והגיבור הוא תמיד אני

המוח שלנו מצליח לטוות נרטיב מאינספור פרטים בלתי קשורים, הוא מצדיק את כל מעשינו ומייצר אשליה של סדר בעולם כאוטי. אבל מה קורה כשהסיפור שהוא מספר לנו מגיע למבוי סתום?
X זמן קריאה משוער: 18 דקות

אנשים משתנים, לא? ככה אומרים. פגשתי פעם מישהו שהשתנה יותר משאפשר להעלות על הדעת. קוראים לו ג'ון פרידמור. המראה שלו העיד כביכול על אישיותו. ראש מגולח, זקן תיש, הרבה תכשיטים, טי-שירט שחורה, חזה שמן - לא שרירי - ובכל זאת מאיים ביותר. אם אתם מאמינים ברוע, תאמרו שג'ון הפך לאדם רע. כילד הוא היה צופה ים קטן ומאושר ואפילו ביקש פעם ספר תנ"ך ליום הולדתו. הוא אהב את החופשות בהייסטינגס שבחוף הדרומי של אנגליה. הוא אהב לצפות בסרטים של ג'ון וויין עם אביו. אבל כשגדל הוא היה בריון בכנופיה שהייתה ספקית הסמים העיקרית של ווסט אנד בלונדון.

לזה הפך ג'ון. יום אחד הוא זיהה מישהו שהוא חיפש. האיש בא לאסוף את בנו בן השש מבית הספר, ולנגד עיניו של הילד הפיל אותו ג'ון, הצמיד ברך לגרונו, תפס אותו באוזניו וריסק את ראשו על המדרכה. הורים צרחו. דם נזל. ימים לאחר מכן, בפאב בלייטון שבמזרח לונדון, ניגש לג'ון אביו בן השישים ומשהו של האיש והתלונן בפניו שנכדו עבר טראומה. ג'ון ניפץ כוס בירה על פניו ואז חזר לפאב עם שני עמיתים ומחבטי גולף והחריב את המקום.

אפשר לומר על ג'ון מה שרוצים, אבל הוא היה סיפור הצלחה. הוא נהג בב.מ.וו סדרה 7 והיו לו שלושה בתים, כולל פנטהאוז בסנט ג'ונס ווד המשקיף על מגרש הקריקט לורדס. הוא הוזמן למסיבות של שמפניה וקראק בנוטינג היל. הוא ידע איך לשכנע אנשים לתת לו את כספם, וגם עבד כשומר סף במועדונים שבהם מעסיקיו שלטו בסחר הסמים. אבל הוא הלך ואיבד שליטה. ערב אחד, כשהוא עבד במועדון הופעות בצ'רינג קרוס רואד, ניסו שני אנשים להיכנס בלי לשלם. הקופאית ביקשה מהם לעזוב. אחד הגברים התעקש שאף אחד לא יעצור אותם, אפילו לא ג'ון. "מה שהם עשו, בעיניי, הוא לזלזל בי מול הבחורה הזאת," אמר לי ג'ון. "אנשים מכירים אותי בתור מישהו עם מידה מסוימת של סמכות. והנה, מול העיניים שלה, שני הליצנים האלה מתנהגים אליי בחוסר כבוד. הם לוקחים ממני את המוניטין שלי. אז אני מביא מחבט מאחורי הבר ומכסח אותם. ואם לומר את האמת, כמעט הרגתי אותם."

כיום ג'ון גר באירלנד, אז קבענו להיפגש בבית אמו במזרח לונדון. זאת הייתה דירה קטנה בבית אבות, מסודרת אך עמוסה. היו שם תמונות של מרים וישו, וצלבים על הקירות ועל המדפים. אמו הגישה לנו תה ועוגיות ואז התמקמה על ספה בצד, בעוד שג'ון ואני יושבים זה מול זה. באתי כי רציתי לגלות כיצד הפך ג'ון מילד קטן למפלצת גדולה, ואיך הפך שוב לאדם שהוא היום. זה נראה מדהים. רוב האנשים לא משתנים, לא באמת. אז מה מיוחד בג'ון? מה הניע את שתי המטמורפוזות שלו?

