חרטות יש לכולם

בגיל 83 ולאחר שהוכר כאחד האמנים המודרניים החשובים בעולם, ג'ספר ג'ונס אינו מודע למעלותיו -- אך גם לא לפגמיו
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

ביום בהיר אך קר בינואר בעיירה שרון, קונטיקט, ג'ספר ג'ונס מנסה ללא הצלחה להתניע עגלת גולף ירוקה תוצרת גייטור, המחופה בזכוכית אקרילית לכבוד החורף. "עוד פעם קפאה," הוא אומר בקולו העמוק והסמכותי. אנחנו יוצאים, אך במקום לדשדש בשלג, לוקחים מכונית וחוצים את אחוזתו רחבת הידיים, מה"קואץ' בארן", שבו נמצאות סדנאות הציור וההדפסים שלו, אל ה"בלו בארן". לפני שהוא המיר את החלל הזה לפני כמה שנים לגלריה פרטית אלגנטית כדי שלא יצטרך לחולל מהפכה בסדנאות שלו בכל פעם שאוצר קופץ להצצה, אוחסן פה אוסף עופות הגינאה שלו. הציפורים האלה, הוא מסביר "נעלמו. אחת נדרסה. כמה נטרפו על-ידי שועל או זאב ערבות או אחת החיות האחרות שמסתובבות פה באזור." הן טיפשות במיוחד, לדעתו, אבל הוא חיבב אותן בכל זאת. "הן הפיקו קולות מחרידים, ואהבתי את זה. הן היו ציפורים יפהפיות."

הנופים השלווים של גבעות ניו אינגלנד, המכוסות בשכבה טרייה של שלג לבן ובוהק, עומדות היום בניגוד חריף ליצירות האמנות המכסות את קירות הגלריה: ציורים ועבודות על נייר, בגוונים אפורים ושחורים, העוסקים כולם באותה דמות: גבר היושב על מיטת ברזל מיושנת, כשרגל אחת מכונסת תחתיו והוא לופת את ראשו בידו בייאוש. למקרה שיש שמץ של ספק לגבי הייסורים הנפשיים המתוארים כאן, טבע ג'ונס על כל אחת מהיצירות את הכיתוב ההחלטי "חרטות, ג'ספר ג'ונס." "חרטות" הוא גם שמה של סדרה זו, האחרונה שהוציא מתחת ידו האמן הידוע אך החמקמק.

בסדרה יש חדות אינטרוספקטיבית, מין הצהרה נחרצת של אמן בתקופתו המאוחרת – בחודש מאי יהיה בן 84. אפשר לראות בה צוהר למצבו הנפשי, מאבקו העז של צייר ושרטט וירטואוז בשקיעת החיים. התוצאה מרשימה כל כך ששני אוצרים מ-MoMA, בביקורים נפרדים שערכו בסטודיו שלו בקיץ האחרון, הציעו לו להכניס את היצירות מיד לתערוכות סולו במוזיאון, קרי לעקוף את התערוכה המקדימה בגלריית מתיו מרקס. "לא תכננתי להציג," אומר ג'ונס. אנחנו יושבים בשני כיסאות עור שחורים מול פסל אדיר ממדים של ברוס נאומן, התלוי מהתקרה. "בדיוק עבדתי על משהו חדש."

הבכורה של "חרטות" תיערך במוזיאון MoMA ב-15 במרץ, ותצית ככל הנראה דיון מהסוג שאופף את ג'ונס מזה זמן רב. מאז תערוכת הסולו הראשונה ופורצת הדרך שלו בגלריית קסטלי ב-1958, שהייתה נזיפה נועזת באקספרסיוניזם המופשט הפופולרי, הוא תמיד ידע כיצד לזכות בתשומת לבו של עולם האמנות, גם כאשר האיקונוגרפיה האידיוסינקרטית שלו נראתה לאחדים כמרדף שווא. ביצירות האחרונות שלו יש מספיק רמזים פוטנציאליים לדמויות מעולם האמנות – האמנים פרנסיס בייקון ולוסיאן פרויד; רוברט ראושנברג, שהיה בעבר חברו הקרוב ועמיתו של ג'ונס; ועוזרו לשעבר ג'יימס מאייר – כדי להעסיק דוקטורנט מסכן במשך שנים.

