אנחנו דת, אתם כת

כתות הן קבוצות נצלניות עם אמונות מוזרות וטקסים משונים, נכון? ומה לגבי דתות רגילות?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

כתות, באופן כללי, הן כמו פורנוגרפיה: כשתראו אותן, תזהו אותן. יהיה לכם קשה לברוח מתווית הכת כשתתקלו (כפי שקרה לי בזמן מחקר שטח בשנה שעברה) בעשרים איש שעובדים בפרך ללא תשלום בחווה נוצרית באזור כפרי בוויסקונסין – אנשים שמעריצים את המנהיג שלהם משל היה נציגו של אלוהים על-פני כדור הארץ. הם, כצפוי, טענו בתוקף שזאת אינה כת. כך נאמר לי גם בכנסייה בת אלפיים חברים ליד נאשוויל, שמנהיגהּ הכריזמטי השתמש בדיאטה "נוצרית" כדי לשכנע אותם למכור את בתיהם ולעבור ל"ירושלים החדשה" (שטח בגודל שני קמ"ר וחצי). כאן הם יכולים לאכול – ולחיות – בהתאם לצו אלוהים וצו מנהיגם. מי שבא מבחוץ יאמר ללא היסוס: "כן, זאת כת".

שבוע הפסחא, פסחא, מדריד, ספרד

שבוע הפסחא במדריד. תצלום: fotEK10

לעתים תכופות ההחלטה להגדיר תנועה מסוימת ככת מלמדת אותנו על עצמנו לא פחות משהיא מלמדת אותנו על התנועה שאנו דנים בה

אבל קשה יותר להבין מה בדיוק הופך את התנועות האלה לכתות. תחושות בטן אינן ראיה סוציולוגית חותכת, ולפעמים אנו מגדירים קבצת אנשים ככת (בניגוד לתנועה דתית "אמיתית") על סמך האופן שבו אנו תופשים את מידת הלגיטימיות של הארגון. אבל אם תבחנו לעומק את תפישות הלגיטימיות שלכם, תגלו שגם אתם פועלים לפי שיפוטים המבוססים על גיל, מסורת או "מכובדוּת" (הזוג הנחמד הזה שגר בהמשך הרחוב שלכם, עם המשרות הטובות, בניגוד, למשל, לטום קרוז שמקפץ לו על ספה). בה בעת, את הסממנים התיאורטיים שאנו נוהגים לייחס לכתות – מנהיג כריזמטי יחיד, מבנה מבודד, התנהגות המעידה כביכול על אקסטזה דתית, נטל כלכלי על החברים – ניתן לייחס גם למגוון תנועות דתיות חדשות ומתפתחות שאיננו מגדירים ככתות.

לעתים תכופות (בדיוק כמו בפורנוגרפיה), ההחלטה להגדיר תנועה מסוימת ככת מלמדת אותנו על עצמנו לא פחות משהיא מלמדת אותנו על התנועה שאנו דנים בה.

הארה קרישנה

קבוצה של חסידות "הארה קרישנה", סנט פטרבורג. תצלום: Reina Luck

במבט היסטורי, נראה שהאובבסיה שלנו לכתות פורחת בתקופות של אי-ודאות דתית רבה. בארצות הברית, האקטיביזם נגד הכתות הגיע לשיא בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים, כשהנוף הדתי החל להיעשות מגוון יותר, וכוחם של המוסדות הדתיים המסורתיים הלך ונשחק. בתקופה הזאת, שההיסטוריון הכלכלי רוברט פוגל (Fogel) כינה בשם "ההתעוררות הרביעית הגדולה", גבר העניין בפרקטיקות רוחניות ודתיות אישיות. המוסדות הפרוטסטנטיים הבולטים, לעומת זאת, החלו לשקוע, וכך קמו להן כל מיני תנועות חדשות. חלקן היו נוצריות ביסודן, כמו למשל "תנועת ישו". אחרות הושפעו רבות מהפופולריות הרווחת של ההגות הפסבדו-מזרחית ומהניו אייג': "התנועה הבינלאומית למען תודעת קרישנה" (הרֵא קרישנה), תנועת ויקה המודרנית, הסיינטולוגיה. רבות מהתנועות האלה נחשבו לתנועות של אנשים צעירים, ובייחוד של צעירים בעלי עמדות פוליטיות מפוקפקות המשתייכים לתרבות הנגד, ולכן נוסף ממד פוליטי לשיח הציבורי העוסק בהן.

