זהירות: ספרות

לאורך ההיסטוריה היו אנשים שחשבו כי קריאת ספרים עלולה להפוך אותנו להפכפכים, מושחתים ואפילו חולים. בתפיסה שלהם יש גרעין של אמת
X זמן קריאה משוער: 11 דקות

סטודנטים ברחבי העולם טוענים שקריאת ספרים עלולה לגרום להם דיכאון או טראומה. יש האומרים כי "מרת דאלוויי" (1925) מאת וירג'יניה וולף, שבו מתרחשת התאבדות, עלול לעורר מחשבות אובדניות אצל אנשים המועדים לפגוע בעצמם. אחרים מתעקשים ש"גטסבי הגדול" (1925) של פ' סקוט פיצג'רלד, הכולל אזכורים של אלימות בין בני זוג, יכול להעלות אצל קוראים זיכרונות כואבים של התעללות במשפחה. אפילו טקסטים קלאסיים עתיקים, לטענת סטודנטים אחדים, צופנים בחובם סכנה: פעילים באוניברסיטת קולומביה בניו יורק דרשו להוסיף אזהרת טריגר ל"מטמורפוזות" של אובידיוס בטענה ש"ייצוגי האונס המוחשיים" המופיעים בו עלולים לעורר בחלק מהסטודנטים תחושה של חוסר ביטחון או פגיעות.

זוהי ככל הנראה הפעם הראשונה בהיסטוריה שקוראים צעירים דורשים בעצמם הגנה מפני תכנים מטרידים הנלמדים בקורסים שלהם, אך כבר אלפי שנים שהקריאה נתפסת כאיום על בריאות הנפש. ברוח האתוס הפטרנליסטי של יוון העתיקה אמר סוקרטס שרוב האנשים לא מסוגלים להתמודד עם טקסט כתוב בכוחות עצמם. הוא חשש שעבור רבים – ובייחוד עבור הלא משכילים – הקריאה עלולה לייצר בלבול וטשטוש מוסרי אלא אם הקורא מקבל ייעוץ מאדם בעל תבונה. בדיאלוג האפלטוני "פיידרוס", שנכתב ב-360 לפנה"ס, הזהיר סוקרטס שההסתמכות על המילה הכתובה תחליש את זיכרונם של האנשים ותסיר מעליהם את האחריות לזכור. סוקרטס השתמש במילה היוונית pharmakon – "תרופה" – כמטאפורה לכתיבה, כדי להמחיש את הפרדוקס שהקריאה אכן עשויה לרפא, אך לרוב היא דווקא מרעילה. נביאי הזעם יחזרו לאורך מאות שנים על אזהרתו וידמו את הטקסט הכתוב לרעל.

במאה השלישית לפנה"ס, המחזאי היווני מנאנדרוס נהג להפיץ אזהרות טריגר המודיעות כי הקריאה מזיקה לנשים.

הוגים יוונים ורומאים רבים הזדהו עם חששותיו של סוקרטס. במאה השלישית לפנה"ס, המחזאי היווני מנאנדרוס נהג להפיץ אזהרות טריגר המודיעות כי הקריאה מזיקה לנשים. מנאנדרוס האמין שנשים סובלות מרגשות חזקים וממוחות חלשים. לכן הוא התעקש שמי ש"מלמד אישה לקרוא ולכתוב" גורם לא פחות נזק מאדם אשר "מזין נחש נתעב בארס נוסף".

בשנת 65 לספירה טען הסטואיקן הרומאי סנקה ש"קריאת ספרים רבים היא הסחת דעת" שמותירה את הקורא "מבולבל וחלש". מבחינתו, הבעיה לא הייתה תוכנו של טקסט מסוים אלא השלכותיה הפסיכולוגיות הבלתי צפויות של קריאה בלתי מוגבלת. "היזהרו", הוא התריע, "שמא קריאת סופרים וספרים רבים מכל סוג עלולה לעשותכם הפכפכים וחסרי מיקוד".

עד ימי הביניים כבר הפכו נזקי הטקסט הכתוב לתמה חוזרת בדמונולוגיה הנוצרית. לפי הייג בוסמאג'יאן המנוח, מומחה לחופש הדיבור מאוניברסיטת וושינגטון ומחבר הספר “Burning Books”, טקסטים שבחנו את הדוקטרינה הנוצרית בעין ביקורתית גונו והוכרזו כחומרים רעילים המזיקים לגוף ולנפש. קריאה ללא פיקוח עלולה להיות בגדר כפירה, חששה הכנסייה, וטקסטים מנואצים כמו התלמוד היהודי נשרפו או "הוצגו באופן מטאפורי כנחשים קטלניים, מגפה או רקב".

