אני, היא, הרבה

בשנת 2002, במדינת וושינגטון, לינדה פיירצ׳יילד כמעט איבדה את המשמורת על שלושת ילדיה, כשהתברר בבדיקה שאיש מהם אינו חולק את הדי אן איי שלה. התברר כי גופה של פיירצ׳יילד מלא בתאים של תאומהּ הלא זהה, תאום שהיה לה בלא ידיעתה לפני שנולדה, ומבחינה ביולוגית היא הייתה לכן דודתם של ילדיה.

המונח הטכני למצבה של פיירצ׳יילד הוא ״כּימרה אנושית״: אדם המורכב מתאים שנבדלים מבחינה גנטית. התופעה עשויה להתרחש באורח מלאכותי, באמצעות השתלה או עירוי, או באורח טבעי, כפי שקרה לפיירצ׳יילד, באמצעות ספיגה מוקדמת של זיגוטה תאומה. ישנם רק מאה מקרים מתועדים של כימריזם טבעי, אבל יתכן כי ישנם רבים נוספים. מדענים מעריכים כי ב-36 אחוזים מן ההריונות שיש בהם תאומים, תאום אחד נעלם. רוב התאומים הללו נעלמים בלי להותיר סימן, אבל חלקם נספגים בתאום השכן שלהם. התאום השורד אינו מודע לקיום הגנטי של אחיו, אלא אם הדבר מתגלה בבדיקה או הליך שאינם קשורים. הוא נכנס לבדיקה גנטית פשוטה ויוצא משם עם תאום.

התאומה שלי, ג׳וליה, שרדה את ההיריון המשותף שלנו (כי אני, מה? לא אכלתי אותה? גועל נפש!) כך שאם אגלה שיש לי עוד אחת במקום כלשהו – יש לי כבר ניסיון

האפשרות להכיל שלא ביודעין עקבות של תאום נראית בעיני רבים מטרידה. אדם אחד שלו סיפרתי על פיירצ׳יילד פרץ מיד בבכי. אני פחות מוטרדת מזה, כנראה משום שמזה עשרות שנים אני יודעת שיש לי תאומה. התאומה שלי, ג׳וליה, שרדה את ההיריון המשותף שלנו (כי אני, מה? לא אכלתי אותה? גועל נפש!) כך שאם אגלה שיש לי עוד אחת במקום כלשהו – יש לי כבר ניסיון.

מה שמעניין אותי במיוחד בכימרות אנושיות הן ההשלכות הפילוסופיות, ולא האישיות. מהי המשמעות המטפיזית של פיירצ׳יילד ודומותיה?

תופעה מדהימה, מאז ומעולם. תצלום: תום

עיתונאים שדיווחו על המקרה של פיירצ׳יילד לא ממש הבינו אותו. ״היא התאומה של עצמה״, הכריזו בחדשות ABC. ״האני הרבים שבתוכך״, אמר אד יונג ב״נשיונל ג'יאוגרפיק״. ״כיצד להיות שני אנשים בו זמנית״, כתבה מאיה מולקו ב-Interesting Engineering בשנת 2021. כותרות כאלה נועדו למשוך קוראים, כי הן מאתגרות את ההנחה המקובלת בתרבות המערבית, שהיא כל כך בסיסית עד שאין צורך לומר אותה. במערב מקובל לחשוב שכל אדם הוא נפרד פיזית, מובחן באופן חד מכל האנשים האחרים באמצעות מיקום, יחיד, בתוך מעטפת עור שלמה.

עצם נוכחותו של די אן איי אנושי אינו מעיד על נוכחותו של אדם. כל שערה שנתלשה שאתם מותירים על הכרית בלילה היא אנושית, מבחינה ביולוגית, אבל אין פירושו שבכל פעם שנושרת לכם שערה אתם מכפילים את מספר בני האדם שבחדר

כימרות אנושיות בעצם אינן פוגעות בהנחה הזו. פיירצ׳יילד אינה שני אנשים באחד, כי עצם נוכחותו של די אן איי אנושי אינו מעיד על נוכחותו של אדם. כל שערה שנתלשה שאתם מותירים על הכרית בלילה היא אנושית, מבחינה ביולוגית, אבל אין פירושו שבכל פעם שנושרת לכם שערה אתם מכפילים את מספר בני האדם שבחדר. כדי להיות אדם נדרש יותר מסוג מסוים של חומר גנטי: האנושיות עולה רק מתוך מבנה מאורגן גדול יותר של אותו חומר, המאפשר יכולות כמו מודעות, מחשבה ויכולת קבלת החלטות מוסריות. ברמת המאקרו המשמעותית ביחס להיות אדם, פיירצ׳יילד היא אחת ויחידה.

