בלגאן למופת

הנזירים הבודהיסטים ממנזר נמגיאל בהודו עוסקים בפולחן ה"מנדאלה", יצירת דוגמאות מורכבות מחול צבעוני. כל מנדלה כזו עשויה להגיע לרוחב של שלושה מטרים, והיא תובעת שבועיים של עבודה מאומצת שבמהלכה מספר נזירים בגלימות כתומות עובדים כשהם רכונים על משטח שטוח ומנערים בקבוקוני מתכת. מפיות הבקבוקים הזעירות נשפך חול, גרגרים ספורים בכל פעם, אל חלקי המשטח התחומים בקפידה בסימני גיר. אט אט, נוצרת הדוגמה העתיקה. אחרי השלמה, הנזירים מתפללים, משתתקים לרגע ואז מטאטאים את הכול תוך חמש דקות.

יצירה והרס של מנדלות מסמלת את ארעיות הקיום הארצי, אבל גם את הסימביוזה העמוקה בין סדר לאי סדר אשר בלב עולמנו

אף שלא חזיתי במו עיניי בפולחן הזה, ראיתי מספר מנדלות בטיולי בדרום מזרח אסיה. עבוד בודהיסטים, יצירה והרס של מנדלות מסמלת את ארעיות הקיום הארצי. אבל הפולחן גם מזכיר לי את הסימביוזה העמוקה בין סדר לאי סדר אשר בלב עולמנו.

סדר מופתי: מנדאלה בטיבט. תצלום: סטו ספיבק.

באופן מפתיע למדי, הטבע לא רק טובע אי סדר, אלא אפילו משגשג בתוכו. כוכבים, כוכבי לכת, החיים, אפילו כיוון הזמן תלויים כולם באי סדר. וגם אנו, בני האדם. בעיקר אם לצד אי הסדר, אנחנו כורכים יחד מושגים כמו אקראיות, חדשנות, ספונטניות, רצון חופשי וחוסר אפשרות ניבוי. אנו יכולים לשים את כל אלה באותו סל נפשי. בקטגוריה ההפוכה, הלוא היא הסדר, אנו יכולים לקבץ מושגים כמו מערכות, חוק, היגיון, רציונאליות, תבנית, יכולת לחזות. בעוד שצברי המושגים השונים אינם תמונות מראה האחד של האחר, כמו זריחה ושקיעה, יש להם הרבה במשותף.

המשיכה הקדמונית שלנו לסדר וגם לאי סדר ניכרת באסתטיקה המודרנית. אנחנו אוהבים סימטריה ותבניות, אבל גם מתענגים על אסימטריה

המשיכה הקדמונית שלנו לסדר וגם לאי סדר ניכרת באסתטיקה המודרנית. אנחנו אוהבים סימטריה ותבניות, אבל גם מתענגים על אסימטריה. היסטוריון האמנות הבריטי ארנסט גומבריך חשב כי אף שבני האדם נמשכים משיכה פסיכולוגית עמוקה לסדר, סדר מושלם באמנות אינו מעניין. "ככל שננתח את ההבדל בין הרגיל והחריג," הוא כתב בספרו The Sense of Order(משנת 1979), "בסופו של דבר נהיה חייבים להודות בעובדה הבסיסית ביותר בחוויה האסתטית, העובדה שהעונג טמון במקום כלשהו בין שעמום לבלבול". סדר רב מדי גורם לנו לאבד עניין. באי סדר גדול מדיי אין לנו במה להתעניין. אשתי, שהיא ציירת, מוסיפה תמיד כתם צבע בפינת בד הציור שלה, לאיזון, כדי להפוך את הציור ליותר מושך. מתברר כי המקום הקסום שלנו, מבחינה ויזואלית, נמצא במקום כשלהו באמצע, בין שעמום לבלבול, בין הצפוי לחדש.

