זמן הוא רגש

במוזיאוני הוותיקן, טקס המפתחות הלילי מתחיל בחדר 49A, תא קטן ונטול חלונות המכונה איל בּוּנקֶר, שאליו נכנסתי ערב אחד בסוף נובמבר מחצר ירוקה כשגשם החל לרדת. שומר המפתחות – הקלאוויג'רו – הוא ג'אני קְרֵאָה, חבר לשעבר בקָרָבּיניֵרי, המשטרה הצבאית האיטלקית. יש לו צוות של כשנים עשר איש, והוא מחזיק בבונקר כ־3,000 מפתחות. האם הוא יודע להתאים כל אחד מהם למנעול שלו? בוותיקן, כן, לדבריו. בבית הוא דווקא מתבלבל. יש מפתחות שחושלו לפני מאות שנים, כמו מפתח מס' 401, ששוקל חצי קילו ופותח את הדלת הפנימית הראשית המובילה אל בניין המוזיאון העתיק ביותר. אחרים דומים למפתחות שאפשר לקנות בכל חנות כלי בית, או למצוא במגירת המטבח. לרבים מהם יש תגיות פלסטיק עם תוויות שכתובות ביד. הם פותחים כל ארגז כלים, כל חלון, כל שער, כל מעבר.

את דלתות הארד הכבדות של הכניסה הראשית למוזיאונים סוגרים בכל אחר צהריים בשעה ארבע, ונועלים עם מפתח מספר 2,000. במהלך השעתיים הבאות, שבסופן גם דלתות היציאה נסגרות, אחרוני המבקרים צועדים במסדרונות. מאחוריהם, פה ושם, מתחילים האורות להתעמעם. גלאי מתכת נכבים. בעמדת הביטחון הממוגנת של חצר ארבעת השערים, השומרים העוזבים מנקבים את כרטיסיהם. מאחורי הזכוכית של עמדת הביטחון, ליד צלב ותמונה של האפיפיור פרנציסקוס, מסך שטוח משדר בשידור חי ממצלמות האבטחה. קרינתו מפיצה אור רך בעמדה.

באותו ערב, כשאחרון המבקרים עזב, ג'אני קראה ערם המוני מפתחות על הדלפק בעמדת הביטחון וחילק טבעות לעובדים שלו. מבצע הסגירה יצא לדרך. את הטבעת הגדולה ביותר הוא שמר לעצמו, כדי שהוא ואני נוכל ללכת לאן שנרצה

לכל אגף במוזיאון יש טבעת מפתחות גדולה משלו, מהסוג שסוהרים נושאים על חגורתם. באותו ערב, כשאחרון המבקרים עזב, ג'אני קראה ערם המוני מפתחות על הדלפק בעמדת הביטחון וחילק טבעות לעובדים שלו. מבצע הסגירה יצא לדרך. את הטבעת הגדולה ביותר הוא שמר לעצמו, כדי שהוא ואני נוכל ללכת לאן שנרצה.

לפני שיצאנו מהבונקר, קראה הוציא מפתח מתוך מעטפה. הסוגר של המעטפה, שכבר היה קרוע, נשא את חתימתו, וגם את הסמל האפיפיורי. הוא אסף את המפתח הזה באותו בוקר מעמדת פיקוח בפּורטָה סַנט'אנה, אחד משערי הוותיקן, והוא יחזיר אותו לשם לפני חצות. הוא הושיט לי את המפתח והצביע על כספת קטנה לא מסומנת בקיר ה"בונקר". פתחתי את הכספת ומצאתי בה מפתח נוסף. אילו המציא לואיס קרול פרוטוקול לשיגור נשק גרעיני בשביל הוותיקן, הוא היה נראה פחות או יותר ככה. המפתח בכספת היה המפתח לקפלה הסיסטינית.

אני מבקר במוזיאוני הוותיקן לעתים קרובות, מאז שביקרתי שם לראשונה כשהייתי תלמיד בבית הספר היסודי. לאורך השנים כתבתי מדי פעם על פעילות המוזיאונים, ובמקרים אחדים אף פגשתי את המנהלת, היסטוריונית האמנות ברברה יאטה (Jatta). אבל כבר מזמן רציתי לחוות את המוזיאונים אחרת: לשוטט לאורך שבעת הקילומטרים של המסדרונות אחרי סגירת הדלתות, ולהיות שם בשעות המוקדמות של הבוקר לפני פתיחת הדלתות. רציתי לחקור את האוסף – את 20 אלף הפסלים והציורים ושאר המוצגים – כשהלילה יורד לאטו על רומא והגלריות עוטות על עצמן הוויה שלווה יותר. לפני חודשים מספר, משאלתי התגשמה: מוזיאוני הוותיקן הסכימו להרשות לי לשהות בפנים רוב רובו של ערב אחד וללכת לאן שארצה. בכל עת ליוו אותי הקלאוויג'רו וחבר צוות נוסף - לעתים היה זה מתאו אלסנדריני (Alessandrini), דובר המוזיאונים, ולעתים עמיתתו, מייגן אקלי (Eckley), שאת שניהם אני מכיר היטב. מתאו, בדומה לאחרים, הוא דור שני בוותיקן. אביו קוסטנצו היה שומר ראש אישי ליוחנן פאולוס השני.