גישה זו, שהציגה את הקריאה כמדיום שעלול לייצר אצל הקוראים בלבול פסיכולוגי ולפגום במוסריותם, המשיכה להשפיע על התרבות הספרותית המערבית לאורך ההיסטוריה. ב-1533 גינה תומס מור, ה"לורד צ'נסלור" לשעבר של אנגליה וממתנגדיה הנחרצים של הרפורמציה הפרוטסטנטית, את פרסומם של טקסטים שנכתבו על-ידי תיאולוגים פרוטסטנטים כמו ויליאם טינדייל (1494-1536) בטענה שהם "רעל קטלני" שעלול להדביק את הקוראים במגפה קשה. לאורך המאות ה-17 וה-18 נעשה שימוש תכוף במונחים כגון "רעל מוסרי" או "רעל ספרותי" כדי להמחיש את יכולתו של הטקסט הכתוב לזהם את הגוף.

עם הופעת הרומן בתחילת העידן המודרני, הפכו הסיכונים הנפשיים הטמונים בקריאה למעיין בלתי נדלה של חששות. מבקרי הרומן טענו שקוראיו מסתכנים באובדן הקשר עם המציאות, וכפועל יוצא במחלות נפש חמורות.

המסאי האנגלי סמואל ג'ונסון טען שלריאליזם הספרותי, ובייחוד לנטייתו לעסוק בסוגיות מחיי היומיום, יש השלכות זדוניות. ב-1750 הוא הזהיר ש"התבוננות מדויקת בעולם האמיתי" מסוכנת יותר מה"רומנים ההירואיים" של העבר, מכיוון שהספרים האלה נוגעים ישירות בחוויות של הקוראים, ולכן השפעתם חזקה יותר. מה שהפריע לג'ונסון הוא שהספרות הריאליסטית הפונה לקהל צעיר ונוח להשפעה לא מעניקה לקהל הזה הנחיה מוסרית. הוא ביקר את הספרות הרומנטית על כך שהיא מערבבת בין תכונותיהן "הטובות והרעות" של הדמויות ולא מסבירה לקוראים אילו מהן ראויות לחיקוי.

חיקוי התנהגות דיספונקציונלית של דמויות ספרותיות נחשבה לסיכון גדול במיוחד לתומתן של נשים. הפילוסוף ז'אן-ז'ק רוסו הזהיר ברומן "ז'ולי" כי ברגע שבו אישה פותחת רומן – כל רומן שהוא – ו"מעזה לקרוא ולו עמוד אחד", היא הופכת ל"נערה מושחתת"

חיקוי התנהגות דיספונקציונלית של דמויות ספרותיות נחשבה לסיכון גדול במיוחד לתומתן של נשים. הפילוסוף ז'אן-ז'ק רוסו הזהיר ברומן "ז'ולי" (1761) כי ברגע שבו אישה פותחת רומן – כל רומן שהוא – ו"מעזה לקרוא ולו עמוד אחד", היא הופכת ל"נערה מושחתת".
בדומה לכך “The Lady’s Magazine” מ-1780 הזהיר כי רומנים הם "המנועים רבי העוצמה שבעזרתן תוקף הפתיין את לב האישה". הרומנים המדוברים היו, כמובן, רבי מכר פופולריים כמו "Pamela; or, Virtue Rewarded" של סמואל ריצ'רדסון (1740), שעוסק בנערה בת 15 המתנגדת לפיתוי ולאונס, ועל כך זוכה בסופו של דבר בגמול הנישואין. לאנשים שניפקו את האזהרות האלה לא היה ספק שנשים הן יצורים המועדים לתגובות רגשיות עזות, ועל כן הן עלולות ליפול קורבן לתשוקות מיניות בלתי מרוסנות.

הרומנים עמדו במוקד בהלה מוסרית באנגליה של המאה ה-18; המבקרים טענו שהספרים האלה גורמים טראומה ופוגעים בתפקוד המנטלי ברמה האישית והקולקטיבית גם יחד. בסוף המאה ה-18 שימשו המונחים "מגפת הקריאה" ו"מאניית הקריאה" לגינוי אותה תרבות מסוכנת של קריאה חסרת מעצורים.