הוא לא רק השפיע רבות על אמנות עכשווית; הוא ידוע גם במיומנותו האדירה בטיפול בצבע. אבל ג'ונס לא בטוח בזה. "אני חושב שזה לא משהו שאני יודע לעשות," הוא אומר וצוחק

ג'ונס כסוף-השער וורוד-הלחיים שכלל עד לשלמות את יכולתו להיות קודר ונוקשה מחד גיסא, אך צנוע וחסר ביטחון מאידך. כשאני שואל אותו אם הוא קורא את הביקורות על עבודתו, הוא משיב בחיוך עדין, "התפרסמו ביקורות בזמן האחרון?" בלקוניות האופיינית לו הוא נזהר שלא להסגיר רכיב אוטוביוגרפי ב"חרטות"; הוא תמיד היה חסיד הגישה הדושאנית – על המתבונן צריך להשלים את היצירה בעזרת משמעות משלו. ובכל זאת קשה להתעלם מנקודת הפתיחה של הסדרה: תחילת 2012, זמן קצר לאחר שגילה כי מאייר, שהיה העוזר שלו במשך 27 שנים, גנב לכאורה יצירות בלתי גמורות ומכר אותן בחשאי דרך גלריה בניו יורק. לפי הדיווחים, הבגידה זעזעה את ג'ונס. "זה בהחלט לא תענוג," הוא אומר על הסיפור. "אבל אני לא מסוגל לדבר על זה. אני לא רוצה לדבר על זה. אני לא רוצה להגדיר את זה בשום צורה."

הוא זהיר לגבי הקשר של היצירות החדשות למאייר: "מבחינתי [המשמעות] נמצאת בתמונה. המילה נמצאת בתמונה. אני חושב שתצטרך לפרש את זה בעצמך. זה ללא ספק נמצא בציור, אבל גם שאר הציור נמצא בציור, כולל הדמות שבו. זה לא אמור לסמל משהו שלא נמצא שם. חרטות יש לכולם, נכון?"
ג'ונס התחיל לעבוד על "חרטות" לאחר שנתקל בצילום ישן בקטלוג ממכירה פומבית בכריסטי'ס, מ-2012 – אם כי לא נראה שההקשר או המקור של הדימוי מעניינים אותו במיוחד. "זו הייתה מכירה של – מי האמן האחר? פרנסיס בייקון." הציור Study for Self-Portrait של בייקון עמד למכירה, והקטלוג פרסם את חומר המקור, אוסף צילומים שנמצאו בסטודיו של בייקון לאחר מותו ב-1992. בצילומים אלה, שצילם ג'ון דיקין, מופיע לוסיאן פרויד, חברו ועמיתו של בייקון. בציור חיתן בייקון את גופו של פרויד עם פניו שלו. "הצילום הוא מה שתפס אותי," אומר ג'ונס ומצביע על התמונה של פרויד היושב על מיטה מכוסה בשמיכה ומסתיר את פניו בידו, עיתונים לרגליו. הצילום מוכתם בצבע וקרוע, וחתיכה שלמה נקרעה מהפינה השמאלית התחתונה. הקמטים והחוסרים – הצילום כאובייקט – עניינו את ג'ונס לא פחות מהתוכן. "נראה שבייקון התעלל בצילומים פיזית," אומר ג'ונס. "פשוט ראיתי את זה, ומיד התעניינתי."

הוא התחיל להשתעשע מיד עם העמוד מהקטלוג: תלש אותו, העתיק את המתאר אז צילם את הרישום במכונה. לאחר שמילא את החלל בעיפרון צבעוני, הוא הדביק אותו על דף נייר גדול יותר, ויצר היפוך מופשט בצבעי מים. קשה לו להסביר את הסיבות למתודולוגיה שלו. "ראיתי אותו ורציתי לעשות משהו," הוא אומר ולוגם מהתה. "אני לא יודע איך המשכתי משם. מתחילים לחשוב." לפי התיאור שלו, נשמע שהחתימה "חרטות" שבפינה הימנית העליונה של הציור היא פחות או יותר מעשה קונדס. עוד לפני שנים הוא הזמין חותמת גומי של כתב ידו כתשובה אירונית לציידי חתימות, בין היתר, הנושאת בחובה את המשמעות המושאלת של הביטוי ומביעה מעין סירוב מנומס. "כשאנשים מבקשים ממני לעשות דברים שאני לא רוצה לעשות, אני משתמש בחותמת," הוא אומר בחיוך גדול. "אני לא משתמש בה הרבה, אבל מדי פעם בפעם."