התיירים במוזיאון הוותיקן: מה הם יודעים? מה הם מתארים לעצמם? תצלום: צ'ייס שבירון

מוזיאוני הוותיקן – הכוללים יחידות נפרדות רבות – נמצאים בתוך מלבן. מצפון, ארמון בֶּלוֶודֶרֶה, שהחל את דרכו כווילה של האפיפיור במאה ה-15, צמוד לחומות העצומות של קריית הוותיקן. מדרום, ליד בזיליקת פטרוס הקדוש, במרחק כארבע מאות מטר, נמצאת הקפלה הסיסטינית. שתי אכסדרות ארוכות מחברות את צפון לדרום ומשלימות כך את המלבן. המרחב שהמבנים האלה תוחמים ביניהם מחולק לחצרות.

החלטנו להתחיל את הערב במקום שבו המוזיאונים עצמם התחילו, בארמון בלוודרה. האנשים שהקימו לפני חצי מילניום את המתחם הזה, שהפך מאז למוזיאוני הוותיקן, שיקפו בפועלם שינוי דרמטי בנקודת ההשקפה. במשך מאות שנים נהגו לשרוף את הפסלים העתיקים שנחשפו ברומא כדי להשתמש באבן סיד, ששימשה לייצור מלט. עם תחיית הלימודים הקלאסיים, אפיפיורי הרנסנס החלו לשמר את השיש ולהעמיד את היצירות היפות ביותר לתצוגה בחצר המתומנת של בלוודרה. האוסף גדל, והמשימה התרחבה. עם הזמן, אנשי חזון כיוהן יואכים וינקלמן (Winckelmann) ואנטוניו קנובה (Canova) יצרו מעין מוזיאון מודרני. המוזיאון עודו מודרני בתחום עיסוקו ובמומחיותו, ובמובנים רבים גם באופן התנהלותו.

זהו גם המוזיאון הגדול העתיק בעולם, והממד הרוחני שלו הוא חלק ממשימתו. יש בו אזורים שנחשבים לחללים מקודשים. הפריטים הנמכרים ביותר בחנויות המזכרות הן מחרוזות תפילה. הבניינים המקוריים נועדו לשימושו האישי של האפיפיור, ובמקומות מסוימים יש מחילות מבלבלות של חדרים קטנים וגרמי מדרגות צרים שמעולם לא נועדו לקלוט שבעה מיליון מבקרים בשנה

אבל זהו גם המוזיאון הגדול העתיק בעולם, וכפי שיאטה מדגישה, הממד הרוחני שלו הוא חלק ממשימתו. יש בו אזורים שנחשבים לחללים מקודשים. הפריטים הנמכרים ביותר בחנויות המזכרות הן מחרוזות תפילה. הבניינים המקוריים נועדו לשימושו האישי של האפיפיור, ובמקומות מסוימים יש מחילות מבלבלות של חדרים קטנים וגרמי מדרגות צרים שמעולם לא נועדו לקלוט שבעה מיליון מבקרים בשנה. לא פשוט לעכל את ההיקף של המוזיאונים – שטח של שמונים דונם בין החומות – ומלאכת החידוש והשימור היא אינסופית. המבנים נשחקים ונסדקים. ציורי קיר דוהים. גגות דולפים. בארבעה חללים בלבד יש מיזוג אוויר. מתחם המוזיאונים אינו אובייקט סטטי, אלא אורגניזם, והחיים זורמים דרכו.

מוקדם יותר באותו יום נפגשתי עם מרקו מאג'י (Maggi), ראש משרד השימור. לתפקיד שלו יש שושלת מכובדת – הוא אויש לראשונה ב־1543. המשרד שלו מפקח על מעבדות הרסטורציה השונות, אבל אחריותו העיקרית היא למנוע מהחומרים להידרדר מלכתחילה – פסלים וציורים, כמובן, אבל גם בדי מומיות, זכוכית רומית, קלפים מימי הביניים, שטיחי קיר מתקופת הרנסנס ופריטים העשויים מארד או מעצם, מנוצות או מעור של כלבי ים. מאג'י, בהתייחסו לביוגרפיות של המוצגים השונים במוזיאונים – למסע הייחודי שכל אחד מהם עבר בדרכו למקום הזה לאורך קילומטרים ושנים – אמר לי משהו ששמע פעם, ושליווה אותי אחר כך במשך כל הערב. הוא אמר לי, "זמן הוא רגש".

הפנטזיה על המוזיאון שקם לתחייה בשעות הערב, כשבני האדם כבר אינם שם ויצירות האמנות עצמן יכולות סוף סוף להתרווח ולשוחח, מככבת בסרטים וברומנים ובספרי ילדים רבים. ויש בה מן האמת: אחרי שעות הפתיחה, החיים נמשכים. כששוטטנו בגלריות, קולות קלושים מלמעלה משכו את תשומת לבנו אל חלון גג. הפועלים השוטפים את צדו החיצוני שוחחו, והירח האיר אותם מאחור כאילו היו בובות בתיאטרון צלליות. בהמשך הסיור, מנקים עם מברשות עדינות בידיהם ושואבי אבק תלויים על גבם איבקו פסלים רומיים קיסריים – טלפיים של בעלי חיים, ירכיים של ספורטאים, זקנו של קיסר. במעבדת שימור, בין המוצגים, טכנאים בחלוקים לבנים עמלו עד שעה מאוחרת על תיקון קצותיו הפרומים של פריט ארוג מאפריקה.

