ביחד, לחוד

בעולם שבו הכול קרוב, בלחיצת כפתור, מה משמעותו של המרחק? כיצד חיים איתו?
X זמן קריאה משוער: 7 דקות

זוכרים כמה רומנטי היה לטלפן "לונג-דיסטנס"? "מרכזייה, אני רוצה לעשות שיחה 'לונג-דיסטנס'". לא היה אפשר שלא לחשוב על המילים נוסעות להן לאורך הכבל מרחק של מאות ואלפי קילומטרים. כיום, כל השיחות הן שיחות מקומיות – העולם כולו במרחק נגיעה. מכאן שמה של חברת התקשורת "ספרינט" (למה אני תמיד האחרון שקולט את הבדיחות האלה?)

מרגע שאנו מבינים שאפילו בין בני האדם הקרובים ביותר ממשיכים להתקיים מרחקים אינסופיים, יכולים לצמוח חיים נפלאים זה לצד זה

כל מערכת יחסים היא מערכת יחסים "לונג-דיסטנס". רילקה חשב שעדיין יש תקווה לנישואים: "אבל מרגע שאנו מבינים שאפילו בין בני האדם הקרובים ביותר ממשיכים להתקיים מרחקים אינסופיים, יכולים לצמוח חיים נפלאים זה לצד זה, אם הם מצליחים לאהוב את המרחק הקיים ביניהם, שעוזר לכל אחד מהם לראות את האחר בשלמותו כנגד שמיים רחבים!"

תא טלפון אדום

"שיחת 'לונג דיסטנס", תצלום: אליסטר המילטון

הסופר והצלם טֶג'וּ קול (Cole), בהתייחסו למערכת היחסים שלו עם ו. ג. זבּאלד (Sebald), מצטט את זבאלד עצמו: "אילו מרחקים בזמן יכולים לגמוא קשרי הנפש וההקבלות? מדוע אדם רואה את עצמו באדם אחר ואם לא את עצמו, כי אז בכל זאת את קודמו?"1

אישה נכנסת לחנות פרחים ושואלת אם אפשר להבריק מפתח לבתה. "מובן שלא", עונה המוכר. "אבל אתה יכול להבריק פרחים, נכון?" [כלומר, להורות במברק על משלוח פרחים]. הקטע הזה הוזכר בסמינר האסתטיקה של סטנלי קאוול (Cavell), בסביבות 1980, אבל שכחתי באיזה הקשר. האם זאת הייתה בדיחה? או שמא ניסיון להמחיש איזושהי תובנה פילוסופית יסודית?

בחודש שעבר הייתי בגטלינבורג, טנסי. הרציתי בפני מאתיים קדרים מקצועיים בבית הספר ארומונט לאומנויות. במהלך הדגמה נשאלה אחת המרצות, ג'יזל היקס (Hicks), על מה היא חושבת בזמן שהיא עובדת על כלי חרס. "אני מדמיינת איך זה יראה בתמונה". לאחר התשובה השתררה בחדר שתיקה של מבוכה, כאילו היקס אמרה שהיא מדמיינת כיצד יראה הכלי בתמונה באינטרנט, עם תגית מחיר לצדו. שאלתי אותה אם לזה היא מתכוונת. "ממש לא", ענתה. "אני מדמיינת לעצמי איך הכלי יראה – אתה יודע, כמו בציור של מורַנְדי (Morandi). אני רוצה שלכלים שלי יהיה מסתורין כזה".

ולטר בנימין חשב ש"התופעה הייחודית של המרחק" היא שמייצרת את המסתורין, או את ה"הילה", כפי שהוא קרא לזה. "לשכב פרקדן בפנות יום קיץ ולעקוב אחרי רכס הרים באופק או אחרי ענף המטיל צלו על הסוכך תחתו – משמעו לנשום את ההילה של הרים אלה או של ענף זה".2

לסזאן יש טריק ויזואלי שבו הוא מצייר ענף של עץ בקדמת הציור, והענף מתעקל בתיאום עם הר סן-ויקטואר ברקע. הביטו בענף האורן (בציור הנהדר מ-1887, שנמצא במכון קוּרטוֹלד) וראו כיצד הוא מושך את ההר לעברנו. הביטו בהר, והענף נסוג אל הרקע. כאילו סזאן מנסה לומר, "לא העין מבדילה בין מרחקים, אלא המוח".