ועדיין כדאי לבחון את הנחת האדם-אחד-בכל-גוף, וזמינה לשם כך דוגמה משכנעת הרבה יותר המפרה אותה. תאומים מחוברים, להבדיל מכימרות, מכילים רק מערך גנטי אחד. אבל (כשישנם שני ראשים) הם לגמרי רואים בעצמם שתי ישויות נפרדות, אף שהללו חולקות גוף אחד. רוב התאומים הללו מדברים על עצמם כעל יחידים, והם מפתחים אישיות וטעמים שונים זה מזה. גם המשפחות והחברים שלהם חושבים עליהם כעל שני אנשים שבמקרה מחוברים גופנית.

המקרה של התאומים המחוברים חושף את ההנחה המוטעית שלפיה גופים מקבילים אחד-לאחד לישויות. ההכרה בכך היא בעלת השלכות רבות. אם גוף אחד יכול להכיל שני אנשים, למה שלא יוכל אדם אחד להתפרש על שני גופים? למה אדם כזה אינו יכול להיות אני, או אתם?

בני הנואר מדרום סודן אינם מקיימים טקס עם מותו של תאום אחד משניים, כי הם מאמינים שהתאום המת ממשיך לחיות בתוך תאומו החי

אנשים שנולדו כתינוקות יחידים מרמזים תמיד שתאומים אינם אנשים נבדלים לגמרי, אלא אדם אחד שהתפצל או שוכפל. אנטוניו שואל על אודות ויולה וסבסטיאן ב״הלילה השניים עשר״: ״איך נחלקת לשניים? תפוח שחולק לחצאיו אינו תאום יותר משני יצורים אלה״. בני הנואר מדרום סודן אינם מקיימים טקס עם מותו של תאום אחד משניים, כי הם מאמינים שהתאום המת ממשיך לחיות בתוך תאומו החי. וכל זוג תאומים שאתם מכירים יוכל לספר לכם על מתנת יומולדת אחת שניתנה לו כדי לחלוק, או על הכינוי ״התאומים״ שבא להחליף את שמותיהם הפרטיים, ועל מורים או חברים או קרובים שהתייחסו אליהם כאילו מדובר באותו אדם.

במשך מרבית חיי, התנגדתי נמרצות לגישה הזו. נכון, ישנן דרכים שונות שבהן תאום אחד יכול למלא מקום, לסייע או לשמש בקרה עבור האחר. ג׳ולי ואני מעולם לא החלפנו כיתות או בני זוג מיניים (שמועה שנפוצה על תאומים והיא לרוב פייק-ניוז), אבל פעם הבהלנו לקוח ברשת חנויות ספרים שבה שתינו עבדנו, כשאני שלחתי אותו מהסניף שלי לסניף שלה והוא היה משוכנע שזו אני מחכה לו שם כשהגיע לחנות האחרת. כילדות ונערות, ג׳וליה ואני התמחינו בשילוב משאבים, מהסוג המנטלי או החומרי. שיתפנו פעולה בפרויקטים יצירתיים, למדנו לבחינות ביחד וכל אחת זכתה שהמלתחה שלה תתרחב באורח פלא כשהשנייה קנתה בגדים. אני הפקדתי בידי ג׳וליה, שותפתי הנועזת ממני, את ההתנסות הראשונה בחוויות החיים: היא ניסתה לפניי נהיגה, סקס וניתוח בעמוד השדרה, וההתנסויות שלה בחמצון השיער פסלו, למרבה השמחה, את האפשרות שמי מאיתנו תהיה אי פעם בלונדינית.