בני האדם מגלים יחס דו ערכי לקשר הזה בין סדר לאי סדר. אנחנו נמשכים מכאן לשם. אנחנו מעריצים עקרונות וחוקים וסדר. אנחנו מאמצים לחיקנו היגיון וסיבתיות. אנחנו מחפשים את היכולת לצפות. לעתים. במקרים אחרים, אנחנו מעריכים ספונטניות, את הבלתי צפוי, חידושים, חירות אישית בלתי מוגבלת. אנחנו אוהבים את המבנה של המוזיקה הקלאסית המערבית, וגם את המקצבים המאולתרים והחופשיים מחוקיות של הג'אז. אנחנו נמשכים לסימטריה של פתית השלג, אבל גם מתמוגגים מן הצורות הלא מוגדרות של עננים בשמים. אנחנו מעריכים את המראה המעוצב של בעלי חיים גזעיים, וגם מוקסמים מן ההכלאות וחיות הפרא. אנחנו אולי מכבדים את מי שמצליחים לחיות באופן שקול ולנהל חיים הגונים. אבל אנו מעריכים גם את הפקחים והערמומיים שיוצאים מן הקופסה, ואנחנו מתפעלים מן הפראי, חסר העכבות והבלתי צפוי שבתוכנו. אנחנו חיה מוזרה ומלאת סתירות, אנחנו בני אדם. ואנחנו מאכלסים יקום מוזר לא פחות.

"החלום" (1910), אנרי רוסו. מוזיאון MOMA, תצלום: Google Art Project

ניתן לראות את המתח היצירתי שבין סדר ואי סדר גם במדע מול האמנות. בחוק הציפה שניסח בשנת 250 לפני הספירה, ארכימדס בישר את בוא עידן המדע, כשניסח את אחד החוקים כמותיים הראשונים של הטבע: "על כל גוף השקוע כולו או חלקו בנוזל פועל כוח המנוגד בכיוונו לכוח הכבידה שווה בגודלו למשקל הנוזל שנדחה על ידי אותו גוף". במילים אחרות, גוף שוקע רק עד לעומק שבו משקל הנוזל הנדחה שווה למשקל הגוף. כדי להוכיח את החוק האלגנטי הזה, ארכימדס נאלץ לערוך את הניסוי שוב ושוב עם מגוון אובייקטים בצורות ובגדלים שונים, ובנוזלים שונים מאוד, כמו מים וכספית (מאזניים היו נגישים אז ב"אגורה" היוונית לשקילת חיטה, דגים מלוחים, זכוכית, נחושת וכסף).

מתברר שעולם המסות והכוחות היה הגיוני, רציונאלי, ניתן לכימות וצפוי מראש. עם זאת, מאתיים שנה לאחר מכן, סוקרטס –  החכם הנודד שאפלטון ואחרים תיארו אותו כמי שדומה לסאטיר יותר מאשר לאדם, נמוך, מוצק, עם אף סולד ועיניים בולטות –  התפעל מכוחו היצירתי של הטירוף: "מי שנעדר את מגע הטירוף של המוזות בנשמתו, מגיע לדלת וחושב שייכנס למקדש בעזרת אמנות –  אך הרשו לי לומר שהוא והשירה שלו לא יוכנסו פנימה. האיש השפוי נעלם ואיננו כשהוא ניצב מול המשוגע".

יצירתיות נקשרה תמיד בחדשנות, הפתעה ומה שהפסיכולוגים וחוקרי המוח מכנים חשיבה מסתעפת: היכולת לחקור מיני נתיבים ופתרונות לבעיה בצורה ספונטנית שאינה מסודרת

יצירתיות נקשרה תמיד בחדשנות, הפתעה ומה שהפסיכולוגים וחוקרי המוח מכנים חשיבה מסתעפת: היכולת לחקור מיני נתיבים ופתרונות לבעיה בצורה ספונטנית שאינה מסודרת. לעומת זאת, חשיבה מתכנסת היא גישה לוגית יותר, מסודרת ומובנת לבעיה. המתמטיקאי הצרפתי אנרי פואנקרה תיאר בשנת 1910 את הבשלתה של אחת מתגליותיו המתמטיות כריקוד בין שני אלה:

"במשך 15 שנה, התאמצתי להוכיח שלא יכולה להיות כל פונקציה [מתמטית] כמו אלה שכיניתי בשם Fuchsian functions. הייתי אז בור לגמרי. בכל יום התיישבתי ליד שולחן עבודתי, נשארתי שם שעה שעתיים וניסיתי מספר גדול יותר של צירופים אבל לא הצלחתי. ערב אחד, בשונה ממנהגי, שתיתי קפה שחור ולא יכולתי לישון. רעיונות הציפו אותי. הרגשתי אותם מצטבעים עד שצמדים נקשרו לכאורה ויצרו צירופים יציבים. למחרת בבוקר..."

אין ספק כי חלק מן היצירתיות שלנו ניצת באמצעות שילוב של חשיבה מסתעפת וחשיבה מתכנסת, הפועלות יחד כמו סימפוניה.

התפקיד החשוב מאוד של אי הסדר בטבע לא נוסח אלא אלפיים שנה אחרי שסוקרטס הילל את המשורר המשוגע. המשימה נפלה על הפיזיקאי הגרמני רודולף קלאוזיוס. הוא נולד בשנת 1822 בפומרניה, אזור שהיה מחולק בין גרמניה ופולין, ולמד באוניברסיטה של ברלין. קלאוזיוס ניהל חיים נאמנים לעקרונות, אולי בהשפעת אביו שהיה כומר. "מאפייניו הבולטים היו כנות ונאמנות", כך תיאר אותו אחיו רוברט, כשהלך לעולמו בשנת 1888. "כל סוג של הגזמה הייתה מנוגדת לאופיו".

בדומה לאלברט איינשטיין, קלאוזיוס היה פיזיקאי תיאורטי –  כלומר, כל עבודתו, ובכלל זה מחקרו המקיף אל אודות אי הסדר, הורכבה מחישובים מתמטיים שבוצעו בעזרת נייר ועיפרון. המאמר הנפלא של קלאוזיוס על אי סדר, "על כוחו המניע על החום" (משנת 1850) פורסם באותה שנה שבה קיבל מעמד של פרופסור לפיזיקה בבית הספר המלכותי הגרמני להנדסה וחימוש בברלין. במאמר הזה, קלאוזיוס הראה כי שינוי בעולם הפיזיקלי מקושר לתנועה בלתי נמנעת מסדר לעבר אי סדר. ואכן, ללא אפשרות לאי סדר, דבר ביקום לא היה משתנה לעולם –  כמו שורה של קוביות דומינו ניצבות המוחזקות במקומן ללא תזוזה, או כמו מנדלה בודהיסטית מושלמת הנעולה בכספת בבנק, מוגנת מפני המטאטאים של הנזירים מנמגיאל.

"חום" מופיע בכותרת מאמרו של קלאוזיוס משום שאי סדר גובר מקושר לעתים קרובות להעברת חום מגופים חמים לקרים –  אבל המושג הוא כללי יותר. במאמר מאוחר יותר, קלאוזיוס טבע את המונח "אנטרופיה" כמדד כמותי של אי סדר. מקור המילה מיוונית, שם פירושה "טרנספורמציה". האנטרופיה הגוברת היא הקשורה לטרנספורמציה, תנועה, שינוי בעולם. ככל שישנו יותר אי סדר, כך ישנה יותר אנטרופיה. שני המשפטים האחרונים במאמר של קאלוזיוס משנת 1850 הם:

"1. האנרגיה של היקום קבועה

2. האנטרופיה של היקום נוטה לעבר המקסימום"

סדר נוטה תמיד לעבר אי הסדר, ואנטרופיה גדלה עד שאינה יכולה לגדול יותר. התנועה הזו היא שמניעה את העולם. חדרים נקיים מתמלאים אבק. מקדשים מתפוררים אט אט. כשאנו מזדקנים, העצמות שלנו הופכות לשבריריות יותר. כוכבים בסופו של דבר כבים, פולטים את אנרגית החום שלהם אל החלל הקר –  אבל בעודם עושים זאת, הם מספיקם חום וחיים לכוכבים המקיפים אותם. אנחנו חיים הודות לעלייה בלתי פוסקת האי הסדר.