בלילה, המוזיאונים נראים כמו מתקן שעשועים מפואר: מסדרונות מוזהבים באורך של מגרשי כדורגל, חדרים המכילים גן חיות מאבן ובו אריות ותנינים ויצורי שיש אחרים, גלריות מוחשכות ואינספור מקומות נוספים להתחבא בהם. מאחורי כל דלת מסתתרת הפתעה. בארמון בלוודרה, הקלאוויג'רו פתח שער המוביל אל מגדל ובו גרם המדרגות של ברמנטה (Bramante), מבנה לולייני הנקרא על שם האדריכל הראשי של האפיפיור יוליוס השני. זהו סליל כפול – אנשים יכולים לעלות ולרדת בו בלי להיתקל זה בזה – והוא גדול מספיק כדי לאפשר לכרכרת האפיפיור לעבור בו, וכך אכן היה קורה בעבר. המדרגות האלה מחברות את חלקו הפנימי העליון של הארמון לכניסה פרטית חיצונית הרחק למטה. יצאנו החוצה אל קומת הקרקע, היישר אל גשם זלעפות. מזרקה בצורת אוניית גלֵאון התיזה סילוני מים מתרניה ותותחיה, כאילו היא מנסה להיאבק במזג האוויר. כשעלינו שוב, החצר המתומנת הייתה מוארת חלושות ופתוחה אל השמיים. הגשם זיגג טבעת של סרקופגים וניתך אל בריכה מרכזית. חלק מהאוצרות המקוריים של הוותיקן עודם כאן. באחת הגומחות שוכן פסל עתיק הידוע בשם לאוקואון. הסטתי את סרט הקטיפה ונכנסתי אל מאחורי הפסל. הופתעתי למצוא משהו מוצמד לבסיסו: זרוע שיש בודדת.

עד לפני כמה עשרות שנים, חומדי מזכרות היו תולשים להם אצבע מגבס ומשאירים שובל של אבק לבן על הרצפה

לאוקואון היה מי שניסה להזהיר את חבריו הטרויאנים מפני מתנת סוס העץ. בזעמו שלח אחד האלים נחשים שיחנקו את לאוקואון ובניו – ואת הרגע הזה לוכד השיש. זהו פסל מהמאה הראשונה לפני הספירה, שנחפר מאדמת כרם ליד הקולוסיאום בשנת 1506 – מיכלאנג'לו נכח בחפירה – והפך לליבת אוסף הוותיקן. אבל חלקים ממנו היו חסרים, כולל זרועו הימנית של האב. האם אפשר לשחזר אותה?

רסטורציה הייתה פעם עניין שבשגרה. פסלים קלאסיים קיבלו בחזרה לא רק עלי תאנה, אלא ידיים, אפים וגפיים שלמות מגבס או משיש. עד לפני כמה עשרות שנים, חומדי מזכרות היו תולשים להם אצבע מגבס ומשאירים שובל של אבק לבן על הרצפה.

פרסקו של פְרָה אנג'ליקו בקפלה הניקולאית, בתוך ארמון האפיפיור. תצלום: Web Gallery of Art, ויקיפדיה

לשם שחזורו של לאוקואון, האדריכל של האפיפיור ערך תחרות ומינה את רפאל לשופט. בסופו של דבר נוספה זרוע מעוקלת קלות הפונה מעלה, וזו הגרסה שהשתמרה באינספור העתקים. מיכלאנג'לו היה מסופק, וכאנטומאי מדופלם, הוא הסיק שזרועו של לאוקואון הייתה אמור להיות מקופלת בזווית חדה מאחורי ראשו. ארבע מאות שנה לאחר מכן, התגלתה חתיכה גדולה מהזרועה החסרה. מיכלאנג'לו צדק. הזרוע המקורית חוברה מחדש לפסל. הזרוע שהוסרה נשארה מאחורי הפסל, ובערב גשום נחשפה לאור פנס.

מוזיאון מאבד דבר מה כשמבקריו נעלמים: האנשים הם חלק מהתצוגה. אך באותה נשימה המוזיאון גם מרוויח משהו. בדממת הערב, מתעצמת מאוד המודעות לחושים הגופניים. העיניים מסתגלות לשינויים המזעריים באור. חלונות שחורים הופכים למראות. צללים רוקדים על הקירות לפי פקודת האור

מוזיאון מאבד דבר מה כשמבקריו נעלמים: האנשים הם חלק מהתצוגה. אך באותה נשימה המוזיאון גם מרוויח משהו. בדממת הערב, מתעצמת מאוד המודעות לחושים הגופניים. העיניים מסתגלות לשינויים המזעריים באור. חלונות שחורים הופכים למראות. צללים רוקדים על הקירות לפי פקודת האור: סוסי שיש רתומים למרכבה רומית כמו מרימים רגליהם בכעס, ומלאך חימר ותיל שברניני לא הספיק להשלים, גדל ומגונן מלמעלה על יצירה של קאראווג'ו. ריחות קלושים מבשילים פתאום. ניחוח של צבע עומד באוויר בחדר ששוחזר זה לא כבר. ריח שעוות נרות מחלחל לקפלה אפיפיורית. גם הסביבה האקוסטית מלאה באירועים בלתי צפויים. כל רחש יוצר הד – קולות, צעדים, מפתחות, טיפות גשם. יללה עולה-יורדת של סירנה מהעיר שבחוץ נשמעת מרוחקת להפליא. מתעורר דחף לגעת, ללטף משטחים כמו צדו האחורי של שטיח קיר של רפאל, שסיבי הזהב שלו מעוררים רושם של מעגלים חשמליים.

