה את תחושתי, דיברתי על הז'אנר הספרותי של ספרי עצות פסאודו-מדעיים שלטעמי הם חסרי ערך, מלאי אשליות ודמגוגיה ולפיכך גם רבי מכר. יש ספרים יוצאי דופן בז'אנר (לא מעטים, בהתחשב בכמות הכללית של הספרים האלו) אך הז'אנר בכללותו מעורר בי דחיה. אכן לא קראתי את הספר הספציפי ומדובר על הסקה סטטיסטית (לא מדעית) בלבד.
    לגבי דמגוגיה - תלונתי אינה על דמגוגיה כניגוד לעובדות, אני בהחלט מסכים שטענות רגשיות הן חשובות ומשמעותיות. תלונתי על דמגוגיה היא ככזו שמציגה דברים באופן שיוצר במכוון רגשות מעוותים שמחזקים טענה מסויימת (לדוגמה, הטיעון שחדשות מתכנתות אותנו מחדש כל הזמן יוצר תחושה של נבל המנסה להשפיע על מוחנו דרך החדשות, בזמן שהטיעון הענייני שם עסק בעובדה שהתמקדות בצורת מידע מסויימת (כמו גם בכל פעולה ספציפית) משפיע לרעה על היכולת להתמודד עם צורת מידע שונה (או בכלל עם פעולות שונות). הנה כאן פניה לפחדים קונספירטיביים ורתימה שלא שלא ממין העניין, או לדוגמה הטיעון הכביכול לוגי של באם מידע מביא תועלת למה העיתונאים אינם עשירים, טיעון שמפעיל כמה תהליכים אך לוגיקה אינה אחד מהם, ובכך מעורר תחושה לא מכוונת החודרת במסווה לוגי).

13
חנוך ב.

אסף.
אין כל סיכוי להלחם בשקר ובבורות באמצעות הסתגרות והפחדה.
הדרך הטובה ביותר היא באמצעות הפצת האמת והחכמה.
רק חינוך לחיים בעלי תוכן ומשמעות יכולה לגבור על הטריקים הפסיכולוגיים הזולים של חברות הפרסום ותעשיית הבידור.

    חנוך, הלוואי שהיית צודק. קרל מרקס כבר אמר ש "ההוויה יוצרת את התודעה", כמה שהאיש צדק. אני מרגיש כמו שחיין שמנסה לפלס את דרכו ולשרוד בתוך נחשול אדיר, מניפולטיבי של שטיפת מח מבוקר עד ערב. אני חושב שרק חרם צרכנים כנגד ערוצי טלויזיה, עיתונים, רדיו, שמשלבים פרסומת וקידום עיסקי אין סופי על גבנו, יכול להצליח. התופעה הולכת ומחמירה משעה לשעה, מרגע לרגע. הפרט מתקשה להתמודד עם זה לבד, לא כן ילדין שאין להם את מנגנוני הבקרה.

15
חנוך ב.

יוסי, אם הדברים שאמרת נכונים, אז יש פה בהחלט אירוניה- הכותב מאמר נלחם כנגד כלי התקשורת שמכוונים את הדעות של בני האדם בעזרת מניפולציה רגשית תחת מסווה עובדתי, עם אותה השיטה נגדה הוא נלחם.
אסף, לגבי מרקס- הרעיון שלו כלפי המציאות המטראליסטית שמולידה רעיונות היא אכן טיעון חשוב שאין להתחמק ממנו והוא ראוי להתחשבות, אבל. ההיסטוריה עצמה הפריכה באופן חד משמעי את אותו טיעון, בכך שהתחזית הקודרת של מרקס על 'המהפכה של הפרולטרליון' לא התרחשה כלל היכן שנמצאו התנאים המטריאלים המתאימים לכך, דהיינו צרפת ובריטניה. לעמות זאת, הרעיון שמרקס הוליד, הוא זה שהוביל למהפכה הקומוניסטית ברוסיה, שם לא היה למעשה מעמד פועלים כלל. בעצם, הרעיון פה הוא שהוביל למציאות- ההפך ממה שטען מרקס. לכן, כמו שאמרתי, צריך להתחשב בטיעון הזה באופן מבוקר, כחלק ממכלול כחות שונים שפועלים במציאות.

    חנוך, כנראה לא הסברתי את עצמי, השתמשתי בביטוי המרקסיסטי ברמה הסוציו-פסיכולוגית ולא הכלכלית. ראית את הסרט "הנחשול"?. דוגמא מצוינת לאופן שבו ההוויה החברתית-תרבותית מעצבת את הפסיכולוגיה וההתנהגות של הפרט. כול פסיכולוג ויועץ ארגוני יודע שהתרבות הארגונית מעצבת את המנטליות של הפרט בארגון, רוצה לומר, ההוויה "לא משהו" ,ממש לא משהו, נחשול של הבלים ונסיונות שיווק אין סופיים, המנסים לעצב את הפרט כיונה סקינריאנית.

18
חנוך ב.