השינוי הדרמטי ביותר בחייו התחולל לאחר התפרצות אלימה נוספת. הוא חשב שהוא הרג מישהו וחשש שהוא בדרכו לכלא, ולכן החליט לקחת חופש כדי להירגע. הוא נסע לדירה הישנה שלו ב"בומונט אסטייט" שבלייטון עם ג'וינט וכמה פחיות של "ספיישל ברו". על הקירות היו חרבות, ועל הרצפה קרטוני פיצה ופורנוגרפיה. ג'ון לא ידע זאת, אך במרחק כמה רחובות התפללה אמו הקתולית לתדיאוס הקדוש, פטרון המקרים האבודים, וייחלה למותו.

כשצפה בטלוויזיה שמע ג'ון קול מוזר בחדר. הקול מנה את כל הדברים הנוראים שהוא עשה. "אלה הם חייך," אמר הקול. "אלה הדברים שעשית." בתחילה הוא חשב שזו הטלוויזיה. אבל איך יודעת הטלוויזיה את כל סודותיו? ג'ון הזדקף במושבו. "רק רגע," הוא חשב. "משהו מוזר קורה פה." הוא כיבה את הטלוויזיה. הקול המשיך לדבר. לפתע ירד לו האסימון. "הרגשתי את החיים מתנקזים ממני," הוא אמר. הוא רץ מחוץ לדירה בבהלה ויילל לשמיים: "עזור לי!" ובעוד הוא צועק הוא חש כיצד הוא נשטף באקסטזה. בינתיים ירד הערב על החדר. ישבנו באפילה חלקית, עטופים באלימות ובקסם הדתי שעלו מזיכרונותיו של ג'ון. "כל זה קרה תוך פחות מדקה, אבל הרגשתי תחושה אדירה של אהבת האל," הוא אמר. "הבאז הגדול ביותר שהרגשתי בחיי." יותר טוב אפילו מקראק? "אפילו לא קרוב." בשעות הקטנות של הלילה הוא הגיע לסף ביתה של אמו. "אימא," הוא אמר. "משהו קרה. מצאתי את אלוהים."

רוב הזמן אנחנו מרגישים שאנחנו אוטונומיים רק מכיוון שהקול בראשנו מקריין את כל פעולותינו ומסביר למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים בכל רגע נתון, גם כשבעצם אין לנו מושג מה הסיבה

בעת שערכתי מחקר לספר בנושא אמונה והמוח, למדתי מהפסיכולוג האמריקאי טימותי ד' וילסון עובדה מדהימה ביותר. בספר Strangers to Ourselves (זרים לעצמנו) הוא מתאר מחקר המראה כי בכל רגע נתון המוח מסוגל לקלוט יותר מ-11 מיליון פיסות מידע. ובכל זאת אנו מודעים לפחות מ-40. כיצד מעבד המוח את מערבולת הקלט הזו? ובכן, הוא מספר סיפורים. המוח מייצר נרטיב שמאפשר לנו להבין את העולם סביבנו, אך גם להסביר את עצמנו. אנחנו חושבים שאנו נשלטים על ידי הצד המודע שלנו – מה שאנו חווים כ"עצמי" החי, אותו מפגש בין תחושה, זיכרון ומונולוג פנימי שבמרכזו נמצא "אני". אך ישנו גם "אני" שקט, בלתי מודע, שאליו אין לנו גישה. הוא מתקשר עם רגשות ומתמרן אותנו אנה ואנה ללא מילים בעזרת לבלובים בלתי פוסקים של גועל ופחד ותשוקה. הוא משפיע על כל מחשבותינו ומעשינו.