בהיעדר ההמולה, נעשיתי מודע גם לחוש נוסף, מעין חוש שישי: מוּדעות לחיים האמיתיים הכרוכים בכל מוצג שהבטתי בו. בפּינָקוטֶקָה, גלריית הציורים, חלפנו על פני הירונימוס הקדוש של דה וינצ'י, וטביעות אצבעותיו של האמן נגלו בבירור על קטע של שמיים כחולים-ירוקים. במרחק חדרים מספר משם, "ההשתנות" המוארת ועשירת הגוונים של רפאל נראית לרגע כמו ויטראז' בחלל החשוך. קל היה להבין מדוע המקום הזה נבחר לארח את מיסת הזיכרון שנערכה כמה שבועות קודם לכן לזכר חברי הצוות שמתו או איבדו את יקיריהם בשנה שעברה. באותה קומה, באחד החדרים העתיקים ביותר בארמון בלוודרה, אי אפשר לחמוק מנוכחותו של מיכלאנג'לו: המבקרים רואים את מה שהוא ודאי ראה. מיכלאנג'לו בא לכאן כדי ללמוד את הטורסו של בלוודרה, פסל שיש המתוארך למאה הראשונה לפני הספירה. מבחינתו, הטורסו – עם זרועותיו החסרות והרגליים הקטועות מהברכיים מטה – היה "המורה" שלו, והוא השתמש בשריריו המהודקים באופן שבו הציג את אדם על תקרת הקפלה הסיסטינית. בחדר סמוך עומד אגן מים, שפוסל מגוש בודד של סלע פּוֹרפיר קיסרי, ואולי אף עיטר בעבר את ביתו המוזהב של נירון קיסר. מספרים שנירון ואשתו נהגו לרחוץ בו, ואני מעביר אליכם את פרט המידע הזה בליווי האזהרה ש"מספרים" הוא ביטוי שהיה בשימוש קבוע ברומא, ופירושו היה לרוב "אין להתעמק יותר מדי". אבל גם אנשים מן השורה משתקפים בהיסטוריה של האגן. סלע הפורפיר, ששוקל חצי טון, נחצב במצרים. נשיאתו והשטתו אל רומא עלתה בחייהם של מאות בני אדם. זו לא הייתה משימה קלה.

ראשי שיש של רומאים עתיקים היו ערוכים זה לצד זה על מדפים מדורגים שהשתרעו לאורך מאה מטרים. חלקם שיקפו דמויות אידיאליות של אלים וקיסרים. אחרים הם פרוטומות של אנשים שיתכן כי באמת חיו בתקופה ההיא. הם לוכדים בחומר קווי שיער נסוגים, סנטרים כפולים, אופנות מצערות בתסרוקות. הם לוכדים גם גאווה, אהבה, יוהרה, עצב

לא הייתה נפש חיה בנתיב הבוהק של אכסדרת קיארָמונטי, שיוצאת דרומה מארמון בלוודרה. ואף על פי כן היא שפעה חיים. ראשי שיש של רומאים עתיקים היו ערוכים זה לצד זה על מדפים מדורגים שהשתרעו לאורך מאה מטרים. חלקם שיקפו דמויות אידיאליות של אלים וקיסרים. אחרים הם פרוטומות של אנשים שיתכן כי באמת חיו בתקופה ההיא. הם לוכדים בחומר קווי שיער נסוגים, סנטרים כפולים, אופנות מצערות בתסרוקות. הם לוכדים גם גאווה, אהבה, יוהרה, עצב. שמותיהם של רבים מהגברים והנשים האלה אבדו. במקרים מסוימים, הדבר היחיד שבטוח הוא מקום המוצא והתאריך, לדוגמה, "סוריה, המאה הראשונה לפני הספירה", או "דאקיה, המאה השלישית". אבל האינדיבידואליות של תווי הפנים, חותם האישיות של הדמות המפוסלת, חזקים מכדי שיהיה אפשר להתעלם מהם. יכולתי לדמיין את האנשים האלה חיים, את השיש הופך לבשר, את העיניים ממצמצות בהפתעה. הפנים רבות ההבעה מעבירות מסר שמעלה על הדעת כיתוב מהגלוסקמה הקפוצ'ינית של רומא: "מה שהינך, היית בעבר".

תמונה: צל של סוס בין זורק הדיסקוס לאל הרמס בהיכל המרכבה (אלכס מאיולי / מגנום / הוותיקן, עבור "אטלנטיק" - כל הזכויות שמורות)

מבין אלף הפסלים באכסדרה, שתי פרוטומות נעלמו, והיעדרן בולט כשיניים חסרות, כי במקומן נשארו רק עיגולים דהויים המסמנים את המקום שבו הבסיסים היו מקובעים למדף. שבועות ספורים לפני כן אמר תייר אמריקני לאחד השומרים שהוא צריך לפגוש את האפיפיור. כשהודיעו לו שפגישה כזאת אינה אפשרית, הוא הפיל שתי פרוטומות לרצפה. אחת מהן – "ראשו המכוסה של איש זקן" – איבדה אוזן וחלק מהאף. היא נשלחה לרסטורציה, אבל הרומאי הזקן הזה, יהיה מי שיהיה, יישא לעד את אותות המפגש מ־2022.

במוזיאוני הוותיקן יש עובדים סמויים בשם ווֹלָנְטי שמסתובבים בין המבקרים. אבל תקריות עדיין קורות. באוגוסט, מפגיני אקלים מארגון The Last Generation הדביקו את ידיהם לבסיס של לאוקואון (שבועות מספר קודם לכן, אותה קבוצה התיזה מרק אפונה על "הזורע" של ואן גוך, גם כן ברומא). לוותיקן יש מערכת משפט אך תאי מעצר מעטים בלבד. עברייני לאוקואון נעצרו באיטליה, במרחק מטרים ספורים משם.

התייר האמריקני שהפיל את הפרוטומות מצא את עצמו במעצר באיטליה. השמועה על התקרית התפשטה במהירות. כאשר יאטה פגשה את האפיפיור פרנציסקוס באירוע זמן לא רב אחר כך, המילים הראשונות שהוא אמר למנהלת המוזיאונים היו, 'מי היה האיש המסכן ההוא?'