בתגובה להופעת התנועות האלה צצה גם רשת של תנועות "אנטי-כת" שאליהן הצטרפו חברי כתות לשעבר, בני משפחותיהם ומתנגדים נוספים. מוסדות כמו Cult Awareness Network (או CAN) שקמה ב-1978 אחרי שג'ים ג'ונס וחברי "מקדש העם" התאבדו באמצעות משקה פירות (אגדה אורבנית לטענתה של יצרנית המשקה קוּל-אייד). ארגוני ההתנגדות לכתות האמינו שכתות שוטפות לחבריהן את המוח (ולפי חוקרים כמו מרגרט סינגר, הקונספט הזה של שטיפת מוח נולד בסיקור התקשורתי של טכניקות העינויים שצפון קוריאה השתמשה בהן כביכול בזמן מלחמת קוריאה). במסגרת מאבקם השנוי במחלוקת בשטיפת מוח, פעילי הארגונים האלה חטפו חברי כתות וניסו בכוח לשקם אותם [באנגלית מקובל השימוש במונח deprogramming, כלומר "ביטול התכנות"]. ארגון CAN עצמו הוקם על-ידי טד פטריק (Patrick), מומחה לשיקום אנשים שעברו שטיפת מוח, שלאחר מכן ספג ביקורת על שקיבל תשלום של 27 אלף דולר מהוריה המודאגים של אישה המעורבת בפוליטיקה שמאלנית, וכל שעשה בתמורה הוא לאזוק אותה למיטה למשך שבועיים.

אבל זה לא היה הכול. רשת קנאית לא פחות של מתנגדי-כתות (counter-cult) קמה בקרב נוצרים שהתנגדו לכתות מסיבות תיאולוגיות, ושחששו לגורל נשמותיהם של חברי הכתות לא פחות מאשר לגורל תודעותיהם. לדוגמה, הפלורליזם הדתי בארצות הברית הדאיג כל כך את הכומר הבפטיסטי וולטר רלסטון מרטין (Martin) שהוא כתב את הספר The Kingdom of Cults (משנת 1965), שבו הוא מתאר בפרוטרוט את גישותיהן התיאולוגיות של תנועות דתיות "רעילות" ומציג שיטות פעולה "תנ"כיות" שכמרים נוצרים מהזרם המרכזי יוכלו ליישם כדי להתנגד להן. הספר מכר יותר מחצי מיליון עותקים, והפך לאחר מרבי המכר הרוחניים הגדולים של אותה תקופה.

לכן סקירה של תולדות הכתות בארצות הברית היא גם סקירה של תולדות שיח הפחד: שיח של הלא-ידוע, של שקיעת המוסדות המרכזיים, של שינוי.

בכל פעם שכת כלשהי זכתה להצלחה – משפחת מנסון, "מקדש העם", כנסיית האיחוד של סאן מיאנג מוּן (ה"מוּניז") – היא נתקלה בגל התנגדות היסטרי שסחף לא פחות חסידים מהכת עצמה. ב-1979, הסוציולוגים אנסון ד' שוּפּ (Shupe), ג'יי סי ונטימיליה (Ventimiglia) ודייוויד ג' ברומלי (Bromley) טבעו את המונח "מעשיית זוועה" (atrocity tale) לתיאור נרטיבים תקשורתיים מזעזעים בנוגע ל"מוּניז". אנקדוטות מחרידות במיוחד (שסופרו לעתים קרובות על-ידי אנשים מעורערים רגשית, חברים לשעבר בארגון) דחקו את ה"מוניז" אל מחוץ לגבולות הלגיטימיות התרבותית והכשירו את הקרקע לשימוש באמצעים קיצוניים – החל מ"שיקום" משטיפת מוח וכלה בחוקי אפוטרופסות מחמירים – שמטרתם למנוע מאנשים במצב פגיע ליפול קורבן לכתות. "מעשיות הזוועה" האלה, בין שהיו נכונות ובין שלא, עזרו למתנגדי הכתות ולהורים החוששים לשלום ילדיהם (או מודאגים מעמדותיהם הפוליטיות) להחליף את הטיעונים הסוציולוגיים  או המשפטיים בטיעונים רגשיים.