פאנלים של זכוכית בחלון. תצלום: דניאל מק'קלוף

אפילו משהו בסיסי כמו כיוון הזמן נשלט על ידי התנועה מן הסדר אל אי הסדר. אם זו נשמעת הצהרה מגוחכת, חשבו על גביע זכוכית הצונח מן השולחן ומתרסק על הרצפה לרסיסים –  זו טרנספורמציה מהסוג הברור ביותר, מסדר לאי סדר. סרטון המציג אותה ייראה לנו נורמלי. אבל אילו היינו רואים סרטון שבו רסיסי זכוכית היו מזנקים מהרצפה ונאספים בעצמם לגביע הניצב על השולחן, היינו אומרים שהסרט מוקרן לאחור בזמן. למה? כי הכול נע מסדר אל אי סדר, בעודנו מתקדמים אל העתיד. ניתן לומר כי כיוון ההתקדמות של הזמן הוא עצמו התגברות אי הסדר. ואכן, ללא השינויים הללו, לא היינו מסוגלים להבדיל בין רגע אחד למשנהו. לא היו לנו שעונים, לא טיסות של ציפורים, לא עלים הצונחים באוויר כשהם נושרים מהעצים, לא שאיפה ונשיפה. העולם היה תמונה דוממת לנצח נצחים.

אי סדר הוא גם התשובה לשאלה עמוקה: למה בכלל קיים משהו, ולא כלום?

אי סדר הוא גם התשובה לשאלה עמוקה: למה בכלל קיים משהו, ולא כלום (שאלות כאלה אינן מניחות לפיזיקאים לישון בלילות). למה חומר כלשהו קיים, ולא רק אנרגיה טהורה? מנקודת מבט מדעית, השאלה מתייחסת לקיום של אנטי-חלקיקים, שקיומם נחזה בשנת 1931, והם התגלו בשנת 1932. לכל חלקיק תת-אטומי, כמו אלקטרון, יש אנטי-חלקיק תאום –  זהה לו, מלבד מטען חשמלי נגדי ותכונות מסוימות אחרות. לאיזה ממרכיבי הצמד הזה אנו קוראים "חלקיק" ולאיזה "אנטי חלקיק" זה עניין של מוסכמות, כמו הקוטב הצפוני והקוטב הדרומי. כשהם נפגשים, חלקיקים ואנטי חלקיקים תאומים מוחים אלה את אלה, ואינם מותירים דבר מלבד אנרגיה טהורה.

סדר ואי-סדר, שלמות דינמית. תצלום: מהדי ספהרי

אילו היה מספר זהה של חלקיקים ואנטי חלקיקים בראשית היקום, היינו מצפים שייצרו יקום סימטרי לחלוטין, כל החומר היה מוכחד לפני מיליארדי שנים ומותיר אנרגיה טהורה בלבד. בלי כוכבים, בלי כוכבי לכת, בלי אנשים –  או כל חומר מוצק אחר. אז למה אנחנו כאן? למה לא נעלמו כל החלקיקים ביחד עם האנטי חלקיקים שלהם?

התשובה ניתנה בשנת 1964. בניסוי עדין מאוד גילינו כי החלקיקים והאנטי חלקיקים אינם מתנהגים בדיוק באותה צורה. ישנה א-סימטריה קלה באופן שבו הם מתנהגים במפגש עם חלקיקים אחרים, כך שמיד לאחר היווצרות היקום, החלקיקים והאנטי חלקיקים התאומים שלהם לא יצרו והרסו באותה מידה. אחרי חיסול המוני של חלקיקים ושל האנטי חלקיקים שלהם, חלק מן החלקיקים נותרו, כמו הילד הנוסף שיושב על הספסל ולא רוקד עם איש בנשף של בית הספר. אנחנו קיימים בגלל אותם חלקיקים נותרים והא-סימטריה שיצרה אותם.