גם התייר האמריקני שהפיל את הפרוטומות מצא את עצמו במעצר באיטליה. השמועה על התקרית התפשטה במהירות. כאשר יאטה פגשה את האפיפיור פרנציסקוס באירוע זמן לא רב אחר כך, המילים הראשונות שהוא אמר למנהלת המוזיאונים היו, "מי היה האיש המסכן ההוא?"

השארנו את רומא העתיקה מאחור והתקדמנו אל החלק החדש ביותר של המוזיאונים – גלריית אנימָה מוּנדי, המוקדשת ליצירות שאינן מערביות. בדרך לגלריה חולפים על פני מרפסת המשקיפה אל הכיפה של בזיליקת פטרוס הקדוש ואל צלליותיהם המעורפלות של אורני הצנובר, השוכנות מעבר לגני הוותיקן. הכיפה הייתה מוארת בזוהר עדין, פרט למנורה הבוהקת שבקצה כיפתהּ. אנטוניו פאולוצ'י (Paolucci), מנהל המוזיאונים לשעבר, נהג לומר שהזמן הטוב ביותר להתבונן בכיפה בלילה היה לפני מאות שנים, כשרק הירח האיר אותה. הוא חושב שבגלל התאורה החשמלית, המנורה נראית כמו עוגת יום הולדת. הערב, באוויר הרטוב, היא הייתה מוקפת הילה.

לא הייתי מוכן ליופייה של גלריית אנימה מונדי – חלל מודרני ומהוקצע בגודל של מחסן קטן. הגלריה הייתה חשוכה, אבל האוסף התגלה בוויטרינות מוארות שנראו כמו חדרי ישיבות מזכוכית סביב משרד בחלל פתוח. רבים מהמוצגים ניתנו לאפיפיורים כמתנות. הכומר ניקולה מאפֶּלי (Mapelli), מנהל הגלריה, צעד בין המוצגים שהוא אוהב במיוחד: עמודי זיכרון ואמנות wandjina (סוג של ציורי סלע) מאוסטרליה; מסכה טקסית מארץ האש; מדונה וילד, אדומי עיניים וכהי עור, מגינאה החדשה.

נציגי המוזיאון אומרים לפעמים שאנימה מונדי היא "הקפלה הסיסטינית הבאה", ויש לה תפקיד מרכזי בעתידם של המוזיאונים. צמיחתה העיקרית של הכנסייה מתרחשת כעת מחוץ לאירופה וצפון אמריקה. מובן שגם הקפלה הסיסטינית הנוכחית היא חלק גדול מעתידם של המוזיאונים. עשינו את דרכנו אל הקפלה וחדרי רפאל, בקצה המרוחק של המלבן. כשעצרנו ליד חלון, אלסנדריני הצביע על מנזר מאטר אקלסייה השוכן בשטח הוותיקן. השעה הייתה בערך עשר בערב, וחדר אחד בלבד היה מואר – הסאלוֹנֶה של האפיפיור אמריטוס, בנדיקטוס ה־16. האפיפיור הלך לעולמו חודש בלבד אחרי ביקורי שם.

חבורה של נגאלים, מתוך "יום הדין האחרון" (1537-1541) מאת מיכאלאנג'לו, הקפלה הסיסטינית, הוותיקן. תצלום: ויקיפדיה

רגעים מספר לאחר מכן הצביע מתאו על ידית קטנה בקיר מצויר, ומשך מתוך הקיר מלבן דק. מאחוריו היה לוח זכוכית שהוטבע בקיר לפני מאות שנים כמערכת אזעקה מוקדמת: אם הזכוכית נסדקה, הדבר העיד על כך שחלק במבנה החל לשקוע. מיששתי אותה באצבע. לעת עתה, היינו בטוחים.

בחדרי רפאל – ארבעה חדרים שרפאל כיסה בציורי קיר באזור ששימוש למגורי האפיפיור – תריסי עץ כבדים נסגרו כנגד הלילה, אבל חלון פתוח עדיין השתקף במגן המלוטש של דמות בקיר שממול: טְרוֹמפ-לוֹיל מבודח, אשליה שהאמן שתל שם. בקיר עדיין ניכרים החריצים שגרמו רומחיהם של חיילים בביזת רומא בשנת 1527. רפאל צייר אז את האחרון מבין ארבעת החדרים האלה, חדר קונסטנטינוס, ותוך כדי כך הוא מת ממחלה. גרפיטי בן מאות שנים נחרת בקירותיו התחתונים: fu fatto papa pio iv כתב מישהו, כדי להודיע על בחירת אפיפיור חדש. זה היה ב־1559.

"גאולת פטרוס הקדוש" (1514) בחדרי רפאל בוותיקן. תצלום: ויקיפדיה

הקפלה הסיסטינית שוכנת במרחק גרמי מדרגות ספורים בלבד מחדרי רפאל. כשנכנסים אליה לבד באור הקלוש, הדבר המדהים בה אינו התקרה המצוירת אלא שטחה האדיר של הרצפה. ביום, כשהחדר עמוס אנשים וכולם מביטים למעלה, הרצפה נעלמת. פעם, לפני שנים, כשהרימו אותי מעלה אל התקרה בסל של קוטף דובדבנים, זכיתי להביט בחדר ממעוף הציפור. אבל מן הסתם הבטתי למעלה, ולא בתהום בגובה חמש הקומות שחיכתה לי מתחת.

