הן מזכירות לי מה אני עושה ולמה

ציפורים: ככל שאנו יודעים עליהן יותר, אנחנו מבינים אותן פחות, אבל אולי לומדים משהו על עצמנו
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

את הציפורים הזעירות להדהים Bushtits [המין היחיד ממשפחת הגנובתניים החי באמריקה ובאוקיאניה] החיות בלהקות ברחבי מערב ארצות הברית לא קשה למצוא באזור מפרץ סן פרנסיסקו. אני בדרך כלל שמה לב אליהן כשאני מבחינה במקהלה של משכימי קום על עץ אלון שכאילו רוטט. אבל הקנים שלהם חבויים היטב, והם שונים ממה שמרבית האנשים מדמיינים לעצמם. הקינים הללו עשויים מקורי עכביש, פרווה, חזזיות וחלקי צמחים, והם תלויים על ענפים כמו מין גרביים משונים, עם פתח כניסה שנמצא בצד, קרוב לתקרה. לפני כחודש, כשחברי ג׳ו הראה לי את הקן שהוא מצא, התבוננו בציפורים נושאות פיסות מוך ומה שנראה לנו כמו פרחי אלון, ומוסיפות אותן בקפידה לפקעת ההולכת וגדלה.

הבנתי שאני צריכה לצפות בציפורים לא רק כמופעים מבודדים אלא כפעילות לאורך זמן, בין אם אני צופה בקבלת החלטות בזמן אמת או בשינויים בעונות השונות

ה-Bushtits היו מן הציפורים הראשונות שלמדתי לזהות כשהתחלתי לעסוק בצפרוּת, בשנת 2016, חמושה במה שהיה כנראה מגדיר הציפורים הרשמי באזור הזה. במדריך, Sibley Birds West  מופיעות שתי ציפורים בכל עמוד בלוויית תיאור קצר, על פי השינויים במעטה הנוצות, ממוינות על פי תתי מינים – והכל כתוב ומאויר על ידי דייוויד אלן סיבלי, שנחשב על ידי רבים ליורשו של רוג׳ר טרוי פטרסון, שהמציא את מגדיר השדה המודרני. אבל בשנים שחלפו מאז, הבנתי כמה עוד יש ללמוד על אודות הציפורים שחשבתי שאני מכירה, וכמה צריך לצפות בציפורים לא רק כמופעים מבודדים אלא כפעילות בצפרות לאורך זמן, בין אם אני צופה בקבלת החלטות בזמן אמת או בשינויים בעונות השונות. כאילו הוא צפה את סקרנותי, סיבלי הפיק כעת ספר מסוג אחד, What It’s Like to Be a Bird, שכריכתו מבטיחה כי יימצא בו הסבר ל״מה ציפורים עושות ולמה״.

ציפור, Bushtit, קליפורניה

כה קרוב וכה רחוק: Bushtit מצוי, על ענף בקליפורניה. תצלום: אלן שמירר, ויקיפדיה

קראתי את הספר כשג׳ו הראה לי את הקן, ועד מהרה התחלתי לראות קנים בכל מקום – צורות אפלות ומסתוריות חבויות בין העלים, כמו גרסאות קטנות של ספינת החייזרים מהסרט ״המפגש״. למזלי הטוב, עמוד שלם בספרו החדש של סיבלי מציג את שלבי הבנייה של הקנים הללו, לפי הסדר, החל בשלד קורי העכביש הנמתח בין הענפים, שמתמלא ומעמיק בהדרגה. יום אחד במתחם קטן של ספסלים לעוברי אורח ליד ביתי, הצלחתי לראות שתי Bushtits בשלב הבנייה הראשון, כאשר רק קורי עכביש דקיקים ביותר מחברים בין שני זרדים. התלהבתי. הציפורים עשו משהו! בינתיים, מרמיטה חלפה דרך ענפי העץ בתנופה מגושמת, וכשהתקרבה מדי ליצירה השברירית, הציפורים עברו מציוצים רגילים לקריאות אזעקה.

