ההצגה המצליחה ביותר בעולם

המחברים האנונימיים של הבשורות בברית החדשה לא הכירו אישית את ישוע, ולא ידעו פרטים על מהלך חייו. הם אמנם ידעו שהוצא להורג, אבל איש מהם לא נכח במקום ולא ידע דבר על מעצרו ועל מהלך צליבתו. בהיעדר סיפור ממשי על הצליבה הם המציאו סיפור מורכב, רב דמויות, ולא הוטרדו מסתירות. למרות ניסיון המחברים לספק סיפור קוהרנטי, גרסותיהם אינן תואמות. מחברי הבשורות גם לא יכלו להסתמך על עדויות כתובות, כי איש כנראה לא חשב שיש צורך לתעד את דבריו של מי שנחשב בעיני קבוצת דייגים בגליל למשיח. לכן על ההיסטוריון לבחון באופן ביקורתי את הסיפורים על ישוע ובעיקר את העולם התרבותי-פוליטי של התקופה בארץ ישראל ובעולם ההלני-הרומי. בלעדי רקע זה נתקשה להבין את תופעת היווצרות הדמויות המאכלסות את הסיפורים שקשורים לצליבתו של ישוע בידי הרומאים.

מחברי הבשורות נאלצו למלא את החסר באמצעות יצירת סיפורים שירתקו את קהלם. ככל שהסיפור יהיה מורכב ודרמטי, כך יצירתם תזכה להצלחה ולתפוצה. דרמה נזקקת לשחקנים ראשיים, במקרה זה: ישוע, בני משפחתו, וחסידיו ובראשם ממשיך דרכו או יורשו פטרוס-קייפא. העלילה הדרמטית זקוקה גם לדמויות משנה לפיתוח העלילה. מחברי הבשורות לא נרתעו לכלול דמויות חדשות, סמליות, לבניית העלילה, ולהערכתי דמויות לא מעטות נכללות בבשורות לצרכים נרטיביים בלבד. כוונתי בעיקר ליהודה כדמות הבוגד בישוע גיבור העלילה, ליוסף אַרימַתֵאָה שקבר את גופת ישוע הצלוב לקראת תחייתו, לשמעון מקירני שנשא את הצלב ואולי גם נצלב במקומו, לישוע בר אבא הפושע שהיהודים ביקשו לשחררו מן המוות בצליבה במקום הגיבור הראשי, לאשתו של המושל פונטוס פילטוס, לשליח תומס שפקפק בתחיית ישוע ומת כמרטיר, ליוסף אביו לכאורה של ישוע כדי ליחס לו זיקה לשושלת בית דוד. כל אלה הן דמויות במחזה שמופיעות בדיוק ברגע הנכון כדי לפתח את העלילה וליצר העצמה לסיפור, ולרוב הן נעלמות מיד לאחר מילוי תפקידן.

יהודה הוא הסמל המובהק ביותר לבוגדנות ולחמדנות הכספית. שמו אינו מקרי כלל. הוא נגזר משמם של היהודאים שבגדו בגיבור העלילה. בעיני הקורא הנוצרי בברית החדשה, יהודה הבוגד העניק את שמו לממלכת יהודה ולעמהּ ולא להיפך, כלומר היהודאים הם עם של בוגדים כמו האיש שבגד בישוע

יהודה הוא הסמל המובהק ביותר לבוגדנות ולחמדנות הכספית. שמו אינו מקרי כלל. הוא נגזר משמם של היהודאים שבגדו בגיבור העלילה. בעיני הקורא הנוצרי בברית החדשה, יהודה הבוגד העניק את שמו לממלכת יהודה ולעמהּ ולא להיפך, כלומר היהודאים הם עם של בוגדים כמו האיש שבגד בישוע. הבשורות מתחרות בדרכים להכפישו. מפתיע הדבר ש״איגרות פאולוס״ וספר ההתגלות אינם מכירים כלל את יהודה הבוגד. הבשורות על פי לוקָס, מַתִי ומרקוס יודעות מראש שיהודה יהיה בוגד שימסור את ישוע לחיילי רומא. יהודה קשור בראש ובראשונה לכסף. הוא נשא עמו ארנק והיה ממונה על תקציב ישוע ותלמידיו. לפי מַתִי, הדבר המנוגד ביותר לאלוהים הוא הממון: ״אֵינְכֶם יְכוֹלִים לַעֲבֹד אֶת הָאֱלֹהִים וְאֶת הַמָּמוֹן״ (מַתִי ו 24). כך נוצר מאוחר יותר הקשר בין יהודה, היהודאים והממון.