סלמה הייק בפסטיבל קאן, 2010. מוחותינו בונים סיפור ואז ממקמים אותנו כגיבורים במרכזו. צילום: גטי אימג׳ס

סלמה הייק בפסטיבל קאן, 2010. מוחותינו בונים סיפור ואז ממקמים אותנו כגיבורים במרכזו. צילום: גטי אימג׳ס

 

עד כמה רבה השפעתו של העצמי הזה על התנהגותנו? המומחים חלוקים בדעתם. יש האומרים ששליטתו בנו מוחלטת: נדמה לנו שהקול שמדבר בתוך ראשנו נמצא בשליטה, אך הוא בסך הכול ספינולוג שמתרץ את חטאי הבוס שלו. אחרים טוענים שהעצמי הרציונלי שלנו ממלא את תפקיד הרשות המבצעת רק בנסיבות מוגבלות מסוימות – אך לא הרבה מעבר לכך. בכל מקרה, רוב הזמן אנחנו מרגישים שאנחנו אוטונומיים רק מכיוון שהקול בראשנו מקריין את כל פעולותינו ומסביר למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים בכל רגע נתון, גם כשבעצם אין לנו מושג מה הסיבה.

לתהליך טוויית הסיפורים האלה יש שם. הוא נקרא "קוֹנְפָבּוּלַצְיָה". במוח רגיל ובריא הוא גורם לנו להרגיש טוב יותר לגבי עצמנו והמציאות שאנו עומדים במרכזה. דת היא סוג של קונפבולציה. היא סיפור שמסביר את מקור החיים והיקום ועונה על שאלות עמוקות בנושא מוות, בדידות ומוסר. סיפור אחר הוא הוא התפיסה כי המשפחה שלנו מיוחדת, או שהאידאולוגיה הפוליטית שלנו חשובה. זה כלל לא נכון. ההתעקשות על חשיבותנו היא טיעון מעגלי: אנשים חשובים כי הם חשובים לאנשים (ולכן, אם נפטר מכל האנשים, כל זה לא יהיה חשוב). אבל אין לנו ברירה אלא להאמין בסיפורי המעשיות האלה.

סימפוניה של הטיות אופטימיות מרגיעה ומשכנעת אותנו שאנו חכמים יותר, יפים יותר ומוסריים יותר משאנו באמת. אנו מתפתים להאמין באוטונומיה ובהתנהגות המוסרית של העצמי הקוהרנטי והמגובש שלנו

אנחנו חיים מרגע לרגע במציאות רגשית של אהבה, שנאה, עימותים, עצב וחלומות. אנחנו טווים נרטיבים מפתים ורדוקטיביים על גבורה ורשעות, מאבק וניצחון, כדי לעבד את המציאות ולהעניק הערכה לעצמנו ומשמעות לחיינו. טקסים עוזרים בזה. אנו משתמשים בהם כדי למקם את עצמנו בנקודות עלילה מסוימות בסיפור של חיינו. הם מחזקים את המעשיות שלנו, מקנים לנו חשיבות ומסבירים את מסעותינו. בתוהו ובוהו של העולם היומיומי והתנהגותנו הבלתי רציונלית בתוכו, מוחותינו מייצרים אשליה של סדר; הם מחלצים עלילה מתוך התוהו ובוהו ואז ממקמים אותנו כגיבורים במרכזה. ואילו גיבורים אנחנו! סימפוניה של הטיות אופטימיות מרגיעה ומשכנעת אותנו שאנו חכמים יותר, יפים יותר ומוסריים יותר משאנו באמת. אינסטינקטים שבטיים קדומים הופכים את אויבינו לרשעים בורים ומכתירים את בעלי בריתנו בהילות שלא מגיעות להם. ובעודנו צולחים את הדקות של חיינו, כל אחד מאיתנו הוא דוד המתמודד עם הגוליית האישי שלו. אנו מתפתים להאמין באוטונומיה ובהתנהגות המוסרית של העצמי הקוהרנטי והמגובש שלנו. אך העצמי הזה הוא שקר.

הכל אודות אמא

המטמורפוזה הראשונה של ג'ון נבעה מכעס. ערב אחד, כשהיה בן 10, הוא חזר הביתה ממפגש של צופי הים והוריו הודיעו לו שהם מתגרשים. עם מי מהם הוא רוצה לגור? הוא חשב שהם צוחקים. אחרי הפרידה התאשפזה אמו בבית החולים הפסיכיאטרי קלייבורי באסקס. ג'ון זוכר את הצרחות במסדרונות הארוכים ואת העיניים הריקות הבוהות בו. קלייבורי הפחיד אותו כל כך עד שלעתים רצה להקיא. אבל הוא התגעגע לאמו אז הוא ביקר אותה בקביעות, אף על פי שלרוב היא לא זיהתה אותו. פעם אחת היא אמרה לו שהיא ז'אן ד'ארק. פעם אחרת היא קראה לו "בן השטן." בתגובה לכך התכסה גופו של ג'ון בפריחה. הרופא אסר עליו להיפגש איתה.