האינסטינקט הוא יותר מאשר תכנוּת בלבד: ציפורים בוודאי מונעות על ידי משהו הדומה לרגשות

מאחר שנקלעתי במפתיע לקרב ההישרדות שלהן בעץ האלון הקטן, מצאתי את עצמי רוצה להצטרף לקריאות האזעקה ולגרש את המרמיטה. העובדה שחשתי את מה שנראה לי כתסכול של הציפורים, גרמה לי לחשוב על ההקדמה העדינה במפתיע לספרו של סיבלי, אשר בה הוא כותב כי האינסטינקט הוא יותר מאשר תכנוּת בלבד: ציפורים בוודאי מונעות על ידי משהו הדומה לרגשות. ״אני מבין שזה אנתרופומורפי ביותר,״ הוא מציין, אבל למרות זאת, ״אולי התחושות שחש הזהבן כשהוא מביט בקן המוגמר שבנה, דומות לתחושות שהורים אנושיים חשים כשהם מביטים בחדר הילדים שזה עתה גמרו לשפץ ולצבוע. אולי הירגיזי ׳ישן היטב׳ אחרי יום מוצלח של איסוף ואחסון מזון לקראת החורף״.

ירגזי, שבדיה

האם אנחנו רואים אותו או את עצמנו בו? ירגזי בשבדיה. תצלום: בנגט ניימן, ויקיפדיה

ההסתייגות בשל ההאנשה מצביעה על ההשלכה המנטלית ואולי אפילו הרגשית שמתרחשת תמיד כשאנו מנסים לדמיין ״מה ציפורים עושות ולמה״. במאמר משנת 1974, “What Is It Like to Be a Bat?,”, הפילוסוף תומאס נייגל (Nagel) טען כי לא ניתן להשיב על שאלה כזו, משום שההבדלים בינינו עצומים מדי:

״אפילו לו יכולתי להפוך, במידה כלשהי, לעטלף, דבר במצבי הנוכחי לא יכול היה לאפשר לי לדמיין מה יהיו החוויות במצב עתידי שבו תשתנה כך צורתי. הראיות הטובות ביותר היו מגיעות מחוויותיהם של עטלפים, אילו רק ידענו מהן״.

סיבלי אינו נבהל. כשהוא מתאר את תיאורי המדענים בנוגע לראיה של החרטומן, הוא מבקש מאיתנו ״לדמיין שאנו מסוגלים לראות את כל השמים והאופק, וכמה פרטים לאורך מרבית האופק, בלי להפנות את הראש״. ציפורים גם מעבדות תמונות במהירות כפולה מזו של בני האדם. סילבי מניח שהסרטים שלנו ייראו להן כמו מצגת של שקופיות. כדי להסביר את האופן שבו סבכיים וציפורים אחרות משתמשים בשדה המגנטי כדי לנווט, הוא חייב לתאר חוש שלם שבני האדם נעדרים, תוך שהוא משתמש ב״דימוי יצירתי היפותטי לגמרי של מה שהציפור עשויה לראות בשמיים״: מעין כיפה של אור מקוטב, הנחצית בפס המכוון על פי השדה המגנטי.

ככל שאני יודעת יותר על אודות ציפורים, כך העולם הנתפש שלהם נדמה לי פחות נגיש

במהלך מאמציי לדמיין, הבחנתי באירוניה קלה: ככל שאני יודעת יותר על אודות ציפורים, כך העולם הנתפש שלהם נדמה לי פחות נגיש. מהספרThe Bird Way: A New Look at How Birds Talk, Work, Play, Parent, and Think,  שכתבה ג׳ניפר אקרמן (Ackerman), למדתי שציפורים כמו ה- Vinous-throated parrotbill וה- Black Jacobin hummingbird משמיעות צלילים שמעבר לטווח השמיעה שלנו, בעוד שמופעי החיזור של מנקין שחור זכר כוללים ״סלטות מהירות במיוחד״, מהירות כל כך שבני האדם מסוגלים להבחין בהן רק בסרטון בהילוך איטי. ציפורים רואות צבעים שאנו לא נראה לעולם, ומבחינות בין צבעים שנראים לנו זהים. כשהיא כותבת על האופן שבו הן מפרשות קיר מכוסה עלים כ״עולם תלת ממדי מפורט של עלים הנבדלים זה מזה מאוד״, אקרמן מצרה על כך שהיא ניסתה לראות את מה שציפורים רואות, אבל בני האדם פשוט אינם מסוגלים להבדיל בין גווני ירוק כאלה.

קן, ציפורים

פלאות וחידות למראה קן של ציפורים. תצלום: Jurate Cesnaite

ככל שאנו לומדים, כך צצות יותר שאלות. שני הספרים כוללים מחקרים עדכניים, המאירים על התנהגויות חדשות, שמאפייניהן ומטרתן משוערים או עדיין לא ידועים. אקרמן כותבת כי ה-Verry, שהוא סוג של קיכלי צפון אמריקני, מסוגל לחזות סופות הוריקן חודשים מראש, ולהתאים את זמני הקינון והנדידה בהתאם – אבל האופן שבו הוא עושה זאת, הוא ״תעלומה גדולה״.