נשיא ארה"ב ברק אובמה מעניק לצייר ג'ספר ג'ונס את מדליית החירות הנשיאותית ב-2011. צילום: גטי אימג'ס

נשיא ארה"ב ברק אובמה מעניק לצייר ג'ספר ג'ונס את מדליית החירות הנשיאותית ב-2011. צילום: גטי אימג'ס

הוא מעולם לא השתמש בה קודם ביצירה. מדוע עכשיו? "היא הייתה לי מול העיניים," ליד מכונת הצילום, הוא אומר. "אני מניח שאני מקשר אותה לדמות [של פרויד]." על רישום אחר כתב ג'ונס בתחתית, בעיפרון, "גויה? עטלפים? חלומות?" המילים אינן חלק משם היצירה, הוא אומר, "אלא הערות שלי, אסוציאציות." אולי זה רק צירוף מקרים נוסף שחברותם הקרובה של בייקון ופרויד הסתיימה בריב מר, כפי שקרה לג'ונס וראושנברג לפני יותר מחמישים שנה. אך ג'ונס מתעקש שהדמיון מקרי. "אני לא יודע כלום על החיים שלהם, ולכן זה לא חשוב לי," הוא אומר.

ג'ונס טוען גם שהוא מעולם לא פגש אותם, אם כי חברו ביל כץ, שהיה קרוב גם לבייקון (וגם שיפוץ את המבנים באחוזתו של ג'ונס ואת בית האבן הגדול), אומר בצחקוק: "אני זוכר שהכרתי את [בייקון לג'ונס] בארוחת צהריים. כשאני מספר לג'ספר דברים שנדמה לו שהוא לא זוכר, הוא אומר, 'מעניין לוּ קרה באמת.'"
אף על פי שבבעלותו של ג'ונס יש ציור של פרויד, A Portrait of a Poet, הוא מכחיש בתוקף כי הוא מעריץ אותו, או את בייקון. "אני לא חושב שזה קשור אליהם," הוא אומר, אך מסייג: "אי אפשר לדעת מה קורה בתת-מודע."

ג'ונס אמנם נוטה לחשוף לא מעט מהתת-מודע שלו – אירוניה משעשעת במקרה זה, בהתחשב בכך שסבו של לוסיאן הוא זיגמונד - אך ביל גולדסטון, שמשתף איתו פעולה זה מכבר בעבודה על הדפסים, טוען, "ג'ספר לעולם לא יוצר סתם כך. כל פרט בעבודתו שקול ומחושב." לבקשתו של ג'ונס הכין גולדסטון הדפסי משי של חותמת "חרטות", הכוללים את ההנחיה הכתובה של האמן, "להגדיל", המופיעה גם היא ביצירות. אף על פי שהם עובדים יחד יותר מ-40 שנה, גולדסטון לא מתיימר להבין את המשמעות הטמונה במחוות של ג'ונס. "אי אפשר לפענח את המניעים שלו," הוא אומר. "איך אפשר לדעת מה הוא חשב על הקשר בין בייקון לפרויד? אני עדיין עובד על התמונה ומנסה להבין איך היא מורכבת. הכיף האמיתי הוא להביט ביצירה ולקבל ממנה משהו אישי."

"מטרה" מאת ג'ונס מ-1958. צילום: קליפ, פליקר

"מטרה" מאת ג'ונס מ-1958. צילום: קליפ, פליקר

בכל אחת מהיצירות - בין אם הוא משפשף פחם ורושם איתו, מצייר בצבעי מים ומשתמש בפסטל על נייר בעל מרקם, או משתמש בדיו הודי על מיילאר (פילם פוליאסטר) בסדרה של ארבעה רישומים ששוברים את התמונה במידה משתנה - ג'ונס מפגין וירטואוזיות טכנית. למרות נקודות התחלה זהות, כל יצירה ייחודית לחלוטין, התנסות שכולה מפגן של כישרון. אחד הציורים – עשוי בשמן, לא בשעווה החמה האופיינית לו – מערפל את פרויד בפָּלֶטָה של אפורים מהורהרים; באחר, פרויד מופיע כרצף של טלאים אדומים, כחולים וצהובים כנגד רקע אפור. לידו הוא התווה מלבן קטן וריק. כשאני שואל למה הוא שם, ג'ונס מושך בכתפיו, מחייך ונוגס בעוגייה. הוא לא רק השפיע רבות על אמנות עכשווית; הוא ידוע גם במיומנותו האדירה בטיפול בצבע. אבל ג'ונס לא בטוח בזה. "אני חושב שזה לא משהו שאני יודע לעשות," הוא אומר וצוחק. "אני לא מודע למגבלות שלי ואני לא יודע מה המצב ההפוך להן. אני לא מודע למעלות ולפגמים שלי."