הצגת הקריאה ההמונית כ"מגפה זדונית" לוותה לעתים קרובות בדיווחים על אודות התנהגות הרסנית ובלתי רציונלית. החשש הגדול ביותר היה שהקריאה תעודד את הקוראים לפגוע בעצמם, ובין היתר תעודד התאבדות בקרב נשים צעירות ונוחות להתרשם. הרומן "ייסורי ורתר הצעיר" (1774) של גתה – סיפור על אהבה ללא גמול המובילה למעשה של הרס עצמי – זכה לגינוי נרחב על כך שהוביל לגל התאבדויות משני צדי האוקיינוס האטלנטי.

ילדים קוראים ספרים

ג׳סי ווילקוקס סמית׳, 1920, באדיבות הספריה הציבורית של בוסטון.

אף על פי שלגינויים האלה לא הייתה אחיזה אמיתית במציאות, הם זכו לתמיכתו של התיאולוג צ'רלס מור, שפרסם ב-1790 מחקר ארוך בן שני כרכים בשם “A Full Inquiry into the Subject of Suicide”. בעבודה ביקורתית זו קובע מור ש"ורתר" אחראי לגל התאבדויות בקרב רבים מקוראיו הצעירים. למרות העדר ראיות אמפיריות, מחקרו של מור עזר לחנוך מסורת המקשרת את קריאת הספרות הרומנטית לתופעת ההתאבדות, וחוקרים שיבואו אחריו יסתמכו על האופן שבו שילב את "ייסורי ורתר הצעיר" בספרות ה"מדעית" העוסקת בנושא.

מחקר עצום בן שישה כרכים בשם “A System of Complete Medical Police”, שפורסם על-ידי הרופא הגרמני יוהן פטר פרנק בין השנים 1779-1819, הציג סקירה מקיפה של בעיית ההתאבדות. בין הגורמים הרבים לתופעה מנה פרנק "העדר דתיות, הוללות, עצלנות, בזבזנות (והאומללות החריגה הנובעת ממנה), אך בייחוד קריאת רומנים רעילים" כגון "ייסורי ורתר הצעיר", שהציגו את ההתאבדות כ"מפגן הרואי של בוז לעולם הגשמי".

בסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19 פורסמו בחסות המדע אזהרות בריאותיות לגבי קריאה. בספרו מ- 1812 “Medical Inquiries and Observations Upon the Diseases of the Mind”  – הטקסט האמריקאי הראשון בנושא פסיכיאטריה – ציין בנג'מין ראש, מהאבות המייסדים של ארצות הברית, שמוכרי ספרים מסתכנים באיבוד השפיות יותר מאחרים. ראש לקח למעשה את אזהרותיו הנושנות של סנקה, הציג אותן בשפת הפסיכולוגיה וקבע כי מוכרי ספרים מועדים למחלות נפש כי מקצועם דורש "מעבר תכוף ומהיר של המוח מנושא אחד לאחר".

אחת ההשלכות של העלייה במספר הקוראים במאה ה-19 הייתה ריבוי של התראות לגבי ההשלכות הרפואיות והמוסריות המסוכנות של הספרות הפופולרית. ב-1851, הפסיכולוג ארתור שפונהאואר אמר ש"ספרים רעים" הם "רעל אינטלקטואלי"

אחת ההשלכות של העלייה במספר הקוראים במאה ה-19 הייתה ריבוי של התראות לגבי ההשלכות הרפואיות והמוסריות המסוכנות של הספרות הפופולרית. ב-1851, הפסיכולוג ארתור שפונהאואר אמר ש"ספרים רעים" הם "רעל אינטלקטואלי" כיוון שהם "הורסים את הנפש": “Der Bastard” מ-1826 של קרל שפינדלר, “Godolphin” מ-1833 של אדוארד ליטון בולוור, “Les Mystères de Paris” מ-1843 של אז'ן סו – כל אלה היו מסוכנים כביכול. הפופולריות של הרומנים האלה היא מה שהפריע לשופנהאואר. הוא קישר את הפופולריות להידרדרות הטעם התרבותי המרעילה את הנפש.