הכומר מון, דרום קוריאה, כנסיית האיחוד, חתונה המונית

חתונה המונית של זוגות חסידי "כנסיית האיחוד" של הכומר מון בדרום קוריאה. תצלום: Cristinadeargentina

אין לזלזל בסכנת ההתעללות רוחנית, הרגשית או המינית בקהילות דתיות קטנות ובלתי מפוקחות, ובייחוד קהילות המבודדות מהתרבות השלטת

האימה הגיעה לשיא כשמספר מעשיות הזוועה החל לעלות על מספר הזוועות האמיתיות. "בהלת השטן" של שנות השמונים הביאה עמה גל של היסטריה המונית בנוגע לכתות שטן המתעללות בילדים במועדוניות, תופעה שהייתה כמעט בלי ספק תוצר של זיכרונות כוזבים. ראו לדוגמה את רב המכר Michelle Remembers (משנת 1980), שמאז פרסומו הופרך. הספר נכתב על-ידי הפסיכיאטר לורנס פּאזדר (Pazder) והמטופלת שלו מישל סמית (שבהמשך התחתנה איתו), ובו מספר פאזדר איך חילץ ממוחה של סמית זיכרונות חבויים מילדות שטנית. מעשיית הזוועה המפורסמת הזאת הותירה חותם גם על משפט בן שלוש שנים משנות השמונים, שבו עמדו למשפט אחת ממנהלות גן מקמרטין בלוס אנג'לס ובנה, שהיה אחד ממורי הגן. כתב האישום כלל שישים וחמישה סעיפים שונים, והתובעים טוו נרטיב אימים שכלל טענות מופרכות, כולל סיפורים על כריתת איברים של בעלי חיים. בכמה סעיפים הורשעו הנאשמים? אפס. אבל ההיסטריה ששטפה את כלי התקשורת הפכה את בהלת השטן למשבר לאומי – וגם לתחביב לאומי.

אף-על-פי-כן, אל לנו לטעון בפשטות שפעילותם של מתנגדי הכתות היא היסטריה ותו לא. אמנם אנשי כת השטן אינם אורבים לנו בכל פינה ואינם מחכים לחטוף את ילדינו ולהקריב שפנפנים לשטן, אבל אין לזלזל בסכנת ההתעללות רוחנית, הרגשית או המינית בקהילות דתיות קטנות ובלתי מפוקחות, ובייחוד קהילות המבודדות מהתרבות השלטת.

סכנות מסוג זה רלוונטיות במיוחד בימינו. אופיו המבוזר של הנוף הדתי בארצות הברית, ריבוי הכנסיות הממוקמות במבנים של חנויות לשעבר ואף בבתים פרטיים, וכמובן, הפוטנציאל הטמון באינטרנט – בזכות כל אלה קל מתמיד להקים פלגים וקבוצות חדשים שאינם מצויים תחת פיקוח של מסגרת דתית או רוחנית גדולה. אין ספק שחלק מהקבוצות הקטנות האלה הן מזיקות. ביקרתי במתחמים דתיים ובכנסיות ביתיות ופרטיות, שבהם מלמדים ילדים לציית למנהיגי הקהילה בעיוורון מוחלט כל כך שאין להם שום קשר עם העולם החיצוני; שבהם בכירי הכנסייה לא עשו דבר בנוגע למותו של ילד כתוצאה מעונש גופני; או שבהם חברי קהילה מתו, כי ראשיה שכנעו אותם לא לפנות לקבלת טיפול רפואי. דיברתי עם אנשים שעזבו אחדות מהתנועות האלה שבורים לחלוטין – הם איבדו את עבודתם, את חסכונותיהם, את תחושת הערך העצמי שלהם, אפילו את ילדיהם (קבוצות דתיות חזקות נוטות להשתמש במאבקי משמורת על ילדים ככלי לשימור השליטה על החברים בהן).