איכשהו, הגרגורים הם חלק מהתקשורת הנדרשת בקבלת החלטות מורכבות בקבוצה, אבל איך ציפורים בודדות ׳מצביעות׳ בהתכנסויות הללו? איך הן פותרות אי הסכמה או דעות מנוגדות?

דוגמה אחת בלתי נשכחת מגיעה מן הציפור Greater Ani, מין דרום אמריקני של קוקייתיים. כפי שאקרמן מסבירה, ציפורים אלה יוצרות קבוצות של הורות משותפת שאינה מבוססת על קרבה גנטית, אבל נותרות יחד כקבוצות לאורך עשור או יותר. כל קבוצה בוחרת אתר לבניית הקן ובונה אותו במאמצים משותפים. כל הנקבות מטילות ביצים באותו זמן ואינן מסוגלות להבחין איזו ביצה היא שלהן. במהלך היום, הציפורים נאספות למה שכריסטינה ריהל (Riehl), מרצה לאקולוגיה וביולוגיה אבולוציונית באוניברסיטת פרינסטון, מכנה בשם ״גיבוש פוטבול המוני״, שבו הן מקרבות מקור אל מקור ומשמיעות קולות גרגור מוזרים במשך עשר דקות ויותר. איכשהו, הגרגורים הם חלק מהתקשורת הנדרשת בקבלת החלטות מורכבות בקבוצה, אבל ריהל מספרת לאקרמן שהיא אינה בטוחה כיצד. ״איך ציפורים בודדות ׳מצביעות׳ בהתכנסויות הללו?״ היא שואלת. ״איך הן פותרות אי הסכמה או דעות מנוגדות?״

ביוטיוב, הצלחתי למצוא את הסרטון היחיד שבו נשמעים הגרגורים הללו, סרטון שצולם על ידי פריסילה דיניז (Diniz) במנאוס שבברזיל. קוראים לו “Crotophaga major / Anu-coroca / Greater Ani,” וצפיתי בו בוודאי כבר חמישים פעם. שלוש ציפורי Ani יושבות על עץ, ראשיהן קרובים זה לזה, והן משמיעות קולות שהצופה עשוי לחשוב בטעות שהם רעשי רקע כלשהם, עד שכולן מפסיקות, משנות מיקום ומתחילות שוב. כשהן משמיעות את הקול, הגופים שלהם רוטטים מעט, כמו מכונית ישנה שהמנוע שלה הופעל זה עתה. הן מתקרבות אט אט זו לזו, מטות מעט את הראש, כנראה (מנקודת המבט האנתרופומורפית שלי) כדי להקשיב בתשומת לב זו לזו. בשלב מסוים, ציפור רביעית מגיעה ומצטרפת לרטיטות ולגרגורים. בכל פעם שאני צופה בסרטון הזה, אני מתקשה להאמין שמה שאני רואה אכן מתקיים על פני כדור הארץ.

העורבים גם מזכירים לי שאף כי ציפורים ובני אדם רואים עולמות שונים, אנחנו מאכלסים את אותו עולם, והיקומים הזרים שלנו מחוברים זה לזה ומשפיעים זה על זה ללא הרף

אבל המוזרוּת הזו קיימת אפילו בחצרות האחוריים שלנו. הדמיון שלי נמתח מדי בוקר בזכות העורבים בשכונה, שעמם התיידדתי ברחוב שלי בשנת 2016, אחרי שלמדתי מספרה הקודם של אקרמן, The Genius of Birds, שהם מזהים פנים אנושיות. היו לי ארבע שנים שבהן יכולתי לצפות בהתנהגותה של משפחת עורבים אחת. ראיתי אותם מנקים זה את זה, מחפשים מזון במרזבי הגג של השכנה, מנקרים בסקרנות פטריות, מנגבים את המקור על חוט חשמל, מפהקים, גוערים בנץ או בחתול (בעזרת קולות שונים), מתהפכים באוויר כשנושבת רוח ולפעמים עוקבים אחרי ברחבי השכונה ונוחתים על ענפים שונים ליד ראשי. לאחרונה הם כנראה נהנים מכך שאני מחביאה עבורם בוטנים מתחת לערימה של ענפים יבשים ואצטרובלים, ופעם הם הזיזו סלע קטן מצד אחד של המרפסת שלי לצד השני. למה הם עשו זאת? זו תעלומה גדולה. ככל שאני מרבה לצפות בהם, כך אני מרגישה שאני מבינה אותם פחות. הם נראים לי יותר ויותר כמו יחידים בעלי רצון משל עצמם.