עכשיו, בשעת ערב מאוחרת, אחרי שקראה הכניס את המפתח וסובב את הידית, טרפז של אור מהמסדרון מאחורינו האיר את רצפת השיש המצוירת.

רצף של מעגלים שזורים התקדם לאורכה עד למזבח, ויצר אפקט דינמי, שבכל זאת השרה שלווה על המתבונן. זאת הרצפה שמיכלאנג'לו ודאי הכיר – זאת שספגה את טפטופי הצבע שהחמיצו את הפיגומים או את פניו. זאת הרצפה שרפאל צעד עליה כשהוא ניצל (כך מספרים) את היעדרו של מיכלאנג'לו מרומא כדי להציץ בעבודה שהייתה אז בעיצומה. את הקפלה עמדו לנקות רק בבוקר, אבל כשהאורות נדלקו, לא ראיתי יותר מדי לכלוך – עניין יוצא דופן בחדר ש־25 אלף איש עוברים בו מדי יום. ההסבר הפשוט לכך הוא עוצמתו של המקום, קדושתו. מה שהמבקרים כן משאירים מאחור הוא תפילות. מצאתי פתק מקופל על הספסל המותקן לאורך הקירות, הבנתי מהו, והנחתי אותו בחזרה.

כשאין הסחות דעת, קל יותר להבחין בפרטים – למשל, הכתמים גבוה על הקירות שמיכלאנג'לו לא הצליח לצבוע כי הפיגומים הפריעו לו. או נטייתם הקדמית של פני השטח של 'יום הדין האחרון', שכאילו נועדה לשדר בהילות

כשאין הסחות דעת, קל יותר להבחין בפרטים – למשל, הכתמים גבוה על הקירות שמיכלאנג'לו לא הצליח לצבוע כי הפיגומים הפריעו לו. או נטייתם הקדמית של פני השטח של "יום הדין האחרון", שכאילו נועדה לשדר בהילות. השיפוע בולט בנקודה שבה הקיר הקדמי פוגש את הקירות הצדדיים. יש שם חיישנים דיגיטליים, שלא קשה למצוא מרגע שמתחילים לחפש אותם, והם אוספים מידע מכל פינות הקפלה. הם מנטרים את הטמפרטורה, הלחות, הפחמן הדו־חמצני וחלקיקים נוספים, וכן את היקף הקהל. הנתונים מופיעים על מסכים במשרד השימור, וסביר להניח שאנחנו גרמנו להבהוב כשפתחנו את הדלתות והדלקנו את האור. הקפלה הסיסטינית היא אחד מהחללים הממוזגים המעטים במוזיאוני הוותיקן. יש ימים שבהם מחליפים את האוויר בחדר לא פחות משישים פעם. במידת הצורך, עובדי המוזיאונים יכולים גם לווסת את היקף התעבורה. הם סוגרים את הדלתות ומפנים את ההמון אל דרך עוקפת, או מעודדים את המבקרים לצאת לחקור. ממילא לא יזיק לאנשים ללמוד על אמנות אטרוסקית. אבל הקפלה אף פעם אינה מצליחה להתאושש לחלוטין ממיליוני האנשים שמבקרים בה מדי שנה – מהאבק שלהם, מחוּמם, משיעוליהם ועיטושיהם.

המבקרים האלה נכנסים לקפלה מהכניסה היחידה אליה ועוזבים מהיציאה היחידה ממנה. אבל יש דלתות נוספות – עוד משהו שמבחינים בו כשהחדר ריק. הקפלה הסיסטינית היא חלק מארמון האפיפיור, מגוריו הרשמיים של ראש הכנסייה, ואותן דלתות, שלרוב נשארות נעולות, מובילות היישר אל אזורים פרטיים. מאוחר בערב, כומר קשיש נכנס מבעד לדלת הכפולה בקיר הרחוק ביותר מהמזבח, אולי כי הוא נמשך לאור המסתנן מבעד לחרכים בשעה משונה שכזאת. הוא הזמין אותנו להיכנס לסאלָה רֶגִ'יָה, אולם מפואר בארמון שהאפיפיורים נהגו בעבר לקבל בו בני מלוכה, ואז אל הקפלה הפאולינית, שבה הקרדינלים עורכים את המיסה לפני תחילת כינוס הקוֹנקְלָוָה. זוהי גם הקפלה הפרטית של האפיפיור. למחרת בבוקר הייתה עתידה להתרחש כאן הלווייתו של אדם מכובד שהוגדר רק אוּן דיפּלומטיקו. הציורים האחרונים של מיכלאנג'לו מכסים את הקירות הצדדיים של הקפלה – "המרתו של שאול התרסי" ו"צליבתו של פטרוס הקדוש". על פי הסיפור המקובל, פטרוס נצלב כאן הפוך, אבל ראשו נוטה ומתרומם מהצלב כך שהוא מביט לתוך החדר. עיניו הכהות עקבו אחריי לאורך כל המעבר המרכזי ובחזרה.

דמות מוצללת הופיעה במלבן המואר. האיש עמד בכניסה לחדר הדמעות. עם היבחרו, כל אפיפיור חדש תופס כאן מחסה כדי להרהר בכובד משקלה של המשימה שהוטלה עליו, וכדי להחליף את בגדיו בגלימה לבנה. האיש שעמד בפתח, האחראי על החדר, הכניס אותנו פנימה

בהמשך נפתחה דלת נוספת, ליד המזבח של הקפלה הסיסטינית, ודמות מוצללת הופיעה במלבן המואר. האיש עמד בכניסה לחדר הדמעות. עם היבחרו, כל אפיפיור חדש תופס כאן מחסה כדי להרהר בכובד משקלה של המשימה שהוטלה עליו, וכדי להחליף את בגדיו בגלימה לבנה. האיש שעמד בפתח, האחראי על החדר, הכניס אותנו פנימה.