יש הטוענים שהשימוש במילה "כת" מעיד על מסגרת נורמטיבית שנותנת לגיטימציה לסוגים מסוימים של כוח דתי – מוסדות הדת המרכזיים – ומוקיעה אחרים

בפוסט רֶדיט שקראתי, מנה ג'יימס צ'אטם (Chatham), חבר לשעבר ב-Remnant Fellowship, כנסייה שנויה במחלוקת שנוסדה על-ידי גורואית התזונה הנוצרית גוון שמבּלין (Shamblin), את כל הסיבות האפשריות שבגללן נענש כילד:

"הרשו לי להציג לפניכם רשימה קצרה של [עבירות] שעליהן קיבלתי את "עונשי אהבת האל" [כך במקור].
פקחתי את העיניים בזמן תפילה.
התלוצצתי עם מבוגרים (שהתלוצצו איתי בחזרה)...
אמרתי שאני לא סומך על "המנהיגים" (השם של אלה שמנהלים את הכנסייה)
כמעט כל שאלה ששאלתי על התנ"ך.
ניסיתי למנוע מילד אחר להכניס לי מכות רצח...
התעטשתי...
לא הצלחתי לעמוד חצי שעה ברציפות.
שאלתי אם אמא שלי אוהבת אותי יותר מאלוהים".

האם המסקנה המתבקשת מהגישה המשמעתית הקיצונית הזאת היא ש-Remnant Fellowship היא כת? או שמא שאלת התווית מסיחה את דעתנו מסוגיות גדולות יותר שיש לדון בהן בהקשר זה?

ההיסטוריון ג' גורדון מלטון (Melton) מאוניברסיטת ביילור בטקסס טוען שהמילה "כת" היא חסרת משמעות: היא בסך הכול מעידה על מסגרת נורמטיבית שנותנת לגיטימציה לסוגים מסוימים של כוח דתי – מוסדות הדת המרכזיים – ומוקיעה אחרים. קבוצות בעלות אמונות "אורתודוקסיות" מקובלות נחשבות לגיטימיות, ואילו קבוצות שפרשנותם לכתבי הקודש שונה מהנורמות הממוסדות עוברות דה-לגיטימציה על בסיס זה בלבד. הגדרות אלה תלויות גם בזהותם של המגדירים. ארגונים רבים שהוגדרו כ"כת" על-ידי קבוצות של מתנגדי כתות, ובייחוד על-ידי קבוצות נוצריות כמו EMNR )קריEvangelical Ministries to New Religions), נחשבות לדתות "לגיטימיות" במקומות אחרים: עדי יהוה, כנסיית ישו המשיח של קדושי אחרית הימים (המורמונים), אפילו הכנסייה הקתולית – כל אלה ספגו אש, ולא רק ה"מוּניז" או "מקדש העם".

מורמונים, כנסייה, מקהלה

מקהלה מורמונית בכנסייה. תצלום: More Good Foundation

בעיני מלטון, שלילת לגיטימיות  מ"כת" אך ורק על בסיס גודלה, אמונותיה או מעשיות זוועה, משחקת היישר לידי הגדרות הכוח הנורמטיביות. אנחנו מדביקים לכתות את תווית ה"כת" כי במובן מסוים הן מטרות קלות. ואנחנו עושים את זה אפילו אם האמונות שלהם אינן מופרכות יותר, באופן תיאורטי, מאשר גלגול נשמות או הטרנסובסטנציאציה של הלחם בטקס האוּכּריסטיה הקתולי.