ג'ון גר עם אביו הבלתי צפוי, והכעס החל להצטבר בו. הוא מצא חברים נאמנים ונחמדים. הם היו גם עבריינים. בגיל 19 הוא בילה זמן מה במוסד לעבריינים צעירים – בבידוד. הוא נהג להביט מבעד לחלון לעבר הים הרחוק ולשקול התאבדות. הוא כתב לאמו והתנצל על שאכזב אותה.
"באמת חשבתי שהוא אכזב אותי," אמרה לי.
"ואת לא באת לבקר, נכון?" אמר ג'ון בלי להביט בה ישירות. "זה הרגיז אותי מאוד."
זה היה רגע מוזר. הבטתי באמו.
"הייתי באה, כי זה באמת לא רחוק ברכבת," היא אמרה. ואז היא האשימה את החבר שלה. "הוא שכנע אותי לא לבוא. הוא היה אומר: 'אבל זה נורא רחוק'."
שאלתי את ג'ון אם כואב לו לשמוע את זה.
"לא," הוא ענה.
"זה כואב לי כי אני מצטערת בשביל ג'ון," אמרה אמו בדמעות. "אני מרגישה שאכזבתי אותו."

קשה לי להאשים את ג'ון על מי שהוא נהיה. היכרותי עם הפיזיקה של הרגשות מקשה עליי לשפוט אותו. אבל ריתק אותי לשמוע את הסיפור שג'ון סיפר לעצמו, סיפור שמילא אותו בגאווה. אם המוח שלנו אכן מספר לנו סיפורים שגורמים לנו להרגיש טוב עם עצמנו בכל מקרה, מה היה הסיפור של ג'ון? מה הייתה הקונפבולציה שלו, נרטיב הגיבור שלו?

"מבחינתנו," הוא הסביר, "הציבור מטומטם. למה ללכת לעבוד כל היום כשאפשר לעשות כל כך הרבה כסף בכל כך מעט זמן? המנטליות שלנו אמרה שאנחנו האנשים ההגיוניים היחידים ושכל השאר שרצים עלובים."
הוא הרגיש חכם בימים ההם. אבל העצמי שהוא בנה היה מורכב יותר. כדי שהוא יוכל לעשות את עבודתו היה עליו ליצור גרסה של ג'ון פרידמור שאנשים ידברו עליה באימה. זה היה כל כך חשוב עד שכאשר שני אנשים קראו תיגר על זהותו מחוץ למועדון לונדוני, הוא כמעט הרג אותם. על התקרית הזאת הוא אמר: "אם מסתכלים עליך ולא רואים את הכי קשוח, הכי חזק, הכי אכזרי, אם אתה מאבד את המוניטין שלך, אז אתה כלום."

כלום. כלום! איזו אבחנה. ג'ון היה הסופר של עצמו, והוא עיצב את הדמות שתשרת בצורה הטובה ביותר את משימת חייו. ואם כתיבתו הייתה נכשלת - אם אדם אחר לא הכיר בדמות שהוא עבד קשה כל כך כדי ליצור – סופו היה להיכחד. לא היה נותר ממנו כלום. אבל תקשיבו לדברים שהוא אומר עכשיו: "כשאני מביט אחורה באדם ההוא, אני אפילו לא יודע מי הוא. אני לא מזהה אותו בכלל. אני לא יודע מה מניע אותו. הוא רחוק כל כך מהאדם שאני כיום."