על קיר בפינקוטקה, גלריית הציורים, Deposition של קאראווג'ו וצל המלאך של ברניני (אלכס מאיולי / מגנום / הוותיקן, עבור "אטלנטיק" - כל הזכויות שמורות)

מדובר במערכת של חדרים. במבואה יש ספה ויקטוריאנית קטנה מבד אדום רך. גלימות לבנות בגדלים שונים תלויות על מתלה בחדרים הבאים, וכל אפיפיור חדש ודאי ימצא ביניהן כזו שתתאים לו. בחדר האחרון יש שולחן עץ קטן הנושא לוחית שם מהקונקלווה האחרונה:  ברגוליו, שם המשפחה של האפיפיור פרנציסקוס. על מדף סמוך מונחות קופסאות המתויגות ביאנקה ונֶרָה – תוספים כימיים המשמשים לייצור עשן לבן או שחור בזמן הקונקלווה, אחרי כל הצבעה. במבואה, האחראי על החדר הצביע על גומחה ובה ארון עתיק בגובה המותן. האם אנחנו יודעים מהו? הוא פותח אותה ברוב רושם וחושף כיסא־קומודה, כלומר כיסא שבמרכזו פתח לעשיית צרכים, שהמושב האליפטי שלו מרופד בעור אדום עשיר.

במוזיאוני הוותיקן מכבים את האור סופית לפני חצות. השעה הייתה אחת עשרה בלילה והגיע הזמן לעזוב. האורות בקפלה הסיסטינית כבו, והדלת נסגרה. קראה החזיר לכספת את המפתח לקפלה. האזעקות הופעלו. בחוץ, קראה נעל את הכניסה האחורית למוזיאונים והניח את המפתח לכספת (במעטפה חדשה שנחתמה - הן בחותם, הן בחתימה והן בחותמת) ואת המפתח לדלת האחורית בנרתיק עם רוכסן. את הנרתיק הוא הפקיד בעמדת פיקוח בדרכו לצאת מעיר המדינה. עד חמש לפנות בוקר בערך, איש לא יהיה בפנים.

השומרים לא לבשו את מדי הטקס האדומים-כחולים-צהובים, אלא את מדי השירות הכחולים כהים, שבכל זאת הדיפו ניחוח רנסנס – אברקיים, גרביים עד לגובה הברך, טוניקות, כובעי ברט. במקום חרבות, הם נשאו אקדחים. הם היו צעירים וחסונים, ונראו נכונים להגיב תגובה נמרצת לשאלתו הלגלגנית של סטלין, 'כמה דיביזיות יש לאפיפיור?' השומר נופף למכונית להיכנס

אני אראה את הקפלה הסיסטינית עוד פעם אחת. שעתיים לפני הזריחה, כשהגשם הלך והצטמצם, שערי פורטה סנט'אנה נפתחו לב־מ־וו של קראה. אחד השומרים השוויצריים בשער הצדיע ואז רכן אל החלון. השומרים לא לבשו את מדי הטקס האדומים-כחולים-צהובים, אלא את מדי השירות הכחולים כהים, שבכל זאת הדיפו ניחוח רנסנס – אברקיים, גרביים עד לגובה הברך, טוניקות, כובעי ברט. במקום חרבות, הם נשאו אקדחים. הם היו צעירים וחסונים, ונראו נכונים להגיב תגובה נמרצת לשאלתו הלגלגנית של סטלין, "כמה דיביזיות יש לאפיפיור?" השומר נופף למכונית להיכנס.

עצרנו בעמדת הפיקוח כדי לאסוף את הנרתיק, ואז המשכנו לתוך קריית הוותיקן. המכונית חצתה חצר, חלפה מתחת לבניין, פנתה מספר פעמים בחדות ויצאה אל גני הוותיקן, לצד כביש המוביל אל הכניסה האחורית למוזיאונים. זאת הדרך שנוסעים בה בדרך כלל אורחיו של מזכיר המדינה ומבקרים מסוימים נוספים. נשיא צרפת עמנואל מקרון נכנס לאחרונה מהדרך הזאת. שנה לפני כן, קים קרדשיאן, שהגיעה עם קייט מוס, חוללה מהומה כשלבשה מה שנראה כמו מפית תחרה שהיא ריססה על גופה. רק אחרי שהיא התכסתה במעיל ארוך, הרשו לה להיכנס לקפלה הסיסטינית. עובדי המקום עדיין מדברים על הביקור ההוא (קייט מוס, הם אומרים, הייתה מקסימה).

כשהשומרים האחרים הגיעו, קראה פתח את הכניסה. בפנים, הם הרימו מתגים. תחנת האבטחה חזרה לזהור. טוּטוֹ OK? שאל אחד מהם בטלפון – שיחה שגרתית למשרד המרכזי של הגוֹבֶרנָטוֹרָטו, עיריית הוותיקן, שמנהלת את מערכת האזעקות. כן, הכול בסדר. קראה החל לחלק את טבעות המפתחות. הוא עצמו לקח את מפתח מס' 401 וניגש לדלת הכפולה שמובילה לתוך ארמון בלוודרה. הוא פתח אותה במשיכה בשתי ידיו.