במהלך המאה ה-19 מבקרים שמרנים של הספרות הפופולרית טענו לעתים קרובות שהקוראים "נדבקים" ברגשות שהם סופגים במהלך קריאת הרומן. הטיעון הרפואי הזה לא היה מטאפורי בלבד: ספיגת חומרים מזהמים הוצגה כתופעה פיזית, לא רק נפשית. לפי תפיסה זו, היה אפשר להידבק ברגש משל היה צינון, ובמקרים רבים הרגש הזה עלול היה לגרום מחלה מוסרית טראומטית או אפילו לייצר מצב שיוביל לפגיעה פיזית של האדם בעצמו. למרות ש"ייסורי ורתר הצעיר" נכתב ב-1774, המשיכו מבקריו להאשימו בהסתת קוראים צעירים להתאבדות גם בסוף המאה ה-19.

במחצית השנייה של העידן הוויקטוריאני צברה הביקורת הרפואית והמוסרית על הקריאה תנופה נוספת בתגובה לפופולריות הרבה של הרומנים הסנסציוניים-כביכול, ובראשם "מאדאם בובארי" (1856) המרהיב והמטלטל. הרומן הגדול של גוסטב פלובר עוסק באשת רופא שנואפת מתוך כמיהה לתשוקה וריגושים, ובסופו של דבר שולחת יד בנפשה. יצירת המופת הזו הובילה להפצה המונית של רומנים זולים ופופולריים, שלטענות המבקרים גרמו מחלות חמורות לא פחות ממחלות פיזיות.

ב-1875 הפיצה "האגודה למאבק במידה הרעה" של ניו יורק דו"ח של המורליסט האמריקאי אנתוני קומסטוק (Comstock). בדו"ח זה הוא מגנה את סוחרי החומרים המגונים "הערמומיים והנכלוליים", אשר "הצליחו להזריק נגיף הרסני שיזיק לתומתו וטוהרו של הנוער יותר מאשר רוב המחלות הקטלניות של הגוף במידה שהשפעתו לא תנוטרל... שמרו בערנות אין קץ על ספריותיכם וארונותיכם, השגיחו על התכתובות והחברויות של ילדיכם ובני חסותכם, אחרת המחלה תחריב את המתיקות והטוהר של משפחותיכם", הפציר קומסטוק בהורים ובאפוטרופוסים.

בעבר זלזלו הצנזורים בציבור הקוראים בכך שהתעקשו שקריאת ספרות מהווה סיכון חמור לבריאות. בימינו הקוראים הצעירים מזלזלים בעצמם בכך שהם מתעקשים שיש להגן עליהם ועל חבריהם מפני הנזק שגורמים טקסטים קשים

קריאתו של קומסטוק, שביקש מההורים לקרוא את מכתביהם של הילדים ולפקח על חומרי הקריאה שלהם, לא הייתה רק ביטוי לאובססיה הוויקטוריאנית לזיהום מוסרי. בדומה לתנועת אזהרות הטריגר של ימינו, דרישתו של קומסטוק התבססה על ההנחה שטקסטים מפוקפקים מאיימים על בריאותם הנפשית של הקוראים.

המורליסטים שפחדו מהשפעתם השלילית של טקסטים כתובים הסיקו כי הצנזורה תוכל לשמש כמקבילה פונקציונלית להסגר. לדוגמה, ב-1929, ג'יימס דאגלס, עורך ה-“Sunday Express”, השווה סופרים המעודדים "ניוון" מוסרי למצורעים. מטרתו הייתה לאלץ את החברה "לטהר את עצמה מן הצרעת של המצורעים האלה".

למרות הלשון המאיימת שבה השתמשו כל אותם מומחים, הקוראים התעלמו בעליצות מהאזהרות הבריאותיות שהומטרו עליהם. לאורך רוב העידן המודרני עקף הקהל את הצנזורים והפגין נכונות לצאת באמצעות הקריאה למסע אל הלא נודע. את הגישה הפתוחה הזו עודדו זרמים תרבותיים הומניסטיים ורדיקליים שהצהירו כי לקוראים יש יכולת להפיק תועלת ממגוון רחב של טקסטים.

עליית הספרות הסדרתית הזולה והרומנים הסנסציוניים הוכיחה שהמורליסטים הוויקטוריאניים לא יכולים לבלום את הביקוש הציבורי לפרוזה מבדרת, למרות מגוון ההתראות שהם פיזרו. ובינתיים, דווקא במאה ה-21, ציבור הקוראים עצמו דורש הגנה מפני ההשפעות הבריאותיות השליליות של הקריאה. וזה עיקר ההבדל.