העורבים גם מזכירים לי שאף כי ציפורים ובני אדם רואים עולמות שונים, אנחנו מאכלסים את אותו עולם, והיקומים הזרים שלנו מחוברים זה לזה ומשפיעים זה על זה ללא הרף. יום אחד, מאושרת להפליא מכך שמצאתי קן של Bushtit בהמשך הרחוב שבו אני גרה, הבנתי שישנו עורבני הצופה בי. העורבנים, שהם בני אותה משפחה כמו העורבים, ידועים כמי שיש להם תיאוריית תודעה, כלומר יכולת לדמיין מה בעל חיים אחר חושב. כשהם מטמינים חטיף, אם אחד מהם רואה עורבני אחר צופה בו, הוא יעמיד פנים שהוא סיים להחביא את החטיף שלו ואז יחזור ויטמין אותו במקום אחר. עורבנים גם אוכלים ביצים של Bushtits. לאחר שהבחנתי בעורבני, התרחקתי במהירות, משום שחשבתי שהוא עלול להשתמש בהתנהגות שלי (הרי עצרתי והסתכלתי) כדי לאתר את הקן.

אחת התגובות הנפוצות ביותר של ציפורים להתנהגות בני האדם, מתברר, הייתה להיעלם

ציפורים מגיבות גם להתנהגות אנושית ארוכת טווח. אקרמן כותבת כי כשציפורים מסוג פינק זברה מבחינות בהתחממות מזג האוויר, משתמשות בצורת תקשורת המורה לגוזלים שטרם בקעו לבקוע מן הביצה בעודם קטנים יותר, כדי שגופם יוכל לאבד חום בקלות רבה יותר. סיבלי מציין כי עורבנים מקננים חמישה עד תריסר ימים מוקדם מכפי שנהגו לעשות לפני מאה שנה, כנראה כדי להתאים את עצמם למחזורי החיים של החרקים, שהושפעו מהתחממות האקלים. ישנן ציפורים באזורים עירוניים שהחלו שרות יותר בלילות, בתגובה לעלייה ברמות הרעש בימים, וציפורים החיות במקומות רועשים החלו שרות בצלילים גבוהים יותר, כדי להישמע. גמישות התנהגותית היא, כמובן, מוגבלת. בספטמבר 2019, כתב העת “Science” פרסם ממצאים שלפיהם צפון אמריקה איבדה כמעט שליש מהציפורים שלה בחמישים השנה האחרונות. אחת התגובות הנפוצות ביותר של ציפורים להתנהגות בני האדם, מתברר, הייתה להיעלם.

זהבונים, ציפורים

זהבונים באים לאכול ריבת ענבים. תצלום: לאורה סימן

ישנו בית קברות גדול לא רחוק ממקום מגוריי. לעת עתה, הודות לשפע העצים ובריכות המים, הגבעות המוריקות באזור משמשות בית למגוון מדהים של ציפורים. ליד אחת הבריכות יש עץ אלון מסוג Coast Live ורחבה של דשא שם אני אוהבת לשבת ולנוח. משם אני יכולה להביט אל בין ענפי האלון ולחכות שהאחרים יגיעו. ראיתי מיני ירגיזיים, פינקים, חוחיות, סיטה לבנת חזה, טפסי עצים חומים, סבכים, Western Bluebirds, עורבנים, עורבים שחורים, מליכלונים אדומי-ציצית, ועוד עשרות מינים של ציפורים, וכמובן גם את ה-Bushtits.

רק אם אני מדמיינת את עצמי יוצאת מעולם החיים, יש ביכולתי למחול לעצמי על כך שאני בת אדם, בת למין שאחראי להכחדת ציפורים וכל כך הרבה חיים בכדור הארץ. הרצון להיעלם היה רצון לצפות בציפורים בלי הצפייה. עם הציפורים בלבד

כשסיפרתי פעם לחברה שזו הדרך האהובה עליי לצפייה בציפורים, אמרתי משהו על ״זה כאילו שאני בכלל לא שם״. התיאור גרם לנו לצחוק בצער: אני, על הקרקע, בבית קברות, לא זזה, מוקפת בקברים. מלבד העובדה שזו דרך טובה מאוד לראות ציפורים, זו הייתה גם מעין מחיקה עצמית – כאילו שרק אם אני מדמיינת את עצמי יוצאת מעולם החיים, יש ביכולתי למחול לעצמי על כך שאני בת אדם, בת למין שאחראי להכחדת ציפורים וכל כך הרבה חיים בכדור הארץ. הרצון להיעלם היה רצון לצפות בציפורים בלי הצפייה. עם הציפורים בלבד.