הצגת הסדרה במלואה, אומרת אן טמקין, האוצרת האחראית לציור ולפיסול ב-MoMA, פותחת צוהר לתהליך היצירה של ג'ונס. "המבקרים יקבלו הזדמנות להרגיש שהם בסטודיו ובתוך דמיונו של האמן," היא אומרת. "נראה שיש בו תחושת דחיפות, וזה דבר שמרתק לראות. קל מאוד לחוש בזה כשמביטים ביצירות."
חלק מהיצירות משחקות עם תמונות מראה של הדיוקן. "אני לא יודע למה החלטתי להכפיל אותו," אומר ג'ונס. "זה מעניין כי יש אחת שבה יש הכפלה של תמונה על תמונה – שימוש אחר לגמרי בחלל. האחרים [שניצבים זה מול זה] מעניינים אותי – הצורות, החלל הנגטיבי שבו הוא קרע את הצילום." בנקודה שבה התמונות התאומות נפגשות, הן יוצרות יחד גולגולת, קריצה לסופיות החיים, אבל ג'ונס טוען שזה מקרי.

זה בא לי בחלום

כמו רוב האנשים באמצע שנות השמונים לחייהם, רבים מהחברים שרכש ג'ונס בשנותיו הפורמטיביות, מתו: המלחין הרדיקלי ג'ון קייג' ובן זוגו המקורי לא פחות, מרס קנינגהם; ליאו קסטלי, שהיה הסוחר של ג'ונס במשך 40 שנה; וראושנברג, שאליו קשור ג'ונס קשר סבוך. יחד היוותה הקבוצה מוקד של יצירתיות בשנות החמישים בניו יורק.  ג'ונס חווה ילדות כואבת במיוחד ועבר מקרוב משפחה אחד לאחר בדרום קרוליינה. "לא הייתה לי שום יציבות," הוא אומר. אחרי שהוריו התגרשו כשהיה בן שנתיים, הוא נשלח לסבו מצד אביו. כשאני שואל אם הוא גדל בחווה, ג'ונס צוחק צחוק רועם. "סבי לא גר בחווה," הוא אומר. "היו לו חוות. הוא גר בעיר." החוות, ברבים, נראו כמו אחוזות מלפני מלחמת האזרחים, נזכר ג'ונס, עם בית גדול וכמה מבנים קטנים בשביל העובדים השחורים. "אני מניח שאלה היו בעבר מגורי עבדים," הוא אומר. "החבר הכי טוב שלי היה ילד שחור, נכדו של מנהל העבודה של סבי. המשפחה גרה בעיר, לא רחוק מהבית שלנו. אם אני לא טועה, אמו הייתה הכובסת שלנו."

Perilous Night, מאת ג'ונס מ-1982. צילום: קליף, פליקר

Perilous Night, מאת ג'ונס מ-1982. צילום: קליף, פליקר

הפערים שיצר אי-השוויון הגזעי בדרום זלגו לתודעתו עם הזמן. "יש לי זיכרון אחד: הייתה לנו טבחית, אישה שחורה בשם דוני, ואני זוכר שאחר הצהריים אחד חזרתי איתה לביתה," מספר ג'ונס. "כשהגענו לשם, דוני הכינה עוגה פשוטה. כשהיא יצאה מהתנור היא הגישה לי פרוסה. היו לה שני ילדים, והיא נתנה גם להם. כשגמרתי לאכול ביקשתי עוד פרוסה. היא לא הסכימה, היא הכינה אותה בשביל הילדים שלה; היה לי שפע בבית, והיא לא רצתה לתת לי את העוגה של הילדים שלה." באותו רגע הוא נפגע, כי "היא הייתה מישהי שסמכתי עליה שתטפל בי. רק אחר כך הבנתי כמה התחושות שלה נוגעות ללב."