אי סדר נוכח לא רק ברמת הארגון הזעירה של החומר. הוא נמצא גם בעומק מבני החיים עצמם

אי סדר נוכח לא רק ברמת הארגון הזעירה של החומר. הוא נמצא גם בעומק מבני החיים עצמם. הדוגמה המוכרת ביותר לאי סדר בביולוגיה היא כנראה זו של ערבוב גנים –  גם באמצעות מוטציות וגם על ידי העברת גנים מווירוסים ומאורגניזמים אחרים. באמצעות תהליכים אקראיים אלה, אורגניזמים חיים מנסים מיני תצורות גופניות שאחרת לא היו מתרחשות ונבדקות. סיבובים אלה של גלגל הרולטה הגנטית אינם מתוכננים, והתוצאות שלהם אינן יכולות להיות ידועות מראש. אבל בלעדיהן, הביולוגיה הייתה נתקעת עם מספר קטן של דגמים שאינם גמישים. אורגניזמים רבים היו נכחדים, משום שלא היו מסוגלים להסתגל לתנאי סביבה משתנים, ושונות המינים על פני כדור הארץ הייתה קטנה פי כמה.

דרך חשובה נוספת שבה אי הסדר מתגלה בביולוגיה מתרחשת באמצעות תהליך הקרוי דיפוזיה (פעפוע). גושי חומר או אנרגיה מתפזרים אוטומטית בגלל התנגשויות אקראיות של אטומים ומולקולות. תוכלו לראות בעצמכם אם תמזגו דלי מים חמים לאמבטיה קרה. בהתחלה, יהיה באמבטיה אזור חם מוקף באזור קר. אבל המים החמים יתערבבו במהירות עם הקרים, עד שהאמבטיה תגיע לטמפרטורה אחידה. זו דיפוזיה. ובמונחי קלאוזיוס, דיפוזיה אינה גובה אנרגיה, אבל היא מעצימה את אי הסדר –  במקרה זה היא מערבבת את החום –  המניע טרנספורמציה ושינוי. ללא התנגשויות מולקולריות אקראיות, דיפוזיה לא הייתה מתרחשת. המים החמים היו נותרים בצד אחד של האמבט והקרים בצידו השני.

דיפוזיה היא מנגנון עיקרי להעברת חומרים חיוניים ברחבי הגוף. חמצן למשל, הוא הגז החשוב ביותר להפקת אנרגיה. עם כל שאיפה, אנחנו מיצרים ריכוז גבוה של חמצן בריאותינו. בכלי הדם הזעירים בריאות יש כמות קטנה יחסית של חמצן. הדבר מאפשר לגז החיוני "לפעפע" מהריאות אל הדם ואז, באותו אופן, לפעפע מן הדם אל תאים ברחבי הגוף. תנועה מכוונת כזו נובעת מהתנגשויות אקראיות המעבירות מולקולות חמצן מאזורים שבהם ריכוזו גבוה לאזורים שבהם ריכוזו נמוך. ללא ההיתקלויות האקראיות הללו, מכאן ומכאן, החמצן בריאות היה נותר לכוד בריאות ותאי הגוף היו נחנקים.

דיפוזיה: סדר ובלגאן. תצלום: ביילי היידיק

האותות הנעים במהירות בין תאי העצב שלנו הם דוגמה ביולוגית נוספת לדיפוזיה. כשאטומי נתרן ואשלגן בעלי מטען חשמלי נעים לאורך הדופן החיצונית של תאי עצב, הם נושאים זרם חשמל. תנועה כזו, בתורה, נגרמת על ידי העברה אקראי של ריכוז גבוה של אטומים טעונים לאזור שבו ריכוזם נמוך יותר, במטרה להשוות ריכוזי אטומים. למרבה האירוניה, ההתנגשויות האקראיות של אטומים בודדים הן המובילות להתקדמות מסודרת של אותות עצביים לאורך העצב. זהו המנגנון שבאמצעותו הגוף מתקשר עם עצמו.