במאמר שהוצג במרכז לחקר דתות חדשות בפנסילבניה ב-1999 טען מלטון: "הגענו להסכמה כללית כי דתות חדשות הן דתות אמיתיות ותקפות. אמנם אחדות מהן עלולות להיות דתות רעות ואת אחדות מהן עלולים להנהיג אנשים רעים, אך הן בכל זאת דתות". כאשר אנו מכנים קבוצה נתונה – בין שמדובר בסיינטולוגיה, ב"מוּניז" או ב"מקדש העם" – בשם "כת", אנו מטשטשים את העובדה שכדי לחקור אותה ולהבין אותה כהלכה, הן מבחינה סוציולוגית והן מבחינה תיאולוגית, עלינו להתייחס אליה כמו לכל דת אחרת (מלטון מעדיף את המונח "תנועות דתיות חדשות"). הטענה שלו ממחישה את העובדה ששאלות של לגיטימיות, סמכות והיררכיה בכתות, וכן שאלות של הפרדה בין מעגלים פנימיים וחיצוניים בכתות, משתייכות לתחום לימודי הדת ה"קלאסיים" לא פחות מלכל תחום אחר.

גם אם יש לנו תחושת בטן שלילית בנוגע לסיינטולוגיה, למשל, וגם אם ברור לנו שדברים מטרידים ושליליים מאוד מתרחשים במתחמים שבהם חברי התנועה מעבירים מרצון את חסכונותיהם למנהיגים כריזמטיים, הרי שאסור לנו לשכוח שבתולדות הנצרות ודתות אחרות, היו רבים שהאשימו את הדתות האלה בכך שהן כת. כל גל של "כפירה" כביכול בהיסטוריה הכאוטית ועמוסת הסתירות של הכנסיות הנוצריות, לווה בהמון מעשיות זוועה שנועדו להעניק לגיטימציה לפרקטיקות כאלה ואחרות. היחס הזה לא היה חד-צדדי כלל וכלל. טענות הופנו גם כלפי קבוצות שכיום נחשבות "אורתודוקסיות", ולא רק כלפי קבוצות שההיסטוריה השליכה לפח הזבל המיועד לכופרים: סוגיות של התנהלות הכנסייה הנוצרית (כמו במקרה של המחלוקת הדונאטיסטית) או של סמנטיקה (כפירות האריאנים, למשל) הובילו לא אחת לחרם הדדי: אנחנו הכנסייה האמיתית – אתם הכת.

תום קרוז, סיינטולוגיה

טום קרוז: חסיד הסיינטולוגיה. תצלום: גייג' סקידמור

האמת הלא נעימה היא שאפילו בין "כנסייה אמיתית" (כנסייה גדולה ומבוססת שתובעת בעלות על המסורת) ל"כת" אין מרחק גדול כל כך – לפחות לא בכל הקשור למספר "הדגלים האדומים" המתנוססים מעליהן. נוכחות של מנהיג כריזמטי? ומה היה ז'אן קלווין? (וכן, אפילו ישו?) מסורת של סודיות בכל הקשור לטקסטים מיוחדים או פרקטיקות מיוחדות החשופים רק לחברים נבחרים? די להביט במשתתפי המיסטריות של אלאוסיס ביוון העתיקה, או בשיטות המיסטיות של כל מיני מסורות רוחניות בימינו, החל מהקבלה וכלה בזרם הווג'ריאנה הבודהיסטי. חיים במתחם סגור ומבודד? חשבו על המנזרים של ימינו. התחייבויות כספיות? הנצרות, היהדות והאסלאם מעודדות כולן תרומות ומעשרות לקהילה הדתית. מערכת יחסים מזיקה שבמסגרתה מנהיגים רוחניים מתעללים בחסידיהם? לא חסרים מקרים מובהקים.

לכן, אם אנו אכן מתנגדים להפרדה ברורה בין "כת" ל"דת", האין אנו מחויבים לגנות את שתיהן? רק אמת מטאפיזית אונטולוגית תוכל להצדיק את הדרישות שדת דורשת ממאמיניה. ואם נקבל כמובנת מאליה את הטענה שאלוהים אינו אמיתי (או שלעולם לא נוכל לדעת מה אלוהים רוצה), קל מאוד לבטל את ההבחנה בין "כת" ל"דת": כל הדתות הן כתות, וסביר להניח שאף אחת מהן לא ממש טובה בשבילנו. הבעיה בטיעון הזה היא שגם הוא נופל למלכודת הדבקת התוויות. אם ניקח את הטיעון של מלטון צעד נוסף קדימה, נוכל לחולל שינוי בסיסי בדיון הנסוב על השאלה "מהי כת?", ולשאול במקום זאת: מה מגדיר דת?