כיום סטודנטים לתואר ראשון – ולא פוריטנים דתיים – הם אלה שדורשים כי הפואמה של אובידיוס תגיע עם אזהרת טריגר. לראשונה בחייהם, עמיתיי האקדמאים מדווחים כי חלק מהסטודנטים שלהם דורשים את הזכות להימנע מקריאת טקסטים שנראים להם, באופן אישי, פוגעניים או טראומטיים. האבחון העצמי הזה שונה מהדרישה המסורתית להסגר מוסרי, שהגיעה מלמעלה. בעבר זלזלו הצנזורים הפטרנליסטיים בציבור הקוראים בכך שהתעקשו שקריאת ספרות מהווה סיכון חמור לבריאות. בימינו הקוראים הצעירים מזלזלים בעצמם בכך שהם מתעקשים שיש להגן עליהם ועל חבריהם מפני הנזק שגורמים טקסטים קשים.

קמפיין אזהרות הטריגר מתיימר להגן על החלשים וחסרי הישע מפני נזקיה הטראומטיים הפוטנציאליים של הקריאה. מי שמתנגד או מפגין אדישות לקמפיין הזה נתפס כשותף לדבר עבירה התורם להדרתם של חסרי האונים. באופן פרדוקסלי למדי, הצנזורה, ששימשה בעבר ככלי שליטה בידי בעלי הכוח, הופכת כעת לכלי נשק שמשמש להגנה על חסרי הכוח מפני נזק פסיכולוגי.

רבים מחסידי אזהרות הטריגר מפנים את תשומת הלב לעצמם – למצבם הנפשי ותחושותיהם האישיות. טיעוניהם עוסקים בהם עצמם יותר מאשר בתוכנו של הטקסט. למען האמת, הם אדישים לחלוטין למעלותיו הספרותיות של הטקסט שהם רוצים לתייג כסיכון בריאותי. מה שמעורר את חששם הוא האמונה שאם הקוראים אינם מוכנים לחוויות הבלתי צפויות והבלתי מוכרות המחכות להם במהלך הקריאה, הם עלולים לחוש מצוקה ואף לסבול מנזק פסיכולוגי.

אבל הדיווחים העוסקים בנזקיה הפסיכולוגיים של קריאת טקסטים קשים הם אנקדוטליים ואינם מבוססים על ראיות אמפיריות. כפי שדיווח הפסיכולוג ריצ'רד מקנאלי (McNally) מהרווארד בסקירה מחקרית שהתפרסמה בשנה שעברה ב-“Pacific Standard”: "לא זו בלבד שהשימוש באזהרות טריגר מהווה זלזול בחוסנם של רוב קורבנות הטראומה, אלא שהוא עלול לשדר מסר מוטעה לכל מי שסובל מ-PTSD [פוסט טראומה]".

הבעיה המרכזית העולה בדיון על אזהרות הטריגר אינה פסיכולוגית, אלא תרבותית. היא מעצימה את הפגיעות וממעיטה בערכו של החוסן הנפשי. זו הסיבה שסטודנטים שנהגו לקרוא לא מעט ספרות "מסוכנת" ולדון בה, עלולים כעת לחשוב שהם בעצם לא מסוגלים להתמודד עם חומרים מטרידים.

אך בעניין אחד מסע הצלב של אזהרות הטריגר הוא מוצדק לחלוטין. לא לחינם פחדו אנשים מקריאה לאורך ההיסטוריה. זו אכן פעילות מסוכנת: הקריאה עלולה להצית את הדמיון, לגרום תהפוכות נפש ולדחוף את הקורא לסף משבר קיומי. הרי הריגוש שבמסע אל הלא נודע הוא הדבר שבגללו קוראים רבים מעוניינים להרים ספר מלכתחילה.

האם אנו יכולים לקרוא את "בעקבות הזמן האבוד" של פרוסט או את "אנה קרנינה" של טולסטוי "בלי לחוות חולשה או טלטלה ביסודות הרגש המיני שלנו?" שואל מבקר הספרות ג'ורג' סטיינר בספרו “Language and Silence: Essays 1958-1966”. אך בדיוק מכיוון שהקריאה מפתיעה אותנו ומגישה לנו חוויה שאינה נמצאת בשליטתנו המלאה, היה לה – ועדיין יש לה – תפקיד חשוב כל כך בחיפושיו של האדם אחר משמעות. וזו גם הסיבה שרבים מפחדים ממנה.