כשג'ונס היה בכיתה ג' מת סבו. ג'ונס התגורר במשך זמן קצר עם אמו, ואז נשלח לדודתו מצד אביו, מורה שהעבירה שיעורים ב"בית ספר של שני חדרים, אבל הם השתמשו רק בחדר אחד. היו שם 12, 13 ילדים לכל היותר." בתיכון הוא חזר לגור עם אמו. ב-1949, כשהיה בן 19, ג'ונס נשר מאוניברסיטת דרום קרוליינה ועבר לניו יורק, שם הוא ניסה ללמוד אמנות מסחרית בבית ספר פרסונס לעיצוב. "כשבאתי לניו יורק, לא הייתי הרפתקן. מאז ומתמיד היה לי מעין קיום אמורפי שכל מהותו הרצון להיות אמן, אבל לא הייתה לי הכשרה," הוא אומר. "לא הייתי בקשר עם אמנים. ולכן המפגש עם בוב ראושנברג ועם ג'ון קייג' ועם מרס קנינגהם היה חשוב לי כל כך. לפני כן לא הכרתי אמנים."

הוא התקרב במיוחד לראושנברג; הם שכרו סטודיו באותו בניין, התפרנסו יחד מעיצוב תצוגות לחלונות הראווה של טיפאני'ס, ודרבנו זה את זה אמנותית. לעתים קרובות אמרו שהם נאהבים. ב-2013 עדיין היו מבקרים שגערו בהם – וב-MoMA, בזמן התערוכה "ג'ונס וראושנברג" – על כך שלא היו גלויים לגבי אופייהּ של מערכת היחסים שלהם. כששאלתי אותו לפני כמה שנים אם היה בינו לבין ראושנברג קשר רומנטי, הוא ענה, "למה זה חשוב?" בשביל ג'ונס, שאמר בעבר שבילדותו תמיד הרגיש כמו אורח בביתו של מישהו אחר, הדבר החשוב היה שסוף סוף מצא "משפחה."

החלום הוליד את "דגל", ציור חשוב של פסים וכוכבים שמיזג בין דימוי לאובייקט: האם זה דגל או ייצוג של דגל? במבט לאחור, ג'ונס לא בטוח שהוא הבין עד כמה רדיקלית היצירה הזאת במרחב האמנות העכשווית

ערב אחד, באותה תקופה של שנות ה-50, חלם ג'ונס שהוא מצייר דגל. החלום הוליד את "דגל", ציור חשוב של פסים וכוכבים שמיזג בין דימוי לאובייקט: האם זה דגל או ייצוג של דגל? במבט לאחור, ג'ונס לא בטוח שהוא הבין עד כמה רדיקלית היצירה הזאת במרחב האמנות העכשווית. "היא הייתה רדיקלית בשבילי," הוא אומר. "לא עניין אותי ולא הבנתי מה אני עושה ביחס לאחרים." "דגל" עזר לאשר בעיניו את היותו אמן. הוא הרס את עבודותיו הקודמות. "עשיתי הרבה דברים אחרים, אבל ברוח אחרת. עשיתי אותם בתחושה שאני רוצה להיות אמן, ולא בתחושה שאני אכן אמן."

לאחר מכן באו ציורים של סמלים אוניברסליים אחרים: לוחות מטרה, ספרות, אותיות, ואחר כך גם מפות. יום אחד, כשקסטלי ביקר את ראושנברג, הוא ראה את עבודותיו של ג'ונס והציע לו מיד תערוכה. היא הייתה מוצלחת מאוד: MoMA קנו שלוש יצירות, הישג מדהים. "זה היה בלתי נתפס," נזכר ג'ונס. "זאת הייתה התערוכה הראשונה שלי. הקשר הראשון שלי עם אנשים חשובים בעולם האמנות." אלפרד בר, המנהל הראשון ורב ההשפעה של MoMA, בחר את היצירות בעצמו. "אלפרד חשב שייתכן והן לא ישרדו הרבה זמן, לאור צורת ההכנה שלהן" – הן היו עשויות מחומרים ארעיים כגון עיתונים מצופים בצבע – "אבל אז הוא אמר משהו כמו, "מצד שני, יכול להיות שגם אנחנו לא נשרוד הרבה זמן.'"