אבל אף אחת מן הדוגמאות האלה, מן הרמה המיקרוסקופית, כולל הצהרתו של קלאוזיוס על אודות האנטרופיה, אינה מסבירה את המשיכה הפרדוקסלית של בני האדם לסדר וגם לאי סדר – העובדה שאנו מכבדים את בני האדם הכבודים וגם את הערמומיים שבינינו. יש כנראה משהו עמוק יותר בנפשנו, משהו קדמון, שהוטבע בנו דורות לפני קלאוזיוס או סוקרטס. אולי קבלת הניגודים הללו העניקה לקדמונינו יתרון הסתגלותי לפני מיליוני שנים.

מנקודת מבט אבולוציונית, סדר פירושו תבניות, חזרתיות, צפי – וכולם מאפשרים לנו לערוך תחזיות ראויות: היתרון להישרדותנו מובן מאליו

ההשערה הזו נשמעת מבוססת. מנקודת מבט אבולוציונית, סדר פירושו תבניות, חזרתיות, צפי – וכולם מאפשרים לנו לערוך תחזיות ראויות. ותחזיות הן שימושית גדי לדעת מתי החיה שאנו צדים צפויה לשוטט ביער או מתי לשתול צמחים. היתרון להישרדותנו מובן מאליו. פחות צפוי, אולי, הוא האופן שבו קשיבות להפתעה, מקריות וחדשנות עשויה להיות יתרון.  אם אנו נשקע בשגרה עד שחושינו אינם דרוכים יותר, לא נוכל להגיב כשדברים משתנים, כשנמר מופיע פתאום בדרך שבה צעדנו כבר אלפי פעמים מבלי להיתקל בו. ולא ניקח סיכונים, מחשש להיפרד מהשגרה המוכרת לנו. כך שהגיוני שפיתחנו תשוקה לצפוי וגם לבלתי צפוי.

אם הכמיהה לחידוש העניקה לקדמונינו יתרון הישרדותי, אולי ניתן למצוא אותה בגנים שלנו. חוקרים גילו לאחרונה וריאציה (אלל) של גן בשם DRD4-7R, או בשמו המסעיר יותר, "גן תאוות הנדודים". הגרסה הזו של הגן מופיעה אצל עשרים אחוזים מן האוכלוסייה והיא קשורה כנראה לדחף לחקור ולקחת סיכונים. הגיוני שנרצה שמרבית בני השבט שלנו יישארו בבית, יקיימו שגרה וישמרו על הגחלת. עם זאת אנחנו זקוקים גם למספר אחרים שיצאו למרחבים בחיפוש אחר אזורי ציד חדשים והזדמנויות בלתי צפויות. "יש בידינו ראיות המעידות על כך שאותו אלל המעורב בתכונת אישיות של חיפוש חידושים ואימפולסיביות היה מעורב גם בהעדפת סיכונים בתחום הכספי," אומר ריצ'רד פול אבשטיין (Ebstein), מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטה הלאומית של סינגפור, ומן החוקרים המובילים של ה-DRD4-7R."אנשים בעלי האלל הזה נוטים כנראה להסתכן יותר". ביולוגים אחרים מצביעים בצדק על כך שלא סביר שגן בודד יוכל לשלוט בתכונה כמו לקיחת סיכונים וחיפוש חידושים –  וכי כנראה מדובר בקבוצה של גנים הפועלת יחדיו.

מאחר שגם סדר וגם אי סדר מועילים לבני אדם, ראוי לבחון מחדש את הנטייה שלנו, לפחות במערב, לחלק את הכול לניגודים קוטביים, על פי היררכיה משעשעת של ערך והעדפה לא מוצהרת – יעילות ועצלות, היגיון ואי-רציונליות, חם וקר, חלק ומחוספס, לבן ושחור. אולי, במקום זה, עלינו לראות הפכים כאלה במונחים של איזון מועיל.