אקרמן מזכירה השערה שהיא ״רק בחלקה התבדחות״, שהעלה מתיאס אוסבת׳ (Osvath), חוקר מוח שעוסק רבות בחקר העורביים. הציפורים הללו למדו לנצל את התרבות האנושית כדי למצוא מזון ומקלט – למשל: הן זוכרות בעל פה את לוח הזמנים של משאיות האשפה – ואוסבת׳ אומר כי אם ניעלם, בלחץ האבולוציה, לא תהיה להן ברירה והן עשויות להפוך לבעלות תבונת-על, ״לחושבות הגדולות הבאות״. יש משהו מרגיע במחשבה על חברה של עורבים ללא בני אדם. אבל אני לא מסוגלת לאפשר לעצמי לנוח שם. אני חייבת לקום מן המקום שלי בבית הקברות ולחזור אל ההווה, שם חוויות הציפורים והאנשים שלובות אלה באלה, שם יש להתנהגות שלנו משמעות.

אני מסוגלת לדמיין לעצמי אנשים נוספים קוראים על אודות התנהגות הציפורים ומתחילים לראות בהן יצורים בעלי כוונה וזכויות, ולא רק אוטומטים נאים למראה או משעשעים. וכשאני ממש משתדלת, אני מסוגלת למתוח את הדמיון אפילו עוד יותר. בספר Re-enchanting the World: Feminism and the Politics of the Commons, סילביה פדריצ׳י כותבת על סירוב ל״מצב של חוסר אחריות״ פוליטי וכלכלי, שבו ״קיום החיים שלנו מביא בהכרח למוות של אחרים״. הניסיון לדמיין בכנות עולם שבו עדיין נותרות ציפורים שנוכל לצפות בהן, פירושו לחשוב על האופן שבו הצפרות לעולם אינה יכולה להיות תחביב סתמי או א-פוליטי, כיוון שאני צופה בחייהם של אחרים החיים באותו כוכב שברירי שבו גם אני חיה.

קוליברי

קוליברי: מה הוא יודע? מה אנחנו יודעים? תצלום: פיליפ בראון

עם כל דור חדש של ציפורים, תחושת האחריות שלי מעמיקה

לפעמים, אני רוצה לוותר, להיטמע בתוך הדשא בבית הקברות. אבל הציפורים תמיד שם, מושכות אותי החוצה ולמעלה. על אף השוני בינינו, אני חושבת שאני דווקא כן מכירה ממקור ראשון חלק מסוים בחוויית החיה: ה״חיוּת״ הסקרנית הזו של החיים, שרוצה להמשיך הלאה, ואפילו להתפשט. אני צופה בעורבים אוספים עשב מלוא המקור מחלקה יבשה מעבר לכביש כדי לרפד קן לגוזליהם. אני מוצאת בתוך קליסטמון קן של קוליברי, שנראה בדיוק כמו כוס, ואני מביטה בעורבים שחורים נבונים נושאים מקלות מסוימים (אבל לא אחרים) לצמרת העץ. ג׳ו שולח לי הודעה ואומר שקן ה-Bushtit קיבל צורה מושלמת של ״ר״, וששני האדריכלים שבנו אותו התמקמו בתוכו. עם כל דור חדש של ציפורים, תחושת האחריות שלי מעמיקה. הן מזכירות לי מה אני עושה, ולמה.

על הספרים:

What It’s Like to Be a Bird: From Flying to Nesting, Eating to Singing—What Birds Are Doing, and Why, by David Allen Sibley, Knopf

The Bird Way: A New Look at How Birds Talk, Work, Play, Parent, and Think, by Jennifer Ackerman, Penguin Press 

ג׳ני אודל (Odell) היא אמנית וכותבת המתגוררת באוקלנד, קליפורניה. היא מחברת הספר How to Do Nothing: Resisting the Attention Economy.

Copyright 2019 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency. The original article was published here.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: ציפורי פלמינגו במעופן, שמורת Los Flamencos, צ'ילה. תצלום: שווטה שנקאר, unsplash.com

Photo by Shwetha Shankar on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ג'ני אודל, Atlantic.


תגובות פייסבוק