אבל התמזגות מטפיזית של ממש? אין מצב, כך חשבתי פעם. לג׳וליה ולי יש אישיויות מובחנות: היא מוחצנת ואסרטיבית, בסוזאן מהסרט ״אבא מתארס״ (1961); אני שרון, המופנמת והצייתנית, שמתעניינת בעיקר בספרים ובחתולה שלי. אנו חיות כעת חיים נפרדים במדינות שונות, במרחק של 19 שעות טיסה זו מזו. אין לי גישה ללוח השנה של ג׳וליה, ובוודאי לא למחשבותיה; כשמישהו דורך לה על הרגל, אני לא מרגישה זאת. תמיד הנחתי שאם יש איזשהו בסיס למחשבה שאנחנו אדם אחד, בוודאי מדובר באיזה מושג לא קוהרנטי או מיסטי של אישיות, שאין לי כל סיבה או סבלנות לבדוק.

האסטרונאוטים התאומים מרק קלי (משמאל) וסקוט קלי - חלקו הכול, לפחות זמן-מה... תצלום: NASA

ובכל זאת, לאחרונה חשבתי יותר על אודות תאומים, ואני כבר לא בטוחה בזה. כעת אני חושבת לפחות על שלוש דרכים שבהן תאומים באמת מתפקדים כאדם אחד.

תאומים יכולים לחלוק תודעה. אני מתכוונת לכך שתאומים משתמשים זה בתודעתו של זה – או ליתר דיוק, הם משתמשים בתודעה שלהם מחוץ לגולגולת שאנו נוטים לקשר אליהם לרוב

ראשית, תאומים יכולים לחלוק תודעה. אני לא מתכוונת בזאת לטלפתיה, שהיא עניין מפוקפק של תקשורת על-חושית בין תודעות, אלא לכך שתאומים משתמשים זה בתודעתו של זה – או ליתר דיוק, הם משתמשים בתודעה שלהם מחוץ לגולגולת שאנו נוטים לקשר אליהם לרוב.

במאמר משנת 1998 שכותרתו The Extended Mind, הפילוסופים אנדי קלארק (Clarck) ודייוויד צ׳למרס (Chalmers) טענו כי כדי לזהות משהו כאירוע של מחשבה, אנחנו פשוט צריכים לזהות תהליך שממלא את התפקיד שאותו ממלאת המחשבה. לא משנה איפה התהליך מתרחש. למשל, אם השימוש שלכם במחשב שבטלפון שלכם ממלא עבורכם את אותו תפקיד כמו חישוב מספרים פנימי, עלינו לראות בשתי הפעולות צורות של חשיבה, ואם הטלפון שלכם אכן משולב עמוקות ובאורח רציף בחיים שלכם, יש לראות בו ובמוח שלכם מערכת קוגניטיבית אחת.

אם ניתן להרחיב את התודעה שלכם אל חפץ חסר חיים, למה לא ניתן לעשות זאת אל אדם חי?

אם ניתן להרחיב את התודעה שלכם אל חפץ חסר חיים, למה לא ניתן לעשות זאת אל אדם חי? חלק מהמחקרים האמפיריים בפסיכולוגיה חברתית תומכים ברעיון זה. המחקרים של דניאל וגנר על אודות מה שהוא מכנה בשם זיכרון טרנסאקטיבי (transactive memory) בודקים כיצד זוגות או קבוצות משתמשים זה בזה כמאגרים של צורות מידע מסוימות, דבר המאפשר לכל אחד להיזכר ביותר מכפי שיכלו להיזכר בו לבדם. גם בני זוג מאותתים זה לזה, זוכרים בצוותא על ידי הערות קטנות שהם מחליפים ביניהם ומעוררים כך זה את זיכרונו של זה – ״במובן מזה״, כפי שהציע קלייב תומפסון במאמרו בכתב העת Slate, ״הם משמשים זה עבור זה כמו מנוע חיפוש״ (Googling each other).