"מותו של קפטן ג'יימס קוק, 14 בפברואר 1779", יוהן זופאני (1795). תצלום: ויקיפדיה

אני תוהה האם החלקים ההרמוניים של היצירה היו כל כך יפים אלמלא היו עומדים מול החלקים שאינם הרמוניים, האור עם החושך, החלק עם המחוספס

הפיזיקאי הדני נילס בוהר, אחד החלוצים בתחום פיזיקת הקוונטים, אמר פעם שההיפך מן האמת העמוקה גם הוא אמת. הסינים הבינו מזמן את הרעיון הזה, במונחי המושג הדאואיסטי והקונפוציאני העתיק, מושג היין והיאנג: כל הדברים מתקיימים כהפכים סותרים ובלתי ניתנים להפרדה. היין מקושר לנשיות, חשיכה, צפון, ישן, רכות, קור, ואילו היאנג קשור לגבריות, אור, דרום, צעיר, קשה, חם. סמל היין והיאנג –  שתי צורות מעורבלות זהות בגודלן, אחת שחורה ואחת לבנה, ובכל אחת נקודה בצבע הנגדי – מצביעות על קיום הרמוני, שבו אף צורה אינה משתלטת על האחרת. המחשבה המערבית, לעומתה זאת, מנסה כהרגלה לפשט את העולם המפתיע הזה על ידי חלוקה של הכול לשניים. זה מצליח רק עד שאנחנו מביטים מקרוב ומגלים את המורכבות האמיתית המסתתרת מתחת. אם בסופו של דבר אנו מצלחים להגיע למקום גבוה יותר, נוכל למצוא שוב פשטות והרמוניה. היקום מזמר סדר, והוא מזמר גם אי סדר. אנחנו בני האדם מחפשים את מה שצפוי, וגם כמהים לחדש. קבלו את הניגודים החיוניים הללו, אומרים בור וקונפוציוס.

זהו סוף יום הכתיבה שלי, ואני מקשיב לסימפוניה התשיעית של אנטון ברוקנר, שהמלחין האוסטרי החל לכתוב בשנת 1887. הסימפוניה נפתחת בפרישה מתמשכת של התמות. בפרק השני, הסקרצו מעורר תחושת מבשרת רע, כאילו מוסתר איזה סוד אפל. אבל אני מוצא את עצמי מהופנט דווקא על ידי החלק השלישי, האדאג'ו. אחרי מנגינה הרמונית אבל מצמררת שמנגנים כלי הקשת (ואולי מבשרת על בוא הסוד) הצלילים הופכים אט אט לצורמים, מתגברים בעוצמתם, עד שאנו שומעים סערה של קרנות יער, מחוספסת וצורמת ואחריה עוד התנגשויות, כמו גלים אדירים המתנפצים אל החוף. ולאחר מכן רגע של שקט. המיתרים חוזרים שוב לנגן, מנגינה שקטה ולירית. המעברים בין המלודי לדיסוננטי ממשיך סוף הפרק. ואני תוהה האם החלקים ההרמוניים של היצירה היו כל כך יפים אלמלא היו עומדים מול החלקים שאינם הרמוניים, האור עם החושך, החלק עם המחוספס. המסודר עם מה שנראה לא מסודר. וכמובן, ברוקנר עצמו –  אקראי כמו כולנו, התנגשות אקראית של תאים המניבה חיים לא צפויים ביקום הבלתי סביר הזה.

אלן לייטמן (Lightman) הוא סופר, מסאי ופיזיקאי, מרצה לשימוש מעשי במדעי הרוח במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס. הוא מחבר הספר "החלומות של איינשטיין" (שראה אור בעברית ב-2007), Searching for Stars on an Island in Maine (מ-2018) ו-In Praise of Wasting Time (גם הוא מ-2018).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: מתוך "פסיפאה", ג'קסון פולוק, מוזיאון המטרופוליטן, ניו יורק. תצלום: תומס הוק.