פול סזאן, הר סן ויקטואר וענף עץ אורן

"הר סן ויקטואר וענף עץ אורן", פול סזאן, סביבות 1887, Courtauld Institute of Art, ויקיפדיה

לאמילי דיקנסון יש שיר על אשליות אופטיות שהמוח מייצר:

זווית של נוף –
שכל אימת שאני מתעוררת –
בין וילוני והקיר
על פני סדק רחב –

כמו ונציאני – ממתינה –
לוכדת את עיני הפקוחה –
היא בסך הכל ענף של תפוחים –
תלוי, נוטה, בשמיים -

 

כשבנימין דיבר על "הידרדרותה של ההילה" הוא התכוון לומר שזאת התוצאה של היותנו "להוטים 'לקרב' את הדברים מבחינה מרחבית ואנושית... מדי יום ביומו מסתמן במפגיע יותר הצורך לבוא במגע עם המושא מקרוב ככל האפשר מבעד לתמונה, או נכון יותר, מבעד להעתק, לשעתוק".3

המילה distance, "מרחק" באנגלית, מגיעה מהמילה הלטינית distantia, שמשמעותה "ריב, ניכור, סכסוך, עימות". מכאן הכותרת האופיינית הבאה מהוושינגטון פוסט בנוגע לבחירות הנוראות שלנו: "הרפובליקנים ממהרים לגנות את טראמפ – ולהרחיק את עצמם ממנו – לאחר חשיפת סרטון וולגרי" (7 באוקטובר, 2016).

תפישה זו של מרחק כניכור, או כסכסוך, מתוארת באופן נהדר בשירה התמציתי של אליזבת בישופ, "ריב", שמתחיל כך:

ימים שאינם יכולים לקרב אותך
או אינם רוצים.
מרחק המנסה להיראות
דבר-מה יותר מעקשנות בלבד,
מתווכחים, מתווכחים, מתווכחים איתי
ללא סוף
ואינם מעידים שאת פחות רצויה או פחות אהובה.

"ערגה, אנו אומרים, מפני שהתשוקה מלאה / במרחקי אין קץ", אומר רוברט האס ב"הגיגים בלאגוּניטאס".4

בסמינר של קאוול קראנו את מאמרו המפתה של היידגר, "לִבנות, לשכון, לחשוב" (Bauen Wohnen Denken). בתחילה היידגר מציג תיאור תועלתני של התרומה שמביאים גשרי אבן ישנים לכלכלה המקומית. "הגשרים הגבוהים [כוונתו לגשרים העוברים מעל מים] הם חלק מרשת של תעבורה למרחקים ארוכים. קצב התנועה בהם ועומס התנועה בהם מחושבים לתפוקה מירבית", הוא כותב. אבל מה שבאמת מעניין אותו הוא האופן שבו הגשרים האלה מקשרים בין דברים שונים, כאילו בפעם הראשונה. "לא זאת בלבד שהם מקשרים בין גדות שכבר שכנו שם מבעוד מועד... הם מביאים נחלים וגדות ואדמות אלה לשכונותיהן של אלה. הגשרים מכנסים את הארץ כנוף סביב הנחל". כינוס-נוף מסתורי זה, שאותו קאוול מקשר לשיר "Anecdote of the Jar" של וואלאס סטיבנס, מייצג תפישה חדשה של "מרחק", שאינה אך ורק מתמטית או תועלתנית, אלא גם בעלת ממד רוחני. "אך שום מרחק אינו קרוב" (בוב דילן, I Shall Be Released).

עם הזמן אני זקוק למשקפי קריאה חזקות יותר, ואילו ראייתי למרחק רק משתפרת והולכת. כיצד תסתיים ההסתעפות הזאת? אהיה עיוור לדף, בחברת עננים ופסגות הרים.

מבקרים נהגו להתגאות ביכולתם לבצע קריאה "קרובה" [כלומר קריאה צמודה ומעמיקה]. יש המעניקים יחס כזה, של יראת כבוד, לכל מילה ומילה בטקסטים קנוניים אחדים, ואילו אחרים אומרים שהגישה הזאת מצחינה מדתיוּת. "בשורה התחתונה, מדובר בתרגיל תיאולוגי – ייחוס חשיבות רבה למספר קטן של טקסטים, ובחינתם בכובד ראש", כותב פרנקו מוֹרֶטי (Moretti), מחסידי "מדעי הרוח הדיגיטליים", בשעה שהדבר שאנו באמת זקוקים לו הוא עסקה קטנה עם השטן: אנחנו יודעים לקרוא טקסטים, עכשיו בואו נלמד איך לא לקרוא אותם". מורטי קורא לנו לבצע "קריאה מרוחקת", להשתמש במחשבים כדי למצוא דפוסים במקבצים גדולים של טקסטים. "ואם הטקסט עצמו נעלם בין הקטן מאוד לגדול מאוד, הרי שזה אחד מאותם מקרים שבהם ניתן לומר בצדק שפחות זה יותר. אם ברצוננו להבין את המערכת בכללותה, דברים אחדים ילכו לאיבוד, ועלינו להשלים עם זה".