חוץ מזה, תווית הכת לא הודבקה רק לארגונים בעלי נטיות מטאפיזיות, אלא גם לארגונים חילוניים או חילוניים-למחצה. כל ארגון המציע לחבריו טקסים לבניית זהות ונרטיב קוהרנטי בנוגע לעולם ולדרך הנכונה לחיות בו, עלול לזכות בתואר המפוקפק "כת", החל באלכוהוליסטים אנונימיים וכלה ברשת המסעדות הטבעוניות Loving Hut, שנוסדה על-ידי היזמית והמנהיגה הרוחנית הווייטנאמית צ'ינג האי, החל ביוגה (תחום שבעצמו סובל מבעיות מבניות של התעללות רוחנית ומינית) וכלה בתוכנית האימונים הפופולרית קרוס-פיט, שאותה נהוג לקשר לדיאטת הפליאו, ושבה השתמש מחקר של בית הספר ללימודי הדת של הרווארד כדוגמה עכשווית לזהות "דתית". ואם הגבול בין "כת" ל"דת" הוא דק, הרי שהגבול בין "דת" ל"תרבות" הוא ממש מטושטש.

קרוספיט, אימון

מתאמן ב"קרוספיט" - דת? כת? תצלום: טרי ג'ורג'

בספרו רב ההשפעה בנושא הדת, "פרשנות של תרבויות" (משנת 1973), האנתרופולוג קליפורד גירץ (Geertz) טוען שבני האדם אינם מסוגלים לחיות מחוץ לתרבות. האופן שבו אנו רואים את העולם ומייחסים משמעויות לסמלים, גם ברמה הלשונית וגם ברמה הרוחנית, מתווך באופן מלא על-ידי הרשת הסמיוטית שבה אנו פועלים. גם הדת מתפקדת במסגרת התרבות כשורה של ייחוסי-משמעות המגדירים כיצד אנו רואים את עצמנו, את הזולת ואת העולם. גירץ כותב:1

ובכן, בלא להרבות בדברים בטלים, דת היא:

  • מערכת סמלים שפעולתה
  • טובעת בבני אדם הלכי רוח ומוטיבציות עזים, מעמיקי חדור ומאריכים ימים באמצעות
  • ניסוח השקפות בדבר סדר עולם כללי ו-
  • הלבשתן של השקפות אלה בלבוש עובדתי כל כך, עד כי
  • הלכי הרוח והמוטיבציות נראים תואמים את הממשות במיוחד.

הגדרה זו לדת אינה מוגבלת לקבוצות בעלות דוקטרינה רשימת לגבי "אלוהים", אלא מתאימה לכל נרטיב תרבותי רחב יותר בנוגע לַעצמי בעולם.

ההגדרה של גריץ התיישנה מעט בינתיים, אך יש מי שעדכן אותה. לעדכון הבולט ביותר אחראים הוגים פוסט-קולוניאליים כמו טלאל אסד שטוען כי גירץ מתעלם מאחד ממנגנוני יצירת המשמעות החשובים ביותר: כוח. האופן שבו אנו תופשים את אלוהים, את עולמנו, את הערכים הרוחניים שלנו (הרעב ל"ניקוי" ביוגה, או להוכחת כוח בקרוספיט, למשל, או לתכונה או מעלה כלשהן שיביאו לנו ישועה) קשור קשר בל יינתק גם לזהותנו וגם למקומנו בְקבוצה שמעליה תמיד מרחפות שאלות של כוח.