מכיוון שאנו נוהגים לחשוב על עצמנו כעל אנשים עקביים ושפויים, אנו עלולים שלא להעריך נכונה את מגוון הפרצופים שאנו לובשים. אך ריבוי הפנים הזה הוא עיקרון יסודי

איך אפשר להסביר שינוי גדול כל כך? לא הצלחתי להבין את זה. אם המוח יודע להצדיק כל דבר שאנחנו עושים – והוא אכן מצטיין בזה! – למה שהוא יהרוס לפתע את העלילה והגיבור גם יחד? למה שהוא יהפוך את עורו?
זה מה שאני חושב: אמת מוסכמת היא שאנו יכולים להיות דמויות רבות ושונות בכל יום נתון. מכיוון שאנו נוהגים לחשוב על עצמנו כעל אנשים עקביים ושפויים, אנו עלולים שלא להעריך נכונה את מגוון הפרצופים שאנו לובשים. אך ריבוי הפנים הזה הוא עיקרון יסודי. בספר  Incognito: The Secret Lives of the Brain, כותב דייוויד איגלמן, מדען מוח אמריקאי, ש"המוח... הוא מכונה המורכבת מחלקים סותרים." את ההחלטות שהתת-מודע שלנו מקבל אפשר לראות כתוצאה של מאבק בין החלקים האלה; "לכן," כותב איגלמן, "אפשר להגיע לוויכוחים מוזרים ומדהימים עם עצמך, לקלל את עצמך ולשדל את עצמך לעשות משהו."

למרות הקוהרנטיות של אשליית הגיבור של ג'ון, גם הוא – כמו כולנו – מעולם לא היה בן אדם אחד ויחיד. אך כאשר אנו מתנהגים בצורה שמתנגשת עם פנטזיית הגיבור של עצמנו, אנו סובלים מאי הנוחות הנובעת מדיסוננס קוגניטיבי. אנחנו מחטטים ללא הרף במה שעשינו. המונולוג הפנימי שלנו מחפש דרך להצדיק את התנהגותנו, לפייס בין מעשים שליליים לגיבור שאין להאשימו.

בשבועות שלפני השינוי שחל בו, הלך ג'ון ונעשה כועס ואלים יותר. העצמי שבנה ניסה נואשות שלא להתפרק. ייתכן שחלק בתוכו שהושתק מזמן, הילד הקטן שביקש פעם מדודתו לקנות לו ספר תנ"ך, התחיל סוף סוף לשאוג בחזרה. ג'ון התחיל לחוות תחושות פיזיות עזות. הוא שמע קולות. הוא לא יסכים, אך אפשר לטעון שהוא עבר התמוטטות פסיכוטית. ובכל זאת, מוחו המשיך לכתוב נרטיב שיעטוף את הכול בהסברים. לבלגן של אותו ערב הוא סיפק קונפבולציה, סדר, שליטה... או לפחות את אשליית קיומם של סדר ושליטה.

פיתויו של סיפור הגאולה

הסיפור של ישו והשטן נמצא בראשו של ג'ון מאז שהיה ילד. דת תמיד ריתקה אותו. כשהוא שמע קול בטלוויזיה המונה את כל חטאיו, עלה בדעתו הסבר אפשרי אחד בלבד – זה בטוח השטן! אבל אז, כדי להכיל את התיאור החדש הזה של המציאות, נדרשה אישיותו לעבור מטמורפוזה. קם לו נרטיב חדש עם גיבור חדש. עצמי חלופי עם משימה חדשה. נפשו של ג'ון ניצלה, וכעת הוא מטיף במפגשים, כנסים וסמינרים נוצריים ברחבי העולם. הוא מנהל מלחמה יומיומית – לא נגד אויבי הכנופיה שלו, אלא נגד לוציפר.

תנועת הרוח הקדושה

אליס אומה, שעמדה בראש ארגון המורדים האוגנדי תנועת הרוח הקדושה.

כעיתונאי המתעניין במוח הנמצא בשולי החוויה האנושית, זיהיתי את הדפוס הזה שוב ושוב. נראה שהמוח מוכן לעשות כל דבר כדי לשמור על תחושת השליטה, גם אם משמעות הדבר היא לחולל שינוי אדיר ומוחלט בעצמנו ובעלילת חיינו. כשעבדתי השנה על כתבה בנושא אוגנדה וצבא ההתנגדות של האל בראשות ג'וזף קוני, למדתי שקודמתו של קוני הייתה מצביאה, לוחמת כריזמטית שאחראית למה שנודע בשם "מלחמות הרוח הקדושה". שמה הוא אליס אומה. ב-1986, בגיל 30, הייתה אליס אישה מרוסקת. היא לא יכלה ללדת, שני בעלים זנחו אותה, והיא עברה התמוטטות. היא לא הצליחה לזוז או לדבר. ולפתע אחזה בה רוחו של חייל איטלקי בשם לקוונה. היא הלכה ליערות פּארה על גדות הנילוס, ושם דיברו אליה החיות וההרים והמפלים.