"יהודה איש קריות עוזב את הסעודה האחרונה" (סוף המאה ה-19), קרל בלוך. תצלום: ויקיפדיה

יהודה השתתף כשאר השליחים בסעודת החג בערב פסח בגת שמנים על הר הזיתים. בזכות כשרונו העל טבעי ידע ישוע שיהודה יבגוד בו. לפי מתִי, יהודה שאל: ״זֶה אֲנִי, רַבִּי?" ישוע השיב לוֹ: "אַתָּה אָמַרְתָּ״ (מַתִי כו–25). בתום הסעודה הגיע יהודה עם קבוצת חיילים לגת שמנים. על פי סימן מוסכם, הוא ניגש אל ישוע ונישק אותו, וכך ידעו החיילים את מי עליהם לעצור. שתי גרסות סותרות מספרות על מות יהודה הבוגד. על פי מַתִי, יהודה קיבל שלושים שקל כסף תמורת הלשנתו. אחרי שישוע נצלב, יהודה נתקף בייסורי מצפון, החזיר את הכסף לכוהנים ותלה את עצמו. על פי ספר מעשי השליחים יהודה: ״קָנָה לוֹ שָׂדֶה בִּשְׂכַר הָרֶשַׁע וּבְנָפְלוֹ נִבְקְעָה בִּטְנוֹ וְכָל מֵעָיו נִשְׁפְּכוּ הַחוּצָה וּלְפִיכָךְ נִקְרָא שָׂדֶה 'חֲקַל דְּמָא', שֶׁפֵּרוּשׁוֹ שְׂדֵה הַדָּם״ (א 19-18). סביר להניח שהשם 'חֲקַל דְּמָא', הוא מונח אטיולוגי, כלומר המציאו לשם הלא ברור סיפור כדי לפרש אותו. הבגידה כמובן לא השתלמה והסתיימה במות הבוגד. האם יהודה הוא דמות אמיתית או שמחברי הבשורות היו זקוקים לדמות של אנטי גיבור שתסמל את הרוע מול צדיקותו של ישוע? האם סיפור המסתיים במוות טרגי נזקק לאפיזודת הבגידה לשם פיתוח העלילה?

***

האם המחברים ביקשו להדגיש את בוגדנותם של קרובי ישוע לעומת דמותו של יוסף ארימתאה? אחרי שגופת ישוע הושלכה לקבר אחים, הופיע לפתע יוסף אחרי מות, הציל את הגופה וכך התבצעה תפנית בעלילה

יותר מדמות יהודה הבוגד, יוסף אַרימַתֵאָה נכנס לסיפור מותו ותחייתו של ישוע כחוליה מקשרת שמאפשרת לרקום סביבה סידרת התגלויותיו לשליחיו ומקורביו. שמו ביוונית רומז לאדם חכם ואילו המתרגמים לעברית קשרו את שמו לעיר רמתיים. קשה להכריע, ואולי עדיף יותר לקשור אותו להופעתו בדרמה, ״אחרי מות״. אחרי הוצאתו להורג של יוחנן המטביל, תלמידיו דאגו לטפל בגופתו והניחו אותה בקבר. כך גם אחרי סקילת סטפנוס בידי הסנהדרין. לעומתם, איש ממשפחתו הקרובה של ישוע או מחסידיו לא נכח במהלך צליבתו. כולם ברחו והותירו אותו לבד. האם נאלצו להסתתר בירושלים מחשש שיעצרו? האם המחברים ביקשו להדגיש את בוגדנותם של קרובי ישוע לעומת דמותו של יוסף ארימתאה? אחרי שגופת ישוע הושלכה לקבר אחים, הופיע לפתע יוסף אחרי מות, הציל את הגופה וכך התבצעה תפנית בעלילה.