איבר גוף, ממש, חלק מאיתנו: הסלולרי ביד, היד נמשכת אל הסלולרי, הסלולרי ואנחנו, השכל, התודעה, אנחנו והוא. תצלום: אננד נאת שארמה

כל זוג מסוגל לחשוב כך, במשותף, אבל תאומים שיש ביניהם קרבה הם בוודאי המקרים הכי ברורים של חשיבה כזו. ג׳ולי ואני עשינו ממש הכול ביחד עד שעברתי למדינה אחרת, בגיל עשרים ואחת: למדנו באותם בתי ספר, התעניינו באותם תחומיים, גרנו עם הורינו במהלך לימודינו בקולג׳, היו לנו חברים משותפים רבים ויצאנו ביחד לחופשות. הזיכרון שלי לפרטים גרוע באופן מביך, ולכן נוח לי שג׳וליה זמינה ויכולה להיזכר בכל אלה עבורי. אני בוטחת בזיכרונות שלה בנוגע לעבר הרחוק שלנו ממש כמו בזיכרונותיי שלי, אם לא יותר, וכשאני מנסה לשלוף ממעמקים זיכרונות מעברי הפרטי המסרבים להיחשף, אני מרגישה בדיוק כפי שאני מרגישה כשאני מבקשת ממנה לעשות זאת במקומי.

דרך שנייה שבה תאומים יכולים לחלוק את האישיות שלהם היא באמצעות פעולה כגוף רבים – בכל הקשור להחלטה ופעולה (Plural agent). פילוסופים דיברו על רעיון ה-Plural agency בדרכים שונות, אבל על פי בנט הלם (Helm) המרכיב המכריע הוא ששני אנשים או יותר חולקים במלוא מובן המילה את ענייניהם וערכיהם. הם מזהים מערך של יעדים משותפים, מתחייבים לפעולה כקבוצה כדי להגשים יעדים אלה, ומתייחסים באכפתיות לקבוצה עצמה כאילו היא היבט של יכולת ההחלטה והפעולה שלהם. באופן כזה, הם יוצרים ופועלים מתוך זהות חדשה, מאוחד, לצד העצמי הפרטי שלהם.

תאומים הם דוגמה משכנעת יותר מכל דוגמה אחרת של פעולה בגוף רבים. תאומים יכולים לחלוק לא רק קוגניציה ופעולה, אלא גם זהות. אנשים שיוצרים באורח קבע עצמי-ברבים כזה בתחומים חשובים ורחבים בחייהם, מתחילים להזדהות זה עם זה באופן עמוק, והקשר ביניהם תופס מקום מרכזי בזהות האינדיבידואלית שלהם

תאומים הם דוגמה משכנעת יותר מכל דוגמה אחרת של פעולה בגוף רבים. כפי שלורה ספיני (Spinney) כתבה במאמרה על תאומים, ״במקרים הטובים ביותר״ יש להם ״אמון הדדי מוחלט, תאוריה מפותחת ביותר של תודעת האחר ויכולת לעבוד ביחד, העולה על זו של כל צמד אנושי אחר״. ג׳וליה ואני היינו כך בילדותנו, באופן שבוודאי עורר קנאה בחברינו חסרי התאומים. אני יכולתי לסמוך על תאומתי שתצטרף בהתלהבות לכל תוכנית שהצעתי, בין אם מדובר היה ביצירה משותפת של רומן (אני כתבתי, ג׳וליה איירה), ארגון מסיבה (״בנושא הים – במגדלור!״), או בניסיון להפוך מישהו אחר לקוּל כמונו (מי יכול לעמוד בפיתוי מול תאומות?). ביצענו את המשימות השונות שלנו ביחד, כמעט בלי חיכוכים. זה היה כמעט כאילו כל רצון שלי חובר למנוע סילון.

לבסוף, תאומים יכולים לחלוק לא רק קוגניציה ופעולה, אלא גם זהות. אנשים שיוצרים באורח קבע עצמי-ברבים כזה בתחומים חשובים ורחבים בחייהם, מתחילים להזדהות זה עם זה באופן עמוק, והקשר ביניהם תופס מקום מרכזי בזהות האינדיבידואלית שלהם. לכך כנראה התכוון אריסטו כשדיבר על חבר קרוב כעל ״עצמי נוסף״, והדבר מסביר מדוע מותו של אדם שעמו יש לנו קשר אינטימי עשוי לגרום לאבל כבד מאוד. כשמאבדים חבר יקר, מאבדים את העצמי-רבים שיצרתם ביחד. אם פעלתם כישות אחת בתחומים עמוקים ורחבים בחייכם, זו אינה רק מטפורה לומר שחלק גדול מהעצמי שלכם נעקר מתוככם.