פרנק פוריידי הוא סוציולוג ופרשן חברתי. הוא חיבר 17 ספרים. האחרון שבהם הוא "The Power of Reading".

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי פרנק פוריידי, Aeon.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

9 תגובות על זהירות: ספרות

01
מעיין מעיין

לא מפתיע שההקדמה ההיסטורית ארוכה והקטע המביא את טענותיו של הכותב עצמו, קצר. ההקדמה הארוכה ממוקדת כולה בלהציג את המבקשים אזהרת טריגר כזהים לצנזורים של הספרות, ובהתאם, כפתטיים וצדקניים. ההבדל פשוט- מי שמבקש אזהרת טריגר לא מבקש לצנזר דבר, רק לדעת האם התוכן נוגע בפגיעה טראומטית ממנה הוא סובל, על מנת שיוכל לבחור האם ברצונו לצרוך את התוכן הזה. כמו כן, אפיזודות פוסט טראומטיות לרוב נוגעות לתחושה של חוסר אונים, ולכן עצם העובדה שהשליטה נמצאת ביד הסטודנטית לעתים מונעת את האפיזודה בלי להימנע מצריכת התוכן. כסובלת מPTSD סבלתי פעמיים מאפיזודות קשות במהלך הלימודים ושתיהן נגעו לתוכן של אלימות מינית שהוצג ללא אזהרה מוקדמת. כאשר ידוע לי מראש שזה הנושא שנדון, לעומת זאת, לרוב אני לא סובלת באותו אופן.

02
ד.

תגובה זו נערכה ללא פגיעה בדגי טונה, ללא כריתת יערות-גשם, ללא פגיעה במיעוטים, תוך שימוש במילים מכובסות ביד ובחומרים טבעיים וממוחזרים במלואם.

אזהרה: התגובה עלולה להכיל עקבות בוטנים, חלב, סויה, ביצי-חופש, אבקני פרחים, דעות אישיות ואלרגנים אחרים.
יש להמנע מקריאת התגובה בנוכחות ילדות, ילדים, בני ובנות-גיל הזהב.

התגובה מיועדת לגברים ונשים כאחד, לטרנסג'נדרים ובלתי-מוגדרים כשניים, ללאומנים ולבעלי-אישיות-מרובה כקבוצה.
להנגשת התגובה לבעלי מוגבליות יש להיעזר בכלים הנלווים למערכת ההפעלה שברשות הקורא.

אין להעתיק תגובה זו בשום אמצעי דיגיטלי או אנלוגי, אין לתרגם אותה, לפרש אותה ולהבין אותה ללא אישור בכתב של המחבר.

כל הקורא תגובה זו עושה זאת על דעתו ואחריותו בלבד. אין הכותב ו/או האתר אחראים לכל נזק ממוני, גופני או נפשי שייגרם לקורא או למי בסביבתו הפיזית והוירטואלית.

בקיצור: כל מי שיוצא מרחם אמו מוזהר ועומד מראש כי העולם הסובב אותו הנו מסוכן במקרה הטוב וקטלני במקרה הפחות טוב. מאותו רגע ואילך - כל אזהרה נוספת מיותרת לגמרי.

04
אפרת סטודנטית

כבר כתבה שנייה שעוסקת באזהרות טריגר באלכסון, עיקר המתמרמרים על הנושא מן הסתם הינם גברים, שעושים סלט בין אזהרת טריגר שמסייעת לפרט, לבין צנזורה ציבורית שמסננת תכנים מציבור שלם שחוששת מהתדרדרות מוסרית מכורח התעסקות במין. הסטודנטיות והסטודנטים, בד"כ סטודנטיות אם נודה על האמת, שמבקשות לשים אזהרת טריגר לא מזלזלות בחוסן הנפשי של אף אחד/ת, אלא מכירות במה שטקסט כזה עלול לגרום להן, מכורח היותן נפגעות תקיפה מינית ואונס, (שהם כידוע אינם יחסי מין, אלא אלימות ושליטה) שסובלות מפוסט טראומה, שהתנסו בכמה וכמה התקפים שנגרמו להן מחשיפה לחומרים שמתעסקים בנושאים אלה. 'לא הוכח קשר מחקרי' אוקיי, אז לא הוכח, מרכזים לנפגעי תקיפה מינית יספרו לנו על כך המון אם רק נבדוק, אבל הרי ברור שהן עושות את זה סתם כי לא בא להן ללמוד עוד יצירה יוונית עתיקה... ההתעקשות הקטנונית על 'חוסן נפשי' של כלל הציבור מיותרת בעיניי, כל אחד ורגישותו הוא, והאזהרה הזו לא פוגעת באף אחד חוץ מן המרצה האומלל שרק צריך להוסיף מילה מעל טקסט שהוא מבקש מתלמידיו לקרוא. ליבי ליבי על עבודתו הקשה.
כתבה שיכלה להגיע לנקודה מעניינת באם ספרים משפיעים עלינו ואיך אבל בחרה להתמקד בבכיונים של מרצים עצלנים שקוראים ל'חוסן נפשי' כאילו שזה האידיאל היום להיות ספרטני, אלים וקהה חושים.