לפי הסיפור, הוטל על יוסף ארימתאה להוריד את ישוע מן הצלב, לרכוש תכריכים, לעטוף את הגופה, להניחה בקבר חצוב מראש בסלע, ולסתום את פתח המערה באבן כבדה. יוסף מוגדר כחסיד בסתר של ישו, כי חשש מן היהודאים. הבשורה הגנוזה של פטרוס מייחסת לו מעמד של ידיד הפרוקורטור הרומי ביהודה. לפי לוקס הוא היה אפילו חבר הסנהדרין, תפקיד רשמי רם מעלה. במעמד זה יכול היה להיפגש עם פונטוס פילטוס. כידידו, הוא ביקש לקבל את גופת הצלוב ולקבור אותו ופילטוס נענה לבקשתו. ספר מעשה השליחים מחזק את תפקידו שלו יוסף אחרי מות: ״יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלַיִם וְהָעוֹמְדִים בְּרֹאשָׁם לֹא הִכִּירוּהוּ וּבְשָׁפְטָם אוֹתוֹ וְאַף כִּי לֹא מָצְאוּ שׁוּם עִלָּה לְמִשְׁפַּט מָוֶת בִּקְשׁוּ מִפִּילָטוּס לַהֲמִיתוֹ. כַּאֲשֶׁר הִשְׁלִימוּ אֶת כָּל הַדְּבָרִים הַכְּתוּבִים עָלָיו הוֹרִידוּהוּ מִן הָעֵץ וְהִנִּיחוּהוּ בַּקֶּבֶר״ (יג 29-27). האם יוסף קבר את ישוע בשבת בניגוד למסורת? הבשורה על פי מרקוס סותרת גרסה זו וטוענת שכל חברי הסנהדרין, פה אחד, החליטו לדון את ישוע למוות: ״קָרַע הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל אֶת בְּגָדָיו וְאָמַר: מַה לָּנוּ עוֹד צֹרֶךְ בְּעֵדִים? שְׁמַעְתֶּם אֶת הַגִּדּוּף. מַה דַּעְתְּכֶם?" הַכֹּל הִרְשִׁיעוּ אוֹתוֹ וּפָסְקוּ שֶׁהוּא בֶּן מָוֶת״ (יד 64-63). אם יוסף היה חבר הסנהדרין האם גם הוא פסק את דין ישוע למוות? האם הוא התנגד להחלטת הסנהדרין, ובזכות התנגדותו הוכרז כאחד משליחי ישוע?

"הורדת ישוע מהצלב" (סביבות 1435), שמן על עץ, רוחייר ון דר ויידן, מוזיאון פראדו, מדריד. תצלום: ויקיפדיה

על פי יספוס, הסנהדרין לא היה גוף בעל סמכויות עצמאיות אלא קבוצת נכבדים, שפעלו בחסות הסמכות הפוליטית של השליט הרומי. מוסד מסוג זה היה מוכר בכל האימפריה הרומית והשליט המקומי היה מכנס אותו כגוף מייעץ. מעמד זה שונה ממעמד הגֶרוּסיָה, מועצת הזקנים, בתקופה ההלנית, שהיה גוף פוליטי עצמאי. לעומת זאת. התלמוד העניק לסנהדרין בימי שלטון רומא מעמד של גוף מרכזי רב עוצמה, בעל סמכויות נרחבות בתחום חיי היהודאים, גם בתחום הפולחן בבית המקדש וגם בתחום הפוליטי והפלילי. מוסד מסוג זה כלל לא היה קיים בתקופה הרומית ומחברי התלמוד לא ידעו עליו דבר, מכיוון שבמועד חיבור התלמוד לא היה בידיהם מידע על התקופה.