לא כל התאומים מסתדרים היטב, אבל כשזה קורה, הקשר שהם חולקים הוא מיוחד. כשתאום אחד מת, התאום ששורד אחריו הציון הממוצע שלו בסולם המדרג עוצמת אבל, Grief Experience Inventory, הוא מן הגבוהים בעולם. קראתי פעם על כנס תאומים שכלל דיון באבל על תאום שמת. מתברר כי למושב הזה לא הגיע אפילו אחד מן התאומים שהשתתפו בכנס. הם לא יכלו לשאת את זה. סיפרתי על כך לג׳וליה, והיא הנהנה. גם אנחנו לא היינו הולכות.

הן יתחתנו עם תאומים, או שניים שונים מאוד זה מזה? תצלום: אינס דונאייבה.

כעת אני חושבת ששלוש התופעות הללו – הקוגניציה המשותפת, יכולת ההחלטה והפעולה והזהות – תומכות ברעיון שלפניו תאומים (קרובים) חולקים את היותם-אדם במידה משמעותית. אך עדיין איני מסכימה להצעות שלפיהן ג׳וליה ואני פשוט אותו אדם. מכאן עשויים לנבוע דברים מוזרים ביותר: למשל, שאם ג׳וליה תבצע פשע, לא יהיה הבדל מוסרי אם יענישו אותי על כך; שאני אימא של ילדיה, ולא דודתם; ושגם היא יוצאת עם האדם שאיתו אני יוצאת. כאוס מוחלט!

מה אם היותם אדם אינו רק משהו בהוויה שלכם, אלא גם במעשים שלכם? מאחר שמה שאתם עושים משתנה עם הזמן, יתכן שאתם נכנסים ויוצאים מתוך אישיות משותפת עם אדם אחר, בזמנים שונים ובתחומים שונים בחייהם ובמידות שונות, על פי צורת האינטראקציה שלכם עם האדם הזה

כיצד אוכל ליישב את התחושות שלי, שלפיהן העצמי שלי נפרד מג׳וליה אבל גם משותף איתה. לאחרונה חשבתי שהבעיה נובעת מכך שאנחנו רואים את האישיות כאחידה ובלתי משתנה. ואולי היא בכלל מקוטעת ודינמית? מה אם היותם אדם אינו רק משהו בהוויה שלכם, אלא גם במעשים שלכם? מאחר שמה שאתם עושים משתנה עם הזמן, יתכן שאתם נכנסים ויוצאים מתוך אישיות משותפת עם אדם אחר, בזמנים שונים ובתחומים שונים בחייהם ובמידות שונות, על פי צורת האינטראקציה שלכם עם האדם הזה.

בחיי משתקפת תמונה כזו, של תאומים שנעים במהלך הזמן פנימה והחוצה מאישיות משותפת כזו. ג׳וליה ואני לא חיות באותה מדינה כבר יותר מעשרים שנה, והמקרים שבהם נדמה כי הגבול בינינו מטשטש הן נדירות היום יותר מכפי שהיו כשחיינו בקרבה זו לזו ובשותפות. אבל החוויות הללו של התמזגות עדיין מתרחשות, לרוב כשאנחנו מבלות, בחופשה, זמן רב ביחד. במקרה מדהים שקרה לא מזמן, כאשר שתינו היינו לחוצות בזמן, מצאתי את עצמי מציעה, בהיסח הדעת, שאלך לשירותים כדי להשתין במקומה. האם אני באמת חושבת שאני חולקת את שלפוחית שתן עם התאומה שלי? לא. האם אני חושבת שאני חולקת איתה את היותי אדם? בימים אחלה, נדמה לי שכן.