המשמעות הקוסמית הסופית של פעולותינו עולה על כל צורך פוטנציאלי אחר

אפילו הנרטיבים הרשמיים של דתות, כתות וקבוצות אחרות בעלות אופי דתי – הנרטיבים שלפיהם קבוצות אלה נבדלות איכשהו מ"האחרים" (המילה העברית "קדוש" נושאת בחובה גם משמעות של הבדלה וייחוד) – פגומים מיסודם, וזהו אסונם: הם מנותקים מהבעיות של התרבות הרחבה, אך בה בעת נטועים בתוכן.

קחו לדוגמה את אידיאל הרזון הנשי הרווח בתרבויות רבות. השאיפה להיות רזה כמו קייט מוס היא בדיוק הדבר שאפשר לתוכנית דיאטה נוצרית כמו Remnant לגייס חברים מלכתחילה ("אל תאכלו יותר מדי, זה חטא!") מאותה סיבה מצליחות גם כתות של "שלוֹמוּת": אם אישה היא בעלת אובססיה לניקוי רעלים, להשגת גוף "מושלם" ו"נקי" ול"טיהור" עצמי, גובר הסיכוי שהיא תצטרף למסגרת יוגה דמוית-כת ו/או תהיה מועדת להתעללות מינית מצד הגורו שלה (ומקרים כאלה נפוצים).

תופעה רווחת לא פחות היא חוסר הצלחתם של מוסדות מהזרם המרכזי של התרבות – ממערכת שירותי הבריאות ועד הכנסיות הפרוטסטנטיות המרכזיות – לתת מענה לצורכי חבריהם, והיא תורמת לא פחות ליצירתם של אנשים המועדים לתיאוריות קונספירציה או להתנהגויות המאפיינות חברי כתות: כלומר כל דבר שעשוי להקנות להם תחושת משמעות.

נדמה שהתמוטטותם של נרטיבים דתיים רחבים – של קולקטיביזם תרבותי מבוסס – משאירה בהכרח מקום לקבוצות קטנות יותר, אינטנסיביות יותר ואף מזיקות יותר שטוענות את הסמלים שגריץ הזכיר במשמעויות חדשות ההולמות את צורכיהן. כתות אינן צצות סתם ככה, אלא ממלאות את החלל שנותר גם עבור פרטים וגם, כפי שראינו, עבור החברה בכלל. אפילו הנצרות עצמה התפשטה בראש ובראשונה כתוצאה מחלל דומה: שקיעתן היחסית של הסמכות הדתית של המדינה ושל ההגמוניה הפוליטית באימפריה הרומית.

מיסה, כמורה, הסמכת כמרים, מישיגן

מיסה להסמכת כמרים קתולים, מישיגן, ארה"ב, 2014. תצלום: The Catholic Diocese of Saginaw

אחרי ככלות הכול, ההפך מהטענה "אם אלוהים אינו אמיתי אז כל הדתות הן כנראה כתות", הוא זה: אם הטענות המטאפיזיות של דת או כת כלשהי הן צודקות, אז צדקתה היא הדבר החשוב ביותר ביקום. אם אל כלשהו באמת ובתמים רוצה, למשל, שתלקה את עצמך בשוט (כפי שקתולים המבקשים להכות על חטא נהגו לעשות פעם) או שתשרפי את עצמך במדורת ההלוויה של בעלך, אז שום מידה של שכל ישר לא תוכל לשמש כגורם מרתיע: המשמעות הקוסמית הסופית של פעולותינו עולה על כל צורך פוטנציאלי אחר. והחברות בקהילה אנושית שמעניקה גיבוי לאמת הזאת, שטקסיה וסמליה וסגנון השיח שלה לא רק מחזקים את תחושת המשמעות הזאת אלא גם רותמים אותה לתחושה של תכלית קולקטיבית, רק מחדדת את חיוניותה של המשמעות הזאת: היא ניטעת בלב מהותו של הקיום האנושי.