יוסף ארימתאה יכול היה להיות עד הראייה המרכזי הנכסף, שיכול לתאר בפרוטרוט את הצליבה והקבורה באוזניהם של מחברי הבשורות. אבל מחברי הבשורות נפטרו ממנו באותה מהירות שבה הוכנס לסיפוריהם, בלי לאפשר לו להעיד על שעותיו האחרונות של גיבור המחזה

אחרי הנחת גופת ישוע בקבר הסתיים תפקידו של יוסף ארימתאה והוא נעלם כלעומת שבא. היעלמותו מן הסיפור מעוררת שאלות. הוא האיש שלא היה אמור להיעלם מן הזירה, מכיוון שכל בני משפחת הצלוב, אמו, אחיו ואחיותיו לא נכחו בצליבה. השליחים שהיו הקרובים אליו, ובהם פטרוס, נעלמו מפחד השלטונות. יוסף יכול היה להיות עד הראייה המרכזי הנכסף, שיכול לתאר בפרוטרוט את הצליבה והקבורה באוזניהם של מחברי הבשורות. אבל מחברי הבשורות נפטרו ממנו באותה מהירות שבה הוכנס לסיפוריהם, בלי לאפשר לו להעיד על שעותיו האחרונות של גיבור המחזה. מות ישוע על הצלב היה כאמור מוות משפיל בעיני מחברי הבשורות. האירוע היה פומבי וצפו בו ירושלמים רבים לכן קשה היה להתכחש אליו או להתעלם מקיומו. יחד עם זאת הם ניסו להקהות במקצת את חריפותו ונאלצו להודות שישוע בעצמו נצלב ולא אדם אחר במקומו. למרבה הפלא אף אחד ממקורבי ישוע, לא שנים עשר שליחיו ולא בני משפחתו, לא נעצר אחריו ולא הוצא להורג. האם השלטונות לא חששו שמא ימשיכו לעורר מהומות נגדם?

***

הכנסת דמות שמעון מן העיר קירני שבמזרח לוב לסיפור הצליבה אמורה הייתה למנוע מישוע את ההשפלה שבנשיאת הצלב על גבו. ישוע היה אמור לשאת צלב כבד עשוי עץ ממקום משפטו עד לאתר הצליבה בגבעת הגולגולת. על פי הבשורות הסינופטיות על שם לוקס, מַתִי ומרקוס, שסותרות את הבשורה על פי יוחנן, הסבל נמנע מישו. מי שנשא את הצלב לאורך הדרך היה אדם אחר: ״אוֹתָהּ שָׁעָה עָבַר שָׁם שִׁמְעוֹן מִקִּירֶנְיָה כַּאֲשֶׁר בָּא מִן הַשָּׂדֶה. הֵם הִכְרִיחוּ אוֹתוֹ לָשֵׂאת אֶת צְלָבוֹ שֶׁל יֵשׁוּ״ (מרקוס טו, 21). בניגוד לשאר הבשורות, הבשורה על פי יוחנן טוענת שישוע נשא את הצלב לבדו. לוּקָס העדיף לפטור את ישוע מהשפלה וטען ששמעון מקירני נשא במקומו את הצלב אבל לא נצלב במקומו. מתי שם בפי ישוע את הקריאה: "מִי שֶׁרוֹצֶה לָבוֹא אַחֲרַי, שֶׁיִּתְכַּחֵשׁ לְעַצְמוֹ וְיִקַּח אֶת צְלָבוֹ וְיֵלֵךְ אַחֲרַי״. (מַתִי טז 24). מובן שמשפט זה יכול היה להיכתב רק לאחר הצליבה.

יחד עם ישוע נידונו לצליבה שני עבריינים. האם גם הם היוו סכנה לסדר הציבורי? אולי היו סתם פושעים? לוקס אינו מחמיץ הזדמנות לשים בפי אחד מהפושעים דברי התגרות בתלוי שלצדו: ״ הֲלֹא אַתָּה הַמָּשִׁיחַ הוֹשַׁע עַצְמְךָ וְאֹתָנוּ״ (לוקס כג 39). חברו לעומתו מרחם על ישוע ואומר לשכנו הלועג: "אָנוּ מְקַבְּלִים גְּמוּל רָאוּי עַל מַה שֶּׁעָשִׂינוּ, אֲבָל הָאִישׁ הַזֶּה לֹא עָשָׂה שׁוּם רַע״ (לוקס כג 42-41). שיחת שני הנדונים למוות מוסיפה רובד רטורי נוסף למעמד הדרמטי, אך ללא קשר למציאות.