שניים. קרובים כל כך. זהים כל כך. שונים, בכל זאת, אך הגבולות קשים להגדרה ולהבנה. תצלום: World's Direction

כשאנשים בתרבות מערבית רומזים שתאומים הם אדם אחד, מה שנדמה כי הם מתכוון אליו לעתים קרובות הוא שתאומים הם פחות מאדם אחד: שבגלל ההתמזגות המוגזמת בינינו, לא ג׳וליה ולא אני איננו אדם במלוא מובן המילה. ״הגיע הזמן להפסיק להיות תאומות ולהתחיל להיות בנות אדם״ אומר החבר של אחת האחיות ברומן לנעורים Double Trouble (משנת 1964). ״אנשים נפרדים״. כאילו מדובר בשני דברים שווים.

מובן שתאומים אינם ששים לשמוע שיש מי שבעיניהם הם אינם אנשים במלוא מובן המילה, משום שמערך המוסכמות רב עוצמה אומר לנו שרק מי שהם אנשים במלוא מובן המילה יכולים להיות סוכנים מוסריים, כאלה שיש להם יכולת החלטה ופעולה, אזרחים בעלי זכויות ויצורים שיש להם כבוד עצמי וערך. להיות חצי אדם, כך אנו מניחים, פירושו לא להיות אדם כלל.

חוויית האישיות הממוזגת נפוצה בסוגים רבים אחרים של זוגות קרובים. הורים טריים מדברים על תחושה מפתיעה מאוד שחלק מהם מתקיים מחוץ לגופים: התינוק שלהם, חלק מליבם, ממש, ישן בשלווה בחדר הסמו

אבל מה אם ההנחה הבסיסית שלפיה אישיות מלאה מתקיימת רק בנפרד לגמרי מכל אדם אחר היא מוטעית? המחשבה כי החיים האנושיים הטובים ביותר הם חיי שליטה עצמית של פעולה נפרדת, חופשית מכל השפעה או דרישה של אחרים התגבשה רק לא מזמן. במשך רוב תולדות המין האנושי, ברחבי כדור הארץ כולו, היות אדם היה דבר תלוי מערכות יחסים חברתיות. ההגדרה של מי שאתם הייתה תלויה באופן שבו התאמתם ברשת הדדית של קרבת משפחה ויחסים קהילתיים. תאומים שחולקים את האנושיות הזו שלהם יכולים להיראות כתזכורת בעייתית לעבר הנבער הזה (״גבולות!״ כולנו צורחים). או שתאומים כאלה יכולים להיראות כתזכורת חיה לאמת וליופי שבתמונת העולם הנושנה.

אנחנו לא ממש צריכים כימרות או תאומים כדי לדלות את עומק טבעו של מיננו, התלוי ביחסים עם אחרים. חוויית האישיות הממוזגת נפוצה בסוגים רבים אחרים של זוגות קרובים. הורים טריים מדברים על תחושה מפתיעה מאוד שחלק מהם מתקיים מחוץ לגופים: התינוק שלהם, חלק מליבם, ממש, ישן בשלווה בחדר הסמוך. פרנק סינטרה מזמר לאהובתו: ״את נמצאת מתחת לעורי... עמוק כל כך בליבי שאת ממש חלק ממני״. מישל דה מונטיין כתב, אחרי מות חברו הקרוב, שהוא הפך ״כל כך בנוי ורגיל להיות עצמי שני בכל מקום, שכעת נראה כי רק מחצית ממני נותרה בחיים״. אנחנו יכולים להתייחס למילים הללו כאילו מדובר בביטוי פואטי של רגשות עזים בלבד, ואנחנו יכולים להתייחס לכך מילולית, כעמדה מטפיזית הניתנת להצדקה. אחרי הכול, ברגע שאנחנו התאומים השלמנו עם שבירת המחסום בגופני, מה מונע ממי שאינם תאומים לעשות זאת גם הם? למה אתם בטוחים כל כך שכולכם מוכלים בתוך מעטפת עור נפרדת?

הלנה דה ברס (De Bres) היא מרצה לפילוסופיה בווזלי קולג׳, מסצ׳וסטס. היא מחברת הספרים Artful Truths: The Philosophy of Memoir (משנת 2021) ו- How to Be Multiple: The Philosophy of Twins (משנת 2023).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תרגם במיוחד לאלכסון: דפנה לוי

תמונה ראשית: שתיים, אחת, תאומות זהות. תצלום: דייויד טרוד, אימג'בנק / גטי ישראל