05
ענת

לפני שנים רבות, בתה של חברה לעבודה שמה קץ לחייה לאחר ששבה מהמסע לפולין. אמה לא האשימה את המערכת ולא את המסע עצמו. היא האשימה את עובדת היות בתה "תולעת ספרים" ושהספרים גרמו לה לגמוע בקבוק אלכוהול וללכת אל מסילת הרכבת. זוכרת שהבטיחה אז שבניה הצעירים לא יקראו וכי היא תוציא מביתה כל זכר לספרים.
הרשימה הזו עשתה לי סדר בדברים אך העלתה גם נושאים למחשבה. תודה.

מאמר מעניין ומעשיר אך מראה רק תמונה חלקית בלבד.

יש הרבה אנשים שמוצאים את טעם החיים בקריאת ספרים. אישה אחת, שעברה את גיל השמונים ושהגיעה שעתה לעבור מן העולם, אמרה לי שהדבר היחיד שהיא שאבה ממנו עידוד בחייה היה קריאת ספרים. מכל היתר היא התאכזבה קשות. הרגשת התסכול התהומית שכרסמה בה כל חייה ושהפכה חריפה מאוד עם יציאתה לגמלאות הומתקה מעט לקראת סוף חייה כשהיא התנחמה בעובדה שהייתה לה תמיד האפשרות לשקוע בספרים ושהיא ניצלה אותה היטב.

ספרים כמו האינטרנט כמו סרטים כמו תיאטרון כמו אנשים מרעילים ומזיקים עלולים להיות בעלי השפעה נפשית הרסנית ועשויים להוות הצלה ונחמה יותר מכל תרפיה אחרת עבור אנשים מסוימים.

07
גיל

אני חושב שהשאלה הנכונה אינה צריכה להיות קשורה לאזהרות טריגר כאלה או אחרות. אם יש דירוג למשחקי מחשב ולסרטי קולנוע, לכאורה אין סיבה לא לשים תוויות על ספרים. מי שמרגיש צורך להימנע ממשהו, ייטב לו אם תהיה אזהרה על המוצר אותו הוא צורך.
אבל נשאלת השאלה מה עושים סטודנטים בשיעורי ספרות, אם אינם מסוגלים להתמודד עם טקסטים קשים? האם סביר שסטודנט לרפואה יידרוש לקבל פטור מלראות דם במהלך הלימודים בגלל פוביה או טראומה? לא, הוא פשוט לא כשיר. כנ"ל סטודנט לאומנות שמבקש להימנע מדימויים מטרידים, או צבע אדום.

09
dart

מאמר מעניין ,תודה, ורק קצה קצהו של הנושא..הספרות כטריגר יושב על מקומות שבהן האוכלוסיה מדוכאת מבחינת זכויות הפרט, כאשר יש תחושת שיעבוד או החברה דקאדנטית. הדיכוי גורם לאנשים לפנות למקור כוח והספרות ניתפסת כמקור כוח.יש ספרות תמימה שהיא מזיקה ויש ספרות פוסט מודרנית עכשוית שמזיקה אף יותר. והיא מזיקה לאנשים שיש להם צורך מוגזם בשליטה על אנשים אחרים. אותם אנשים יבצעו חיקוי על פי תפיסתם הלקויה. יעשו קופיקאט ולפעמים יגיעו למצבים בלתי מוסריים . זה גברים ונשים באותה המידה. זה רק שאלה של רמת הדיכוי בחברה שבה הם חיים.