הנימה החגיגית שלו, כמו בקומדיה ניהיליסטית, מזכירה את ויטגנשטיין. "מניין נוטל העיון את חשיבותו, שהרי דומה שאין הוא אלא הורס את כל מה שמעניין, כלומר, את כל מה שהוא גדול וחשוב? (כיביכול את כל הבניינים; בהשאירו אחריו רק פסולת בנייין ועיי חורבות). אך מה שאנו הורסים אינם אלא מגדלים פורחים באוויר, והרינו מפנים את קרקע הלשון שהם ניצבו עליה"5.

 

כלי טיס בלתי מאויש

כלי טיס בלתי-מאויש מדגם MQ9, מסוגל לשאת פצצות וטילים מדויקים. תצלום: ויקיפדיה

"נראה שאתיקה היא עניין של מרחק ושל טכנולוגיה", כתב פיליפ קַפּוּטוֹ (Caputo) על מלחמת וייטנאם. "לא טעיתם אם חיסלתם אנשים מטווח ארוך באמצעות כלי נשק מתוחכמים".

לפי מחקר שנערך לאחרונה, טייסים של כלי טיס בלתי מאוישים סובלים מאותם תסמינים של לחץ ושחיקה כמו טייסים קרב "אמיתיים". על-פי דיווח של הניו יורק טיימס ב-2015, נדמה שאחד היתרונות הגדולים של העבודה כמפעיל מזל"ט הוא האפשרות לשלב בין תקיפות אוויריות קטלניות בפקיסטן ובתימן לבין הנוחות של חיי המשפחה בפרברי נבאדה, אבל קצין המפקח על התוכנית חשב בדיוק להיפך. "החבר'ה שלנו צריכים לעשות את הסוויץ' הזה בכל יום, להיכנס בשער ולחשוב, 'בסדר, עברתי למצב מלחמה, ואני יוצא לקרב', ואז לצאת מהשער ולעצור ב'וולמרט' לקנות קרטון חלב או ללכת למשחק כדורגל בדרך הביתה – והעובדה שאי אפשר לדבר בבית על רוב הדברים שאתה עושה בבסיס – כל גורמי הלחץ האלה יחד מקשים מאוד על המשפחה, על מפעיל המזל"ט". הייתי אומר שיש "גורם לחץ" נוסף שהורג אנשים.

קרטון חלב...מה זה מזכיר לי? אה, אני נזכר:

"איני מבקש את הדגול, המרוחק, הרומנטי; מה מתרחש באיטליה או בחצי האי ערב; מהי אמנות יוונית או מהו מינסטרל פרובנסלי; אני מאמץ את הפשוט, אני חוקר את המוכר, את הנמוך, ויושב לרגליו. עזרו לי להבין את היום, ותזכו בעולמות עתיקים ועתידיים. אילו דברים נוכל באמת להבין? הארוחה בקדרה; החלב בסיר; הבלדה ברחוב; החדשות המגיעות לספינה; מבטה של העין; צורתו והילוכו של הגוף".

– ראלף וולדו אמרסון6

לעתים, כפי שציינתי, הדרך הקצרה ביותר בין שתי נקודות היא עקלקלה.

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

כריסטופר בֶּנְפי (Benfey) הוא מבקר שירה ומרצה לספרות אנגלית במאונט הוליוק קולג'. הוא חיבר, בין היתר, את הספר Emily Dickinson: Lives of a Poet and Emily Dickinson and the Problem of Others (משנת 1984).

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

© 2017  New York Review of Books.

תמונה ראשית: מתוך "מרחק", פרחי פרג. תצלום: דון מק'קאלו

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי כריסטופר בֶּנְפי, The New York Review of Books.


תגובות פייסבוק

2 תגובות על ביחד, לחוד