שוטטנו לאורך גלריית שטיחי הקיר. האולם היה חשוך, אבל פנס האיר בעיגול בהיר את ישוע הקם לתחייה. הגענו שוב לקפלה הסיסטינית. הדלת לסאלה רג'יה נפתחה לרגע וחשפה הבזק של צבע: אנשי המשמר השוויצרי עמדו במדי טקס מהודרים וקסדותיהם שיקפו את האור – משמר כבוד להלוויית הדיפלומט. הקונטרפונקט למחזה הזה בקפלה הייתה אישה אדמונית בחלוק לבן, חמושה בדלי, מטאטא וסחבה.

היא עבדה בתנופה גדולה: תחילה ניגבה את המזבח ואז שטפה את רצפת השיש ששטחה 550 מ"ר. הצגתי את עצמי. שמה היה ברברה, ולחיצת היד שלה הייתה חזקה. היא אמרה שהיא מנקה לא רק את הקפלה אלא גם המדרגות המובילות אליה וממנה, ואת השירותים הסמוכים וחלק מהמעבדות. הקפלה לוקחת לה שעה

היא עבדה בתנופה גדולה: תחילה ניגבה את המזבח ואז שטפה את רצפת השיש ששטחה 550 מ"ר. הצגתי את עצמי. שמה היה ברברה, ולחיצת היד שלה הייתה חזקה. היא אמרה שהיא מנקה לא רק את הקפלה אלא גם המדרגות המובילות אליה וממנה, ואת השירותים הסמוכים וחלק מהמעבדות. הקפלה לוקחת לה שעה, וחלק מהציוד שלה מאוחסן מאחורי המזבח. היא אוהבת להתחיל את היום שלה ככה, והדגימה את חיבתה זו במחוות יד רחבה שכיסתה את התקרה כולה. תכולת הפח שלה אישרה את דלות הפסולת בקפלה: שישה כרטיסי מוזיאון קטנים, חופן ממחטות נייר, עטיפות ממתקים ספורות, גומייה לשיער. כשהיא סיימה לנקות, פתחה ברברה ארונית עץ צמודה לקיר והוציאה ממנה מכונה שנראית כמו גרסה מוקטנת של המכשיר שמחליק את המשטח בזירת החלקה על הקרח. היא ליטשה את הרצפה כולה בדחיפה ידנית של המכשיר. דמותו הזוהרת של ישוע ב"יום הדין האחרון" נראתה כאילו היא מגוננת על ברברה ומשגיחה עליה בעבודתה. ידעתי שהטורסו של הדמות הזאת מבוסס על זה של לאוקואון, אבל כעת ראיתי שהזרוע הימנית מקופלת מעל ראשו, כפי שמיכלאנג'לו ידע שהיא אמורה להיות, ואינה מונפת מעלה. הוא אמר את שלו.

חדר קונסטנטינוס שעבר רסטורציה לאחרונה, שעליו עבד רפאל כשמת. תצלום: סקוט גאן.

דלתות המוזיאונים ייפתחו בקרוב. המסדרונות התחילו להתעורר. שומרים חלפו בזוגות ובשלשות. אנשי מכירות פרקו ארגזים מעגלות: אספקה חדשה של מדריכים ומחרוזות תפילה, מחזיקי מפתחות וצעצועים פרוותיים. ניחוח אספרסו עלה מחדר המנוּחה. ליד השערים, גלאי מתכת נדלקו בצפצוף. בחוץ, מתחת לחומות הגבוהות של הוותיקן, הדגלים הצבעוניים של מדריכי הטיולים בצבצו מעל הקהל.

כשמשהו שאנחנו רואים מעורר בנו מחשבה או זיכרון – ביקור קודם כאן, לפני זמן רב, עם הורה, רגע של אהבה או חברות, רטט בלתי מוסבר של הנפש. באותו רגע, המוזיאון קיים בשביל המבקר לבדו

רצינו מבט מגבוה, אז טיפסנו למרפסת המשקיפה על קורטילֶה דֶלָה פּיניה, חצר האצטרובלים. יאטה אמרה לי שבזכות הנוף, המרפסת הזאת היא מקום אהוב במיוחד במוזיאונים: נשקפים ממנה היטב הוותיקן ורומא כולה. הסערה חלפה. מעטה דק של ערפל ירד על העיר, ורק הכיפות וצריחי המגדלים הזדקרו מתוכו. עוד רגע וגם השמש, שהייתה נמוכה מעל גבעות אלבני, תפרוץ בעדו.

הבחנתי באופן שבו גלגלי השיניים של חיי המוזיאון מסתובבים בקצבים שונים: תהליך ההצטברות האיטי, הבלתי נגמר, שנמשך מאות שנים. הביוגרפיה, המפותלת לפעמים, של כל מוצג. מבול המבקרים המחזורי. ההתקדמות המקוטעת דרך הגלריה. וניצוץ מסעיר פתאומי, כשמשהו שאנחנו רואים מעורר בנו מחשבה או זיכרון – ביקור קודם כאן, לפני זמן רב, עם הורה, רגע של אהבה או חברות, רטט בלתי מוסבר של הנפש. באותו רגע, המוזיאון קיים בשביל המבקר לבדו. אני נשאתי עמי את מילותיו של מארק מאג'י כמו חידה – "זמן הוא רגש" – אף שבה בעת התחוורה לי משמעותן.

קאלן מרפי (Murphy) כותב באטלנטיק.

Copyright 2023 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency. The original article was published here.

כל הזכויות שמורות לאלכסון.

תרגם במיוחד לאלכסון: תומר בן אהרן.

תמונה ראשית: ג'אני קרֶאָה, אשר על המפתחות, פוסע בגלריה של המפות במוזיאון הוותיקן. תצלום: אלכס מאיולי, עבור מאגנום/"אטלנטיק" (כל הזכויות שמורות)