אסף, את התחושה שלך לגבי הסביבה שאתה חי בה אין ביכולתי ואף אין לי זכות לשפוט. לעתים באמת בן אדם נתקע במקום שלא מתאים לו ולא מאפשר לו לממש את הפונציאל הגלום בו. הרי ברור שאי אפשר להאבק בכולם כל הזמן, וזה גם בד"כ לא מועיל לאף אחד. בסופו של דבר האדם הוא יצור חברתי וזקוק לקהילה תומכת, מלבד יחידי סגולה שכנראה יצוקים מפלדה. אני רואה את הדברים אחרת: ההרגשה שלי שאני חי בדור פלאי של ממש, מבין הראשונים שיכולים להגיד שיש להם סופסוף בית. אנו גם חיים במדינה שלעומת אמריקה ואירופה השוקעות רק הולכת וצומחת ומתפתחת. כל יום אני שומע על יוזמות חדשות של התנדבויות למען האחר, מכונים שקמים כפטריות אחר הגשם ומציעים הרצאות ופעילויות שמעניקות ידע ומעשירות את הרוח. האופטימיות ממש זועקת מכל פינה, כך שקשה לי להבין מאיפה הפסימיות שלך מגיעה.
אבל כמו שאמרתי, אם זו נקודת המבט שלך אני לא זה שיכול לשפוט אותך, בוודאי כשאינני אב מטופל בילדים(אם הבנתי אותך נכון).
מה שכן הרגיז אותי הוא השימוש בנוסחה "כל___ יודע ש...", שהיא לא יותר מטריק פסיכולוגי שנועד לשכנע את בן השיח שהוא לא מתמודד מול בן אדם יחיד אלא מול קהל רב, וליצור לחץ חברתי מדומה.
שיטת ה"כידוע" היא לדעתי מניפולטיבית ולא הוגנת. אם יש לך דעה, עמוד מאחוריה בעצמך, או לכל הפחות תפנה למקורות שלך.
דבר אחר. גם אני לא התכוונתי דווקא לפן הכלכלי של העניין, למרות שגם הנסיון להפריד בין כלכלה לבין האנשים שמרכיבים אותה הוא עקר, במיוחד כשמדובר בפסיכולוגיית המונים שאם אינני טועה עליה אנו מדברים.
אמנם רוב האנשים נוטים לקונפורמיזם, ומוכנים להקריב את דעותיהם והמקוריות שבהם על מזבח הנוחיות והתאימות החברתית. אך וודאי שלא על האידאלים של אלה דיברתי כשרמזתי על רעיונות ששינו את פני החברה, בין ברמה הבינלאומית ובין זו הקהילתית. רק אלה שמסוגלים להתעלות מעל התרבות החומרית שסביבם, דהיינו אנשים שחושבים בעצמם, מסוגלים לשנות את פני ההיסטוריה.למזלנו, בקרב היהודים יש כמות נכבדה של אנשים כאלה. או לרוע מזלנו, תלוי איך מסתכלים על זה.

קראתי את המאמר. יום למחרת החלטתי להכנס לגמילה. הורדתי את כל הקיצורים של אתרי החדשות מהדפדן, ניקיתי את הרידר מאתרי העדכונים למניהם וכל פעם ש"נותנים חדשות" ברדיו, אני מכבה לחמש דקות (טלוויזיה אין לי כבר שנים). כבר אני מרגיש את השינוי והוא חיובי.

21
ד"ר זהר ניימן

ממילא יעבור הכול בקרוב לָעיתונות האלקטרונית, כך שהדפסת עיתון
עלי נייר – המופק בעיקר מעץ כריתת יערות – יִיפסק; האלקטרונים
'סובלים' כול נְלוֹזוּת-רכילוּת...
ד"ר זהר ניימן
(zoharnei@yahoo.com)

22
דני

גם אני, כמו אחרים, הסכמתי עם חלק (שליש?) בלבד מהטענות, שליש נראו לי ממש לא נכונות, והיתר - טענות ונימוקים שאפשר היה לותר עליהם. הופתעתי לראות שאיש מהמגיבים לא התייחס לחדשות, בתחום מסויים בלבד, שאנו צורכים פשוט מפני שהתחום מעניין אותנו. ספורט היא דוגמא טובה. אין חולק על כך שרוב פרטי חדשות הספורט (בכמה משחקים רצופים למשל קלע דוראנט למעלה מ- 30 נקודות, או מי זכה בשער הזהב האירופי) הם שוליים ולא הכרחיים. העניין הוא שהם פשוט מעניינים, אותי עם מ.א. בפילוסופיה ועוד פרופסורים רבים המכורים לכדורגל. הדבר החשוב ביותר שלמדתי הוא שאסור להכליל. "חדשות" זאת הכללה. לכל אחד מאתנו יש לבטח תחום אחד בו הוא אינו בורח מחדשות אלא להיפך - מחפש אותן, גם כאינטרמצו בין מאמר אחד לשני באלכסון או בין ספר הסטוריה למחקר באבולוציה. מה דעתכם?

    דני, אני מניח במידה גדולה של וודאות שכותב המאמר לא התכוון לחדשות הספורט, גם לא לחדשות הספרות, במוספי "הארץ" ו"ניו-יורק טיימס" ואפילו לא ל"מה חדש בקולנוע" או " חדשות המדע". הכוונה לרעל המכונה "אקטואליה", "ביבי אמר", "אבו מאזן אמר", "קרי אמר", "יעלון קורה לקרי לשקול שוב", "אוטובוס ובו 12 נוסעים צנח לתהום בצ'ילה" וכן הלאה, מיליון פראי טריוויה ביום. מזה נראה שהכותב סולד עד מאוד.