המסורת העניקה לאחד משני הגנבים שמסופר כי נצלבו עם ישוע את השם דיסמאס הקדוש, המכונה "הגנב המכפר", כאן באיקונין ערבי-נוצרי מהמאה ה-15. המוזיאון לאמנות ביזנטית, ברלין. תצלום: ויקיפדיה

הספרות החוץ קנונית יצרה סיפורים שמנסים להתגבר על בעיית מותו המשפיל של המשיח, שלא הצליח להציל את חייו מידי כופרים. בכתובת על פפירוס מאתר נאג חמדי במצרים (המאמר השני של סֶֶת הגדול), ישוע מביט ממרומי השמים בשמעון מקירני, צוחק ואומר לעצמו שאדם אחר שתה את הדבש והחומץ, אדם אחר הולקה במקל, לא אני נשאתי את הצלב אלא שמעון, על ראש אדם אחר הונח זר קוצים, ואני התמוגגתי מטיפשות המוציאים להורג. אסכולה הרטית נוצרית רדיקלית, הדוֹקֶטיזם, מכחישה את מות ישוע על הצלב וטוענת כי ישוע נראה כאילו הוא סובל אך דמו לא ניגר. בהמשך הדוקטיזם התנער לחלוטין ממהותו האנושית של ישוע.

הספרות הגנוסטית משנה אף היא את המציאות וטוענת ששמעון הוא האיש שנצלב ולא ישוע. למעשה התבצעה מטמורפוזה, ישוע שינה את מראהו, עטה את דמות שמעון, ולעג לראשי העם. כך הוא עלה לשמים אל מי ששלח אותו. באוונגליון המיוחס לבר אבא, יהודה החל להידמות לישוע כמו כפיל ויהודה הבוגד הוא שנצלב במקומו וכך חזר ישוע לאמו ולשליחיו והוכיח להם שהוא לא מת. אחרי נשיאת הצלב אל מקום ההוצאה להורג, נעלמה דמות שמעון איש קירני כמו שנעלמה דמות יוסף אחרי מות. מחברי הבשורות לא היו זקוקים להם יותר. ריבוי הגרסות שבהן ישוע לא נשא את צלבו ואף לא נצלב מעידות שמוות הגיבור בצליבה היה קשה מנשוא עבור חסידיו, לכן חיפשו תחליפים. אך שמעון מקירני אינו דמות פיקטיבית. אוּסֵביוּס מקיסריה (340-265 בערך) מזכיר אותו כמשיח והבשורות עשו שימוש בשמו לצורכיהן.

***

מחברי הבשורות המציאו את דמות ישוע בר אבא כשחקן בסצנת הצליבה למטרה פוליטית, לנקות את נציג רומא מפשע צליבת משיח. על פי הבשורות, הנציב הרומי נהג להעניק חנינה מדי שנה בחג הפסח לפושע אחד. אך מתברר שהמנהג לשחרר אסיר בערב חג הפסח אינו מוכר מחוץ לברית החדשה והומצא אף הוא רק לצורכי העלילה

מחברי הבשורות שנזקקו לדמות שמעון מקירני המציאו להערכתי גם את דמות ישוע בר אבא שהיה אמור להיצלב במקום ישוע הגלילי. כדי שמות המשיח יקבל צביון דרמטי חייבת הסצנה להיות מורכבת ומלאת מתח. ברגעים הקריטיים שקדמו לצליבה הכניסו הבשורות את הסצנות הדרמטיות ביותר בעלילת המוות. כשהכוהנים הביאו בפני פילטוס את ישוע כדי שיגזור את עונשו למוות, התחמק נציג רומא והעביר להם את ההחלטה: ״קְחוּ אוֹתוֹ אַתֶּם וְשִׁפְטוּהוּ עַל פִּי תּוֹרַתְכֶם. אָמְרוּ לוֹ רָאשֵׁי הַכֹּהֲנִים: אֵין לָנוּ רְשׁוּת לְהָמִית אִישׁ״ (יוחנן יח 31). הכוהנים סירבו לשפוט את ישוע בטענה שההאשמה נגדו היא פוליטית: ניסיון למרוד באימפריה. אילו פילטוס היה מתעקש לטעון שהאשמה כלפי ישוע אינה בתחום סמכויותיו, ישוע לבטח היה מת בסקילה כמו סטפנוס או יעקב אחי ישוע שנחשדו בהפרת חוקי התורה.