 

מבקרים במוזיאון לאמנות עכשווית (MOMA) בניו יורק מביטים בעבודתו של ג'ונס "דגל". צילום: צ'ייס אליוט קךארק

מבקרים במוזיאון לאמנות עכשווית (MOMA) בניו יורק מביטים בעבודתו של ג'ונס "דגל". צילום: צ'ייס אליוט קךארק

ב-1961, לאחר שבע שנים, ג'ונס וראושנברג רבו. גם כיום, אחרי כל כך הרבה זמן, ג'ונס לא מצליח להסביר בבירור את סיבת הריב. "אולי אני בעצמי לא יודע," הוא אומר, ומוסיף, "אבל אני בכל מקרה לא רוצה לדבר על זה." הוא נשען לאחור בכיסאו, משלב אצבעות מאחורי הראש, משלב את רגליו בקרסוליים, ומשתתק בהתרסה. הפרידה שלהם תוארה בכמה מקרים כמרה ומוחלטת, והמבקרים משערים, למשל, שהציור "שקרן" מתייחס לראושנברג. אבל הגרסה של ג'ונס הרבה פחות דרמטית. "בוב ואני לא שנאנו זה את זה," הוא אומר. אבל הם גם לא היו חברים – לפני תשע שנים הוא אמר לי שהם נתקלו זה בזה "רק במקרה." ייתכן שהם התרככו עם הגיל. ג'ונס אף השתתף בהלוויה של ראושנברג ב-2008. "מיתוסים מתפתחים. אני חושב שאנשים ממציאים דברים," הוא אומר. "אין שום דבר להבהיר." כשהוא מחליט לחשוף משהו, אומר אחד מחבריו, הוא חושף אותו ביצירותיו.

מייגע לעשות אמנות

ג'ונס עזב את ניו יורק ועבר לשרון הפסטורלית בשנות ה-90. מאייר, צייר שג'ונס שכר ב-1985 לאחר שהתדפק על דלת הסטודיו שלו במנהטן, עבר לסאליסברי הסמוכה, שם הוא גר עם משפחתו. איפשהו בין 2006 ל-2012, אומר כתב האישום שהוגש באוגוסט, מאייר לקח מהסטודיו של ג'ונס לפחות 22 יצירות בלתי גמורות שעל הטיפול בהן היה אמון ומכר אותן בניו יורק דרך גלריה ששמה לא פורסם, בטענה שהן מתנות. כדי להוכיח אותנטיות, טוען כתב האישום, הוא אף יצר מספרי מלאי מזויפים וזייף דפים מפנקס העבודות הגמורות של ג'ונס. הגלריה מכרה את היצירות תמורת כ-6.5 מיליון דולר, ו-3.4 מתוכם הלכו לכאורה למאייר. אם יורשע בהובלת סחורה גנובה והונאה, הוא עלול לקבל 30 שנות מאסר. מאייר ועורך דינו לא סיפקו תגובה. אמנם חבריו של ג'ונס אומרים שההונאה-כביכול זעזעה אותו – אחד מהם טוען שהדבר משול לנטישה-בפועל של הוריו – אך הם מהססים לשרטט קו ישר בין התקרית הזו ל"חרטות"; זה מהלך ליניארי מדי לאדם כל כך מורכב.

במשך עשרות שנים בילה ג'ונס לא מעט בביתו שבאי הקריבי סן מרטן, אך בחורפים האחרונים נשאר בקונטיקט. "משום מה, בפעם האחרונה שעבדתי שם וסיימתי משהו, פיניתי את הסטודיו," הוא אומר. "הסיבה היחידה לנסוע לשם היא לשבת קצת בשמש. זה לא כל כך מעניין אותי." נוח לו פה, בבית האבן הגדול. אך גם אחרי 60 שנות יצירה, ג'ונס עדיין אינו נינוח בעת העבודה. "טרחתי על אלה הרבה זמן," הוא אומר על "חרטות." "ומה שהתקבל נראה כמו דבר שהייתי אמור לדעת מלכתחילה על קיומו, למרות שעבדתי קשה כדי למצוא אותו."

הוא עדיין לא מבין למה כל כך מייגע להיות אמן. "אני חושש לגבי הקושי שביצירה, או הקושי לדעת מה לעשות," הוא מודה. "אני שואל את עצמי, אחרי כל כך הרבה שנים שאני עובד בזה, למה לא קל לי? הרי זה דבר די פשוט."

Copyright The Financial Times Limited 2013

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ג'ולי ל' בלקוב, Financial Times .


תגובות פייסבוק