אליס האמינה שהרוחות בחרו בה כי היא חוטאת, כי היא כישלון כתלמידה וכאישה – כפי שהיא עצמה אמרה, "מקרה קשה." היא הפכה למיסטיקנית ידועה וצברה חסידים. באוגוסט 1986 הורתה לה הרוח לקוונה לצאת במלחמה נגד הממשלה בשם בני עמה. למרבה התדהמה היא הצליחה להפוך את קהל חסידיה המקומי לצבא של 10,000 חיילים, וקראה לו "הכוחות הניידים של הרוח הקדושה." היא שכנעה את חייליה שהם לא זקוקים לכלי נשק כי הכדורים ייהדפו מעורם. הם לחמו עירומים למחצה ומשוחים בשמן קסום. הכוחות האוגנדים נמלטו למראה הגברים והנשים המייללים מזמורים, אוחזים בספרי תנ"ך ומשליכים אבנים קדושות. כוחותיה של אליס הגיעו מרחק 80 קילומטר מהבירה קמפלה, ובמהלך קרב אחרון ונואש היא קפצה על אופניים ורכבה הרחק משם בבטחה.

דימוי מספרו של אייק המראה את טוני בלייר, ג׳ורג׳ וו. בוש והמלכה אליזבת השנייה בשמלות אדומות, המייצגות את ״האחווה״

דימוי מספרו של אייק המראה את טוני בלייר, ג׳ורג׳ וו. בוש והמלכה אליזבת השנייה בשמלות אדומות, המייצגות את ״האחווה״

באי וייט, השוכן מדרום לאנגליה, נתקלתי בדוגמה פרוזאית יותר לאותה תופעה: דייוויד אייק (Icke). לאחר קריירות ככדורגלן ומגיש בטלוויזיה, אייק הכריז על עצמו לפתע כ"בן האלוהים" והופיע בטלוויזיה הבריטית בתצוגה מביכה. לאחר מכן הוא השיג הצלחה יוצאת דופן כהוגה של תיאוריות קונספירציה בנושא חייזרים "רפטיליאנים", זוחלים המסווים את עצמם כראשי מדינות. מה קרה לו? יש לציין שהשינוי שהתחולל בו הגיע מיד לאחר מותו של אביו, שאותו העריץ, ומשבר בקריירה שלו. דייוויד אמר לי שבתוך כל המשברים האלה הוא הרגיש כאילו מישהו "לוחץ על מקשים רבים מדי במחשב, והמחשב קופא כי הוא לא מצליח לעבד את זה. זה היה כמו לשבת בבועה שמישהו מנפץ, ופתאום הכול מתחיל לזלוג פנימה." מדיום העבירה לו מסר שהגיע, לדבריה, מסוקרטס עצמו: דייוויד יהיה "מרפא שנמצא כאן כדי לרפא את כדור הארץ ויהיה ידוע בכל העולם." אז הוא התראיין בטוק שואו והתחיל לנבא סדרה של אסונות טבע נוראיים. כך נולד דייוויד אייק חדש.