מחברי הבשורות המציאו את דמות ישוע בר אבא כשחקן בסצנת הצליבה למטרה פוליטית, לנקות את נציג רומא מפשע צליבת משיח. על פי הבשורות, הנציב הרומי נהג להעניק חנינה מדי שנה בחג הפסח לפושע אחד. אך מתברר שהמנהג לשחרר אסיר בערב חג הפסח אינו מוכר מחוץ לברית החדשה והומצא אף הוא רק לצורכי העלילה: ״רְצוֹנְכֶם שֶׁאֲשַׁחְרֵר לָכֶם אֶת מֶלֶךְ הַיְּהוּדִים? הֵשִׁיבוּ וְצָעֲקוּ: לֹא אֶת זֶה אֶלָּא אֶת בַּר אַבָּא!״ (יוחנן יח 39). הפושע הזוכה נבחר על פי צעקות ההמון. לפי מתִי, פילטוס שאל את ההמון שהתאסף לפני ארמונו אם הם רוצים שישחרר את ישוע המשיח או את ישוע הפושע וההמון צעק: לשחרר את בר-אבא ולא את ישוע. פילטוס החליט להתעקש: אִם כֵּן, מָה אֶעֱשֶׂה לְישוע הַנִּקְרָא מָשִׁיחַ? אָמְרוּ כֻּלָּם: שֶׁיִּצָּלֵב. שָׁאַל: אֲבָל מָה רָעָה עָשָׂה? אַךְ הֵם צָעֲקוּ בְּיֶתֶר שְׂאֵת: שֶׁיִּצָּלֵב״ (מַתִי כז 22-21).

אנתוני קווין מגלם את בר אבא בסרט האיטלקי "Barabbas" משנת 1961. תצלום: ויקיפדיה (ספרדית)

הכנסת ישוע בר אבא לסיפור משרתת כנראה שתי מטרות. האחת, להוכיח שהייתה אפשרות לכוהנים ולזקני היהודאים לתקן את דרכם הרעה. אך למרות השתדלות נציג רומא, הנהגת היהודאים לא שעתה להצעתו להציל את ״ישוע הנקרא משיח״ אלא העדיפה להציל פושע בשם ישוע בר אבא. מחברי הבשורות לא הסתפקו בניסיון לנקות את נציג השלטון הרומי מהריגת משיח והכניסו לעלילה דמות חיזוק נוספת, אשת פילטוס. האישה חלמה חלום ומיהרה להזהיר את בעלה שלא לפגוע בישוע הצדיק: ״כַּאֲשֶׁר יָשַׁב עַל כֵּס הַמִּשְׁפָּט שָׁלְחָה אֵלָיו אִשְׁתּוֹ לֵאמֹר: "אַל יִהְיֶה לְךָ דָּבָר עִם אוֹתוֹ צַדִּיק, כִּי רַבּוֹת סָבַלְתִּי הַיּוֹם בַּחֲלוֹם בִּגְלָלוֹ״ (מַתִי כז 19).

מטרת פילטוס הושגה, זקני היהודאים חרצו את דינו של המשיח ולנציג רומא לא נותרה ברירה אלא להיענות להם. החטא הוטל על היהודאים ולא על רומא. רחיצת הידיים הטקסית הוסיפה מימד תיאטרלי לניקיון כפיה של רומא