הטענה שהדת היא הווקטור המניע את ההתעללות של הכוח ההיררכי (כלומר שדת היא כת בקנה מידה גדול) היא פשטנית וחסרת טעם. הדת אינה חץ אלא מעגל: מחזור של כוח, משמעות, זהות וטקס. אנו מגדירים את עצמנו על-ידי השתתפות במשהו, בדיוק כפי שאנו מגדירים את עצמנו כנגד מי שאינם משתתפים במשהו. התפישה העצמית שלנו – בין שאנחנו קתולים מלידה, חברים טריים בהרא קרישנה, או חברים בקהילת מעריצים שרופים במיוחד באינטרנט – כאנשים שלפעולותיהם יש חשיבות קוסמית ואף מטאפיזית, מעניקה לנו תשתית סימבולית שעל גביה אנו בונים את חיינו, אפילו אם היא מגבילה את טווח האפשרויות שלנו. בכל פעם שאנו חוזרים על טקס, החל במיסה הקתולית, עבור במעגלי תפילה במתחם מבודד בחווה וכלה באימון קרוספיט, הוא מגדיר אותנו – ואנו מגדירים את האנשים סביבנו.

כיום יש כתות חילוניות, ויש כתות תאיסטיות, אך כולן צומחות מתוך צורך, ומתוך חוסר הצלחתם של המוסדות התרבותיים האחרים, החזקים יותר, לתת מענה לצורך הזה. כפי שאמר וולטר, אילו אלוהים לא היה קיים, צריך היה להמציא אותו. אותו דבר נכון גם לכתות.

 

אם הגעת עד לכאן....

יש לנו בקשה. "אלכסון" ניתן לכם חינם. כתב העת הוא מקום של קריאה שקטה וטיפוח של אנושיות, מפלט מן החום והרעש. לכן החלטנו שלא יהיו ב"אלכסון" פרסומות או הודעות חסות, ובכך ויתרנו על הכנסה שכתבי עת נסמכים עליה לקיומם. אכן, הפקת כתב עת כזה דורשת השקעה רבה של עבודה וכסף. לכן אנו זקוקים לכם: בואו, תמכו באלכסון והבטיחו את הקיימות של כתב העת.

לתמוך באלכסון

טארה איזבלה ברטון (Burton) כותבת על דת, תרבות ומקום במגזינים כמו נשיונל ג'יאוגרפיק, וול סטריט ג'ורנל והאטלנטיק. היא חוקרת בטריניטי קולג', אוקספורד, ושוקדת בימים אלה על דוקטורט בתיאולוגיה. לאחרונה השלימה את כתיבת הרומן הראשון שלה.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitterתורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: "דת", תצלום: אוון פרובן, unsplash.com

Evan Provan

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי טארה איזבלה ברטון, AEON.


תגובות פייסבוק

3 תגובות על אנחנו דת, אתם כת

02
שרה אברהמס

כת:מנהיג גורו שתלטן נרקסיסט תאב כוח וכסף בעל אידיאולוגיה מוזרה, מחוברת ל"נון סיינס" תקשורים חוצנים מיסטיקה
דת:רב\ קאדי\ כומר-מתבסס על הלכות הסתוריות ותרבותיות של הדת,אין קידוש האישיות ופולחן האישיות, הוא מעין מורה רוחני.
כת:אידיאולוגיה פשטנית. מומצאת, אין לה ביסוס
דת:אידיאולוגיה רוחנית, הלכה לא ניתנת לשינוי
כת|שליטה על חברי הכת,שטיפת מוח, תהליך השתלטות זיכרון כוזב, ניתוק מהמשפחה,
דת:כיבוד ערכי משפחה, אין חיבור רוחני והכל בא מבחירה
כת:הבניית מציאות,השתלטות על חיי המאמינים, יצירת מציאות מדומה
דת:סינרגיה בין רוח וערכים דתיים
ואציין שעם ההקצנה הקיימת כיום בכל הדתות יש זליגה ודימיון בהתנהגויות

03
רועי

כנראה שעבור מנהיג רוחני מידת ההצלחה היא האומדן היחיד.
בדיוק כמו האימרה הידועה: "תהרוג אדם אחד - אתה רוצח מתועב. תהרוג מיליון - אתה גנרל גיבור מלחמה." או "תגנוב כיכר לחם - אתה גנב מסכן. תגנוב ממיליון אנשים לאורך 10 שנים - אתה איש עסקים מעולה."