אז ישנה אליס, עקרה וזנוחה, מקרה קשה, החווה התמוטטות מנטלית, אך מוחה מייצר קונפבולציה, סיפור שמאיר באופטימיות את הדברים המוזרים שקורים לה. "את נבחרת," הוא אומר לה, "את מיסטיקנית רבת עוצמה, יש לך משימה." והיא משכנעת בזה 10,000 איש. וישנו דייוויד אייק, שהתפרק בעבר בפריים טיים אך כיום ממלא אולמות בניו יורק, ואף את הארנה של ומבלי, בהרצאותיו בנושא לטאות משנות צורה השולטות בעולם. וג'ון פרידמור הוא כמוהם, אלא שהוא אומר שאלוהים שולט בכול. מאז המרתו הוא הטיף ליותר ממיליון איש ברחבי העולם.
אלה אנשים פגומים. הם עשו דברים מדהימים. ומעשים אלה נולדו, ככל שאני רואה, מתוך מאבקם בטירוף. אף אחד מהם לא אושפז. אף אחד מהם לא קיבל, וגם לא חיפש, סיוע פסיכיאטרי. לחילופין, מוחותיהם טוו נרטיבים שהסבירו את התמוטטות זהותם עוד בזמן שהתרחשה. הקונפבולציות שלהם היו אמינות כל כך בעיניהם עד שהם עברו מטמורפוזה והפכו ל"עצמי" שונה. ואז, כל אחד בדרכו, הם יצאו לשנות את העולם.

ביליתי את הקריירה שלי בפגישות עם אנשים כמו אליס, דייוויד וג'ון ובכתיבה עליהם: אלה אנשים שתחושת העצמי שלהם בהירה ועזה במידה בלתי רגילה. לעתים קרובות הם הופכים למנהיגים ודוברים המטיפים לאמונותיהם. לעתים הם לא מסוגלים לקבל את נקודות מבטם של אחרים, או להשלים עם ניואנסים וספק. נרטיב הגיבור שלהם חזק – חזק מספיק להסתגל ולשרוד, גמיש ומהיר מספיק כדי לדלג מעל משברים פסיכוטיים ולצאת חזק אף יותר. כך הם עשו זאת, כך הם השתנו: הדחף האדיר ורב העוצמה לחשוב דברים טובים על עצמם שינה לחלוטין את תפיסת המציאות שלהם.

אך מה קורה אם הנרטיב העצמי שלנו אינו גמיש כל כך? מה קורה כשבמקום ביטחון יש ספק? מובן שיש לי כאן עניין אישי. שאלת השינוי החלה לרתק אותי לאחר שקראתי, למרבה הצער, כמה יומנים שכתבתי עשר שנים קודם לכן בעקבות התפרקות של מערכת יחסים.

18 באפריל
גמרתי לכתוב ב-20:00 וממש התחשק לי בירה. נשבעתי לא לשתות, להוכיח שאני בשליטה. הלכתי לפאב, שתיתי שלוש בירות, חזרתי הביתה ושתיתי עד 04:30. הגעתי לעבודה ב-12:30, שתוי ומגמגם. ריב גדול עם העורך. יצאתי החוצה, התעצבנתי – חיפשתי תשומת לב, צעקתי, לא נתתי לאנשים לדבר. רע.

28 באפריל
אתמול לא ישנתי עד 04:30. מדוכא. התקשרתי לאלה. היא באה. למרות שהחלטתי בערך לא לשכב איתה, שכבנו.

29 באפריל
לא מצליח לישון. שואל את עצמי כל הזמן עם מי אלה יצאה אתמול לפני שהיא באה. היא אמרה שזאת מישהי בשם קארן, אבל זה יכול להיות כל אחד. עברתי על כל השקרים שהיא יכלה לספר לי וכל הטיעונים האפשריים. התקשרתי אליה שלוש פעמים אחרי אחת בלילה כדי לשאול אותה. אין תשובה. ראיתי אותה היום ולא הצלחתי להפסיק לחשוב אם היא מסתובבת עם קונדום בתיק. מה הסיפור?! אני מסתובב עם קונדום! היא אמרה, "לא, ואתה?" אמרתי "לא."