למרות קריאות ההמון לצלוב את ישו, עשה פילטוס מאמץ אחרון להצילו והמשיך בניסיונותיו לשכנע את ראשי העם לשנות את החלטתם. בעיני מחברי הבשורות, פילטוס מתנהג כשופט צדק בשבתו במשפט שמשתדל לפשר בין הצדדים ומבצע לעיני העם טקס היטהרות סימבולי מחטא הריגת משיח: "אֲבָל מָה רָעָה עָשָׂה? אַךְ הֵם צָעֲקוּ בְּיֶתֶר שְׂאֵת: שֶׁיִּצָּלֵב. כְּשֶׁרָאָה פִּילָטוּס כִּי אֵינוֹ מוֹעִיל דָּבָר וּמַה גַּם שֶׁמִּתְרַגֶּשֶׁת מְהוּמָה, לָקַח מַיִם וְרָחַץ אֶת יָדָיו לִפְנֵי הֶהָמוֹן בְּאָמְרוֹ: "נָקִי אָנֹכִי מִדָּמוֹ שֶׁל זֶה. זֶהוּ עִנְיַנְכֶם. עָנוּ וְאָמְרוּ כָּל הָעָם: דָּמוֹ עָלֵינוּ וְעַל בָּנֵינוּ״ (מַתִי כז 25-23). מטרת פילטוס הושגה, זקני היהודאים חרצו את דינו של המשיח ולנציג רומא לא נותרה ברירה אלא להיענות להם. החטא הוטל על היהודאים ולא על רומא. רחיצת הידיים הטקסית הוסיפה מימד תיאטרלי לניקיון כפיה של רומא. סיימה את העלילה סצנה אכזרית: חיילי הנציב הובילו את ישוע אל הצלב, ובדרך לא חסכו ממנו השפלות והתעללות, הניחו על ראשו עטרת קוצים וירקו עליו.

רבים העדיפו לראות בסצנה זו אירוע היסטורי. הגדיל לעשות ההיסטוריון דוד פלוסר אשר בספרו "ישוע" (שראה אור בהוצאת מאגנס ודביר בשנת 2009) כינה את ישוע בר אבא ״לוחם גרילה נגד הרומים, שעמד בראש קבוצת לוחמים שעסקו בפעולות טרור קטלניות, נתפסו ונכלאו״. לדבריו, לסצנה זו הייתה משמעות שונה מן הכתוב בבשורות. הנציב ראה חובה לעצמו לצלוב את שלושת הטרוריסטים, ובמיוחד את בר אבא, אבל הוא חשש שאם יוציא להורג גיבור עממי זה, ישוע בר אבא, עלולה להתחולל תסיסה נגדו. הכוהנים הגדולים השנואים על העם גם הם חששו שצליבת בר אבא תעורר מהומה בקרב עולי הרגל שיבקשו לנקום את מותו, דבר שיגרום לתגובת השלטונות ולקורבנות רבים. לדעת פלוסר, גם פילטוס וגם הכוהנים ניסו לשכנע את העם לשחרר את ישוע בר אבא ולא את ישוע, ולכן פנה נציג רומא להמון בבקשה לשחרר את מלך היהודים. פילטוס, לטענת פלוסר, העדיף לצלוב את בר אבא לוחם החירות המסוכן ולא את ישוע, שבו לא מצא אשמה חמורה דייה שתצדיק את הוצאתו להורג. לדברי החוקר, הקריאות ״צלוב אותו״ יצאו מפיהם של הכוהנים ולא מפי העם, לכן בעיני פילטוס דרישה זו משקפת חוש צדק מעוות. להערכתי פרשנות פלוסר מנוגדת לרוח הטקסט וכל כוונתו אינה אלא אפולוגטית כלפי היהודאים.

פילטוס רוחץ בניקיון כפיו, ובכך חורץ את גורלו של ישוע ומבחינתו - צלב שלושה טרוריסטים: פרט מתוך ציור של דוצ'ו די בואונינסניה (1308), תצלום: ויקיפדיה

סצנה מורכבת זו נבנתה מראש על פרטיה למטרה ברורה: להדגיש את מאמצי נציג רומא להציל את ישוע מצליבה ולבסס את אחריותם הבלעדית של היהודאים במות המשיח. עיצובה הדרמטי של סצנת השתדלויות פפילטוס למען ישוע יכולה לרמוז לכך שבמציאות היהודאים, הרומים וגם חסידי ישוע ידעו ללא ספק שהמושל הוא האחראי הבלעדי להוצאה להורג. מסיבה זו הרבו המחברים להשתמש באמצעים דרמטיים ותיאטרליים כדי להעביר את האחריות לצליבה מנציג רומא ליהודאים, ולהפוך את פילטוס לצדיק נוצרי.

***

בהנחה שמחברי הבשורות הם יהודאים, נשאלת השאלה מה סיבת ההתחנפות לפרוקורטור הרומאי? האם פחדו לכתוב נגדו מחשש שיואשמו כתומכי המשיח המרדן? או האם סצנת הצליבה התווספה לברית החדשה זמן רב לאחר מכן, בתקופה שבה חסידי ישוע רצו לזכות במעמד של דת לגיטימית מטעם הקיסר?

למרבה ההפתעה, כל הבשורות חוץ מן הבשורה על פי מַתִי אינן מכירות אדם בשם יוסף כאביו לכאורה של ישוע. הוא נקרא בשם ״יוֹסֵף בַּעַל מִרְיָם״ (ולא ״יוסף בן פלוני״), מרים אינה מכונה ״מרים אשת יוסף״ וישוע אינו מכונה כמקובל ״ישוע בן יוסף״. איגרות פאולוס אינן מזכירות את יוסף וכך גם ספר ההתגלות. אחרי הופעתו בגנאלוגיה קצרה, הבשורה על פי מַתִי מציינת שישוע הוא בנו של נגר: ״הֲרֵי זֶה בְּנוֹ שֶׁל הַנַּגָּר״ (יג 55). נשאלת השאלה, האם הנגר ויוסף הם אותו אדם או שמדובר בשני אנשים שונים? האם חסידי ישוע ידעו בימי חייו מי אביו? האם יוסף הומצא רק כדי להתגבר על העובדה שישוע נולד מאב שאינו ידוע וכדי לקשור אותו לשושלת בית דוד? אחרי הופעה בודדה, יוסף והנגר נעלמים מחיי ישו.

יהודה הבוגד, שמעון מקירני שפטר את ישוע מסבל נשיאת הצלב, יוסף הרמתי שהציל את גופת ישוע והביאה לקבורה, ישוע בר אבא, ויוסף הנגר, כולם דמויות משנה שסיפור העלילה זקוק להן להשלמת דרמה שתרתק את דמיון הקורא. אין מנוס מן המסקנה שדמויות אלה הן פיקטיביות ואין להן קשר למציאות היסטורית. דמויות משנה אלה, שנעלמות מן הברית החדשה אחרי שמלאו תפקיד סמלי ורב משמעות, יכולות לספק לנו רמז על זהותם של מחברי הבשורות ובעיקר על מגמותיהם. אין ספק שאהדתם נתונה לנציג רומא ולא לראשי היהודאים. סביר להניח שציבור היהודאים שנכח באירוע הצליבה ידע שישוע הוצא להורג ביוזמת שליטי רומא, שחששו ממהומות של משיחים בעיני עצמם, שמספרם באותם ימים לא היה זניח. סביר גם שאהדתו של הציבור היהודאי לא הייתה נתונה לשליטי רומא שנהגו בהם באכזריות, אלא למשיחים שאחריהם נהרו. בהנחה שמחברי הבשורות הם יהודאים, נשאלת השאלה מה סיבת ההתחנפות לפרוקורטור הרומאי? האם פחדו לכתוב נגדו מחשש שיואשמו כתומכי המשיח המרדן? או האם סצנת הצליבה התווספה לברית החדשה זמן רב לאחר מכן, בתקופה שבה חסידי ישוע רצו לזכות במעמד של דת לגיטימית מטעם הקיסר?

ד״ר יגאל בן-נון הוא היסטוריון, חוקר מקרא, מחברם, בין היתר של הספר ״קיצור תולדות יהוה״ בהוצאת רסלינג 2017 ו-"מתי הפכנו ליהודים ואיך נוצרו הדתות המונותיאיסטיות" בהוצאת "דביר", כנרת-זמורה, 2023.

תמונה ראשית: מתוך: "Ecce homo" ["הנה האיש"], פילטוס מציג את ישוע המושפל לעיני אנשי ירושלים. אנטוניו צ'יזרי (1850), תצלום: ויקיפדיה