ככה זה היה, עמוד אחר עמוד. מוח מכוער כתוב בעט זול. אלה ואני היינו יחד חצי שנה בלבד, אבל זאת הייתה מערכת יחסים של תשוקה בלתי נסבלת – אובססיה, בעצם – וסיומה העגום נגרר קרוב לשנתיים. אתם צריכים שאכתוב את זה במפורש? אני יודע מה הייתי. לפי היומנים, נראה שאולי אפילו ידעתי את זה בזמנו. ג'ון פרידמור חולל בעצמו שינוי לאחר שיצר תפנית מדהימה באשליית הגיבור שלו. סיפור אחד הפך לאחר. הוא הצליח לסלוח לעצמו על מעשים נוראים בכך שאימץ נרטיב שבו אפשר להשיג מחילה בעזרת וידוי ותפילה בלתי פוסקים. אך בשבילי לא הייתה אפשרות כזאת. לאור מה שידעתי על שקריו של המוח, לא היה שום סיפור שיכולתי לספר לעצמי כדי להרגיש טוב יותר לגבי ההתנהגות שלי. כבר ידעתי שכל מה שאספר לעצמי לא יהיה אלא קונפבולציה אנוכית.

בשבועות לאחר קריאת היומנים והמפגש עם ג'ון התנהגתי בחוסר רציונליות מסוים והרגשתי מבולבל. הייתי לכוד, תקוע עם אדם שלא יכולתי לסבול: עם עצמי. אבל אז הבנתי משהו. במובנים אובייקטיביים מסוימים, כן השתניתי. מאז שכתבתי את היומנים האלה נעשיתי פיכח מאלכוהול ומסמים. הייתי במערכת יחסים יציבה ומאושרת כבר 11 שנה. כיצד זה ייתכן? אין ספק שנרטיב הגיבור החלש שלי לא היה מה שהציל אותי. אם כך, מה קרה לי?

לעתים קרובות אנשים נפגעים כשהם קוראים הודאה בתיעוב עצמי, אך האמת היא שכל אחד מניסיונותיי לכפות שינוי לטובה בחיי נבע מגועל שחשתי כלפי עצמי. כמכור, הוויתור על שתייה ועישון הרגיש כמו הלקאה. רציתי להעניש את עצמי. רציתי שזה יכאב. ואני מניח שהדחף הזה, המבזה למדי, נובע מהרצון לחשוב על עצמי דברים טובים, בדיוק כפי שקרה בשינויים המופלאים הרבה יותר של ג'ון, אליס ודייוויד. אך יש שאלות שאני לא מסוגל להתמודד איתן או לא יודע את התשובה להן. האם קורבנותיו של ג'ון פרידמור אמורים לכעוס על האיש שהיה בעבר ולא על האיש שהוא כיום? האם הם אמורים לנטור לו ולמוחו טינה על סיפור הגאולה החדש הזה – על שהציל את עצמו? האם מגיעים לו עונש או נקמה מצד קורבנותיו? ומה לגביי? במשך שנים רבות הייתי מאהב קנאי, אך כיום איני כזה. האם "אני" האדם שאני כעת, או זה שהייתי אז? האם אני ראוי לנישואים מאושרים? אני יכול לספר לכם רק את מה שרגשותיי אומרים לי, כי בעניין הזה הקול הפנימי שלי שותק: לא, למען האמת, כנראה שלא.

הפסיכולוג האמריקאי רוי באומייסטר כותב: "יש אנשים הטוענים כי הם שואבים השראה מאחד מציווייו של האורקל מדלפי – 'דע את עצמך' – אך ברוב המקרים הם מחפשים עצמי הנעלה על אחרים, עצמי השולט בתוצאות." יש בזה משהו שמחבר בין אנשים כמוני לאנשים אופטימיים הבטוחים יותר בעצמם. התחלתי לחפש ידע בנושא שינוי כי עובדות מייצרות סדר. ברגע שאדע איך שינוי פועל, אוכל להחליט, לפעול, לנסות להשקיט את הדיסוננס הקשקשני. במובן הזה אני בדיוק כמו דייוויד אייק, בדיוק כמו אליס אומה, בדיוק כמו ג'ון פרידמור, בדיוק כמו המוח שבתוככם. הדבר היחיד שרציתי מעודי הוא אשליה של שליטה.

וויל סטור הוא סופר בריטי. ספרו בנושא הפסיכולוגיה של האמונה ראה אור בארצות הברית תחת השם The Unpersuadables. הוא חיבר גם את הרומן The Hunger and the Howling of Killian Lone (2013).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי וויל סטור, Aeon.


תגובות פייסבוק

3 תגובות על והגיבור הוא תמיד אני